קו התלם

1 "הם כאן" 7.10.2023, שעה 6:29

בהתחלה היתה רק שריקה.

צליל חזק, צורם, שהתקרב במהירות לכיוון חדר השינה שלנו, מבשר על נפילתה הקרובה של פצצת מרגמה.

השריקה לא העירה אותי. הרעש, כאילו לקוח מעולם אחר ועם זאת כל כך מוכר, השתלב באחד החלומות שלי.

מירי אשתי הבינה ראשונה את הסכנה.

"אמיר, קום, יש מרגמה", היא צעקה ושלחה מרפק לכיוון מרכז הגוף שלי כדי להבהיר את דחיפות העניין.

החלום נגמר, והאדרנלין השתלט עלי בן רגע. שנינו זינקנו מן המיטה, אני בתחתונים בלבד ומירי בכתונת לילה, ורצנו אל המסדרון היוצא מחדר השינה. חלפנו על פני דלת המקלחת מימין ודלת חדר העבודה משמאל; בקצה המסדרון, רגע לפני הפנייה שמאלה לכיוון הסלון, פנינו ימינה אל החדר הממוגן, חדר השינה של הילדות שלנו. דלת הברזל העבה שלו היתה פתוחה למחצה; נכנסנו פנימה וסגרנו אותה בטריקה מאחורינו.

אחת, שתיים, שלוש...

עמדנו זה לצד זה בתוך החדר החשוך, מתנשמים, ואז שמענו את הבום. הבית רעד; הרעש נשמע קרוב מאוד, קרוב מדי.

הגענו בדיוק בזמן.

אחרי הפיצוץ הראשון הגיע פיצוץ נוסף, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד. זה לא היה שיגור בודד, אלא מטח מתמשך - גשם קטלני שניתך על השכונה שלנו. צעדתי חמישה צעדים מן הדלת אל חלון החדר, שהיה סגור. משמאל לחלון, מחובר לקיר, היה לוח פלדה עבה. הזזתי אותו ימינה כך שהוא כיסה את כל שטח החלון, חוסם לחלוטין את העולם שבחוץ ומשאיר אותנו בפנים - סגורים, אבל בטוחים.

"שמעת אזעקה?" שאלתי את מירי בלחש.

"לא", היא השיבה. "רק שמעתי את הפצצה עומדת ליפול, זה מה שהעיר אותי".

לאט-לאט הסדרנו נשימה.

תוך כדי הרגשנו שוב את הרצפה רועדת ושמענו עוד ועוד הדי פיצוצים. הצצתי בשעון היד הכחול שלי וראיתי שעברו חמש דקות מאז רצנו לחדר. ההפגזה סביבנו נמשכה במלוא הכוח.

בפעם הראשונה מאז יצאנו מן המיטה הסתכלתי בטלפון שלי, שלקחתי מארון חדר השינה בדרכנו לחדר המוגן. רציתי לראות מה קורה - בקהילה שלנו, באזור שאנחנו גרים בו, במדינה. היה לי ברור שמשהו יוצא דופן מתרחש שם בחוץ.

היינו מופתעים מן המתקפה הפתאומית, אבל לא לחוצים או מפוחדים - לפחות לא באותו רגע. בתור תושבים בקיבוץ נחל עוז, קהילה קטנה של קצת יותר מ-400 איש שנמצאת על הגבול בין ישראל לרצועת עזה, חווינו בעבר עשרות רבות של אירועים דומים: ירי פצצות מרגמה ורקטות על הקיבוץ, שמצריך הסתגרות לזמן ממושך בחדר המוגן.

נחל עוז, שהוקם בתחילת שנות ה-50 במרחק של פחות מקילומטר מגבול ישראל-עזה, הוא באופן רשמי הקהילה הישראלית הקרובה ביותר לעיר עזה. בין הנקודה המערבית ביותר בקיבוץ לבין קו הבתים המזרחי ביותר של שכונת שג'אעייה, מעבר לגבול, מפרידים כ-800 מטרים.

הקיבוץ שלנו מוקף בשדות ירוקים ובטבע יפהפה, אבל בשני העשורים האחרונים הוא נהפך לאחד המקומות המופגזים ביותר במדינת ישראל, אחרי שארגוני טרור הפועלים בעזה שיגרו לעברו אלפי רקטות ופצצות מרגמה. כאשר גרים בנחל עוז, ירי לעבר הקיבוץ הוא עניין שלומדים להתרגל אליו - חלק מן המציאות, כמו חילופי העונות ושינויי מזג האוויר. בניגוד לרוב מדינת ישראל, שזוכה לכיסוי כמעט מלא של מערכת יירוט הטילים כיפת ברזל, לנחל עוז אין את שכבת ההגנה הזאת: רוב שטח הקיבוץ ממוקם קרוב מדי לרצועת עזה, ולמערכת היירוט האוטומטית אין מספיק זמן לחשב את מסלולן של פצצות המרגמה המשוגרות אליו.

בכל בית בנחל עוז, כמו בקהילות אחרות לאורך גבול עזה, יש "מרחב ממוגן דירתי" - המוכר לנו הישראלים בכינוי המקוצר ממ"ד: החדר עם קירות הבטון העבים שאמור לספק הגנה למי שנמצאים בתוכו גם במקרה של פגיעה ישירה של רקטה או של פצצת מרגמה בבית. הממ"דים הראשונים הותקנו בנחל עוז בתחילת שנות האלפיים, כמה חודשים אחרי שארגון הטרור חמאס החל לשגר רקטות משטח עזה לעבר בתי הקיבוץ.

הממ"ד נועד לספק ביטחון במקרי חירום, אבל אצל משפחות רבות, כולל המשפחה שלנו, יש לו תפקיד קבוע גם בימי שגרה: חדר השינה של הילדים. הבחירה הזאת אינה מקרית ולא נובעת משיקולי מקום או נוחות, אלא מתוך הכרה במציאות חיינו: כאשר רקטה משוגרת מן הרצועה אל נחל עוז, יש שבע שניות בלבד לתפוס מחסה. ואם זה קורה באמצע הלילה, או כמו באותה שבת, בשעה 6:30 בבוקר, יש היגיון בכך שההורים ירוצו אל חדר הילדים, ולא הפוך.

הבנות שלנו, גליה וכרמל, המשיכו לישון כאשר נכנסנו לחדר ולא התעוררו מרעשי הפיצוצים. גליה, בת שלוש וחצי, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, חיבקה את בובת השועל האהובה עליה ונראתה שלווה לחלוטין במיטתה. כרמל, בת שנה ותשעה חודשים, עם שיער חום ועיניים ירוקות, הרימה לרגע את הראש, הסתכלה עלינו, ואז מצאה את המוצץ המועדף עליה, כחול עם ציור לבן של דובי, וחזרה אל החלום שממנו הערנו אותה.

התגובה שלהן לא הפתיעה אותנו: הבנות שלנו גדלו מגיל אפס אל תוך המציאות הביטחונית של נחל עוז. הן התרגלו למצבים שבהם אנחנו, ההורים שלהן, רצים אל החדר שלהן באמצע הלילה או בשעת בוקר מוקדמת, סוגרים את הדלת ומכסים את החלון בלוח הפלדה העבה, כאשר ברקע נשמעים אזעקות ופיצוצים. אף פעם לא עשינו מזה עניין גדול, ולכן גם הן לא התרגשו בדרך כלל. זה פשוט היה חלק מן החיים שלנו, בתור תושבי אזור עוטף עזה.

בזמן שפצצות מרגמה המשיכו ליפול סביבנו, הרגשנו בטוחים לגמרי בתוך החדר החשוך והנעול, מוגנים מאחורי דלת הפלדה והחלון האטום. בזמני שגרה, חלון חדר השינה של הילדות היה פתוח בלילה כדי לאפשר כניסת אור ואוויר לתוך החדר. זה היה החלון האהוב עלי בבית - נשקף ממנו עץ הלימון ששתלנו בגינה, והלאה לכיוון דרום, השדות הרחבים והירוקים של הקיבוץ, שנמתחים עד קצה האופק. ברוב הבקרים הילדות היו מתעוררות עם ציוץ הציפורים על העץ ועם קולות הטרקטורים היוצאים לשדה.

עכשיו, לעומת זאת, הדבר היחיד שהצלחנו לשמוע דרך לוחית הברזל המרובעת היה שיגורים נוספים של רקטות, שעברו מעל ראשינו בדרך לשאר חלקי מדינת ישראל. הסתכלתי שוב בטלפון שלי וראיתי כותרות ראשוניות באתרי החדשות השונים על מתקפה משמעותית מכיוון רצועת עזה. היה ברור כי מאחורי המתקפה עומד ארגון הטרור חמאס, השולט בעזה משנת 2007. "התחילה מלחמה", אמרתי למירי.

בחדר החשוך - מקור האור היחיד בפנים היו מכשירי הטלפון שלנו - מירי ואני החלפנו בשתיקה מבט קצר, ובלי מילים שלפנו שתי מזוודות קטנות מאחד הארונות. קיווינו שגליה וכרמל ימשיכו לישון, אבל עבורנו, האפשרות למשוך עוד קצת את הלילה הסתיימה. התחלנו לארוז.

***

תשע שנים קודם לכן, באוגוסט 2014, הגעתי בפעם הראשונה לנחל עוז.

ישראל וחמאס נלחמו באותו קיץ מלחמה ארוכה וקשה, שנמשכה כחודשיים וזכתה בישראל לכינוי "מבצע צוק איתן". מירי ואני גרנו באותה תקופה בתל אביב, ולאורך המלחמה העבודה שלי כעיתונאי הביאה אותי לבקר כמה פעמים בקהילות הצמודות לגדר הגבול בעוטף עזה. היה לי ניסיון קצר בסיקור אזורי מלחמה: בשנת 2012 הסתננתי לסוריה ופגשתי שם את המורדים הלוחמים נגד משטר אסד, ובשנת 2014 דיווחתי על המלחמה שהתחוללה אז במזרח אוקראינה. בין לבין הגעתי לחבל הכורדי בגבול טורקיה-עיראק. אבל לבקר באזור מלחמה בתוך שטח מדינת ישראל ולראות חבל ארץ שלם שסופג אש בלתי פוסקת במרחק שעה נסיעה בלבד מתל אביב - זאת היתה חוויה מטלטלת.

אל נחל עוז הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום חם במיוחד בתחילת אוגוסט, ומי שפגש אותי בפתח הקיבוץ היה איתי מעוז, שעבד באותה עת כמנהל גידולי השדה של הקהילה. איתי, בשנות ה-50 לחייו, עם קרחת גדולה וחיוך גדול עוד יותר, לקח אותי לסיור בין שבילי הקיבוץ, והרגשתי שאני מסתובב ביישוב רפאים. רוב התושבים, בדגש על משפחות עם ילדים, עזבו את נחל עוז בתחילת המלחמה; מי שנשארו מאחור היו בעיקר חברי הקיבוץ הוותיקים, אנשים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם שסירבו להתפנות מבתיהם, ולצדם אנשים כמו איתי, שנשארו כדי לעבוד בחקלאות תחת אש. אחד החברים, איתן טוביה, הסתובב בשדות לאורך היום וחילק מאות מנות פלאפל לחיילים שחיכו לפקודה להיכנס לעזה. זה היה מחזה סוריאליסטי.

אחרי קפה במשרד הקטן של איתי יצאנו אל השדות. האדמות של נחל עוז מגיעות ממש עד לגדר הגבול עם עזה, וכבר מן הימים הראשונים של הקיבוץ, ב-1953, המשימה של חבריו היתה לעבד את האדמות הללו עד תום, או כפי שקובעת הסיסמה של היישוב - "עד התלם האחרון". אבל באותו יום שבו ביקרתי, השדות היפים, שבהם גדלים תפוחי אדמה, חיטה, אבטיחים, מלונים, גזר, כרוב וגידולים נוספים, היו הרוסים לחלוטין אחרי שבועות ארוכים של לחימה. צה"ל הפך אותם לחניון טנקים המוני, והכלים הכבדים דרסו בדרכם לעזה מערכות השקיה יקרות. השטח היה מלא בלכלוך - עטיפות ריקות של מאכלים וחטיפים, מגבונים, בדלי סיגריות.

"ייקח לנו הרבה זמן להשתקם אחרי האירוע הזה", אמר איתי. אבל בקולו לא היתה כל נימה של כעס. "לחיילים אין ממש ברירה", הוא אמר לי. "ככה זה במלחמה".

הפתיעה אותי עוד יותר העובדה שהוא לא הביע כעס כלפי האנשים בצד השני של הגבול, בעזה, אפילו בעיצומה של הלחימה. "אני כועס על חמאס, שיורים עלינו רקטות, אבל לא על כל הפלסטינים שגרים בעזה", הוא הסביר. "רובם סובלים בגלל המלחמה הזאת לא פחות מאיתנו". הוא סיפר לי כיצד מי שמתגורר בקיבוץ יודע להבדיל בין פיצוצים הנגרמים משיגורי רקטות מעזה לישראל, לבין פיצוצים כתוצאה מהפגזות של צה"ל בתוך עזה. "גם שם יש אנשים וילדים שמפחדים", סיכם.

ברמה האישית, הזדהיתי לגמרי עם דבריו של איתי - אבל אני הייתי מבקר חיצוני שהגיע לקיבוץ וחווה את המצב הביטחוני הקשה למשך כמה שעות בלבד. הוא, לעומת זאת, אמר את הדברים אחרי יותר מחודש בחזית, ביישוב מופגז. היכולת שלו להפגין אמפתיה ואנושיות כלפי האנשים בצד השני מילאה אותי בהערכה כלפיו. ידעתי שנחל עוז, כמו קיבוצים רבים לאורך הגבול עם עזה, הוא קיבוץ עם נטייה פוליטית ברורה לשמאל, ולמרות זאת, הטון השקט והרגוע שבו דיבר איתי על המחיר שהמלחמה גובה בשני הצדדים השאיר עלי רושם אדיר.

כאשר חזרתי לתל אביב באותו ערב, לא יכולתי להפסיק לדבר על הביקור בנחל עוז - על השדות היפים שעוטפים את הקיבוץ, על הגינות המטופחות והנטושות שבין השבילים ועל האנשים שפגשתי שם, כמו איתי, שנלחמים לשמור על הבית ולא שוכחים לשמור גם על אנושיות. סיפרתי למירי - עוד לא היינו נשואים אז, אבל כבר גרנו יחד - כיצד המקום נכנס ללבי וכמה אני מקווה לשוב לבקר בו בזמנים רגועים יותר. בימים הבאים דיברתי על נחל עוז גם בכמה ראיונות והופעות בכלי תקשורת שונים. הדגשתי שמדינת ישראל חייבת לסייע לקיבוץ להשתקם מנזקי המלחמה. אבל בהמשך נושאים אחרים עלו לכותרות, ושכחתי את נחל עוז. עד ליום שישי, 22 באוגוסט.

זה היה אמור להיות יום רגוע: כמה ימים קודם לכן הכריזו ישראל וחמאס על הפסקת אש זמנית, ומשפחות התחילו לחזור ליישובי עוטף עזה, כולל נחל עוז, אחרי יותר מחודשיים של שהות קשה ומורטת עצבים מחוץ לבית, בלי מסגרות חינוך קבועות לילדים, בלי יכולת לנהל אורח חיים משפחתי או אפילו לבשל ארוחת ערב. ביישובי העוטף פשטה הנחה שגויה, שגורמים בכירים בממשלה ובצה"ל חיזקו אותה, ולפיה הפסקת האש הזמנית צפויה להוביל להפסקת אש קבועה, והמלחמה נמצאת לקראת סיום.

אלא שהפסקת האש הזאת קרסה, הלחימה התחדשה, ובאותו יום שישי, מטח של רקטות ופצצות מרגמה פגע בנחל עוז. משפחת טרגרמן - ההורים גילה ודורון והילדים דניאל, יובל ואורי - שהו בביתם בחלק המערבי של הקיבוץ כאשר רסיס של אחת מפצצות המרגמה חדר אל תוך הבית והרג את דניאל בן הארבע. המשפחה כולה ניסתה להגיע לממ"ד ברגע שנשמעה האזעקה, אבל דניאל התעכב לשבריר שנייה לסייע לאחותו הקטנה - ונהרג.

המוות של דניאל הקטן הכניס את המדינה כולה לאבל. דניאל היה ההרוג הצעיר ביותר של המלחמה בצד הישראלי. הילד היפהפה, שתמונתו פורסמה בעמודי השער של כל העיתונים, היה גם אחד הקורבנות האחרונים של מבצע צוק איתן: ארבעה ימים אחרי מותו הוכרזה הפסקת אש והמלחמה הסתיימה, הפעם באמת.

עם זאת, עבור קהילת נחל עוז הכאב והאבל רק החריפו בשוך הקרבות. הקיבוץ עמד בפני משבר חסר תקדים. מתוך כ-100 משפחות שהתגוררו בו ערב המלחמה, יותר מ-15 הודיעו על כוונתן לעזוב, בעיקר משפחות עם ילדים קטנים. ותיקי הקיבוץ, שהגיעו לנחל עוז כצעירים אידיאליסטים בשנות ה-50 וראו לאורך העשורים את הקהילה צומחת בשעה שהם עצמם נהפכו לסבים וסבתות, פחדו כעת כי פרויקט חייהם עומד להתפרק. "תמיד היו פה ילדים", הסבירה אחת מהן בריאיון. "באנו לבנות פה קיבוץ, לא בית אבות".

נחל עוז, כמו קיבוצים רבים בישראל, הוקם בתור קהילה סוציאליסטית לחלוטין, שבה כולם היו שותפים לנטל העבודה, הרוויחו את אותה משכורת והתחלקו במשאבים הציבוריים. בסוף שנות ה-90 הקיבוץ עבר תהליך הפרטה והחליף את המבנה השיתופי הקשוח בשיטה גמישה יותר, ובמסגרתה כל משפחה זכתה להחזיק רכוש פרטי וחברי הקיבוץ יכלו לבחור לעצמם מסלול קריירה עצמאי. תהליך ההפרטה גרם בזמנו לעזיבה ניכרת, בעיקר של משפחות שהתנגדו לשינוי באופיו של נחל עוז. השילוב בין העזיבות הללו לבין המכה שנחתה על הקיבוץ עם מותו של דניאל טרגרמן העמיד בסימן שאלה את הישרדותה של הקהילה לטווח הארוך.

תוך כדי המשבר הזה קיבלתי יום אחד טלפון מניר מאיר, איש התנועה הקיבוצית וחבר ילדות של הורי. "שמעתי אותך מדבר על נחל עוז בתקופת המלחמה", הוא אמר לי. "תדע שהם צריכים כרגע אנשים צעירים שיעברו לגור שם". בלי להגיד זאת מפורשות, הוא בעצם ניסה לשאול אותי מה דעתי על הרעיון להחליף כתובת. "זה מאוד יחזק את המקום אם אנשים כמוך יעברו לשם עכשיו".

ניר היה קשור לנחל עוז ברמה האישית: אביו, אריה מאיר, הגיע לקיבוץ בתחילת מלחמת ששת הימים עם מאות לוחמים שהתקבצו בשדותיו לקראת פלישת צה"ל לרצועת עזה. פגז מצרי פגע בו ופצע אותו אנושות. כמה ימים לאחר מכן הוא מת מפצעיו בבית החולים. יכולתי להבין למה חשוב לניר לעזור לקיבוץ הקטן להתרומם על הרגליים אחרי הטראומה הקשה של מבצע צוק איתן. אבל עם כל הכבוד לעבר המרתק של נחל עוז, לא היה לי ברור כלל שאני עצמי צריך להיות שותף למשימת השיקום של המקום.

לכאורה, זה היה רעיון לא מעשי. העבודה שלי כעיתונאי התרכזה בתל אביב ובירושלים; מירי עבדה כעובדת סוציאלית בעיריית הרצליה. אמנם עוד לפני המלחמה היו לנו שיחות על לעזוב בשלב כלשהו את תל אביב ולעבור לקיבוץ או למושב - מקום קטן ורגוע שבו נוכל להיות חלק מקהילה ולגדל את ילדינו העתידיים בסביבה ירוקה ושקטה - אבל אזור עוטף עזה לא היה בתוכניות שלנו. לעבור עכשיו מגוש דן לקיבוץ בקצה הארץ, מרחק זריקת אבן מרצועת עזה, נשמע לי כמו רעיון מטורף. אבל בימים הבאים, ה"לא" הנחרץ שלי התחלף ב"אולי" סקרני, וזה היה השלב שבו החלטתי לשתף את מירי ברעיון.

את מירי הכרתי ב-2012, כשהיתה סטודנטית בירושלים. היא עלתה לארץ בגיל שלוש מן העיר סנט פטרבורג שברוסיה. העלייה לארץ היתה עבור המשפחה הגשמת חלום, אף שהמעבר היה כרוך בשינוי משמעותי ברמת החיים: ההורים שלה עבדו בישראל בשתי משרות כל אחד, ואילו סבא וסבתא שלה - הוא פרופסור לפיזיקה, היא מורה לאנגלית - סייעו לגדל אותה ואת אחותה. המשפחה כולה התגוררה בדירה קטנה סמוך לדרך הטייסים, בדרום-מזרח תל אביב. החלום לעבור לקיבוץ או למושב דבק בה מאז שנות הילדות, אז היתה מגיעה בקיץ לקרובי משפחה במושב סמוך לרמלה ועובדת שם במשך שעות במשק המשפחתי.

ידעתי שהיא תרצה לעבור לגור בקיבוץ אם רק אציע, אבל האם היא תרצה לעבור דווקא לקיבוץ הכי קרוב לעזה? ערב אחד, בזמן הליכה משותפת על חוף הים, שאלתי אותה מה דעתה.

כמוני, התשובה הראשונית שלה היתה "אין סיכוי". אבל מירי הבינה היטב מה משך אותי למקום, עוד לפני שבכלל ביקרה בו בעצמה. שנינו היינו דור שלישי לשואה, עם סבים וסבתות ששרדו את התופת ודאגו לספר לנו עליו כבר בגיל צעיר. סבתא שלי, ראלה, איבדה את שני הוריה בשואה והגיעה לארץ כיתומה; סבא וסבתא של מירי שרדו את המצור הנאצי על סנט פטרבורג ואת תקופת הרעב הקשה שהתלוותה לו.

לשנינו היתה אמונה חזקה בחשיבות של גבולות למדינת ישראל - גבולות שצריך להגן עליהם ולשמור עליהם, כי בלעדיהם לא יהיה אפשר להמשיך לקיים פה מדינה. התפיסה הציונית של שנינו היתה זהה: ישראל חייבת גבולות, לא רק בשביל להתקיים, אלא גם כי מדינה נטולת גבולות פיזיים בהכרח תצמיח בתוכה חברה נטולת גבולות חברתיים והתנהגותיים.

בשנים הראשונות של מדינת ישראל, ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה ביישובים שלאורך גבולות המדינה - ובהם נחל עוז - חלק מחגורת ההגנה של ישראל מול אויביה. התפיסה הזאת נראתה אנכרוניסטית לישראלים רבים בתחילת המאה ה-21, אבל מבצע צוק איתן ב-2014 הדגיש שוב את התפקיד הייחודי של היישובים צמודי הגדר, אלה שמסמנים את גבולות המדינה, "עד התלם האחרון".

ראיתי שאחרי ההתנגדות הראשונית נדלק אצל מירי ניצוץ מסוים בעקבות המחשבה לעבור ליישוב כזה. ועדיין, היא לא היתה משוכנעת לגמרי. "יש 20 קיבוצים לאורך הגבול עם הרצועה, למה לעבור דווקא לזה שהכי קרוב לעזה?" שאלה אותי.

זאת היתה שאלה טובה, ולא היתה לי תשובה חד-משמעית עליה. בסופו של דבר החלטנו לנסוע יחד לנחל עוז ולראות את המקום בעיניים, בזמן רגיעה. סיכמנו שנבדוק לפחות עוד קיבוץ אחד בעוטף, לשם השוואה, לפני שנקבל החלטה כלשהי בנושא.

ב-26 בספטמבר, יום שישי, חודש בדיוק אחרי הפסקת האש שסיימה את מבצע צוק איתן, יצאנו מתל אביב, וכעבור שעה - בלי פקקים בדרך - הסיטרואן הכחולה שלנו נכנסה בשערי הקיבוץ. בדרך ראינו את השדות הירוקים, את חורשת האיקליפטוסים העדינה שעוטפת את הכביש המתפתל אל הקיבוץ ואת החצבים היפים שפרחו בדבוקות לאורכו. אבל ראינו גם את שכונת שג'אעייה, בצד השני של הגבול, הרוסה וחרבה אחרי שבועות ארוכים של מלחמה. היה קשה להאמין שהנופים הללו, השונים כל כך זה מזה, שוכנים כה קרוב זה לזה.

מי שפגשה אותנו שם, עם חיוך אופטימי, היתה אושרית סבאג, חברת קיבוץ בשנות ה-40 לחייה והאחראית על הצמיחה הדמוגרפית בנחל עוז. התפקיד שלה היה לשכנע משפחות מרחבי הארץ לעבור לגור בקיבוץ. אחרי האסון והמשבר שהכו בקהילה, זאת היתה משימה מסובכת מאין כמוה, אבל אושרית שידרה ביטחון מלא בעתיד של המקום, למרות הקשיים.

היא לקחה אותנו לסיבוב בין שבילי הקיבוץ, כדי להראות לנו בתים שנוכל להיכנס אליהם, אם אכן נחליט לעבור. תוך כדי הסיור, אושרית עדכנה אותנו שאנחנו לא הזוג הראשון שבוחן את האפשרות לעבור לקיבוץ, ולמעשה כמה משפחות כבר הגיעו לביקור מאז הפסקת האש. "אז מה, אנחנו לא המשוגעים היחידים במדינה הזאת?" אמרתי לה, והיא השיבה, עם קריצה - "הפוך, המשוגעים גרים בתל אביב".

היא סיפרה לנו על חיי הקהילה - החגים שנחגגים במשותף על הדשא הגדול מול חדר האוכל, הבריכה שפועלת בקיץ, הטיולים בשדות עם הילדים. "לגור כאן זה קודם כול להיות שייך למשהו גדול יותר", הסבירה. "נראה לי שזה יכול מאוד להתאים לכם".

היה אפשר לשכוח בקלות שאנחנו נמצאים פחות מקילומטר מפאתי העיר עזה. הסתכלנו סביבנו וראינו מדשאות, עצים גבוהים וגינות מלאות פרחים. כל מי שפגשנו עצר להגיד שלום, לחלוק חיוך ולהביע תקווה שנחליט להצטרף לקיבוץ, וזאת בלי שהכירו אותנו כלל. אחרי שעה וחצי, כאשר נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע בחזרה צפונה, מירי אמרה מיד שהיא מבינה מה כל כך מצא חן בעיני בקיבוץ הזה. עצרנו להסתכל על קיבוץ נוסף בדרך, אבל בתוך דקות ספורות החלטנו שהוא פחות מתאים לנו. "בנחל עוז הרגשתי ישר שנכנסתי אל תוך מקום שהוא בית", מירי אבחנה, ואני הסכמתי.

כמה שבועות לאחר מכן עברנו לגור בנחל עוז. זה קרה בצמוד לחג החנוכה, ובעמוד הפייסבוק של הקיבוץ פורסמה הודעה קצרה בנושא: "זוג חדש הגיע היום לקיבוץ! מירי (26) ואמיר תיבון (25). הם בחרו בנחל עוז מכיוון שחיפשו יישוב קהילתי והרגישו שאחרי הקיץ שעבר על הקיבוץ, זה בדיוק המקום שאליו הם רוצים להגיע. מירי ואמיר נכנסו לגור בקראווילה קטנה. חג חנוכה שמח, בהצלחה וברוכים הבאים!"

הקראווילה שאליה נכנסנו היתה באמת קטנה: סלון מזערי בצמוד למטבח קטנטן, חדר עבודה, מקלחת, ובקצה המסדרון ממ"ד שנהפך לחדר השינה שלנו. האדמה מסביב היתה בוצית לחלוטין: הקראווילה שלנו, וחמש אחרות זהות לה, הונחו בחלק של הקיבוץ שעמד ריק במשך שנים ארוכות וכעת יועד לקליטת משפחות צעירות. למרות זאת, בתוך ימים ספורים בלבד הרגשנו שם לגמרי בבית.

היינו מוקפים בזוגות צעירים כמונו - חלק התגוררו במקום עוד לפני המלחמה, כמו השכנים שלנו עדי ומיכאל, שנהפכו כמעט בן לילה לחברים הכי טובים שלנו; ואחרים עברו איתנו או קצת אחרינו, בגלל סיבות דומות לאלה שהביאו אותנו לשם.

זרם המשפחות שהצטרפו הלך וגבר, ולקראת סוף שנת 2016, כשנתיים לאחר מבצע צוק איתן, מספר התושבים חזר לגודלו ערב המלחמה. בין לבין, מירי ואני ערכנו בנחל עוז את החתונה שלנו, עם 450 אורחים מרחבי הארץ, שהגיעו כולם לבריכה של הקיבוץ וחזרו לבתיהם עם שי קטן: ירקות שגדלו בשדות שלנו. באותה נקודת זמן כבר יכולנו להגיד "שלנו" על משהו שגדל בנחל עוז - המקום נהפך לבית עבורנו.

הקהילה המשיכה לגדול ולהתרחב; שכונה חדשה נבנתה, ואחריה עוד אחת. לחברים שלנו בשכונה נולדו ילדים, ובשנת 2018 כבר היתה רשימת המתנה למשפחות חדשות שרצו להצטרף לנחל עוז - התפתחות בלתי נתפסת, לנוכח המשבר שבו הקהילה היתה נתונה רק שלוש שנים קודם לכן.

כל זה התרחש אף שלאורך כל התקופה הזאת נחל עוז נותר יישוב מופגז ומאוים. תדירות השיגורים משטח רצועת עזה ירדה משמעותית אחרי מבצע צוק איתן, אבל התופעה לא נעלמה - מדי כמה שבועות חווינו התרעת צבע אדום ולמדנו לשנן בעל פה את מיקומי המיגוניות הפזורות ברחבי הקיבוץ. עברנו גם כמה סבבים של לחימה ממושכת יותר בין ישראל לחמאס, שבמהלכם עזבנו את הקיבוץ לימים ספורים עד לסיום המלחמה. האירועים הללו לא גרמו לנו להתחרט על ההחלטה לעבור לנחל עוז, וגם לא עצרו את זרם המשפחות שהמשיכו להצטרף לקהילה. הרגשנו שותפים לסיפור משמעותי: סיפור של שיקום ותקומה של קהילה שחטפה מכה קשה מאוד ב-2014 והצליחה לעמוד בחזרה על הרגליים.

בנחל עוז גם נהפכנו להורים. עבור הבנות שלנו, גליה וכרמל, החיים שם לא היו בחירה אידיאולוגית - זה היה, בפשטות, הבית היחיד שהן הכירו. גליה נולדה ב-2020 וכרמל ב-2022. הזיכרונות הראשונים שלהן, המילים הראשונות, הצעדים הראשונים, כולם התרחשו בין שבילי הקיבוץ, בדרך לגן הילדים, לכולבו ולבריכה. היה קשה לפספס את האהבה האדירה שלהן לקיבוץ ואת ההנאה הגדולה שהן מצאו בביקורים יומיומיים ברפת ובפינת החי ובטיולים שלנו בשדות בסופי שבוע. בקיץ הלכנו לראות איך נראים כרובים צעירים, רגע לפני שקוטפים אותם, ובחורף הסתכלנו מרחוק על משפחת צבאים שקיפצה בין התלמים אחרי הגשם. היינו מאושרים לחיות בנחל עוז ולגדל שם את הבנות שלנו, למרות הסיכונים הביטחוניים שחווינו לאורך כל השנים.

בערב 6 באוקטובר 2023 הלכנו עם הבנות לבריכה כדי להשתתף בחזרה הגנרלית לקראת אירוע חשוב שהיה צריך להתקיים ביום המחרת: חגיגות ה-70 לקיבוץ נחל עוז. הקיבוץ נוסד באוקטובר 1953, ואת המסיבה הגדולה לציון האירוע בערב ה-7 באוקטובר אף אחד בנחל עוז לא התכוון לפספס. יותר מ-100 איש הגיעו לחזרה האחרונה באותו ערב, והציפייה היתה שהאירוע האמיתי למחרת יתקיים בנוכחות של יותר מ-500 איש: חברים, תושבים ואורחים.

גליה עלתה לרקוד על הבמה עם חבריה וחברותיה מגן סביון. אף שזאת היתה חזרה בלבד, היה אפשר לחוש את ההתרגשות של ההורים באוויר. היינו גאים לראות אותה שם על הבמה ולהרגיש חלק מן החגיגה הגדולה הזאת - חגיגה של שבעה עשורים להקמת הקיבוץ שנהיה הקהילה והבית שלנו. הדבר היחיד שהדאיג אותנו באותם רגעים היה העובדה שגליה אמנם ביצעה באופן מושלם את הריקוד לצלילי השיר "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", אבל התקשתה בריקוד הבא אחריו, "כאן", שנפתח בשורה המוכרת "כאן ביתי, פה אני נולדתי".

מי שעזרה לה להתגבר על הבלבול והמבוכה היתה נערה בשם דפנה אליקים, בת 15, שעבדה מדי פעם בגני הילדים.

אחרי שראינו כמה היה קשה לגליה הריקוד השני, סיכמנו בינינו שלמחרת בבוקר, יום שבת, אני אקח את כרמל הקטנה לגן המשחקים ומירי תישאר בבית עם גליה, לתרגל פעם נוספת את שני השירים. רצינו שהיא תגיע מוכנה לגמרי להופעה במוצאי שבת.

***

מטח פצצות המרגמה של שבת בבוקר שיבש לגמרי את התוכניות. "מסיבה כבר לא תהיה בערב", מירי אמרה לי בזמן שארזנו את המזוודות של הילדות. ועדיין, באותם רגעים, לא היינו לחוצים או מודאגים במיוחד. הבנו שאנחנו בפתחו של "סבב" לחימה, עוד אחד בשרשרת בלתי נגמרת של אירועים מסוג זה.

לאירועים הללו היה לרוב מבנה קבוע: חילופי מהלומות של כמה ימים בין ישראל לחמאס (או אחיו הקטן, הג'יהאד האסלאמי); פינוי מהיר משטח הקיבוץ למרכז הארץ; שהייה של כמה ימים מחוץ לבית - לרוב לא יותר משבוע; וחזרה הביתה עם הכרזתה של הפסקת אש, רגע אחרי הנאום שבו ראש הממשלה מודיע שחמאס "ספג מכה קשה" והוא כעת "מורתע וחושש להתעמת איתנו".

לא היתה לנו שום סיבה לחשוב שהפעם זה יהיה אחרת.

בשעה שמירי בחרה בגדים לבנות, הצצתי בקבוצת הווטסאפ של השכונה שלנו. אחרי תקופה ארוכה של מגורים בקראווילה, בסוף שנת 2022 עברנו לשכונה חדשה שנבנתה בחלק הדרום-מזרחי של הקיבוץ, קרוב מאוד לשער האחורי הצופה אל השדות. בשכונה היו 12 בתים, כולם חדשים, גדולים ויפים. דשא עוד לא היה, אבל הנהלת הקיבוץ התחייבה כי מיד לאחר תקופת החגים יחלו עבודות לפיתוח הנוי בשכונה - "יום אחרי שמחת תורה" היתה ההבטחה העדכנית ביותר שקיבלנו.

ברגעים הראשונים של מתקפת פצצות המרגמה והרקטות של חמאס, ההבטחה הזאת נהייתה נושא לבדיחות בקבוצה השכונתית. "דשא כבר לא ישתלו לנו", כתבה אחת השכנות בשעה 6:42. דקה לאחר מכן שלחתי הודעה בקבוצה עם שאלה קצרה: "כולם בסדר?"

השאלה הבאה בקבוצה היתה אם "היה איזשהו חיסול בלילה?" - תהייה הגיונית לנוכח ניסיון העבר: פעמים רבות, סבבי לחימה התחילו אחרי שישראל התנקשה באיזשהו "בכיר" בארגוני הטרור ברצועה. הפרשנים בטלוויזיה בדרך כלל הסבירו כמה אותו "בכיר" הוא חשוב ומשפיע, אבל משום מה, השם שלו תמיד נשכח לחלוטין עד לסבב הלחימה הבא.

בשעה 6:45 שאלה אחת השכנות אם למשפחות נוספות יש בעיה בחשמל. באותה שנייה נפל לנו החשמל בבית, וראיתי בקבוצה שמדובר בבעיה של כלל השכונה. הדלת של ביתנו היתה נעולה, והתריסים החשמליים בסלון ובחדרים השונים היו מוגפים - לא בגלל חשש מאירוע ביטחוני, אלא בגלל רצון למנוע מן השכנים לראות אותנו מסתובבים בבית בתחתונים בשבת בבוקר.

בדקות שלאחר מכן התנהלה התכתבות ממושכת סביב השאלה אם היתה אזעקה בקיבוץ בתחילת המטחים. ציינתי שלא שמענו אזעקה והתעוררנו בעקבות שריקה של פצצת מרגמה; אחרים טענו שדווקא היתה אזעקה, אבל היא היתה חלשה ומרוחקת מדי, ולכן בקושי נשמעה בשכונה שלנו. הקבוצה השתתקה לכמה דקות, וגם שטף פצצות המרגמה נרגע. מירי ניצלה את השקט הרגעי כדי לרוץ לשירותים ולחזור עם כמה בקבוקי מים לממ"ד.

שוב היינו סגורים בחושך עם הילדות, ואז שמענו צליל מקפיא דם:

ירי בנשק אוטומטי. הצליל היה מרוחק יחסית, אבל עדיין חריג. בכל אירועי הלחימה שחווינו בנחל עוז לאורך השנים מעולם לא חווינו אירוע של כניסת מחבלים חמושים מעזה ליישוב - למעשה אירוע כזה מעולם לא התרחש לאורך 70 שנות קיומו של הקיבוץ. במבצע צוק איתן הצליח חמאס לתקוף עמדות של צה"ל בשדות באמצעות שימוש במנהרות, אבל גם אז, מחבלים לא נכנסו אל תוך היישוב עצמו.

עכשיו, לעומת זאת, קולות הירי הלכו והתקרבו, והיה ברור שהם מגיעים מתוך השטח המוקף בגדר של הקיבוץ, חמש דקות הליכה מדלת ביתנו. חלפה עוד דקה, והירי כבר נשמע כאילו הוא מגיע ממש מתוך השכונה שלנו, מרחק בית או שניים מאיתנו. במקביל התחלנו לשמוע גם צעקות בערבית.

זה לא הגיוני, חשבתי לעצמי. במשך שנים סיפרו לנו בכירים בממשלה ובצבא על אמצעי הביטחון המשוכללים שישראל מחזיקה לאורך הגבול עם רצועת עזה - גדרות חכמות, מצלמות מתקדמות, מכונות ירייה אוטומטיות - אבל עכשיו, קו ההגנה הטכנולוגי הזה נפרץ ואנשי חמאס היו במרחק מטרים ספורים בלבד מן החלון שלנו. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה על קו בר-לב במלחמת יום הכיפורים, אותו קו הגנה שנפרץ על ידי המצרים והותיר את החיילים במוצבים ללא הגנה. אבל לא היה לי זמן להפליג בהשוואות היסטוריות.

בשעה 7:10 אחת השכנות כתבה בקבוצת הווטסאפ: "יש פלישה של חמאס לקיבוץ". שכן אחר שאל: "יש ירי בקיבוץ?" וקיבל מיד תשובה: "הם פה". שכנה נוספת שאלה: "איפה צה"ל?"

בתוך הממ"ד שררה אפלה מוחלטת. מירי ואני ישבנו בדממה וחשבנו מה לעשות.

ואז, אי-שם בחדר החשוך, שמענו את הבנות שלנו מתחילות לנוע בין השמיכות.