קוטקה

בחצר הבית שלנו עומד הסטודיו. הוא כמעט נסתר בין הצמחייה הטרופית שגדלה שם. הסטודיו כולו חלונות שקופים, וגם הדלת שלו שקופה, והוא מזכיר חדר ספא מעוצב באתר נופש. זהו מקום העבודה הפרטי שלי, אבל מאז חופשת הלידה הראשונה אני לא עובדת, לפחות לא למחייתי.

למעשה, כל הבית שלנו בנוי כאילו היה אתר נופש. כמה מוזר שהוא נראה כזה, בעיקר משום שאלון, שתיכנן אותו, כל הזמן עובד, בקושי עוזב את המשרד שלו. אלון לא באמת צריך לעבוד, מעולם לא היה צריך בגלל משפחתו. הוריו גרים בקצה השני של הכפר, אבל לנו נדמה שמרחק טיסה ארוכה מפריד בינינו. בֵּיתם הוא מיצג מושלם של אלגנטיות מאופקת, על ספות השמנת הבוהקות שבו, השטיחים האפגניים הבהירים והשידות העתיקות שמשתלבות בהרמוניה בורגנית נטולת חנופה או השתדלות. ביתם משקף גם את אישיותם. להורים של אלון יש שורשים יֵקיים עמוקים ודבר אינו מעושה בהם. אולי זה גם מה שמפחיד אותי אצלם, אם כי תמיד נמשכתי אל חוסר הנגישות שלהם.

למן ההתחלה הסתדרתי מצוין במיוחד עם דוקטור ראובן הוכברג, אבא של אלון, שנחשב לאדם לא נחמד, חכם ושנון. ראובן הוא אדם של מילים כפי שהוא אדם של מספרים. המילים שלו שמורות לניתוחים פוליטיים או עסקיים, להיסטוריה, לכלכלה, ובעצם לכל נושא שיחה אפשרי, וכמעט אף פעם הן לא מסגירות עניינים אישיים ורגשיים. המסלול האקדמי של ראובן נקטע כשאביו נפטר בתחילת שנות השמונים והוריש לו חברת ביטוח מצליחה למדי בְּימים שבהם המשק סער, האינפלציה השתוללה והביאה לקריסתן של לא מעט חברות אחרות שטבעו בכאוס. בשביל ראובן זה היה דווקא מצע אידיאלי לקבל החלטות מבריקות, לנתח ולהוכיח באופן מרשים רעיונות שניסח באקדמיה, שהתבררו יעילים גם בזירה העסקית. ראובן התגלה כמנהל טבעי, ובתוך פחות משני עשורים הצליח לבסס לעצמו מעמד מכובד שהבטיח עתיד לשלושה דורות של משפחת הוכברג.

הרקע שלי בעיתונות מצא חן בעיני ראובן, בעיקר מפני שלא דיברתי הרבה, וזה נתפס בעיניו כתכונה לא אופיינית לאישה עיתונאית. "את נראית אישה, אבל חושבת כמו גבר," אמר לי לאחר שאלון ואני התארסנו, והתכוון להחמיא לי. יכול להיות שזה נכון. אחרי הכול, גבר גידל אותי, ולא סתם גבר, אלא אחד שחי בחברת גברים כל חייו. אבי בדרכו נהג להחמיא לי בכל פעם שהפגנתי את עליונותו של השכל הישר שלי על פני הרגשנות שאותה ייחס לנשים. בדרך כלל, לא לי. אחרי שאמא נטשה ועזבה אותו איתי כשהייתי בת שש, ואחרי כל מה שעברנו לפני שעזבה, הסביבה העבירה לנו מנות גדושות של אמפתיה, שהיתה למעשה רחמים. היום אני חושבת שאבא אולי ידע שמצבנו מעורר חמלה, אבל הוא לא הסגיר זאת בחייו.

יום אחד חזרתי מבית הספר ואמרתי לו שהמורה אמרה לי שאני מסכנה. אבא פער עיניים גדולות מופתעות ואמר: "את? מסכנה? הבת שלי מסכנה? אני באמת לא מבין מנין הגיע הרעיון הזה! תראי אותך, את נראית לך מסכנה?" מיד ניענעתי את ראשי לצדדים בשלילה, ובאמת לא הרגשתי מסכנות. גם בת מזל לא הרגשתי, אלא סתם ילדה שעוברת דברים בחיים, ושלמזלי לא נולדתי בתקופה קשה כמו בשואה, ושיש לי ראש על הכתפיים ורגליים חזקות וגמישות של חתול.

לאורך שנות ההתבגרות שלי קיבלתי מעמוס אשכנזי אהבה אין־סופית וחופש לגלות את עצמי ואת העולם. הגב הרחב שלו תמיד היה מאחוריי, ובינינו שררו אהבה, כבוד והבנה. אבל היתה לו דרכו שלו; אבא לא חיבק ולא נישק, הוא לא נתן מחמאות מפורשות, אבל היה נדיב בחיזוקים חיוביים כשפעלתי נכון להבנתו. ביום שאיבדתי אותו לטובת הסרטן, לא ברחתי לפינה נידחת, לא הלכתי לאיבוד ולא התבלבלתי באשר למקומי בעולם. חזרתי הביתה מההלוויה וזכרתי שמי שמרחם על עצמו יוצא מופסד פעמיים, פעם מרגע הפרידה מן המת ופעם מן האפשרות שלא לתפקד כראוי. מאז אני שומעת אותו מדבר אליי, וכמעט בכל יום אני נזכרת בו. אבא איתי כמו שמיכה עבה ומחממת, אבל לעתים קרובות חסר לי המפגש עם מבטו.

שנים רבות אני רוצה לכתוב. אבל איני יכולה לחזור לכתיבה העיתונאית שנטשתי. היה רגע קצר שחשבתי לכתוב רומן אוטוביוגרפי, אבל ראובן הוכברג הביע את דעתו הנחרצת: "אוטוביוגרפיה הגונה ראויה להיכתב בידי מנהיג דגול או איש עסקים שהצליח, ושלציבור יש מה ללמוד ממנו. אף פעם לא אבין מדוע אדם ירצה לפתוח את חייו בפני החברה, שהרי הפצעים הכאובים ביותר שלו הם מנת חלקו בלבד. זכרי, אָבִיָה! לעולם אינך יכולה לסמוך על האינטליגנציה של הקוראים שיבינו את נימי נפשך. הרצון להתערטל עלול להתחלף בתחושת בושה כבדה."

אינני יודעת להחליט מה נכון. אני מנסה לכתוב דבר שלא יהיה אפשר להצמיד אותו אליי, ולא לחשוד שהוא קשור לסיפור שלי. הסטודיו בחצר אמור לשרת אותי, אולם בימים אלה הוא בעיקר מקום מפלט משלושת ילדיי. עכשיו עלמה נמצאת בסטודיו שלי. היא בת אחת־עשרה, ואיכשהו נראית כמו פעוטה שעדיין לא יודעת ללכת, רק לזחול. הידיים השמנמנות התינוקיות שלה מונעות מעלה ומטה, מנפנפות באוויר. אני רואה אותה דרך חלונות הזכוכית ומנסה להבין מה פשר הדבר, ומה עלמה עושה בכלל, ואז, בקצה הדשא שבחצר, אני מבחינה בנחש גדול מזדחל בכיוון החדר שלה. הרגליים שלי נתקפות בהלה ורצות אל דלת הזכוכית לחלץ את ילדתי, אבל הדלת נעולה. אני מנסה לפרוץ אותה בכוח, הנחש מזדחל במהירות, ועלמה בתמימותה לא מגלה שום פחד ורתיעה. הפה התינוקי הבשרני שלה פעור. אני רוצה לצרוח מול דלת הזכוכית הנעולה ומול התינוקת שלי, בזמן שהנחש האימתני תכף עומד לגעת בה, וכוונתו ברורה לי ביותר.

אני מתעוררת קצרת נשימה, וכולי מלאה בגועל. אלון ישן לצדי, תם. גופי נצמד אליו בחיבוק חזק. ידי נשלחת ללטף לאורך גופו שמתחיל להגיב אליי משנתו, ולאחר כמה רגעים הוא כבר בתוכי. האיחוד בינינו עמוק וקצר, כמעט ענייני. אלון נרדם. אני קמה ושוטפת את עצמי, והולכת לחדר הילדים ומתבוננת בהם ישנים. איתן ואדם ישנים יחד, הם עדיין מעדיפים לחלוק חדר. הם תאומים, בכוריי שניהם. אני לא יודעת לדמיין את החיים שלי לפני שהגיעו לעולם, ובכל זאת הזמן עבר מהר כל כך. הם כמעט בני שלוש־עשרה, אבל כשאני עומדת מעל מיטתם אני ממש מזהה את הפרופיל של כל אחד מהם מהתמונה הראשונה, העוברית, של בדיקת האולטרסאונד. בתוכי מתפשט חיוך קטן, מרגיע, ועם הכוחות המתחדשים אני עוברת לחדר של עלמה. על מפתן דלתה דמעות עולות בי, ואינני בטוחה מדוע. היא ישנה, שלווה, נינוחה, נושמת בפה סגור נשימות קצובות. אני מתיישבת לידה ונזהרת בכל מאודי לא להעיר אותה, לא להבהיל אותה. הנוכחות האמיתית והבטוחה שלה מאדה את הנוכחות של עלמה שבחלום, ואני ממש מכריחה את עצמי שלא ללטף את שערה. כעבור זמן־מה אני מרגישה טעונה במספיק שלווה וחוזרת למיטה.

קצת לפני שלוש בבוקר גם אני נרדמת.