קללתו של ארוס

פרק 1

מגזֵרתו של הבוקר אין להימנע. הוא זוחל אל המפתנים ואל האדנים במלוא אדישותו המלכותית ומתפשט כדיו בהירה במים שחורים. מקהלת ציפורים פוצחת לכבודו במזמור שאנן, כאילו לא השתנתה התבל מיום האתמול, כאילו בזרם הזמן אין מזור והכאב חסר משמעות. האור מפעפע מבעד לזגוגיות העירומות וצובע את החדר בגוונים דוהים של מציאות. זמזומו העיקש של מחזור הדם מרפד את פְּנים האוזניים ומחשבות ההבל ניגפות כזבובים בגולגולת. נשיפות הדרקון היבשות נושאות את ניחוחה המבחיל של החרטה.

אני מתגלגל על בטני וקובר את פניי בכרית, אך תחינתי לעוד רפרוף קל של הזיית שחרית נדחית על ידי אלוהי החלומות, המסבים כקיסרים על מצע של עננים ודמיונות ומלעיגים לקוצר ראותי. כמה פשוט היה להפילני במלכודת. כל שצריך היו קרחת יער מוכתמת להבות, צלליות ירכיים מבעד לחצאית בהירה, עיניים הלומות רז אוריינטלי וזיעתו המבושמת של גוף הנקבה בחוללו.

 

עיניו נצצו מבעד לדלת הפתוחה למחצה, כחולות כים, עמוקות מני תהום, משובצות כספירים במרכזו של קלסתר נחושת זעוף. כמיהה דוממת רחשה בהן.

הטמנתי צרור מסמכים בארונית וצנחתי על כיסא המנהלים המרוט שלי, שאותו מצאתי, על משענתו החורקת ושלושת גלגליו, בכיכר האדומה הסמוכה למשרדי, אשר על מרצפותיה היו כמה ילדים שבילו את זמנם החופשי במשחק. את כינויה קיבלה החצר בשל עץ תות עתיק ורחב עלווה שהיה נטוע בעבר במרכזה, ופירותיו היו כה גדולים ועסיסיים שבבוא עונתם הכתימו באודם כהה את בגדי הילדים, עד שבבוקר סתווי אחד נכרת תחת מטר זעקות התלמידים. כיום, כשריד אילם של עבר מפואר, עומד בטבור הכיכר גדם נמוך קומה אשר ניבט אליי דרך החלון המסורג של גומחתי, מוקף אהיל זוהר של קרני שמש אביבית שמתוכו צצה דמותו.

הוא טרק את הדלת, משך כיסא והתיישב, משליך מעיל כחול על משענת הכיסא התאום. חולצתו הייתה תחובה בחציָהּ במכנסי הג'ינס ושרווליה משוכים אל מעל למרפקיו. בית החזה שלי נאחז התכווצות. השינה הטרופה והקפה השחור עשו את רוחי מטולטלת ושסועה והדהודי ליל אמש התעללו במרכז העצבים של נשמתי. במשך שעות הישיבה בתאי המצומצם, שארבעת קירותיו הלבָנים מקיפים שולחן משרדי מוכתם, כיסא מנהלים חיגר, שני כיסאות עץ קלופי צבע וארונית מתכת בגובה המותניים, נברתי בתיקיות ושמתי עצמי כשקוע בענייניי, מפלל שאף נפש נצרכת או קולגה פטפטנית לא ידרשו את חברתי. הרוח שחדרה מבעד לחלון ליטפה את פניי והרטיטה את שני הפוסטרים הממוסגרים על הקיר שלשמאלי.

הוא לא התחשב בדכדוכי.

"כולם שואלים אם הבאתי להם מתנה," פתח ודחף הצִדה את תיבת הפלסטיק שמכילה את כלי הכתיבה. בתנועת יד זריזה סילק ממצחו קווצת שערות שחורות.

בראש קודח ניסיתי לרקום מזימה להיפטר ממנו. צא החוצה! נבחתי אל תוך הקונכיות הפנימיות של אוזניי, אין לי כוח אליך! אך תחת זאת לָפַתי עט שחור והתחלתי למוללו בין אצבעותיי, כשִחזור מאולץ של תנועה מוקדמת יותר, בעת שישבתי מול הדף הריק וניסיתי להפיק את המכתב.

"נו, ספר איך היה," פלטתי, ורוחי נשמטה בקרבי.

הוא נשף אוויר במעלה פניו, הסיע מבט משתאה לאורך התקרה, מתח את זוויות פיו ואמר שהוא לא חשב להביא שום דבר לאף אחד, כי ממילא אין לו חברים.

עדיין קיוויתי שנכנס רק למפגן נוכחות קצרצר, כמנהגו מדי פעם, והנה מיד ישוב אל החצרות ההומות, שטופות השמש החסודה. אבל הוא נדרך, הטה גופו לפנים ודרש לבלות בחברתי את ההפסקה. בעודו מלהג, תחב כף יד מגששת אל כיס מעילו ושלף חפץ עטוף נייר עיתון.

"בשבילך," חייך ומצמץ בשפתיו.

בתוך פקעת הנייר היה מוכמן דגם מוכסף של מגדל אייפל, שנרכש מאחד מסוחרי הרחוב שליד הלובר. בלא לצפות לתודתי המשיך לירות צרורות של מלל, כשזרועותיו הרזות נעות סביבו במחול ליווי נסער ובעיניו נקווית לחלוחית מסתורית.

התנשפתי בכניעות. את מגדל אייפל טמנתי בתוך ילקוטי ובעט השחור התחלתי לרשום הערות על גבי הדף שנועד לפנים לשאת את שרבוטי הנפש שהציפוני עם שחר. סימן מוזיקלי פרץ והורה על תום ההפסקה, הרשיתי לו להישאר בחדר.

"אל תדאג לשום דבר. תמשיך לספר."

קמתי כדי להרתיח מים בקומקום.

 

עתה, בשעת לילה ערירית וטעונה, אני סוקר את כתב ידי שמתעקל לרוחב הדף בשורות קצרות נשימה. מדי פעם נדרך גופי לשמע רחש מבחוץ, מתוך ציפייה מורגלת לשובה מן הסמינר, אבל אז מצטלצל לו פעמון הזיכרון וצינת הריקנות של חדר השינה טופחת על צווארי. אני יוצא אל החצר ומביט לכיוון השער. שלגייה זוקפת את צווארה העבה מתוך מרבצה ושבה מיד לתנומתה. רוח נטולת צליל מסמררת את עור זרועותיי העירומות ומרצפות המלט מקפיאות את כפות רגליי. ברחוב, ממש מעבר למסך הצבעוני של הבוגנוויליה, נטרקות סימולטנית צמד דלתות מכונית, אך טפיפות הרגליים ושיח הגברים העֵרני מובילים אל המשק של גלזר ונבלעים מאחורי שיחי היסמין החזיתיים. אני חוצה את כר הדשא, ממשש את הכבסים התלויים ומתחיל לאוספם לתוך סל שידיתו האחת שבורה. בבית אני מקפלם ומסדרם בארון, כולל חצאית, חולצת טריקו, שני זוגות תחתונים וגרב ורוד אחד, שהונחו באגפו הריק.

 

"תשמע, זה היה אחלה רעיון."

הוא הזדקף, שלף מכיס הג'ינס סוכרייה נטולת קליפה והתחיל למצוץ אותה בצמוד לדופן לחיו.

"היא לקחה אותי לכל מקום. רק שלפעמים היא התנהגה כמו..." כאן הוא פלט מילת סלנג וולגארית, השתהה והרים לקראתי מבט מתגרה, כמצפה לנזיפה העומדת לנחות.

התאפקתי.

כשבועיים קודם לכן היא נקשה על דלת המשרד. בחנתי אותה דרך סורגי החלון, מוצקת גוף ותמירה, מרכינה לפנים את פטריית השיער שהזדקפה על ראשה. מאחוריה, בלב שממת החצר, התיישב ילד בודד על גדם עץ התות ובחן את הזרה בתימהון לאה. רוח סגרירית של סוף פברואר שיחקה בצווארון מעילה האדום.

כשקיבלה רשות נכנסה פנימה בצעדים זהירים, הציגה את שמה, העניקה לי לחיצת יד רכה והתיישבה לפניי כמו הייתי מצפה לה.

"יש איזה עניין שאני רוצה לשוחח עליו," הטעימה בשפתיים שהתחייכו במאמץ קל.

היא הסירה את מעילה והביטה כה וכה בעיניים רוחשות חיים כדי לתור אחר אנקול על אחד מקירותיי. לבסוף הניחה אותו לאורך פאת השולחן והחלה להסביר בטון מדוד.

היא קרובת משפחה מהצד של האבא. "הצד הטוב," קרצה ופלטה שביב של צחוק. היא לא ראתה את הילד זה כמה שנים והתפלאה לראות איך צמח לגובה וכמה בריא הוא נראה. מסכת חייו הטראגית בקושי מסתמנת על פניו. אצבעותיה ליוו את נאומה בהמחשות מעודנות. ניחוח בשמיה התמצק בינינו כעננה. צליל קולה מסך בי נועם.

כן, היא לא הייתה שם כדי להושיט יד ועל כך היא מתייסרת, אמרה ושמטה קמעה את זקיפותה הרשמית, מצמצמת עיניים כמנסה לשחזר פרט טריוויאלי שפרח מזיכרונה.

שאון של כדרור על מרצפות מלט פרע את הדממה. קול נערי מרוגז הוביל אחריו מקהלת ילדים עליזה אל מגרש הכדורסל.

"גם לי ניתנה מנת חלקי בעולם," המשיכה והנידה את ראשה על צירו כמנסה לשאוף רושם מהקיטון, וכשניסיתי סופסוף לומר משהו מצאתי שגרוני גדוש ליחה.

"אתה היחיד בבית הספר שיכול לעזור לי," הוסיפה, והשאלה שעמדה על קצה לשוני פקעה כבועת סבון.

"למה?"

"זה מה שהוא אומר."

היא הפזילה עיניים מטה ומתחה את שולי הסוודר, שהתווה בגוונים של אפור ושחור את השפע של גופה.

"הוא לא היה מוכן שנדבר עם המחנכת, וגם לא עם המנהלת שלכם. למרות שעליזה דווקא מאוד אוהבת אותה."

סבתא עליזה נוטה לייחס לכל אדם בסביבתה תכונה בסיסית של טוב לב, וכשנכדה נכנס לאחת מתגרותיו האיומות היא באה ביום שלמחרת, מדדה על רגלה החולנית, שמלת בית פרחונית עוטפת את רזון גופה, ובידיה תבנית עם עוגיות מעשה ידיה שהפכו בחצר הפדגוגית שלנו לשם דבר.

היא הרפתה את תנוחתה כמסמנת שבאה שעתי לענות. הגנבתי כמה הצצות אל האישה שמולי, עם התֵל המזדקר של שיער ענברי שעיטר ארשת פנים עגלגלות, אשר במרכזן שתי אבני חן בגוונים בהירים של חום וירוק.

"תשתי קפה שחור?"

היא הנהנה ואני התרוממתי מכיסאי, שהגיב בסדרת תנודות רועשות על בסיסו חשוך הגלגל. הפעלתי את הקומקום החשמלי. מעליו, על גבי לוח השעם המרוט, נעוצה עדיין התמונה שבה אני עומד לפני אגם שמימיו זוהרים בשמש, ולצדי נירה, מחבקת וקורנת מעומק חללו של זמן שהתנדף.

"הנוף הזה נראה לי מוכר," אמרה בעלת התל, ואני סיפרתי לה קצרות על הביקור בברלין, יוצא מגדרי להתעלם מהשביט הבוער שחתך את הקוסמוס האפל של חזי.

הנחתי שני ספלי קפה על השולחן. היא נשפה חרישית על הנוזל הלוהט ולגמה בצמצום של שפתיים מואדמות ובזקיפות מתונה.

"אני לוקחת אותו לכמה ימים," אמרה ובדקה בכף יד מגששת את עורף תסרוקתה, וכקוראת את תגובתי המסתמנת הוסיפה: "אני לא יכולה לחכות עד החופשה."

פשר בואה החל להתפענח.

"ביום ראשון הקרוב אני טסה לפריז ואני רוצה שהילד יבוא איתי. דרכון כבר הוצאתי לו. חסרה רק הסכמת בית הספר."

מתיקותו היתֵרה של הקפה עוררה צמרמורות בחכי.

"למה דרושה לך הסכמת בית הספר?"

"ככה רוצה עליזה," גלגלה עיניים והקישה באגרופה על ירכה.

קדרות האוויר העמיקה באחת וטיפות גשם החלו לתופף על מרצפות החצר, וברגע זה כמו רפתה האווירה בחדר והיא שפכה את שיחהּ בשטף, מסלקת במטפחת נייר דוק זערער של לחות עיניים שאיים להתגבש לדמעות. אין לה ברירה, שחה במתק מהורהר, במאמץ לשמור על צלילות קולה, אלא לבקש ממני להפעיל את קשריי בבית הספר.

משהגיעו מאמצי דיכוי הבכי לסיומם המוצלח קמה ושאלה היכן השירותים. תיקה נותר עומד על השולחן כאנדרטה דוממת, לצד גופתו הכנועה של מעילה. נשענתי לאחור והכיסא ליווה בחריקות את גלגלי דמיוני, אשר הקרין בחללו הקעור את פני המוקה העגמומיות של ליאורה.

"מכשפה... פרה... גורילה..." ועוד כהנה כינויים הדביק לה אלון במהלך אותן פגישות נצחיות שלנו, שהתארכותן גרמה לו להתיר כליל את בלמי לשונו. יש לה גוף עליון דקיק וצמד ירכיים רחבות שמהוות לו ניגוד אבסורדי. היא מדברת בנימה כבויה, כמעט בלא להישיר מבט, כמו מנסה להעניק משקל נגד לצרחות המשמעת המפורסמות הפורצות מכיתתה, שהדיהן מלחכים את דלת משרדי המרוחק. לאחרונה, לאחר שילדה את בנה, החלו פסי כסף פורצים נתיבים בשערותיה השחורות, המסורקות תמיד לאחור באשד נאה ומוחזקות בקשת צבעונית. ואלו הופיעו במקביל למשבי השמועה על אודות עזיבתו הפתאומית של בן זוגה, שלא עמד בלחץ האבהות, כך לחשה הסברה המקובלת, והלך לבקש לו חיים חדשים באירופה או בצפון אמריקה.

 

הישיבה המתארכת מול המחשב אינה נעימה לי. גופי מסמן על מצוקתו במחושים עמומים הנמתחים לאורך עמוד השדרה. מעת לעת אני מוצא מפלט משטף הכתיבה הכפוי וחש אל המטבח להכין קפה. על השיש עומדות כמה כוסות ובתחתיתן משקעים שחורים שלועגים לנדרִי להפחית במינונו.

על אחת מדלתות הארון, מעל הכיור שממנו מתנשא מערום של כלים באנרכיה בלתי כשרה, תלוי עדיין לוח המתכת שלה. מגנט תכלת עגלגל מצמיד אליו את השלט שהכינה לפני חודשים אחדים ("ימין: חלבי, שמאל: בשרי"), משהאמיר לפתע הנחשול האמוּני ודרישותיה הוחמרו. לידו תלוי דף מחברת קרוע, אשר עליו רשמה משפטים ספורים בכתב יד. ביום שלמחרת עזיבתה הייתה אמורה "להשיב את מסילת ישרים לאילנה", "לבדוק בקשר לארוחת ליל שבת" ו"לקבוע פגישה אצל ההומיאופת". בתחתית הדף, לצד שמי הכתוב באותיות דפוס, רשמה למעני תזכורת קצרה: "תתקשר למוסך".

אני פותח את דלת המקרר, נעמד נבוך מול תכולתו הענייה והופך בנפשי אם לאכול משהו על אף תחושת החלחלה שבמורד בטני. על המדף העליון, בסמוך לקרטון חלב גמדי ושתי עגבניות מקומטטות, מונחת חבילת גבינה עטופה בניילון ובמגבת נייר לבנה שעליה רשום: "כשר למהדרין". בטוש שחור הייתה מסמנת זכויות בעלות בממלכת המזון המשותפת, משרטטת את הגבולות והנתיבים שבמסגרתם ניסו יחסינו לשרוד, עד שבליל אביבי אחד נפרעו כקש אל כל הרוחות. באצבעות מהוססות, כפרח כהונה הנוגע בלחם הפנים, אני אוחז בשקית וקורע את דופנה, נוטל לפי פיסה דקיקה ועוצם עיניים כדי להעצים את העונג שמסב לי הטעם המעושן. מארון הכלים אני מוציא צלוחית חרסינה, מניח עליה את החבילה הניחוחית ושב אל חדר השינה. המחשב דולק ורחש מנועו מפרפר בחלל הצונן. המיטה מכוסה משת ועד קודקוד באריג הסגול שרכשה פעם באיסטנבול, זמן קצר לפני שנפגשנו לראשונה, כתכריך העוטף את גווייתו הנצפדת של פרק חיים שגווע.

 

שיבתה אל המשרד ניערה אותי מחלום בהקיץ. היא טופפה פנימה ברכות נחושה, כנוקטת חזקה על כל מדרך רגל, ושאלה בנימוס אם יש צורך בהבהרות נוספות. לראשונה חשתי בנוכחות קלה של מבטא צרפתי.

השבתי שאשמח להיענות לבקשתה, ובקידה מעט מוגזמת הצעתי לה לשוב אל הכיסא המיותם.

"אולי נוכל לדבר מעט על המשפחה."

היא התיישבה ובדקה בכף יד מגששת את המערך על ראשה, שכמה שערות פרצו את גבולות מתארו ונתלו בסלסול רפוי.

"אני בטוחה שאתה מכיר את כל הטרגדיות," אמרה ועיניה הצטעפו ברעלה של הרהורים.

היא נסעה לפני שנים למרסיי כדי לבקר קרובי משפחה, ושם הכירה את ויקטור. "אימא שלי הייתה מבסוטה שהוא לפחות יהודי," גיחכה, ובדברה היה המבטא הולך ומתפשט כמו קראה לשונה דרור מרסניה.

"הסיפור של מישל הגיע אליי בשיחות הטלפון עם אימא שלי. את אשתו אף פעם לא פגשתי, למען האמת. עליזה אומרת שכולם אהבו אותה ושאף אחד לא העלה בדעתו שיום אחד היא פשוט תיעלם."

בחולמנות משכה קצה לשון לאורך שפתה העליונה וכיווצה גבינים כמביטה אל מעבר למתחם החדרון, כאילו התקשו מידותיו להכיל את נפח זיכרונותיה.

"אני לא יודעת הרבה יותר. שבתי לארץ רק לפני כמה שבועות. אבל אתה הרי מעורה לעומק. הוא אומר שאתה נחמד. מהתרשמות ראשונה אני יכולה לומר שאני מסכימה."

"Vous êtes très sympathique, madame." 1

משום מה החל לבי לפעום כאחוז טירוף. המשפט הצרפתי האחרון שיצא מפי היה בקיץ של השנה שעברה, בחדר המלון הפריזאי שכחלחלותו הלילית הערתה שיקוי קסם בדמה של נירה. היא מתחה מעליי את גופה ודרשה שאדבר בשפת המקום – "כמו שעשית עם המלצרית ההיא במונמרטר" – בעוד היא עוצמת עיניה בחוזקה ומגרגרת כנמרה שצידה עלה יפה.

כיווץ של השתוממות עיוות את פיה של בת שיחי.

"המשפחה של אימא שלי מקזבלנקה," הסברתי. "בעצם, במקור היא ממרקש, אבל זה סיפור ארוך."

ההתעקשות של אבא שלא נדבר בבית שפה זרה לא מנעה ממני לספוג את השפה הצרפתית, ולא רק משירי הערש של אימא ותקליטי השאנסון הישנים שהיא משמרת בקפידה, אלא גם מה"סלון" נטול העברית של דודותיי, עם קירות החרדל המתקלפים והלקוחות הקבועות שפינקו אותי בממתקים והעיקו עליי בחיבוקים ארומטיים, בעוד מֶמֶה יושבת על כורסתה הקבועה ומסננת הערות מרוטשות בערבית.

היא המשיכה ללגום בסבלנות מהקפה, מעגלת אצבעות שזופות, מעוטרות בציפורניים בלתי צבועות אך מטופחות, מאזינה בערנות ויחד עם זאת ספונה בנפשה פנימה, כאתרוג הארוז בנוחות בין רפידות תיבתו.

רעם מתמשך גרר אחריו מטח נוסף של גשם מזדלעף. חמימות ספוגית חפנה אותנו בתוך מאורה מוגנת ומנותקת, מוארת בנורה של שישים ואט ומוסקת על ידי שני גופי חימום אנושיים. שאלתי על הנסיעה המתוכננת והיא החלה לפרוש תכנית מלאה כרימון, שהיהלום בכתרה היה מלון ארבעה כוכבים במרכז העיר.

"כולל ארוחת בוקר וספא, ואפילו מועדון כושר," זמררה כעלון פרסומי וקרצה כמוּדעת לדקלום. היא ציפתה לגרור את אלון לביקור במוזאונים ובמונומנטים של עיר האורות. כשהגבתי בגלגול עיניים אמרה: "אל תדאג, אני יודעת שיש לי עסק עם פרא אדם."

מסביב לגזע הגדוע הצליפו באלכסון רבבות טיפות גשם מוכות חֵמה. פלגי מים שנקוו בין המרצפות זרמו בבחישה בהולה. במרחק, ליד גדר בית הספר, חוללו הברושים כצמד שיכורים מעורפלי חושים.

שלוש נקישות הפיחו בי דריכות מחודשת. הדלת נפתחה ופני הברבי הרטובות של ילדה בת שלוש-עשרה הציצו פנימה בביישנות מחוצפת.

"עוד רגע, אלינור. אני מיד מסיים," אמרתי, אך היא נכנסה והתייצבה לצד הארונית, מוצצת שפתיים ומשלבת זרועות במיצג מופגן של המתנה. נטלי נעמדה, התעטפה במעילה והשיבה חיוך של הבנה למבטי המתנצל.

"אז הכול מוסכם," אמרה כקובעת עובדה והחליקה שתי כפות ידיים זריזות לאורך המתווים המתעקלים של צדי גופה.

אלינור ליוותה את יציאתה בחנחון לעגני. אחר כך התיישבה בהטחת גוף והחלה לדבר, בלא להעניק לי שהות להתאפס.

*

אשכול עמוס של תשוקות וכמיהות בוכיות, סימפוניה של געגועים חסרי צליל, נאקתו החרישית של בשר הגוף בשוכבו ורק החשֵכה משמשת לו כסות. רקמות הגב מתחככות בסדין, הרגליים מתלפפות בשמיכת הצמר והלב ממלא את חלל החזה בפעימות בלתי סדירות של המיית תפילה ללא אלוה. כפות הידיים מלטפות במורד הגוף, מביאות במגען מזור קלוש של רוגע נידף. נפשי עדיין מנסה ללעוס את תמצית החלום, ששאריותיו הערפיליות הולכות ונמוגות מהזיכרון. נירה מוטלת על צדה ומתנשמת בקצב רוגע, נוטלת אוויר אל עומק שנתה ונושפת אותו בתרועת נחיריים קלילה. לרוחב גבה החשוף, שאור ירח חיוור עוטפו בכחלחלות רדומה, פזורות שערותיה השחורות ברישול נעורים. ממורד העיקול של כתפהּ הימנית ניבטת אליי כתובת קעקע שלה, שרטוט טורקיזי של "אום" בסנסקריט, כתזכורת מתריסה מחיים שהולכים ונגוזים.

כשאני גולש מן המיטה חלה חריקה רגעית בשטף נשימותיה וראשה סב לקראתי. מלמוליה הסתומים מרמזים קלושות על החלום שמתרחש בתודעתה. שפתיה נפשקות במבע תוהה ועיני האינדיאנית שלה נפערות לסדקים צרים שמבעדם נחשפות נימי בבותיה הלומות השינה.

בחדר המגורים אני פותח חלון ומתיישב על הספה. כַּן הציור התמיר ניצב בפינה כשומר סף עגמומי. אוויר ליל צונן, מרופד ניחוחות של מטר, פורץ פנימה ומשתעשע בקצות שערותיי. אני נוטל סיגריה מקופסתה ומצית אותה. העשן מטיל בי רוגע מצועף. המוח מוגיע את עצמו לשחזר משהו מן החלומות, אשר נבחשו בעיסה מטושטשת של צלילים ומראות והבהבו כרצף שקופיות בהול על גבי מסך רפוי. מן האחרון שבהם אני זוכר חלל גדול, מואר באלומות מצטלבות של זרקורים, ואותי מצטנף בטבורו ופולט נאקה מסורסת כנשיפת אוויר נואשת מפיו של גוסס. אני זוכר שירה נשית נוגה שבקעה מפאת האולם והתפשטה כמו ארומה מגרה של קטורת, ואת כיסופיי הערפיליים לנוע לקראתה ולהתמזג עמה לנצח.

באזור הדמדומים שבין שינה לערות, בעוד עיניי מנסות לשחזר את המתווים הגיאוגרפיים של חדר השינה, התגבשה בהכרתי ודאות מטרידה שקול השירה היה קולה של אותה נטלי נאוות ההליכות, שבבוקר זה פגשתיה לראשונה. אך המחשבה התמוססה ככל שצפתי במעלה ההכרה, ועתה, שרוע בחצי שכיבה על הספה ואוחז בְּדל שנאבק על חייו ברוח הצוננת, נותרו ממנה רק צללית דהויה וטעם לוואי חמצמץ.

אני מכבה את הסיגריה וחש לסגור את החלון. בדממת הרפאים אני שב אל חדר השינה שבטבורו היא שרועה כמעולפת, מלוטפת באור ירח מוכסף, שכובה על צד שמאל וראשה מופנה לאחור. על פניה, שנוצקו בהיתוך של נערת רחוב המונית ויצור אגדות נוטף דבש, מבע של ילדה הדורשת את מנוחתה הטבעית. שָדה הימני מציץ לעברי בעין ארגמן קפואה. ידה מוטלת לאחור ופולשת אל עומק הטריטוריה השייכת לי בדין. אני מנסה לדחוף אותה בעדינות אך היא מתנערת ונועצת בי מבט זריז ודוקרני, ואז נשכבת על בטנה ומטמינה זרועותיה מתחת לגופה, ממלמלת מילים מוקהות בטון לאה של נזיפה, אטומה לעובדה שבעוד ימים ספורים תיקח את חפציה ותימלט.

*

בניגוד לציפיותיי לא היה קשה לשכנע את ליאורה.

עמדתי לפני חדר כיתתה ממש על סף ההפסקה הגדולה, ועם הישמע האות נפרצה הדלת בהטחה ועדר ילדים שעט החוצה באנרכיה עולצת. מתוך ההמולה קרץ אליי אלון כאל שותף סוד, הסיט קווצת שיער נמהרת מעיניו, סימן בראשו אל עבר המורה שישבה עדיין אל שולחנה והפליג אל דרכו עם דבוקת בנים שצווחותיה הדהדו כתוּפּים בין הקירות המתקלפים.

ליאורה רכנה במאמץ אל רשימותיה, מצמצמת את שמורות עיניה הרפות, אשר ריסים נסיכיים תלויים עליהן כקישוט אקזוטי. היא שוחחה עמי בטון לוחש, מוטעם בדקוּת, ולשונה הייתה נמתחת לפרקים כמביעה תמיהה מבוישת. לשמע המילה "פריז" ריצדו בעיני הבדואית שלה רסיסים של ברק שחוק.

סיפרתי לה על הרושם הטוב שהותירה בי נטלי. בהיסח הדעת צנח עליי זיכרונו העמום של חלום ליל אמש, ורטט מתוק ומחליא חלף בי, כאילו נגסתי בבשרו של הפרי האסור.

"אירופה תעשה לו טוב," שחה והסדירה ביד מאומנת את שערהּ השפוך על שכמותיה, שפסי האפור המשיכו לכבוש נתיבים במרקמו, "פה ממילא הוא לא לומד."

בועה רכה של צער פקעה בי. במחווה של שותפות גורל השתוקקתי לספר לה על הזוגיות המתפרקת שלי, אבל מפי יצא רק צליל כפוי של זמזום בלתי מכוונן, שהעמיד פנים של שיר אקראי שעלה על דעתי. חדר הכיתה הנטוש השיב הדהודים מוקהים.

היא התכופפה אל תיק ששכב כמאולף ליד רגל השולחן ושלתה מתוכו שקית ניילון שבתוכה היה סנדוויץ' עב כרס, עטוף בנייר כסף משומש, אשר זנבות מלפפון חמוץ בלטו משוליו.

"זה מאצל פּיני?" שאלתי.

"את האוכל שלי אני מכינה בעצמי," אמרה בקריצה והסירה בהקפדה את העטיפה, ובפה חתום שפתיים מוללה במעגליות את העיסה.

"מה תגיד על זה מיכאלה?"

עניתי שאני חושב שיהיה בסדר, ולאחר רגע של דממה בצקית קמתי לצאת.

"בּוּרי. חכה רגע."

עיניה הכהות הצטעפו כאילו עמדה לחשוף טפח מביך מחייה. היא נברה בתיקיית קרטון ששכבה על השולחן ושלפה מתוכה גיליון נייר.

"נראה לי שתמצא בזה עניין."

לרוחב הדף נמרח כתב החרטומים של אלון, משורבט באנרכיה של שורות שחורות שנמתחו מקצה אל קצה. הכותרת הכריזה "המשפחה שלי", ובתחתית, דחוקה בפינה באותיות זעירות, הוטבעה חתימתו, שעל עיצובה היה טורח בכפייתיות בעוד אני מנסה לפתותו לשפוך את לבו, נזהר מפני מזגו הוולקני המאיים תמיד להתפרץ ולצווח שהוא מרגיש "כמו איזה בנזונה שחתכו לו את הביצים".

 

בחדר המורים בדקתי את התא שלי, הכנתי לי נס קפה מתוק מדי והתיישבתי על הכורסה האדומה והדהויה שממלאת את אחת הפינות. על השולחן שלפניי נפרש עיתון יום שישי במלוא מוטת כנפיו וחשף כותרת שנמרחה לכל רוחבו. מתחתיה הייתה תמונה צבעונית של אישה בוכייה, שהחזיקה עולל בין זרועותיה והשעינה ראש על כתפו של גבר מכורכם מבט. דרך החלונות הנרחבים שמולי חדר אור חורף אפרורי והטיל בחלל אווירה מכורבלת.

בעבר האחר של האולם הסתודדו שתי מורות בשיחה ערנית. בסמוך אליהן, עם שיער חום גולש וסוודר עב צמר, הנהנה לעברי יעל ברכת שלום לבבית ואילמת. נטלתי את העיתון. בשיפולי העמוד, מתחת לדיווחי הלוויות ולצד תמונה צבעונית של בחור ובחורה שהפגינו אושר ז'ורנלי ואינטימיות סינתטית, הזמינה אותי חברת ביטוח גדולה להעביר לידיה את קופת הגמל שלי. קיפלתי את יריעת העיתון למלבן קטן ונפוח ונעצתי מבט בשעון הקיר שמעל פתח הכניסה. נותרו עוד כמה רגעים לפוגג לפני תחילתה של ההמולה ההמונית.

הדלת נפתחה והדס פסעה פנימה בצעדים רוקעים ובכפות ידיים מאוגרפות. היא לבשה מכנסי בד סגולים שנצמדו אל בשרה והבליטו טופוגרפיה מלבבת של ירכיים רעננות. חולצת טריקו לבנה, ארוכת שרוולים, נחה על הבליטה שנישאה בחציפות לפניה. היא נעמדה במרכז החדר, סבה על צירה כמחפשת דבר מה, מכווצת את אפה השמנמן ומלטפת את זנב שערה האסוף לאחור. כשהבחינה בי שאלה בקולה הנערי אם ראיתי את התרמיל שלה.

הצבעתי לעבר תיק ספורט כחלחל ששכב מתחת לאחד השולחנות והיא השמיעה צליל נאקה והסתערה לעברו בטלטול גפיים. כשהתכופפה לאסוף את תוכנו המפוזר נאבקו עיניי בחיזיון הממגנט אבל לא יכלו לו.

"אז מה? אין עבודה ליועץ?" העירה בקריצה לאחר שהסדירה את חפציה והזדקפה למלוא קומתה המיניאטורית.

"ממתין לפגישה עם מיכאלה," עניתי.

היא התיישבה בכורסה הסמוכה ובניגון חצי היתולי השמיעה תלונות על סדר יומה העמוס.

לפתע נשא קול בס צרוד את שמה מבחוץ. היא הגיבה כקפיץ דרוך ואצה לקראת הדלת. הקול קרא שוב ונענה בצווחה קצרת רוח:

"סבלנות, דני, סבלנות!"

היא הפזילה אליי עיניים פעורות וטרקה את הדלת מאחוריה.

אהבתם של דני והדס החלה להתרקם זמן קצר לאחר שנפגשו לראשונה על מסלול הכורכר המשובש שמקיף את מגרש הכדורגל. היא לבשה מכנסיים קצרצרים שחשפו יותר מטפח של ירכיה, ודני התהדר בחזה שרירי, ברעמת תלתלים רכים ושחורים ובצלקת מחמיאה במעלה לחיו הימנית. למרות גמגומו הבולט, הפעיל החֵן הגברי והמחוספס את השפעתו על העלמה הצחקנית. היה זה יום סתווי שטוף שמש. ילדי כיתה ח' רצו סביב וצמד המורים החדשים מצאו נחמה זה בקרבתו של זה. לא רחק היום וכבר היו מתהלכים בתחום בית הספר כזוג טווסים, מציגים לראווה שני גופים חטובים שכמו נתפרו זה לזה לפי הזמנה. לאחר כמה חודשים, כך מספרות לשונות פדגוגיות נמהרות, מצאה את עצמה הדס בהיריון בלתי מתוכנן, מושכת אחריה שובל של תגובות פליאה ואנחות מוסתרות חלקית של שמחה לאיד. כששבה לאחר חופשת הקיץ לבית הספר (בו בזמן שהגעתי אנוכי לזירה) וכרסה שטוחה ומוצקה כתמיד, פשטו רינונים על הפלה שנערכה בבית חולים במרכז הארץ.

הם שוכרים יחדיו דירה באחד הבניינים הישנים שבמעלה הרחוב, ליד החורבה שחורת הגג של קריספל המשוגע. בבוקר אחד לוהט כגיהינום, ביום האחרון של שנת הלימודים האחרונה, הזדמן לי לבקר בה. הדס ביקשה ממני לעזור לה לשאת ארגזי משקאות שרכשה לכבוד שיעורי הפרֵדה לכיתות מהשכבה הבוגרת. התהלכתי תחת מטחי השמש אחרי גופה הקטן, שעיכס אחוריים בפיתוי נונשלנטי והרטיט שובל שיער אסוף בין שכמות מחודדות, וכשטיפסנו אל הקומה השלישית החלה לדבר בלחישה, כאילו היו תינוקות ישנים מעבר לכל דלת ודלת בחדר המדרגות המתפורר. היא פתחה את הדירה, צללה בזריזות לחלל המואפל ונרכנה לפני שני ארגזי פלסטיק שהכילו בקבוקי קולה שמנים.

"הנה," לחשה, "זה קצת כבד מדי בשביל פצפונת כמוני."

"אין בעיה," השבתי בטון דיבור זהה.

היא נשתתקה כאובדת עצות, מרימה ברך חשופה להניח על הספה, מוצצת שתי אצבעות בפה מכווץ ומערסלת את גופה בתנועה מתיילדת. לאחר רגע נמלכה בדעתה ופנתה אל המטבח. דלת המקרר חרקה על צירה כמו שער של טירת בלהות. היא שלפה בקבוק מים מינרליים ומזגה ממנו אל תוך שתי כוסות זכוכית. האפלולית הצוננת החלה להשרות נעימות בבשר המיוזע. מבעד לחרכים של תריס הסלון המורד הסתננו קרני אור בודדות והקרינו אליפסות צהבהבות על אריחי הרצפה. הדס שתתה בגמיעה שוקקת, משמיעה סדרת נאקות מופגנות, שובל שׂערהּ מיטלטל וגופה נמתח מעלה כרודף אחר מקור המים. שפתיה החיוורות לפתו בחוזקה את שפת הכוס ולחייה נשאבו פנימה בפעימות מקצביות.

הנחתי את הכוס, השמעתי כלפיה אנחת עונג מוגזמת וצחקתי, מפיח את רוח הבדיחות כאליבי אפשרי לכל מלכודת פתאים אקראית שגופי המהופנט, השבוי בכלוב העסיס הנקבי, עלול היה ליפול בה. היא השיבה לי בחיקוי צלילים וצחקקה בכפל עוצמה. מצחה המלבני נחרש בקמטים בלתי סימטריים ובעיניה זרחו שמשות זעירות. היא הניחה את כף ידה על גב ידי וטפחה עליה כמשובה של שטות. למשך כמה רגעים שקענו בדממה, רחשי נשימותינו מכילים את המרחב עד להתפקע וכפות ידינו מגששות במגעים זעירים, משתעשעות זו עם זו בגחמנות מיתממת.

לבי, שנקף במרץ חגיגי, הזכיר לי בכל פעימה ופעימה את מצוות האיפוק, כמורה העוקב אחר תלמידו המועד לסרור. בעיני רוחי, תחת הכסות העוטפת של אפלולית הדירה, יכולתי לראות את פניה חפצות הנוחם של נירה מאותו הבוקר, לאחר ששככה עוד אחת מסופות הזעם שבכוחן להחריב מסדי תבל. במשך שעה ארוכה של דמדומי זריחה שפכה אל כריתה את כל השדים שנדחסו בנפשה, וכשכלה הבכי באה אל זרועותיי והצטנפה כחתלתולה רדופה, מגרה עד לבלי שאת את גחל אהבתי המגונָה.

"אז נלך?" אמרתי בגרון רירי.

"יאללה," השיבה הדס.

בהתאם לחישובי זמן אנוש נראה שהנשיקה לא ארכה יותר מחצי דקה; היא אירעה בהתפרצות חפוזה, בהיצמדות נואשת, בעיוורון מוחלט. בזמן שהפיות לשו זה את זה גיששה כף ידי במורד גבה, חשה למשש את העור החשוף שבין מכנסי הספורט לחולצת הטריקו. מגע שפתיה היה צורב. הגופים נדו בבהילות, כאילו נלכדנו בטבורה של אלומת זרקור ובכל רגע עמד מישהו לפרוץ את הדלת ולתפוס אותנו בשעת מעשה. אבל אז, כמו בהיענות משותפת לסימן עלום, חלה הרפיה הדדית מדודה ותחושת המבוכה נמוגה, ולמשך איזה פרק זמן שאין להעניק לו מדד פיזיקלי נספגנו יחדיו ברכות נעימה, מניעים שפתיים בתנועות לוחשות, בחלל מוגן שבו היו קיימות רק תשוקותינו הדחויות. נפשי התרוקנה מכל העולם כולו, מתענגת על הצוף הנשי שנמהל בטעם המרטיט של המים הגנובים ועל דממת המעמקים שהשתררה לאחר מכן, בעוד אנו אוחזים זה את זה בחבקים של הכרת תודה.

בעת שנטלתי את הארגזים היא השתרעה על הספה, בפישוט איברים מרושל ובהבעת פנים אדישה, כמתאוששת ממאמץ מתיש, ולאחר רגע של ציפייה עצבנית ניתרה וקרקשה בצרור מפתחותיה, מסמנת בהטיית ראש שבאה העת לשוב אל כור המצרף של הרחוב. ולמרות שלא החלפנו מילה, סימנו מבטינו שבועת שתיקה כברית אילמת בין צמד חוטאים החסים על חייהם. בשובנו אל חצר בית הספר, שעמסה תלמידים מתרוצצים החוגגים את חירותם הממשמשת, ביקשה שאניח את הארגזים על אחד מספסלי המתכת שלאורך מגרש הכדורסל, הנהנה לאות תודה והתהלכה היישר אל בן זוגה, שבשל האווירה המתירנית של סוף שנת הלימודים לא היסס לאמץ אליו את גופה הזעיר שניחוחו היה משוח כשמן עגבים מעקצץ על עורי.

1 את מאוד נחמדה, גברת.