אנחנו מתקרבים לָאגַמון מהסטרטוספרה.
דבר ראשון רואים את לפלנד. חלקיה הם כדלהלן: (א) המערב המרתק: אתרי הסקי לֵוי ואילָס, שפת מֵיאַנקְיֶלִי, היוצרים הידועים — הסופר ט' מוּקָה, האמנים פַּלְסָה וסָרֶסטוֹנְיֶמִי; (ב) הצפון האקזוטי: בני סאמי, טונדרה, עדרים של איילי צפון הנודדים בין הגבעות, אגם אִינָרִי ודגי טרוטנית אלפּינית; (ג) המזרח המטופש: ביצות, יתושים ותו לא. לא מעניין אף אחד.
חוץ מאשר אותנו.
אנחנו אצים דווקא לשם, למרות הרוחות שנושבות בכיוון הנגדי. לא ייאמן! אפילו כדור הארץ בעצמו מנסה לשלוח אותנו מערבה.
אבל אני יוצר חוקי טבע משלי.
אנחנו באים מלמעלה, כדי שתראו: לפלנד גדולה. אפילו מסוֹדַנקילָה יש עוד חמש שעות נסיעה צפונה עד שמגיעים לאוקיינוס הארקטי. אבל עזבו, נסיעה במכונית היא לא קנה מידה כאן. אין פה הרבה כבישים. גם לא בתים. גם לא אנשים. רק קאירה — שטחים פתוחים של שממה, מרחבים אינסופיים של ציצות עשבים לא מוגדרים. כאילו אחרי שאלוהים התקין כרי דשא ויערות גשם בכל יתר המקומות נשארו לו קצת עודפים והוא פיזר אותם באקראי מסביב לחוג הקוטב הצפוני. איזה טמבל האלוהים הזה שלכם! טוב, אולי אני מגזים, הרמות דווקא יפות. אבל כל השאר!... זה לא שאני מתלונן. אין פה נפש חיה, וזה אומר — שפע של מקום. כל הקטע בלפלנד הוא השילוב של גודל ורֵיקות; קו האופק המנוקב בעצי אשוח רעועים, השיממון מטיל האימה שנוטל את כושר הדיבור מבני האדם ומעניק משנה כוח למיתוסים. המיתוסים — הם הרי ניזונים מפחד. הם לובשים צורות מפלצתיות ויוצאים לשוטט במרחבי הביצות הטובעניות, כמו מכונות שהופעלו בימי בראשית, ואיש אינו יודע עוד לכבותן. הם שוחים במקווי המים האפלים. הם כורעים בעליות הגג, ועיני הינשוף העגולות שלהם בוערות בחושך. ואי שם, הרחק מן הכפרים, מעבר ליערות, לאגמים ולביצות, ישויות שאין להן שמות בשפת אנוש צופות מעל גבעות טונדרה לאפית על ממלכתן הקמאית ועל אורותיהם הקלושים של הבתים.
טוב, נפנה עכשיו אל קיטינֶן, יובלו של נהר קֵמִיוֹקִי. באזור ווּאוֹפִּיוֹ הוא מתפצל לשתי לשונות נהר, המכוּנות בפי המקומיים היַמה הקטנה והימה גדולה. הגדולה היא היעד שלנו. זהו מקווה מים עגול, קטן למדי. עמוק. במצולותיו שורצים זאבי נהרות, גדולים כמו בולי עץ... בלב הימה הגדולה נמצא אי השאול. שם מהלֵך אוֹלִי הלַמלוּם. אבל לא לשם מועדות פנינו עכשיו. אני מכוון מעט הצידה. לתוך הימה הגדולה נשפך מעיין קטן, ותכננתי לנחות לצידו באלגנטיות, כמו פרפר. או אולי להתרסק בכל הכוח. הנה זה בא — פלאחח! בִּיצה בחודש יוני היא נחיתה רכה מובטחת. חכו, אני כבר מוציא אתכם מהבוץ — צ'מופפפ. והנה סטירה הגונה לקינוח — פאף!
ברוכים הבאים לעולם הזה! אל תסתכלו עליי, הביטו סביב. הרי זו שלמות בהתגלמותה. קיכלי רונן מזמר לו על עץ אורן, מהביצה הטובענית שמולנו ממריא ענן שחור של יתושים.
אִ'''''''''''''''''''''''''''''''
איזה קול מעצבן, אה? לא נורא, מתרגלים לזה. לא לא, חמודים שלי, לא כדאי לכם לנקות את הבוץ מהפנים! הבוץ הוא מגן מצוין.
א''''''''''''''''''''''''''''''
נצא בעקבות המעיין, נפכפך בזרם דק בין העשבים. רצי מים שובבים שלי... נסו לדרוך רק על ציצות הדשא. נכון, הן לא הכי יציבות, אבל הן יישאו את משקלכם. לעומת זאת, אם תדרכו על מה שביניהן — הרגל שלכם תשקע בן רגע עד הירך בתוך הבוץ הטובעני. או אז ינהרו אל המקום רפשאֵי המצולות, יתלשו מעליכם חיש קל את המגף וינעצו את שיניהם החדות בכף הרגל שלכם. תחושה מחליאה. פעם באזור סאוּקוֹאַפָּה... אה, עכשיו גם מוצצי הדם גילו אותנו והם עטים עלינו במהירות הבזק. תראו תראו, איך הם מגששים בחדקים האומללים שלהם. אין צורך לנופף בידיים! הם לא יצליחו. הבוץ התקשח והוא מגן עלינו כמו שריון.
אבל זה עוד כלום — תודו למזלכם הטוב שאף צירע מנומר לא נמצא בסביבה. אלה גדולים כמו מסוקים. בן בליעל אחד כזה חוטף בקלות אדם בוגר, מרים אותו אל־על, תוקע את החדק בעין של הקורבן ויונק דרכה את כל קרביו. בסוף הוא שומט את הקליפה היבשה לתוך סבך שיחי הערבה, והעור הנבוב נשאר שם להתבדר על הענפים כמו כבסים שנתלו לייבוש.
מימיננו, מעל המדרון, נראה משק אילִיָאקוֹ. אף אחד כבר לא באמת גר בו, אבל עוד מעט יתחילו להגיע לשם אנשים.
האם תאמינו לי אם אומר שרק לפני חודש המקום הזה היה מוצף מים בגובה מטר וחצי? באביב נוצר כאן אגם גדול ממי השלגים שנמסים. האזור שנחתנו בו שופע דגי טרוטנית למשך שבוע.
אתם רואים את המעבר הצר ההוא בין העשבים, מין שביל כזה? גיבורת הסיפור שלנו היא שפילסה אותו. והנה, שם שוב רואים את המעיין. בואו נצא בעקבותיו, כמו בעקבות הקשת: בקצה שלו נמצא אוצר. אבל קודם נעבור עוד מקבץ שיחי ערבה. גם אלה מוטים הצידה, כאילו מישהו דאג לפלס מַעבר בתוך סבך הצמחייה. למעשה, זה בדיוק מה שקרה.
בלב מקבץ השיחים נגַלה רְקַק מים המכונה אגַמון העורף, שלולית מים רדודים עתירי ירוקת, ששוכנים בה דגי פֶּרְקָה מדושני רקבובית, גדולים כמו כפפות לתנור.
נמשיך הלאה — לאט אבל בטוח! מה, חשבתם שהגענו? לא ולא! אחרי השיחים האלה יש לנו עוד חלקה של ביצת עשב ופיסה של ביצת כבול. טיט ורפש. אחר כך עוד מאה מטרים של אדמת בוּר מוצפת.
ורק צליל מצמוץ ציצות הדשא עם כל צעד...
מדי פעם יש לי תחושה שהעולם לא ישקע בתוך ים עצום, וגם לא יתייבש ויהיה מדבר שממה, אלא פשוט יוצף במי בִּיצה. השדות יוצפו במי ביצה. הכפרים יוצפו במי ביצה. התמרורים, כיכרות התנועה, גורדי השחקים... הכול יוצף במי ביצה. אפילו הגבעות ורכסי ההרים יוצפו במי ביצה, והאגמים והאוקיינוסים יתכסו בקרום של בִּיצה שיתפשט על פניהם כמו נגע ויסתיר לדגים את אור השמש, ואפשר יהיה להגיע ברגל מאפריקה לאמריקה על פני ביצה אחת מתמשכת — רוטטת ושופעת פרחי זנב־ארנבת. וכדור הארץ כולו יהיה לציצת דשא אחת גדולה — מפעפעת, רוחשת, ממצמצת, אפופת זמזום יתושים. וצורת חיים תבונית חדשה נוע תנוע מעל כל הרפש המימי הזה על רגליים מכניות ארוכות.
אבל כל זה לא יקרה בקרוב, ובינתיים יש לי חדשות טובות. אנחנו מתקרבים ליעדנו. הינה, אל האגמון ההוא שם שאפנו כל הזמן הזה להגיע.
ברוכים הבאים לאגמון הציר.
אגמון העורף רדוד, כך אמרנו, ואילו רקק המים הזה הוא כאין וכאפס לעומתו. שלושים סנטימטר עומק לכל היותר וגם זה בספק. מימיו עכורים כמו מרק אפונה, ואי שם בתוך הציר הדלוח הזה שורץ זאב נהרות ממורמר.
זאת אם כן זירת ההתרחשות שלנו, ובתוכה — גיבורנו הראשי החלקלק. ליתר דיוק, אחד מהם. בשבילו אנחנו כאן.
אבל רגע! איך בכלל מידרדר זאב נהרות לחיים בתוך רקק שכזה, אתם שואלים? ובכן, כמו שכבר ציינתי, בחודש מאי יש כאן אגם. כשחודש מאי מתחלף ביוני מפלס המים מתחיל לרדת. אפשר ממש לראות בעין איך פני המים יורדים. אלא שהדגים, שהקור מאט את התנועות שלהם, לא קולטים שכדאי להם להתחיל להניע את הסנפירים בכיוון קיטינן. חלקם ממשיכים ברוב טיפשותם להסתובב במקום, כפי שרבים עושים בנקודות מפנה בחייהם, ועד מהרה הם נלכדים בתוך שלולית של מי נֶגֶר. או אז נפתחים משחקי הרעב: הדגים מתחילים לאכול זה את זה. באגמון נשארים בדרך כלל זאבי נהרות אחדים, להקת פֶּרְקות וכמה לַבְקיות. הלבקיות נאכלות ראשונות, אחריהן הפרקות הקטנות. וכן הלאה.
לבסוף נשאר באגמון זאב נהרות אחד ויחיד. תנאי המחייה שלו נוראיים. אוכל אין בכלל, הוא נאלץ לתפוס חיפושיות שרצות על פני המים, ועם קצת מזל — פעם בכמה זמן נקרה לאזור איזה נברן טיפש שהתחשק לו לשחות קצת... לזאב הנהרות לא נותר אלא לצוף בתוך הציר שלו, להצטמק ולחכות למוות.
אהה, שמעתם? זו הייתה טריקת דלת של מכונית. הגיבורה שלנו הגיעה לבית איליאקוֹ. זה אומר שעכשיו מתחילים. יש לה שלוש יממות. לי, לעומת זאת, אין ולו שנייה אחת — אני מתחיל לשקוע בביצה. לא תודה, אין צורך לעזור לי, בואו נגיד שזה חלק מהעניין. באתי לרגע, רק להדריך קצת. להראות את הדרך. ואל תשכחו —
קוראים כותבים
There are no reviews yet.