קיצור תולדות ישראל

1 "אל תעזו להקים מדינה"

ביום שמש מרנין, כשרוח מערבית קלה מרצדת בצמרות העצים, נכנס משה שרתוק, "שר החוץ" הבלתי רשמי של היישוב הארצישראלי, בשערי מחלקת המדינה האמריקאית בוושינגטון. היה זה ה-8 במאי 1948 ולשרתוק נועדה פגישה עם מזכיר המדינה של ארצות הברית, הגנרל בדימוס ג'ורג' מרשל. שרתוק, גבר ממוצע-קומה, פניו שזופות ושפמו מטופח, היה יליד רוסיה שעלה לארץ כנער עם משפחתו וחי שנתיים בכפר ערבי, שם למד להכיר את הערבים ושפתם. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא הטורקי דווקא, אחר כך השתלם באנגליה והתמסר לפעילות ציונית, כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא ניהל בכישרון את המאבק באומות המאוחדות להקמת מדינה יהודית.

היום לבש שרתוק חליפה כהה, חולצה צחורה ועניבה כהה, שמרנית, חבש מגבעת ונעל נעליים מבריקות. נראה היה כדיפלומט או פקיד ממשלה בכיר. הוא היה מתוח ונרגש ביותר. הוא בא לשמוע את דבריו של מרשל על התוכנית להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל בעוד שישה ימים, יום צאת הבריטים מהארץ. התוכנית לחלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית (עם ירושלים במעמד בינלאומי) התקבלה בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. בהחלטה נקבע כי בריטניה תסיים את המנדט שלה בארץ ישראל לא יאוחר מה-1 באוגוסט 1948. הבריטים החליטו להקדים את המועד ל-15 במאי, אך מאחר שתאריך זה חל בשבת, הוקדמה עזיבת הבריטים ל-14 במאי.

ארצות הברית תמכה בחלוקה, הצביעה בעדה ואף הפעילה מלוא השפעתה על מדינות אחרות, בעיקר באמריקה הלטינית, כי יצביעו בעד הקמת המדינה היהודית. מדיניות זו עוצבה על ידי הנשיא הארי טרומן בבית הלבן, בניגוד לעמדת מחלקת המדינה - משרד החוץ האמריקאי. אולם החל מחודש מארס 1948, לאחר מאורעות דמים בארץ, שינתה ארצות הברית עמדתה ולמעשה חזרה בה מהחלטת החלוקה. עתה הציעה להחיל משטר נאמנות של האו"ם על ארץ ישראל ומשכשלה יוזמה זו, החלה נאבקת על הכרזת שביתת נשק בארץ ישראל במקום הקמת מדינה יהודית.

ג'ורג' מרשל היה גנרל בדימוס, רמטכ"ל צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הוא תכנן יחד עם הגנרל אייזנהאואר את הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, ואחר כך יזם את "תוכנית מרשל" לשיקום מדינות אירופה אחרי המלחמה. איש גבוה היה, כסוף שיער וחמור סבר. מרשל נודע כמי שהוביל את התנגדות מחלקת המדינה האמריקאית להקמת מדינה יהודית. הוא התנגד לתוכנית החלוקה, והתעמת בגלוי עם הנשיא טרומן שתמך בה והכריע נגדו. הוא גם איים בהתפטרות אך לשווא; טרומן נשאר איתן בעמדתו. מרשל נכנע באותו רגע, אך המפלה הזו מול הנשיא לא גרמה לו לשנות את דעתו, והוא המשיך להתנגד נחרצות להקמת המדינה.

הוא קיבל את שרתוק בקור מופגן ובהתנשאות. "אל תקימו מדינה," הזהיר את שרתוק. "לא לי לייעץ לכם מה לעשות. אבל דווקא כאיש צבא רצוני לומר לכם: אל תסמכו על היועצים הצבאיים שלכם. הם עכשיו שיכורי הצלחה לאחר הניצחונות שנחלו"... (הוא התכוון למבצע "נחשון" של ההגנה מה-5 באפריל 1948, בו נפתחה זמנית הדרך לירושלים, ולהישגים יהודיים בעוד כמה גזרות.) "אם אמנם יתהפכו היוצרות ואתם תבואו אלינו בריצה בבקשת עזרה, יש להבהיר לכם כבר עתה הבהר היטב, כי אין לצפות לעזרה מארצות הברית, שהזהירה אתכם מפני הסיכון העצום שאתם נוטלים על עצמכם." מרשל גם האיץ בשרתוק להסכים לשביתת נשק - ולא להכריז על מדינה יהודית; הוא שב והזהירו שאם תוקם מדינה ותיקלע למלחמה קשה, שלא תהין לבקש את עזרת ארצות הברית - כי לא תקבל אותה בשום פנים ואופן.

שרתוק יצא מהפגישה מזועזע. התחזית של מרחץ הדמים בו יושמד היישוב היהודי הילכה עליו אימים. הוא נחרד מפני הסכנה ששואה שנייה תפקוד את העם היהודי אחרי השואה שהשמידה מיליונים מיהודי אירופה. בשדה התעופה אידלוויד שליד ניו-יורק נתקל בדוד הכהן, מבכירי מפלגתו מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). הכהן, גמלוני, משופם, צנום ומקריח, שאל אותו בחרדה - "משה, מה אמר לך מרשל?"

שרתוק לפת אותו בדשי מקטורנו ודחף אותו לתוך תא טלפון, "דוד, זה נורא!" אמר, "ישמידו אותנו. יחסלו אותנו."

הכהן נרתע. "משה, אל תיפול רוחך," אמר. "זה עתה או לעולם לא." גם חיים ויצמן, לשעבר נשיא ההסתדרות הציונית ששכב חולה במלון בניו יורק, שיגר אליו מסר בוטה: "שרתוק, אל תאבד את העשתונות!" זעף ויצמן. "עכשיו או לעולם לא...!"

אולם שרתוק כבר גיבש את דעתו. הוא החליט להמליץ בפני מפלגתו ובפני מנהיגי היישוב בארץ שלא להקים מדינה בשלב זה. כך גם כתב לידידתו יולנדה הרמור, מנהיגה יהודית נמרצת בקהיר, בטרם עלה על המטוס שיחזירו לארץ.

להקים מדינה או לא?

כך החלו ששת הימים הגורליים ביותר בתולדות העם היהודי: בין השמונה לארבעה-עשר במאי. קדמו להם עשרות שנים של מאבק פוליטי, דיפלומטי ומזוין - ואלפיים שנה של כיסופים וסבל, שבאו לידי ביטוי בכתביהם ובשיריהם של ענקי המורשת היהודית, במזרח ובמערב.

אבני הדרך הראשונות במסע הארוך להגשמת החלום היהודי היו הקמת "חובבי ציון", עליית ה"ביל"ויים", אותו חופן צעירים יהודים שהחליטו להכות יתד באדמת הארץ, וייסוד התנועה הציונית על ידי בנימין זאב הרצל. ארץ ישראל היתה אז מחוז מוזנח של האימפריה העותומנית המתפוררת. בראשית המאה העשרים היה בארץ רוב ערבי ברור, ולעומתו - פחות מ-50,000 יהודים. רוב היהודים היו בעלי מלאכה, פועלים, תלמידי חכמים וסוחרים זעירים, ששכנו בירושלים, חברון, יפו, טבריה וצפת; חלקם היו "יהודי חלוקה" שהתקיימו בעיקר מתרומות שהגיעו מחוץ לארץ. מיעוטם היו חלוצי העלייה הראשונה שזה מקרוב באו, בעיקר ממזרח אירופה, והקימו את המושבות הראשונות.

השלב השני במאבק החל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה כאשר הכירה ממשלת בריטניה, שצבאותיה גם כבשו את הארץ, בזכות העם היהודי להקים לו בית לאומי בארץ ישראל. ההכרה הזו נכללה באיגרת שכתב שר החוץ הבריטי, הלורד ג'יימס בלפור, ללורד רוטשילד, מראשי הקהילה היהודית. אותה איגרת עמדה ביסוד נהירתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. הטפטוף הדקיק של עולים לארץ הפך לזרם גובר תחת השלטון הבריטי והביא לגידול ושגשוג היישוב העברי, עד שהגיע לכדי 650,000 יהודים ב-1948.

העלייה וההתיישבות הולידו יהודי חדש, אמיץ, חצוף ויצירתי, עובד אדמתו, לוחם להגנתה, מקים מסגרות חדשות כמו הקיבוץ, המושב, ההסתדרות, קופות החולים, מערכת חינוך מודרנית, ארגון ה"הגנה"... הצמיחה המהירה והמרשימה של היישוב היהודי עוררה חשש כבד בקרב הערבים תושבי הארץ והם הגיבו בהתקפות דמים על היהודים. בשנים 1920-1921, 1929, 1936-1939 הפילו פרעות של ערבים ארצישראליים קורבנות רבים בקרב הקהילה היהודית. תחילה עמדו הבריטים לצד היהודים ודיכאו בכוח את "המרד הערבי" בשנים 1936-1939. אלא שזמן קצר לפני פריצת מלחמת העולם השנייה זנחה אנגליה את מדיניותה האוהדת לציונות והטילה מגבלות קשות על העלייה וההתיישבות בארץ. הגזרות התפרסמו ב"ספר לבן", מסמך רשמי של הממשלה הבריטית. כשפלשו גייסותיו של היטלר לפולין והעולם שקע לתוך מלחמה, קבעו דוד בן-גוריון, מנהיג היישוב היהודי בארץ, וחבריו שיש להתייצב לצד הבריטים במלחמתם בנאצים ויחד עם זאת להיאבק נגד הגזרות שפורטו בספר הלבן. "נסייע לבריטים במלחמתם בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן," קבע בן-גוריון, "וניאבק נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה."

השלב האחרון והמכריע נפתח בעיצומה של המלחמה. הוא החל בהצטלבותם של שני תהליכים, האחד "ביולוגי" והשני מדיני. התהליך ה"ביולוגי" היה מוזר. בתחילת מלחמת העולם היה דוד בן-גוריון רק אחד משורת מנהיגים בעולם הציוני. נמוך, מוצק, בעל בלורית מלבינה, תקיף ומחוספס, היה בן-גוריון בן למשפחת גרין הציונית מהעיירה פלונסק שבפולין. הוא הגיע לארץ כחלוץ בעלייה השנייה עם חברתו רחל נלקין, שנטשה אותו והתחתנה עם אחר; במלחמת העולם הראשונה גורש מהארץ על ידי הטורקים והפליג לארצות הברית עם חברו בנפש יצחק בן-צבי. באמריקה התחתן עם פולה מונבז, וזמן קצר לאחר מכן התגייס לגדוד העברי שבצבא הבריטי, אך לא זכה להילחם למען שחרור הארץ שכבר נכבשה בידי הגנרל הבריטי אלנבי. לאחר המלחמה נבחר למזכיר ההסתדרות ומאוחר יותר - ליושב ראש ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. כל חייו היה ממוקד בחלומו להקים מדינה יהודית. הוא אף בחר את שמו העברי, בן-גוריון, בהשראת יוסף בן-גוריון ההיסטורי, מנהיגה של ישראל העצמאית בירושלים בזמן המרד נגד הרומאים. הוא היה נואם לא מזהיר, אך איש מעשה בעל כושר מנהיגות בולט; לצד הידע הרחב שלו בצפונות התרבות היהודית וכתבי הקודש, היה נחוש ותוקפני, ואף כינה עצמו "איש ריב ומדון". רבים תמכו בו - אך רבים אחרים התנגדו לדרכו המדינית ולתפיסותיו החברתיות, בעלות הגוון הסוציאליסטי המובהק. לעומתו קמו גם מנהיגים אחרים, שהציבור נהה אחריהם.

בצד הימני של המפה ניצב זאב ז'בוטינסקי, מנהיג כריזמטי, נואם מבריק, סופר ומשורר נערץ על מיליונים בעם היהודי. הוא היה האיש שהקים את הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה ואת ארגון ה"הגנה" בארץ. ז'בוטינסקי זכה לכבוד והערכה ברחוב היהודי, על אף שפרש יחד עם חבריו מהתנועה הציונית והקים את התנועה ה"רוויזיוניסטית".

בצד שמאל של המפה, לצד בן-גוריון, בלטו דב הוז, שנחשב לעילוי בתחום המדיני והביטחוני, אליהו גולומב, מפקד ההגנה, וברל כצנלסון, מנהיגה הרוחני והמוסרי של תנועת העבודה (אחרים כמו יצחק בן-צבי, יצחק טבנקין ומאיר יערי היו פחות בולטים).

ומעל כולם התנוססה דמותו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, איש מרשים ונשוא פנים, גבוה ושופע קסם, פניו מעוטרות בזקנקן מחודד והליכותיו נאצלות. הוא היה איש מדע מזהיר, והשמועה אמרה שתרומתו הרבה למאמץ הצבאי במלחמת העולם הראשונה השפיעה על רצונה של ממשלת בריטניה לגמול לו בהחלטתה לפרסם את הצהרת בלפור. הוא היה נואם מעולה, שנון, מתון בדעותיו, נערץ על הציונים ולא רק עליהם. "הוא מורי, הוא מורהו של לויד ג'ורג', אנחנו נעשה מה שהוא יאמר לנו," אמר עליו וינסטון צ'רציל בארוחת ערב חגיגית. "אתה מלך ישראל!" כתב לו בן-גוריון ברגע של התפעלות (אך היו ביניהם גם רגעים אחרים, עימותים כואבים וחילופי דברים חריפים ביותר).

והנה, במהלך המלחמה הכול התהפך. ב-1940, בניו יורק, קיבל ז'בוטינסקי התקף לב פתאומי ומת. בארץ נהרג דב הוז בתאונת דרכים. אליהו גולומב לקה בלִבו ומת. וב-1944 הלך לעולמו גם ברל כצנלסון, ידידו ושותפו לדרך של דוד בן-גוריון בראשות תנועת העבודה. "מת ברל," הספיד אותו בן-גוריון במילים מועטות, אך עשירות בתוכנן, "הארי שבחבורה, פועל כנרת, מורה הדור."

גם ד"ר חיים ויצמן הוכה בגופו ובנפשו. הוא לקה במחלה קשה וכמעט איבד את מאור עיניו, גם נפגע בלִבו כששכל את בנו מיכאל, טייס בחיל האוויר הבריטי שנפל בקרב על בריטניה. ובן-גוריון מצא עצמו לפתע בודד בצמרת.

"מתי חשת שנהיית למנהיג?" שאלתי אותו. והוא השיב: "ביום שגיליתי שאין לי עוד את מי לשאול שאלות."

התהליך הזה לא היה מניב תוצאות חשובות לולא הצטלב בתהליך מדיני. ליתר דיוק - בוויכוח ממושך בין ויצמן לבן-גוריון. הוויכוח התמקד בשלושה נושאים. הראשון - מי תהיה המעצמה הראשה בעולם לאחר מלחמת העולם? ויצמן, שהיה קשור בעבותות לבריטניה הגדולה, גרס בביטחון "אנגליה!"

"לא אנגליה כי אם אמריקה," השיב בן-גוריון. וצדק.

השאלה השנייה - היכן מצוי מאגר היהודים שייאבקו בזירה העולמית להגשמת המטרות הציוניות.

"יהודי אירופה," גרס ויצמן.

גם כאן חלק עליו בן-גוריון. "יהודי אמריקה," אמר.

ויצמן לא אהב את יהודי אמריקה, הם היו בעיניו יותר מדי צעקנים, תוקפנים, מוכנים להזעיק את ה"קונגרסמנים" (חברי בית הנבחרים) שלהם על כל דבר ועניין, כותבים על הכול פטיציות, מפגינים ברחובות... ואילו בן-גוריון "אהב" אותם בדיוק מהסיבות הללו. הוא חיפש קהילה יהודית גאה, נמרצת ותוקפנית שלא תפחד לעורר מהומות ולצאת לרחובות כדי להשיג את יעדיה. כמי שהכיר היטב את יהודי אמריקה, שאף בן-גוריון שהם יפעילו לחץ כבד על הבית הלבן וישכנעו את הנשיא לאמץ מדיניות פרו-ציונית. ויצמן, לעומתו, לא האמין בכוחו של מיעוט, גם אם הוא מאורגן ונחוש, להשפיע על קבלת החלטות מכריעות בממשל. גם כאן, בן-גוריון הוא שצדק.

הוויכוח השלישי והחשוב מכולם היה - מתי נקים מדינה יהודית?

"יש זמן," גרס ויצמן המתון, שנאחז בסיסמה הציונית הישנה "עוד עז ועוד דונם". נקים עוד קיבוץ ועוד מושב, גרס המנהיג הזקן, ונרכוש עוד קרקעות ונביא עוד יהודים - ואז יום אחד, באופן טבעי, יוביל התהליך להקמת מדינה.

"לא!" אמר בן-גוריון. הוא סבר שמלחמת העולם השנייה מהווה חלון הזדמנויות לעם היהודי, חלון שייסגר במהרה. הוא חש שהאומות החופשיות רדופות רגשי אשמה כלפי העם היהודי שגורלו רע ומר לא מעט באשמתן. "כמו שמלחמת העולם הראשונה נתנה לנו את הצהרת בלפור," הכריז, "מלחמת העולם השנייה צריכה לתת לנו מדינה יהודית!"

וכך, בוועידת ציוני אמריקה במלון בילטמור בניו יורק, ב-9 במאי 1942, הציג בן-גוריון את תוכניתו "להקים קהילייה יהודית בארץ ישראל אחרי המלחמה." תוכנית זו זכתה לשם "תוכנית בילטמור" ובן-גוריון הצליח להפוך אותה לדגלה של התנועה הציונית, דגל שעד כה נמנעה מלהניף שמא יעורר הדבר את זעמם של האנגלים והערבים. במעשהו הזכיר בן-גוריון את דמות "המדינאי" מהמשל שהמשיל המנהיג הגרמני ביסמרק במאה התשע-עשרה: "המדינאי אינו יכול ליצור בעצמו", כתב ביסמרק. "עליו רק לחכות ולארוב עד אשר ישמע את צעדי אלוהים מהדהדים, ואז עליו לזנק ולאחוז בשולי אדרתו". ובן-גוריון אכן אחז בשולי אדרתו של אלוהים, כשהכריז באותה ועידה נשכחת כי יש להקים מדינה יהודית מיד, והפך את ההכרזה לדגל וליעד של התנועה הציונית.

מלחמת העולם באירופה הסתיימה ב-8 במאי 1945 עם כניעת גרמניה הנאצית. ב-1 ביולי, עוד בטרם הסתיימה המלחמה באוקיינוס השקט בניצחון על יפן, זימן בן-גוריון 18 מיליונרים יהודים מכל חלקי ארצות הברית לביתו של המנהיג היהודי רודולף סונבורן בניו יורק. הוא הרצה שעה ארוכה לפני הנוכחים, שעון על פסנתר הכנף בחדר האורחים, וחשף את תחזיתו. המדינה היהודית תקום, קבע מתוך שכנוע עמוק, זהו תהליך בלתי נמנע. אולם "ביום שתוכרז המדינה היהודית, היא תותקף בידי הערבים מכל עבר, על כן עלינו להכין מבעוד מועד נשק רב, וגם לייצרו בחשאי בארץ." הנאספים תרמו לו מיליון דולר, והוסיפו עוד כהנה וכהנה בימים הבאים. בכסף הזה רכשו שליחיו של בן-גוריון כמה מפעלי נשק, פירקו את מכונותיהם והבריחו אותן לארץ, כ"מכונות חקלאיות" או "מכונות לתעשיית קוסמטיקה". מכונות אלו הוצבו ב"סליקים" בכמה יישובים בארץ והחלו בייצור כדורים, רימונים, תת-מקלעים ונשק אישי. זה היה שלב חשוב וקריטי בהתפתחותו של ה"תעש", תעשיית הנשק המחתרתית של ה"הגנה".

אחרי המלחמה פנו המנהיגים הציונים לאנגליה וביקשו ממנה שתעניק לניצולי מחנות ההשמדה באירופה 100,000 "סרטיפיקטים", אשרות כניסה לארץ ישראל. אנגליה סירבה בתוקף. בעקבות הסירוב הזה נשלחו לארץ שתי ועדות חקירה. האחת היתה ועדה אנגלו-אמריקאית, והשנייה ועדה של האו"ם. זו האחרונה המליצה בפני האו"ם על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. באו"ם החל מאבק פוליטי סביב נושא זה. מדינות ערב וארצות מוסלמיות אחרות - וכן מדינות מקורבות לערבים - התנגדו לחלוקת הארץ. בארצות הברית התנגשה עמדת מחלקת המדינה עם עמדת הנשיא הארי טרומן; צרפת היססה ומדינות אמריקה הלטינית טרם גיבשו עמדתן. לתמיכה בלתי צפויה זכתה התנועה הציונית מברית המועצות, אחת משתי המעצמות הגדולות, שהחליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

נציגי ישראל באו"ם נדהמו כאשר ב-14 במאי 1947 עלה נציג ברית המועצות באו"ם, אנדריי גרומיקו, על במת הנואמים של העצרת הכללית, והביע תמיכתה של ארצו בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. דומה שבתמיכה זו קיוותה ברית המועצות להשיג דריסת רגל במזרח התיכון, שהיה באותה עת "אחוזת ציד פרטית" של מעצמות המערב. מנהיגי ברית המועצות גם האמינו שאופיָה הסוציאליסטי של החברה היהודית בארץ יקל עליהם לצרף את המדינה היהודית לגוש שבהנהגתם. נציגי התנועה הציונית, בראשות משה שרתוק אבא אבן ואחרים, ניסו לשכנע מדינות נוספות להצביע בעד החלוקה.

בן-גוריון לא השתתף במאמץ הדיפלומטי. במהלך הפעילות המדינית באו"ם ביקר שם רק פעם אחת ונועד עם המשלחת הארצישראלית. הוא היה משוכנע שהקמת המדינה כבר כתובה על הקיר, וידע שמחירה הכואב יהיה חלוקת הארץ. כמי ששאף להקים מדינה בכל ארץ ישראל עד הירדן היתה חלוקת הארץ מנוגדת לתפישתו. אולם הוא הסכים לחלוקה כדי לזכות במדינה - ובכך קיבל למעשה את ההכרעה החשובה והקשה ביותר בחייו. גם ב-1937, כאשר ועדת חקירה מלכותית בריטית בראשות הלורד פיל הציעה את חלוקת הארץ למדינה יהודית קטנה ומדינה ערבית גדולה בהרבה, תמך בן-גוריון בתוכנית. הוא קיווה שמדינה יהודית, קטנה ככל שתהיה (בשלב הראשון) תוכל לקלוט את יהודי אירופה שמעליהם כבר נקשרה חשרת הסופה הנאצית. גם אז גם עתה דווקא בן-גוריון, חסיד ארץ ישראל הגדולה, הקריב את חלומו כדי לזכות במדינה.

מועד עזיבת הבריטים את ארץ ישראל נקבע כאמור ל-15 במאי. מנהיגים ובעלי שררה באירופה, בארצות הברית, ואף בקרב יהודי הארץ התלבטו בשאלה - האם להקים מדינה או לחפש נוסחה אחרת שתמנע שפיכות דמים בין יהודים וערבים.

בן-גוריון לא התלבט. ב-1947 הוא היה בן 61, אך כבר באותם ימים דבק בו הכינוי "הזקן". הוא היה עסוק בהכנות למלחמה שראה כבלתי נמנעת. הוא נטל את תיק הביטחון בסוכנות ובמשך שישה-שבעה שבועות ערך בביתו מעין "סמינר". בארץ היו אז שלושה ארגוני מחתרת יהודיים. העיקרי היה ה"הגנה" שמנה עשרות אלפי חברים ובהם כשלושת אלפים חברי "פלוגות המחץ" - הפלמ"ח. ארגונים קטנים הרבה יותר היו האצ"ל - הארגון הצבאי הלאומי שבראשו עמד מנחם בגין, ומנה בשיאו כ-6,200 חברים ופעילים, והלח"י (לוחמי חירות ישראל - בראשותם של אברהם שטרן עד הירצחו, יצחק שמיר, נתן ילין-מור וישראל שייב-אלדד) שמנה כמה מאות אנשים בלבד. האצ"ל והלח"י לחמו בעיקר נגד השלטון הבריטי בעוד של"הגנה" היה ברור שהאויב האמיתי הם הערבים. איבה עמוקה שררה בין ה"הגנה" לשני ארגונים אלה שנקראו "הפורשים" - על שפרשו מהיישוב המאורגן ולא קיבלו את מרות מוסדותיו. בתקופה מסוימת אף נהגה ה"הגנה" באלימות כלפי הפורשים, עצרה וחטפה רבים מהם ואף הסגירה אחדים לבריטים. בן-גוריון עמד בראש הפעילות הקשה הזו. לעיניו עמד יעד אחד ויחיד - לבנות כוח מלוכד שיוכל להתמודד עם הערבים ולא להתעסק בשום פעילות שתחבל במאמץ הזה.

במהלך ה"סמינר" שלו זימן בן-גוריון לביתו שבשדרות קרן קיימת בתל אביב את ראשי ההגנה והפלמ"ח, לוחמי הבריגדה היהודית והצבא הבריטי ואף אנשים שלחמו בצבאות זרים וארכאיים כמו צבא הצאר הרוסי במלחמת העולם הראשונה. בשיחות ביניהם, שרישומן מילא את "המחברות השחורות" בהן כתב את יומנו, הוא המטיר על אורחיו שאלות מפורטות על צבא ולחימה, על תפקידיהם של חיילים ומפקדים, על נשק מסייע ונשק כבד, על מהלכים צבאיים מכיתות ועד אוגדות. הוא קרא את ספרי גדולי המומחים הצבאיים, החל בפון קלאוזביץ הפרוסי וכלה בסון צו הסיני.

ביוני 1947, עוד לפני הצבעת האו"ם על הקמת המדינה, כינס בן-גוריון את ראשי ה"הגנה" - וגם קבוצת מנהיגים במפלגתו - באולם נחמני בתל אביב. בשורה הראשונה מולו ישבו חמשת "ראשי האגפים", למעשה מטכ"ל ההגנה דאז: יגאל ידין, יוסף אבידר, משה צדוק, אליהו בן-חור וצבי אילון. הרמטכ"ל של ההגנה, יעקב דורי, כנראה לא השתתף באותו כינוס בגלל מחלתו. אבידר עלה לבמה והקריא את מצבת הנשק של ההגנה - כמויות של כדורים, רימונים, אקדחים, תת-מקלעים, נשק למחלקות ולכיתות. בן-גוריון הנסער קפץ לפתע ושאל בכעס: "ואיפה הטנקים? איפה התותחים? איפה האווירונים?"

חלק מהנוכחים גיחך. כמה מהם, ובהם אלחנן ישי לימים ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, יצאו מהאולם כדי לא לצחוק בפניו של בן-גוריון. אכן דבריו עוררו תחילה גיחוך בקרב שומעיו. בארץ היו באותה עת 100,000 חיילים בריטים ולא היתה כל אפשרות להביא ולהסתיר נשק כבד. אולם בן-גוריון הטיח בחברי ההגנה שהם אינם קוראים נכון את המצב. תוכנית הלחימה של ההגנה היתה בנויה על ההנחה שאם יחליט האו"ם על חלוקת הארץ, צפויה מתקפת כנופיות של ערבים מקומיים, כוחות בלתי סדירים, על היישוב העברי; בן-גוריון טען לעומת ראשי ההגנה שהסכנה האמיתית תבוא מארצות ערב שסביבנו. הן לא יוכלו להסכים לקיומה של מדינה יהודית בקִרבן ותשלחנה לקרב את צבאותיהן הסדירים. "להן יש טנקים ואווירונים וספינות משחית," אמר בן-גוריון, "וזאת תהיה מלחמת חזיתות. צבא ערבי הוא צבא, ויש לו ציוד צבאי וגם מכונות ירייה ותותחים - ובארצות אחדות אווירונים ומפציצים."

הוא הודיע שיצא בקרוב לאמריקה ויגייס כספים בקהילה היהודית. עם הכספים הללו תכנן לשלוח את ה"צעירים" שלו (ביניהם יהודה ארזי, אהוד אבריאל, טדי קולק ואחרים) לאירופה, שם מוכרות המעצמות הגדולות את עודפי הנשק ממלחמת העולם השנייה. הבחורים של בן-גוריון יקנו נשק רב, ירכזו אותו בבסיסים סודיים באירופה, וביום שתקום המדינה יביאו את הנשק לארץ, יציידו את צה"ל וינצחו במלחמה.

יציאתו של בן-גוריון לאמריקה התעכבה בגלל המאורעות בארץ. לבסוף החליט לצאת לגיוס כספים באמריקה, יחד עם איש הכספים אליעזר קפלן, בתחילת 1948. אולם סמוך למועד נסיעתו נתקל "הזקן" בהתנגדות בלתי צפויה; גולדה מאיר. היא היתה ממנהיגות מפא"י, אישה חזקה ומרשימה, ילידת רוסיה שנעוריה עברו עליה בארצות הברית והותירו בדיבורה מבטא אמריקאי חזק. לוהטת באמונתה היתה, נואמת כריזמטית ומעריצה מושבעת של בן-גוריון. היא אמרה לו: "בן-גוריון, מה שאתה עושה פה, בארץ - אני לא יכולה לעשות. מה שאתה רוצה לעשות באמריקה - אני יכולה לעשות. אז אני אסע ולא אתה." בן-גוריון התעקש, מוסדות המפלגה כונסו, הצביעו, וגולדה ניצחה. היא המריאה לארצות הברית כשבארנקה 10 דולר וחזרה כעבור שלושה חודשים עם 40 מיליון דולר, סכום עתק באותם הימים. בן-גוריון אמר לה: "כשיכתבו את ההיסטוריה יאמרו שהיתה אישה יהודייה שהשיגה את הכסף שאִפשר את הקמת המדינה."

ה"צעירים" אכן יצאו לאירופה ולאמריקה ורכשו כמויות גדולות של נשק (וגם לא מעט גרוטאות). ברית המועצות הורתה לגרורתה צ'כוסלובקיה למכור נשק רב ל"מדינה בדרך", והצ'כים אכן עשו זאת. הנשק רוכז בחלקו בבסיסים חשאיים בקרבת נמלי הים התיכון.

*

חודשים אחדים קודם לכן, בנובמבר 1947, התחולל באו"ם קרב איתנים דיפלומטי בין מדינות ערב, שהתנגדו נמרצות לחלוקת הארץ - לבין הנציגות היהודית. המצב לא נראה מזהיר. ההצבעה עמדה להיערך ב-26 בנובמבר, אך נדחתה בשלושה ימים לרגל חג ההודיה האמריקאי. באותם שלושה ימים התחולל המפנה; בהוראת הנשיא טרומן הפעילו הדיפלומטים האמריקאים לחץ כבד על מדינות אמריקה הלטינית לתמוך בחלוקה. לדברי חוקרים אמריקאים הושפע טרומן על ידי הלחץ הבוטה של ראשי הקהילה היהודית; החוקרים טוענים שבמכתבים ובשיחות של אותם מנהיגים עם טרומן נרמז לו, באיומים לא מוסווים לחלוטין, שהיהודים לא יצביעו עבורו בבחירות שנועדו לסוף 1948, אם לא יתייצב לצד תומכי החלוקה. ב-29 בנובמבר נערכה ההצבעה הגורלית באו"ם והעצרת הכללית החליטה ברוב של 33 מול 13 (יותר משני שלישים שהיו דרושים להחלטה) לחלק את הארץ. בן-גוריון קיבל את הידיעה במלון קליה שעל שפת ים המלח, שם בילה את הלילה. "באותו ערב רקדו המונים ברחובות," אמר הזקן. "אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה ושנאבד בה את מיטב בחורינו."

ובארץ מיד פרצו מהומות, כשהערבים הארצישראלים (עוד לא נקראו אז פלסטינים) תקפו את היישוב היהודי וגם גילו את עקב אכילס שלו - הדרכים. הנהגת היישוב קיבלה החלטה גורלית - לא לפנות יישובים, גם לא אלה שהיו בשטחים אשר הוקצו למדינה הערבית. הדבר חייב משלוח שיירות עם מזון, לוחמים, נשק ותחמושת ליישובים המבודדים בקצות הארץ. לבן-גוריון היתה גם כוונה סודית מרחיקת לכת. "הגבולות שנתן לנו האו"ם היו בלתי אפשריים," אמר, ותכנן למעשה להרחיב את הגבולות במהלך המערכה שתבוא.

מנהיגיהם ובעלי בריתם של ערביי הארץ היו המופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני, המפקד העליון של ערביי הארץ עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד "צבא ההצלה" העיראקי פאוזי אל-קאוקג'י ו"האחים המוסלמים" ממצרים. כל אלה חברו בהתקפותיהם על היישובים והשיירות היהודיות. ההתקפות הפכו יותר ויותר קטלניות עד שבחודש מארס 1948 התחולל אסון של ממש כאשר במשך כעשרה ימים הושמדו כל השיירות שיצאו מלב הארץ ליישובים המרוחקים.

שיירת הגליל נפלה ביחיעם, שיירת גוש עציון בנבי דניאל והשיירות לירושלים, ביניהן שיירת חולדה ואחרות, הוכו קשות בשער הגיא (בשמו הערבי באב אל-ואד). הדרכים לנגב ולירושלים נחסמו. לוחמים רבים נפלו וכ-120 כלי רכב אבדו. באותם ימים שנקראו "הימים הנוראים", עד סוף חודש מארס 1948, נפלו 400 לוחמים. בשלב הראשון של המלחמה היוזמה היתה בידי הערבים, ומספר הקורבנות בדרכים, ביישובים מבודדים ובשכונות סמוכות לריכוזים ערביים הגיע ל-1,100 הרוגים.

המכה הזו פגעה קשות ברוחו של היישוב היהודי וגם עוררה היסוסים כבדים בקרב מנהיגי יהדות ארצות הברית ובממשל האמריקאי.

החרדה הדביקה גם כמה ממנהיגי היישוב. אחרי הכול, השנה היתה 1948, שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיו שחששו שמא תתחולל שואה שנייה על היישוב היהודי בארץ. בן-גוריון וראשי ההגנה החליטו על התקפת נגד מוחצת. בסודי סודות גויסו 1,500 לוחמים - הכוח היהודי הגדול ביותר אי פעם - והם פרצו את הדרך לירושלים. בקרב על הר הקסטל נהרג המנהיג הצבאי של ערביי ארץ ישראל, עבד אל-קאדר אל-חוסייני. במקומו התמנה חסן סלאמה, שייהרג מאוחר יותר בקרב עם האצ״ל ליד ראש העין. הניצחון הפיח ביטחון ביישוב אך לא הפיג את חששותיהם של המהססים; מה גם שכעבור זמן קצר שוב נחסמה הדרך לירושלים והעיר שוב היתה במצור. בראש המהססים התייצב משה שרתוק, עוזרו הקרוב של בן-גוריון והאיש השני במעלה בהנהגת מפא"י.

ועתה, אחרי שיחתו הקשה עם מזכיר המדינה מרשל, טס שרתוק לארץ כדי להמליץ בפני חבריו לא להקים מדינה.

*

שרתוק נחת בשדה התעופה דב שבצפון תל אביב, ב-11 במאי לפנות ערב. הוא היה חסר מנוח. הוא ידע שלפני כמה שעות התכנס מרכז מפלגתו לדיון גורלי: האם לתמוך בהקמת מדינה יהודית או להתנגד. חברי המרכז ודאי כבר נאמו מעל הבמה בזה אחר זה, אך ברור היה שכולם מחכים לנאומו של שרתוק שידווח על שליחותו בוושינגטון. הוא גם ידע ששמועות על עמדתו השלילית הגיעו לארץ והיא בוודאי תשפיע על רבים מהנאספים. אולם ברדתו מהמטוס ציפתה לו הפתעה. לידו הופיע ראובן שילוח, איש מודיעין של ההגנה, והזמין אותו להתלוות אליו לג׳יפ שחנה בקרבת מקום. ״בן-גוריון רוצה לראות אותך,״ אמר שילוח.

שרתוק התנגד, וטען שעליו להופיע קודם במרכז מפא״י, אבל שילוח בשלו.

״קודם לבן-גוריון,״ פסק.

בן-גוריון קיבל פניו של שרתוק בביתו שבשדרות קרן קיימת בתל אביב. ״משה,״ אמר בן-גוריון, ״ספר לי מה אמר לך מרשל.״

שרתוק דיווח בדייקנות רבה, כדרכו, על שיחתו עם מרשל ועל המלצתו שלא להקים מדינה. בסוף דבריו הוסיף ארבע מילים: ״אני חושב שמרשל צודק.״

בן-גוריון נהג לתאר את המשך השיחה: ״קמתי, ניגשתי לדלת, נעלתי אותה, ושמתי המפתח בכיס. אמרתי לו: משה, מכאן עליך ללכת לישיבת מרכז מפא״י. דווח להם בדיוק כמו שדיווחת לי. אבל תבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי ('אני חושב שמרשל צודק') לא תאמר שם. אם תבטיח לי - אפתח לך את הדלת. אם לא - אמר וטפח על כיס מכנסיו - המפתח בכיס."

משה הבטיח.

קשה לדעת אם התיאור הזה הוא מדויק. אבל דבר אחד ברור: שרתוק קיבל את מרותו של בן-גוריון.

מאוחר בלילה הגיע שרתוק לישיבת מרכז מפא"י. באולם הקטן שררה אווירה של מתח והתרגשות. רבים מחברי המרכז חשו שהם עומדים לקבל את ההחלטה החשובה ביותר בחייהם. הם ציפו בחוסר סבלנות למוצא פיו של שרתוק, אף על פי ששמועות על עמדתו כבר פשטו באולם. הוא מיד הוזמן לשאת את נאומו. בדבריו מנה שרתוק את הנימוקים של מרשל מדוע לא להקים מדינה ובזמן שדיבר הסתובבו בפאתי האולם, מאחורי הקהל, מנהיגי המתנגדים להקמת מדינה בשעה זו. הם לא היו קוטלי קנים כי אם נמנו עם ראשי מפא"י - אליעזר קפלן (לימים שר האוצר), יוסף שפרינצק (לימים יו"ר הכנסת), דוד רמז (לימים שר התחבורה), ופנחס לבון (לימים שר הביטחון). הם קידמו כל נימוק של מרשל בקריאות: "הוא צודק! הוא צודק", "אסור להקים מדינה עכשיו!", "זו טעות נוראה!" המתח באולם גאה.

והנה, כשהגיע שרתוק לשיא נאומו הוא אמר בתוקף, "החזות שאנו עומדים לפניה היא חזות קשה וחמורה מאוד, אבל כנראה אין לנו ברירה ואנו מוכרחים ללכת קדימה." הנוכחים הוכו בתדהמה. הנה נושא הדגל, המנהיג של המתנגדים, משנה דעתו וממליץ להקים מדינה! המתנגדים המעטים נותרו ללא מנהיג. בהצבעה תמך רוב מכריע מחברי המרכז בהקמת מדינה עברית מיד.

אולם ההכרעה האמיתית, הסופית, נפלה למחרת היום, ב-12 במאי. 48 שעות לפני יציאת הבריטים עדיין לא היתה הכרעה של מוסדות היישוב אם להקים מדינה או לא, על אף הסכנה האיומה של פלישת צבאות ערב והשמדה פיזית של היהודים בארץ.

ב-12 במאי בשעה 15:00, התכנסו ה"י"ג", "מנהלת העם" שהוקמה באחרונה. היו אלה 13 הנציגים הבכירים של המפלגות הציוניות שהיוו מעין ממשלה זמנית, בעוד 37 חברי "מועצת העם" או ה"ל"ז", שהוקמה באותו זמן, מילאו את תפקיד הפרלמנט הזמני.

הי"ג התכנסו בחדרון זערורי בבית הקרן הקיימת, ברחוב הרמן שפירא בתל אביב. בישיבה השתתפו ארבעת נציגי מפא"י (דוד בן-גוריון, משה שרת, אליעזר קפלן ודוד רמז), שני נציגי מפ"ם (אהרן ציזלינג ומרדכי בנטוב), נציג הספרדים הקרוב למפא"י (בכור-שלום שטרית), נציג הפרוגרסיבים (פנחס רוזן), נציג הציונים הכלליים (פרץ ברנשטיין), ומנהיג הציונות הדתית והפועל המזרחי (משה שפירא). מתוך ה-13 לא הגיעו שניים שהיו מרותקים בירושלים ששוב היתה במצור (הרב יהודה לייב פישמן מהמזרחי ויצחק גרינבוים מהציונים הכלליים) וכן הרב יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל, ששהה בארצות הברית.

ואולי רצתה ההשגחה שמניין יהודים יקבלו את ההחלטה החשובה ביותר בתולדות עם ישראל.

הישיבה נפתחה במטר בשורות איוב. מברקים שהגיעו מבירות ערב בישרו על החלטות ממשלות סוריה, מצרים ולבנון לשלוח את צבאותיהן כדי להשמיד את מדינת ישראל באיבה. תחנות הרדיו של הארצות השכנות וקריאות המופתי הירושלמי עודדו את תושבי האזורים שהוקצו למדינה הערבית לעזוב את בתיהם ונכסיהם כדי לאפשר לצבאות הערביים להשמיד את היהודים, במטרה לחזור לאחר הניצחון.

מוושינגטון הגיע מברק חתום על ידי ג'ורג' מרשל ששוב האיץ ביהודים לא להקים מדינה. מגוש עציון הנצור הגיע דיווח שהגוש נתון תחת התקפה כבדה של כוחות "הלגיון הערבי" (צבא עבר הירדן) ואלפי ערבים מוסתים מהאזור.

לאולם הישיבות הגיעה גולדה מאיר. בלילה הקודם היא נסעה לרבת עמון מחופשת לערבייה, ונפגשה עם המלך עבדאללה. השניים נפגשו כבר קודם ודנו באפשרות שעבדאללה יספח לממלכתו את השטחים שיועדו למדינה הערבית ויכרות שלום עם ישראל. אולם הלילה הזה, דיווחה גולדה לי"ג, "פניו היו נוראים". הוא אמר לה שבפעם הקודמת הוא סבר שהוא שולט בגורלו, אולם עכשיו התברר לו שאין הוא אלא אחד מחמישה מנהיגים ערבים ואינו יכול לתת לישראל שלום. הוא הציע לגולדה שהוא יספח את כל פלשתינה (ארץ ישראל) לממלכתו וליהודים יעניק אוטונומיה.

גולדה ענתה בשלילה. "הוד מעלתך - אלפיים שנה חיכינו ליום הזה," אמרה, "איננו יכולים להסכים לאוטונומיה." עבדאללה לא הסתיר את כעסו על הדברים.

בדרכה בחזרה לארץ ראתה גולדה את אורות שיירת השריון העיראקי שנעה על כביש מקביל במטרה להגיע לים ולקרוע את ישראל לשניים. עכשיו דיווחה על כך לי"ג וגם סיפרה שהלגיון הערבי - צבא עבר הירדן - גם הוא ישתתף במתקפה על ישראל. הלגיון הערבי היה מנוהל, מאומן וחמוש על ידי הבריטים, ונחשב לחזק ביותר במזרח התיכון.

כל הידיעות המאיימות הללו יצרו אווירה קשה באולם הישיבות. אחד הנוכחים, פנחס רוזן מהמפלגה הפרוגרסיבית, הציע להזמין את נציגי הצבא כדי לברר מה הם הסיכויים של היישוב לעמוד מול כל האויבים הקמים עליו.

לישיבה הגיעו ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ויגאל ידין, ממלא מקום הרמטכ"ל.

האם להקים מדינה? או "האם במצב זה לא כדאית שביתת נשק של שלושה חודשים?" שאל אחד הנוכחים. גלילי אמר שזו שאלה מדינית וסירב להשיב. אולם ידין אמר דברים קשים. "לערבים יש יתרון," אמר, הם מתכוננים לתקוף והסיכויים שלנו הם "פיפטי-פיפטי" - אחד על אחד. "שאנסים [סיכויים] שקולים, אך היתרון שלהם גדול." זו היתה הערכה נוראה; פירושה - 50% סיכוי להישרדות ו-50% סיכון להישמד.

בן-גוריון חש את החרדה משתלטת על החדר. הוא אמר לי, בהושיטו ידיו קדימה: ״חשתי שהחלום על מדינה יהודית נוזל לי כמו חול בין האצבעות.״ ובשעת לילה מאוחרת, מול עשרה אנשים, נשא את אחד מנאומיו הגדולים. "הערבים גמרו אומר להשמידנו," אמר. "הם יעברו את הגבולות ויתקיפו אותנו." הוא גם ענה לשאלה "מה נעשה אם לא נכריז על מדינה, או נכריז רק על הקמת ממשלה?" (כפי ששאל שרתוק ואחריו ברנשטיין). על כך השיב בן-גוריון: "הם בכל מקרה יתקיפו."

לעומת זאת, הביע בן-גוריון את אמונו העמוק בכושר לחימתו של החייל היהודי וגילה לנוכחים שממש ברגעים אלה טוענות אוניות משלוחי נשק עבורנו בנמלי הים התיכון. "אוניות אלה יגיעו בעוד ימים אחדים," אמר בן-גוריון, "וברגע שיגיע הנשק נצייד את הצבא וננצח במלחמה."

הגיעה העת לעבור להצבעה. מזכיר הי"ג זאב שרף עבר בין הנוכחים. מאחר שלא היתה שום כוונה לבייש את אלה מהי"ג המתנגדים להקמת המדינה, נבחרה שיטת הצבעה משונה: שרף שאל את הנוכחים, ״אם היתה נערכת עכשיו הצבעה על ההצעה האמריקאית (לא להקים מדינה) האם היית מצביע בעדה או נגדה?״ ארבעה הצביעו בעד ההצעה האמריקאית - כלומר נגד הקמת מדינה: אליעזר קפלן, דוד רמז, בכור-שלום שטרית ופנחס רוזן. שישה הצביעו נגד - כלומר בעד מדינה: דוד בן-גוריון, משה שרתוק, משה שפירא, פרץ ברנשטיין, מרדכי בנטוב ואהרן ציזלינג. תוצאות ההצבעה - שישה נגד ארבעה.

על חודו של קול הוחלט על הקמת המדינה.

זאב שרף סיפר שמתוך אותה כוונה שלא להדביק תווית "הצביע נגד" על אלה שהתנגדו להקמת המדינה, הוחלט לא להכליל את ההצבעה בפרוטוקול של הישיבה.

ההכרעה נפלה. עוד באותו לילה הופצו כרוזים בכל חלקי הארץ על ההחלטה הגורלית: ביום שישי, עם צאת הבריטים, תוכרז עצמאות ישראל.

ובאותו יום שישי, בשעה ארבע אחר הצהריים, ירד בן-גוריון ממכוניתו מול מוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד, החליף הצדעה גאה עם אנשי הביטחון שליד הכניסה, והקריא בפני כ-300 מוזמנים את מגילת העצמאות.

המגילה נכתבה על ידי שרתוק אך נערכה אחר כך על ידי בן-גוריון. בן-גוריון קיצר את הנוסח של שרתוק ברבע, והעניק לו אופי תקיף ונמרץ יותר; הוא השמיט ממנו מליצות מיותרות, את אזכור תוכנית החלוקה, את הפנייה לאו"ם לתת יד להגנת המדינה, ואת פתיחתו של כל סעיף במילים "הואיל ו..." כנהוג במסמכים משפטיים. כשראה שרתוק את הנוסח המתוקן על ידי בן-גוריון, אמר לעוזרו משה גורארי שסייע בידו בניסוח ההצהרה: "בן-גוריון רצח אותנו נפש..."

ב-13 במאי אושרה ההצהרה על ידי הי"ג לאחר דיון מפורט, בו התפלגו הדוברים בנוגע לשאלה - אם להזכיר את ההסתמכות על אלוהים או לא. לבסוף נמצאה פשרה שסיפקה גם את הדתיים וגם את החילוניים, ובמגילה נכתב "מתוך ביטחון בצור ישראל". עבור הדתיים סימל הביטוי את אלוהי ישראל, עבור החילונים - את נצחיותו וקיומו של העם היהודי.

הכרזת העצמאות, הכתובה על קלף, לא היתה מוכנה באותו יום שישי. הסופר שהעתיקה למגילת קלף לא הספיק להשלים את מלאכתו. בן-גוריון קרא אותה מעל דף מודפס במכונת כתיבה, ו-27 מחברי מועצת העם חתמו על פיסת קלף ריקה, שהוצמדה אחר כך למגילה עצמה. מהמגילה נעדר שמו של ד״ר חיים ויצמן שהיה עדיין בארצות הברית, ובן-גוריון גם לא הותיר מקום לצרף את חתימתו לכשיבריא וישוב לארץ. לעומת זאת, השאיר מקום במגילה לשני חברי מועצת העם שהיו מרותקים בירושלים הנצורה, ולאחד ששהה בארצות הברית. בעיני בן-גוריון הם היו ראויים לחתום על מגילת העצמאות, אך ויצמן - לא. דומה שבן-גוריון לא שכח את העימותים הכואבים ביניהם. כשנשאל על היעדרו של ויצמן מרשימת החותמים, טען שוויצמן לא היה חבר "מועצת העם" וכי רק חבריה חתמו על המגילה.

עם תום הטקס קם הקהל על רגליו ופתח בשירת התקווה. התזמורת הפילהרמונית שהושבה בקומה העליונה - מחוסר מקום - ליוותה את השירה בנגינה, והצלילים כאילו ירדו משמים על קהל הנאספים הנרגש.

בן-גוריון הכה בפטיש היושב ראש והכריז: "תם הטקס. קמה מדינת ישראל.״

וביומנו רשם: "14.5.48 יום ו' ה' באייר תש"ח: בארבע - הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה - ושוב אני אבֵל בין שמחים כביום 29 בנובמבר." ובהמשך הוסיף, "הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון."

כך החל השלב הקריטי במלחמת העצמאות.

מיד קמה ממשלה לישראל. בן-גוריון נבחר לראש הממשלה ושר הביטחון. משה שרתוק, ששינה שמו לשרת, התמנה לשר החוץ.

650,000 יהודים ובידם נשק מועט עמדו לבדם מול צבאותיהם של חמש מדינות ערב והכוחות הבלתי סדירים של ערביי הארץ.