קו שבר

7 בספטמבר 1925. אל בית היתומים בשכונת שערי חסד שבירושלים, שזה מקרוב נוסד, הובאה תינוקת בת שבעה שבועות. בפתק שהוצמד לגופה נרשם תאריך לידתה: 14 ביולי 1925.

האם היולדת נעלמה לבלי שוב. השאלות — מי היו הורי התינוקת ומדוע ננטשה — נותרו ללא מענה.

רוזה וולשטיין, אחות במקצועה, רווקה בת 30 ועובדת חדשה בבית היתומים, החליטה לאמץ את התינוקת הנטושה, והעניקה לה את השם מרים־בּוּקַס וולשטיין. (מרים — אולי כאות הוקרה למרים סאקר, נשיאת ויצ"ו ממנצ'סטר, שהייתה ממייסדי בית היתומים, ו־Bukas הוא כינוי שניתן לבת הבכורה במשפחות דוברי הלדינו בירושלים).

כשנה קודם לכן, בנובמבר 1924, סיפרה רופאת הילדים הירושלמית ד"ר הלנה כגן כי הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, ביקש ממנה למהר ולבוא לביתו. "תינוק עטוף סחבות נמצא מוטל על מפתן ביתי", סיפר, ועליו פתק בזו הלשון: "אני אם אומללה הנאלצת לנטוש את פרי בטנהּ. אני מוסרת אותו לידיך ושמה מבטחי בך". ד"ר כגן פנתה אל ליידי ביאטריס סמואל, רעייתו של הנציב העליון של בריטניה, וביקשה את עזרתה בהקמת מעון לתינוקות יתומים ועזובים. אשת הנציב קיבלה את בקשתה, ולאחר זמן קצר נוסד המעון בשערי חסד.

יוזמתה של ד"ר כגן להקים מעון לתינוקות חסרי בית הייתה אירוע חדשני. רק כעבור חצי יובל, בשנות ה־50 של המאה ה־20, התפרסמו מחקרים ראשונים על חשיבותו של קשר חם ורציף בין יילוד לאימו — להתפתחותו ולבריאותו. המחקרים העלו כי פרֵדה מההורים, ובעיקר מהאם, היא הגורם העיקרי לנזק נפשי העלול להיגרם לילד. "ילדים צריכים לגדול אצל אימותיהם", קבעו החוקרים. אולם, אם הן עצמן חיות במצוקה כלכלית או נפשית, יש להיעזר בעובדי סעד, במשפחות מאמצות או אומנות, או במעונות לילדים נטושים ועזובים.

בשנתו הראשונה של מעון היתומים בשכונת "שערי חסד" חסו בו עשרה תינוקות בלבד. יתומים ואסופים וילדים לאימהות חולות במחלות כרוניות. כעבור שנה הגיע מספרם ל־25, ובחלוף השנים גדל מספרם. המוסד התקיים מתרומות, וציודו היה כה דל ועלוב שאת הילדים השכיבו בארגזי תפוזים משומשים.

בראשית שנת 1925 הצטרפה האחות רוזה וולשטיין, Sister Rosa, לצוות הבית. בת 30 הייתה רוזה בבואה מגרמניה לחופשה בארץ ישראל. בביקור בבית התינוקות הציצה ונפגעה, והחליטה להישאר בירושלים ולהצטרף לצוותה של ד"ר כגן במוסד שזה מקרוב הוקם.

כאשר עמדתי על דעתי, ניסיתי לברר את הנסיבות שבהן ננטשה התינוקת. העליתי כי האם מסרה אותה לבית היתומים בשל קשר אסור עם אביה של התינוקת, כפי שנהגו בירושלים בעת ההיא.

אבי סיפר לי כי למד משיחותיו עם האחות רוזה שמוצאה של האם היולדת ממשפחה ירושלמית ספרדית ומכובדת (ס"ט — ספרדים טהורים). כשהייתה בת 17 בלבד היא התאהבה בעולה חדש מרוסיה והרתה לו. הצעירה הסתתרה ככל הנראה בשבועות האחרונים להריונה בביתה של רוזה, ואחרי הלידה, תחת לחץ הוריה, נטשה את ילדתה בבית היתומים. משפחתה הרחיקה אותה מירושלים לדמשק, ושם, כך על פי האחות רוזה, השיאה אותה לאדם אמיד מהקהילה הספרדית, ומאז אבדו עקבותיה.

תינוקת זו שהובאה לבית היתומים בשכונת שערי חסד ביום 7 בספטמבר 1925, ושאותה אימצה האחות רוזה, היא אימי הביולוגית. מרים־בוקס וולשטיין הייתה אפוא אשכנזייה־ספרדייה, והיא האישה שילדה אותי ב־27 בפברואר 1945, כשהייתה בת 19 שנים.

האחות רוזה הייתה סבתי המאמצת לתקופה קצרה בלבד. ב־4 בנובמבר 1950, בהיותה בת 55, נפטרה במנצ'סטר שבאנגליה בתום נאום התרמה לגיוס כספים למעונות היתומים ולבית הספר לאחיות ולמטפלות שניהלה בשכונת בית הכרם בירושלים (בית הספר נקרא לימים על שמה). הרחק מביתה וממאות הילדים שגידלה וטיפחה כל חייה. הרחק ממני, "נכדה המאומץ".

בן חמש הייתי כשהלכה רוזה לעולמה. אינני זוכר אותה.