קינג 1: קינג

קינג

בן שתים-עשרה

"בוא הנה, יא הומו דפוק! אתה כזה נקניק עלוב!"

ראיתי ילדים בבית הספר שלי מתעללים בילדים אחרים גם קודם, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני צריך להתערב. אם לאיזה ילד אין ביצים להגן על עצמו, מגיע לו לחטוף כל מה שמחטיפים לו.

אבל בדיוק בבוקר הזה הגעתי להחלטה לעזוב את הבית לתמיד. החבר החדש של אימא שוב השתמש בה בתור שק אגרוף. אלא שהפעם, כשנעמדתי לפניה, לא רק שהיא דחפה אותי הצדה היא עוד הגנה על הבן זונה המנוול.

היא אמרה שמגיעות לה מכות.

והיא אפילו התנצלה.

בפניו.

שנאתי אותה על כך. על כך שנהייתה חלשה. על זה שנתנה לו לשים עליה את הידיים המטונפות שלו. כל-כך רציתי לפוצץ לג'ון את הפנים שבהפסקה בבית-ספר ישבתי בצד וקפצתי את האגרופים שוב ושוב בזמן שהרצתי לעצמי בראש את אירועי הבוקר הזה פעם אחר פעם. אולי לא הייתי מצליח לנצח בקרב נגד איש מבוגר, אבל הייתי בטוח שאני יכול לפחות לגרום לו קצת נזק.

אז כששמעתי את הצעקות האלה מהקצה השני של מגרש המשחקים זה היה כאילו הזעם שלי קיבל בשבילי את ההחלטה עוד לפני שהייתה לי הזדמנות לחשוב על זה כמו שצריך. לפני שהבנתי מה קורה כבר ניתרתי מעבר לארגז החול והייתי בדרכי אל קבוצת ילדים שהסתדרה במעגל בקצה הרחוק של החצר, ליד מגרש הכדורגל.

אני הייתי יותר גבוה מכל הילדים בכיתה שלי, וראיתי בקלות מעל לראשים שלהם. במרכז המעגל עמד פרא אדם קטן בשם טיילר, ילד עם שיער שחור שתמיד לבש חולצות עם שרוולים גזורים וסמלים של להקות. הוא החזיק את הילד הכחוש הזה בצווארון של החולצה ותקע לו אגרופים בפנים עוד פעם ועוד פעם. הילד הקטן חרחר בכל פעם שאחד האגרופים הלם בו. החולצה הקרועה של הילד התרוממה מעל הבטן החיוורת וחשפה חבורות בגוונים שונים של סגול וצהוב. הצלעות שלו בלטו כל-כך שיכולתי לספור אותן. דם טפטף לו מהאף וזלג אל הקרקע. דחפתי הצדה שתי בנות קטנות שהריעו לטיילר.

ילדים יכולים להיות כאלה אכזריים.

מבוגרים יכולים להיות עוד יותר אכזריים.

זינקתי לפני טיילר וכיוונתי את האגרוף שלי. הפלתי את הבריון על התחת במכה אחת ישר ללסת המנומשת שלו. הראש שלו נחת בקול חבטה חלולה על אבני המדרכה. פגיעה ישירה.

ישר הרגשתי יותר טוב. הצורך להשתמש באלימות תמיד היה כמו איזה עכברוש שמכרסם בכל מחשבה ורגש שלי, אבל כשהרבצתי לטיילר ההרגשה הזאת התעמעמה באופן זמני, מזרקור מסנוור לנר דולק.

הילד הצנום שכב על הארץ ואחז באף המדמם שלו. הוא הזיז את ידיו מהפנים והביט בי בחיוך ענק ומה-זה מגוחך, והדם כיסה את השיניים שלו, שהיו גדולות מדי בשביל הפה שלו. זה לא היה מה שציפיתי ממישהו שהרגע חטף מכות. "לא היית צריך להציל אותי. רק נתתי לו להכניס כמה אגרופים לפני שאני מראה לו מה זה כאב באמת." קולו חרק עם כל מילה נוספת בשקר הזה. דמעות זלגו מזווית העיניים שלו על הדם שהכתים את שפתיו. מעגל הילדים התפזר והם חזרו למשחקים שלהם.

"לא הצלתי אותך," אמרתי וצעדתי מעליו. התחלתי ללכת משם, אבל איפשהו ליד ארגז החול הילד הדביק את קצב ההליכה שלי והופיע פתאום לפניי.

"בטח שלא הצלת אותי. לגמרי יכולתי לחסל אותו. אבל שיט, אחי, לבן זונה הזבל הזה יש מקל בתחת." הילד קילל והשליך את הזרועות שלו באוויר בזמן שרץ כדי לא לפגר אחרי הצעדים הארוכים שלי.

"אה, כן? למה?" שאלתי.

"כי הוא רצה שאני אעשה לו את השיעורים במתמטיקה, ואני אגיד לך משהו. אני לא עבד של אף אחד. אז אמרתי לו שיֵלך להזדיין." הקול שלו היה עמום כי הוא עדיין סתם בכוח את הנחיריים שלו בניסיון לעצור את הדם שירד לו מהאף.

"אז רק אמרת לו לא והוא התחיל להכות אותך?" שאלתי, למרות שזה נשמע לי די סביר. חוץ מכל החרא של אימא שלי וג'ון, הדברים הקטנים הם אלה שגרמו לרוב לאגרוף שלי להשתוקק להכות משהו.

הילד גיחך.

"זאת הייתה סיבה אחת... והיה גם את הקטע שאמרתי לו שמגניב בעיניי שלאבא שלו לא אכפת שהבן שלו נראה בול כמו הבוס של אימא שלו בסופרמרקט." הוא הבריש את החול מהשריטות על המרפק שלו וניגב את ידיו במכנסי החאקי המקומטים שלו. "קוראים לי סמואל קלירווטר. ולך?"

נעצרתי והסתכלתי עליו. הוא הושיט לי יד ואני לחצתי אותה. הוא היה ילד רזה בן גילי, שהתלבש ודיבר כמו סבא עם פה מלוכלך, מישהו זקן מדי לדפוק חשבון ולסנן את המילים שהוא אומר. ואיזה ילד בן אחת-עשרה לוחץ ידיים?

סמואל קלירווטר. הילד הזה.

"ברנטלי קינג," עניתי.

"יש לך הרבה חברים, ברנטלי קינג?" השיער החום-בלונדיני הפרוע שלו נפל לו ישר לתוך העיניים, והוא הסיט אותו הצדה בציפורניים מלוכלכות.

"לא." אף אחד מהילדים בבית הספר לא היה כמוני. הרגשתי לבד מאז היום הראשון שלי בגן הילדים. בזמן שכולם למדו לשיר "לדוד משה הייתה חווה", אני הייתי מודאג מדברים כמו כמה זמן אצטרך לחכות אחרי שיחשיך עד שאוכל לחזור הביתה. אם הייתי חוזר מוקדם מדי, לא משנה איזה חבר בדיוק היה לאימא באותה תקופה, הוא היה ערוך ומוכן לריב אתי.

היה לי טבעי להיות לבד. עם הזמן התחלתי לאהוב את זה. אף-על-פי שהייתי הילד הכי גדול בבית הספר, הצלחתי תמיד לנוע מסביב כאילו אני רוח רפאים.

עד שהתחלתי להסתבך בצרות.

ואז אנחנו התחלנו להסתבך בצרות ביחד. הסבא-ילד ואני. שני אפונים בתרמיל של עבריינים צעירים.

"גם לי אין. חברים זה כאב ראש גדול מדי ביחס למה שהם שווים באמת," אמר סמואל, ונשמע כמעט משכנע. הוא סידר את חולצת המשבצות הגדולה עליו בתוך מכנסי החאקי שלו ויישר את השלייקס שנפלו לו מהכתפיים כל כמה שניות, וגם את עניבת הפרפר הצהובה עם הנקודות השחורות.

"מה הקטע של הסימנים הכחולים?" שאלתי והצבעתי על הצלעות שלו.

"ראית אותם, אה?" עננה של עצב חלפה על פניו, אבל הוא נלחם במחשבות שלו וחשק שפתיים. "אבא חורג מהגיהינום שיש לו בעיות רציניות מאז שאימא שלי מתה. האמת שיש לו רק שתי בעיות. בירה ואני. אבל את הבירה הוא אוהב. אותי קצת פחות."

יכולתי להתחבר לסיפור הזה. אם כי לי לא היה אבא חורג אחד, אלא יותר תהלוכה בלתי נגמרת של אבות חורגים. היו להם שמות שונים ופרצופים שונים, אבל בעיקרון כולם היו אותו הדבר.

"טוב, ילד, אני לא חושב שטיילר יציק לך שוב פעם." התחלתי להתרחק לכיוון הפינה שלי בצד הבניין, שבה יכולתי להיות לבד. מזווית העין ראיתי את טיילר מקרטע במדרגות הכניסה לבית הספר, לופת את הלסת הפצועה שלו.

שפן עלוב.

"זהו זה?" סמואל הלך קרוב בעקבותיי וכמעט נתקע לי ברגליים.

"מה עוד יש?" התכופפתי מתחת לענף נמוך. סמואל היה נמוך ממני בשלושים סנטימטר בערך, וגלש מתחת לענף בלי שום בעיה. כשהתרחקנו מספיק מכל הילדים האחרים הדלקתי את חצי הסיגריה ששמרתי בכיס האחורי עם הגפרור האחרון מהחפיסה שהחבאתי בנעל.

"אני יכול לנסות?" שאל סמואל שהגיח פתאום והבהיל אותי. לא קלטתי שהוא עדיין שם.

העברתי לו את הסיגריה, והוא שאף עמוק לריאות. את חמש הדקות הבאות הוא העביר בלהיחנק. כיביתי את הסיגריה בסוליה של נעל ההתעמלות שלי בזמן שהפנים שלו קיבלו גוון מוזר של סגול ואז חזרו לצבע הטבעי שלהן – חיוור עם דם ונמשים. "זה פאקינג טוב, אבל אני יותר איש של מנטול."

פרצתי בצחוק, כלומר הצחוק פרץ מתוכי, התכופפתי וחיבקתי את עצמי במותניים. סמואל התעלם מהתגובה והמשיך לדבר. "איפה אתה גר?"

"פה ושם." התשובה האמיתית הייתה: בשום מקום. אני בחיים לא חוזר הביתה. בית הספר יהיה מעכשיו רק מקום שאני הולך אליו בשעות היום כדי שאוכל להתגנב למלתחות של הבנים לפני תחילת הלימודים ולהתקלח ואז לאכול ארוחת בוקר בחינם. כל דבר שהיה לי בעולם היה בתוך תיק הגב שלי. והתיק היה ממש קל.

"אני גר בסאני איילז פארק. זאת חתיכת מזבלה. כשאני אהיה גדול אני אגור באחד הבתים הגדולים האלה על המים בצד השני של הגשר, אלה עם הרגליים הארוכות שנראים כאילו יצאו ממלחמת הכוכבים."

"כמו הבתים האלה עם הקביים?"

"כן, אחי, בית עם קביים ממלחמת הכוכבים, ישר על המפרץ." הילד הזה חי בשכונת קרוואנים דפוקה וחוטף מכות על בסיס קבוע מהאבא החורג שלו, ובכל זאת הוא חולם בלי בושה על העתיד שלו. אני לא יכול להסתכל יותר רחוק מהשבוע הבא, שלא לדבר על עוד עשר שנים. "מה איתך, אחי?"

"מה איתי?" שלפתי את אולר הכיס שלי מהחגורה של הג'ינס והתחלתי לקלף את הטיח שנפל מקיר הבניין.

"מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"

הדבר היחיד שבאמת ידעתי זה מה אני לא רוצה להיות. "לא בטוח. אני רק יודע שאני לא רוצה לעבוד בשביל אף אחד. אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. אני אוהב להיות הבוס של עצמי ולנהל את העניינים של עצמי."

"כן, אחי. זה פאקינג מדהים. כן, זה. אני אעזור לך. אנחנו יכולים לעשות את זה לבד. אתה תנהל את העניינים שלך. ואני אעזור לך לנהל את העניינים שלך. ואז נקנה בית גדול עם קביים ממלחמת הכוכבים ונגור שם, ואף אחד בחיים לא יגיד לנו מה לעשות!"

סמואל הוציא מחברת מהילקוט שלו ופתח בדף ריק. "בוא נעשה תוכנית בת זונה."

נראה לי דבילי לשבת עם ילד שאני לא מכיר ולתכנן עתיד שאף פעם לא חשבתי עליו, אבל מסיבה כלשהי המחשבה שאפגע ברגשותיו אם אסרב לו הכאיבה לי בחזה, וההרגשה הזאת הייתה מאוד לא מוכרת לי. לא ידעתי מה לעשות, אז נכנעתי. התיישבתי לידו בדשא ונאנחתי. הוא חייך אליי כאילו בעצם זה שאני שם כבר עשינו חצי מהדרך.

"אנחנו לא יכולים להתקמצן על עצמנו," הוא המשיך. "לא נשיג את הבית של מלחמת הכוכבים מעבודות באיזה מלון מחורבן או בבית חרושת פח, ואני לא דייג מי יודע מה. אז החרא הזה מתחיל עכשיו. אנשים דורכים על פחדנים ודוחפים אותם הצדה. דוד שלי, שהוא הכי אפס של זבל של בן אדם, מוכר גראס. אנחנו יכולים לגנוב ממנו חומר ולמכור את זה. ואז נשתמש בכסף הזה בשביל לקנות חומר חדש ולמכור אותו."

הוא הוציא מרקר שחור מהילקוט והתחיל לקשקש על הדף. למעלה הוא כתב "מטרה", ומתחת הוא צייר בית עם רגליים שנראה כמו גרסה מקלונית של הדבר ההוא ממלחמת הכוכבים, איך שלא קוראים לו. אני לא ידעתי את השם כי אף פעם לא ראיתי את הסרטים בסדרה אלא רק את הבקרובים. ואז הוא צייר משהו שנראה כאילו הוא אמור להיות אנחנו, כשהוא הרבה יותר קטן ממני. ועם מרקר ירוק הוא צייר סימנים של דולר שריחפו באוויר מעלינו.

"אז מה, אנחנו חברים עכשיו, פרופסור?"

אף פעם לא היה לי חבר לפני כן, אבל משהו בילד הזה עם הפה המלוכלך תפס את תשומת הלב שלי. חטפתי את המרקר מהיד שלו והשתלטתי על הציור. אף פעם לא השקעתי בלימודים, חוץ מאשר באמנות. רק ציור בעצם.

ציור היה הקטע שלי.

"פאק, כן!" אמר פרופסור כשהסתכל עליי מוסיף לבית הקביים שלו. הוא גם צייר את הדוד שלו, או ככה לפחות ניחשתי כי למעלה היה כתוב "אפס זבל". "אתה פאקינג טוב בזה, אחי. אנחנו צריכים שתעשה גם את זה. אמנות וכל הקקה הזה. תכתוב את זה בתוכנית. אנחנו גם צריכים שיהיו לנו תחביבים."

"אז מה התחביב שלך?" שאלתי.

"התחביב שלי?" הוא חייך וניגב את האף, שעוד פעם התחיל לטפטף ממנו דם. טיפה אחת נפלה על הדף והכתימה את הדמות המקלונית של פרופסור. הוא הנהן בתנועה ערמומית וכיווץ את השפתיים, ושם את האגודלים שלו מתחת לשלייקס. "שרלילות."

אני חושב שצחקתי ביום הזה יותר ממה שצחקתי כל החיים שלי. וגם למדתי ש"שרלילות" יכול להיות תחביב.

"אז מה יקרה אם יתפסו אותנו?" שאלתי והפסקתי את הקשקושים עם המרקר.

"לא יתפסו אותנו. אנחנו חכמים מדי בשביל החרא הזה. נהיה זהירים. נעשה תוכניות וניצמד לתוכניות. אף אחד לא יפריע לנו בדרך. אף אחד. לא האבא החורג שלי, לא הדוד שלי, לא מורים ובמיוחד לא בריונים מטומטמים כמו טיילר. אני בחיים לא אתחתן. בחיים לא תהיה לי חברה. כל הקטע זה פרופסור וקינג יוצאים מהחרא במקום להירקב בתוכו."

"אבל ברצינות, מה יקרה אם יתפסו אותנו?" שאלתי. "אני לא מדבר על המשטרה. אני מדבר על דוד שלך או מי שלא עובד בדבר הזה שאנחנו מתכננים לעבוד בו. אלה אנשים קשוחים. אנשים רעים. הם לא אוהבים שמתעסקים איתם." הכרתי טיפוסים כאלה ממקור ראשון. יותר מסוחר סמים אחד בא אלינו הביתה חמוש באקדח בשביל לדרוש תשלום. אימא הייתה סוגרת איתם את החשבון בזה שלקחה אותם לחדר שינה שלה וסגרה את הדלת.

הילד הזה אולי סתם דיבר שטויות, אבל ככל שחשבתי על זה יותר ככה זה נשמע לי יותר טוב. לחיות בלי לדפוק חשבון לאף אחד. חיים בלי פחד ממה שמישהו יכול לעשות לי או לפרופסור הקטן הזה, שלפי איך שהוא נראה כבר חטף מספיק מכות והתעללויות לכל החיים.

הרעיון הזה לגדול ולהיות אדון לעצמי, איש שאנשים לא מתעסקים איתו, איש שלא מוכן לקבל פקודות מאף אחד, התחיל למצוא חן בעיניי ולקסום לי ככל שהוא התגלגל לי במוח ונתפס. הוא התחיל להתביית במקום שבו חסרו לי דברים אחרים שהיועצים החינוכיים אמרו שאין לי, דברים כמו "הבחנה ברורה בין טוב ורע". אבל הם טעו. זה לא שלא ידעתי מה ההבדל.

פשוט לא היה אכפת לי.

זה מה שקורה כשאף פעם לא היה לך מישהו שבאמת אכפת לו ממך.

אם אני הולך לקחת את הילד הזה ברצינות, אני צריך לדעת שהוא לא ילשין ולא יתהפך עליי אם הכול ישתבש. אני צריך לדעת שהוא רציני בקשר לתוכנית כמו שאני מתחיל להיות, אז הייתי חייב לשאול. "מה באמת יקרה אם מישהו יפריע לנו? אם מישהו ישבש לנו את העסקים? אם מישהו ידפוק לנו את התוכנית?"

פרופסור החזיק את קצה המרקר ליד זווית הפה שלו, איפה שהדם התחיל להתייבש ולהיקרש. לרגע אחד הוא בהה בחלל מעל הראש שלי, שקוע עמוק במחשבות. ואז הוא משך בכתפיים ונעל את העיניים שלו ישר בעיניים שלי.

"אז נהרוג אותם."