דרקונים בשמי סיאטל 1: קסם אפל

פרק 1

החלקתי על החבל עוד כמה סנטימטרים במורד הצוק ומצאתי את עצמי בקצה. וקיללתי. קללות נמרצות ועסיסיות, כראוי למישהי שתלויה על סלע רטוב, מחוספס ואנכי, בגובה שלושים מטרים מעל גלי האוקיינוס המתנפצים.

ואז עשיתי טעות והסתכלתי למטה. קיללתי עוד קצת. בדרך כלל גבהים לא מטרידים אותי. מה שמפריע לי זה הסיכוי ליפול מהם, לנחות על סלעים חדים ומשוננים, להתרסק לחתיכות כמו בשר במטחנה ואז להיסחף אל הים ולהיעלם לנצח.

אבל פתח המערה נמצא פחות משישה מטרים מתחתיי. חרקתי שיניים בנחישות. אני יכולה לעשות את זה.

״חוץ מזה,״ מלמלתי אל הסלע, ״אַת המטומטמת שהחליטה לוותר על נסיעה של שעה כדי לקנות עוד חבל.״

אחרי שמצאתי נקודת אחיזה מתאימה, המשכתי את דרכי למטה במהירות. בהנחה שלא איפצע, הטיפוס בחזרה יהיה קל יותר. אצטרך לסמוך על כלי הנשק והקמעות הקסומים שעליי, ועל קלות הרגליים שהעניקה לי המורשת האֶלפית שלי, שיעזרו לי לעבור את זה בשלום.

בחצי הדרך אל פתח המערה הטלפון בכיסי רטט. התעלמתי ממנו, כמו שהיה עושה כל אדם שפוי, והמשכתי לרדת בזהירות.

אבל אז נעצרתי. זה היה יום שישי וכמעט לקראת סיום שעות העבודה המשרדיות המקובלות. אם זו השיחה שאני מצפה לה ולא אענה עכשיו, איאלץ לחכות עד יום שני כדי לקבל את תוצאות הבדיקה.

וידאתי שיש לי שלוש נקודות אחיזה, ושאחת מכפות רגליי תחובה עמוק בחריץ הסלע כך שלא אפול, ושלפתי את הטלפון מהכיס לאט ובזהירות. זו אכן היתה שיחה מהמרפאה. היה לי פס אחד של קליטה והגלים הרעישו ברקע.

״מדברת ואל,״ עניתי, ותהיתי אם איכות הקליטה תרשים את פקידת הקבלה.

״שלום, כאן מנדי מהמרפאה של דוקטור ברייטמן. אני מדברת עם ואל... מֵיי... יָאר?״

״רק ואל.״ לא תיקנתי את ההגייה שלה ולא טרחתי להסביר לה שאימי הנורווגית חשבה שיהיה מגניב לקרוא לי על שם אחת הוַואלקירוֹת.

״קיבלנו את תוצאות הבדיקה שלך וה...״

״ומה?״ הלחץ בחזה שלי — תדיר ומוכר בחודשים האחרונים — התגבר, וגלגלתי עיניים כשדמיינתי את עצמי מנסה לשלוף מהכיס השני את המשאף שד״ר ברייטמן נתן לי. איזה מין לוחמת קוטלת־מפלצות מפתחת פתאום אסתמה? ״אני מצטערת, מנדי. תוכלי לחזור על מה שאמרת?״

הצצתי בטלפון מחשש שהשיחה התנתקה.

״וַאלמֵיָאר?״ שאלה מנדי, ששמעה אותי כנראה בדיוק כמו שאני שמעתי אותה. ״אני מצטערת. אני חושבת שהקליטה לא כל כך טובה.״

שחף חלף על פניי והשמיע צווחה, אולי בתגובה לתנוחה המטופשת שלי, או שרק קיווה שאזרוק לו צ'יפס.

״שמתי לב. התוצאות?״

״אמרתי שבדיקות הדם שלך תקינות לגמרי. את על החוף?״

״תקינות?״ העיניים שלי שלחו קרן לייזר צורבת של ספקנות אל מסך הטלפון. ״מה?״

״הכול תקין.״

״את בטוחה? יש לי... בעיות. בעיות חדשות.״ לאחרונה בקושי ישנתי, היה לי דחף מגוחך לתפוס תנומות צהריים, ועכשיו הריאות שלי החליטו לבגוד בי.

״טוב, מדדי הדלקת שלך קצת גבוהים, אבל אין מה לדאוג כרגע לגבי זה. ערכי ההורמונים שלך ממש בסדר, במיוחד בהתחשב בגילך.״

העיניים שלי ירו קרני לייזר נוספות אל הטלפון. ״בגילי? אני בקושי מעל ארבעים.״

״לפעמים הורמונים נעשים קצת קפריזיים אצל נשים בנות ארבעים פלוס.״ קפריזיים? מאיפה היא הביאה את המילה הזאת? ״רגע, הִנה דוקטור ברייטמן.״ נשמע שהוקל למנדי לגלות שהיא יכולה להעביר אותי הלאה.

״הכול תקין, ואל,״ הוא אמר. ״לא נדיר לפתח אסתמה ואלרגיות בשלב מאוחר בחיים.״

״אני לא בשלב מאוחר בחיים. אימא שלי לא בשלב מאוחר בחיים. היא בת שבעים ואחת והיא מטיילת להנאתה בשביל הרכס הפסיפי.״

״אם תראי שאת משתמשת במשאף החירום יותר מפעמיים־שלוש בחודש, נתחיל טיפול יומיומי בקורטיקו־סטרואידים.״

"תרופות זה דבר ממכר."

ד"ר ברייטמן נמנע בדיפלומטיות מלציין שהתלות החדשה שלי ב"משאף החירום" היא בעצמה סוג של התמכרות.

״אם תשני את דעתך או תרצי להעלות חששות נוספים, נוכל לקבוע לך עוד תור. אבל לפי מה שסיפרת לי על החיים שלך, אני ממליץ שתנסי לנוח קצת."

"לא סיפרתי לך כמעט כלום על החיים שלי.״

״קראתי בין השורות. נראה שיש לך הרבה על הראש. איך בעבודה? את עמוסה? את לוקחת קצת חופש לפעמים?״

הבטתי מטה אל המערה לוודא שהמטרה שלי לא שוטטה במקרה אל הפתח כדי לבחון את הפוטנציאל שלי בתור ארוחה. ״כשיוצא לי.״

״ואיך היחסים שלך עם המשפחה ועם חברים?״

״אני לא מבינה מה זה קשור ל...״

״יש לך רשת תמיכה חברתית טובה?״

חשבתי על אל"מ וילַארד, המפעילה הצבאית שלי, ועל נין, האישה מסיאטל שייצרה עבורי כלי נשק קסומים. הן נחשבות? בעלי לשעבר והבת שלי היו... אנשים שהתעדכנתי בשלומם מרחוק אבל אף פעם לא ביקרתי, מחשש שהעבודה שלי תעמיד אותם בסכנה.

״היא בסדר,״ אמרתי.

״הממ.״ למה נשמע כאילו ברייטמן לא האמין לי? הקליטה לא היתה מספיק טובה כדי לזהות שקרים. ״אני מכיר פסיכולוגית מעולה. אני לא יכול לקבוע לך תור אצלה, אבל אוכל להפנות אותך אליה. נארגן הכול כך שתקבלי הודעת טקסט ותקבעי תור באינטרנט. קלי־קלות. אני ממליץ לך מאוד להפחית את רמות הלחץ, לעבוד על מערכות היחסים שלך, ולהקפיד על שינה... את ישנה טוב?״

בטח, כשאני לא חולמת על כל הקורבנות המרוטשים שהמטרות שלי הרגו לפני שחיסלתי אותן.

״השתיקה הזו אומרת הכול, ואל. אעביר אלייך את ההפניה בדחיפות. ניסית אולי יוגה? קצת תרגילי הרפיה ונשימות עמוקות? מדיטציה? אני מציע שבחצי השנה הקרובה תנסי לשנות קצת את אורח החיים שלך, ואז נבדוק שוב את מדדי הדלקת.״

יוגה? מדיטציה? טיפול פסיכולוגי?

״שיט.״ ניתקתי ותחבתי את הטלפון הנייד לכיס.

הזדחלתי במורד הצוק ונחתתי בדממה על המשטח הצר בפתח המערה. השתופפתי והצצתי לתוך מנהרה. היא היתה חשוכה בהרבה מהחוף המעונן והקודר של אורגון.

נגעתי באחד הקמעות שהשתלשלו מרצועת העור סביב צווארי ולחשתי ״יֵשֵׁלִייָה.״

פעולת הקסם צרבה קלות את עיניי. כמה שניות אחר כך התבהרו קירות המנהרה הגבשושית וראיתי עד לנקודה שבה היא התעקלה. עצמות דגים היו פזורות על הקרקע הסלעית, וצחנה חריפה של מאורת בעל חיים נמהלה בריח הדגים והמלח שעלה מן הים.

לפני שהושטתי את היד אל קמע נוסף במרכז השרשרת שלי — פסלון של יצור חתולי שהייתי צריכה לסכן את חיי כדי להשיגו — הכרחתי את עצמי להיעזר במשאף השנוא. לא רציתי שיהיו עדים לחולשה החדשה שפיתחתי.

״סִינְדָרִי,״ הפעם לחשתי שֵׁם, לא מילת קסם שבקושי יכולתי להגות. ״הגיע הזמן לצאת לשחק.״

עננת ערפל אפורה הופיעה לצידי, וחלק מרשת התמיכה החברתית שלי התהווה בתוכה. הטיגריס הכסוף אדיר המְמדים התגבש במהירות ונעשה מוצק ככל חיה ארצית. רק הזוהר הקלוש שנגה מפרוותו הכסופה המפוספסת בשחור והתבונה בעיניו הירוקות הסגירו שמדובר ביצור קסום.

הגיע הזמן, אמר סינדרי. הוא תיקשר איתי טלפתית. האוויר כאן מסריח מוַוייבֶרנים.

נשאר רק אחד. כבר חיסלנו את שני האחרים. אתה מריח עוד כאלה? עד כמה שידעתי, הכישרון הטלפתי שלי היה זהה לזה של סלע חלק וקהה, אבל סינדרי תמיד שמע כשהשבתי לו בראשי.

נחיריו של הטיגריס רטטו. יש רק אחד. הקרב הזה יהיה שיעמום אחד גדול. הוא הִטה את ראשו קלות. רגע, זו נקבה. יופי. נקבות הן אתגר גדול יותר.

איזה כיף.

כן.

לפני שהמשכנו פנימה הוצאתי את הנייד שלי שוב, הפעם כדי לצפות בסרטון ששמרתי. צפיתי בו, קטע שמישהו צילם ביד לא יציבה בפארק טָאוּסֶנד אֵייקֵֶרס שבקרבת פורטלנד.

שלושה וייברנים כחולים הגיחו מבין העצים כשהם מנופפים בכנפי העור הקשיחות שלהם, צללו מטה ותקפו ילדים ששיחקו בחוף סנדי ריבר. כמה מהילדים הצליחו לברוח. אחרים נישאו אל צמרות העצים, שם הווייברנים טרפו אותם. ארבעה ילדים ואֵם נהרגו באותו היום.

״קדימה, בוא נעשה את זה,״ אמרתי בקדרות והחזרתי את הנייד למקומו. שלפתי את פֵזִיק מנרתיק הירך.

הכלי הקומפקטי דמה לתת־מקלע MP7 של ״הקלר וקוך״, אבל נין בנתה אותו מאפס, וכחצי־אלפית יכולתי להרגיש את הקסם שבקע ממנו ומכל אחד מהקליעים שבמחסנית. עוצמתו של הרובה כמעט השתוותה לזו של צ׳וֹפֶּר, החרב הארוכה שלקחתי כשלל בקרב לפני שנים רבות, והיתה חגוּרה אל גבי בתוך הנדן שלה. אם המצב פה יסתבך והווייברנית תתקרב לפני שאצליח להביס אותה, אנטוש את הרובה לטובת החרב.

סינדרי נכנס ראשון. אני לא נוהגת לתת לאחרים להוביל, אבל להבדיל ממני, אם הוא יספוג פציעה חמורה, הוא יוכל לחזור מיד לעולם שלו ולהחלים שם בשקט.

התגנבנו לאורך המנהרה המפותלת, וקולות טפטוף וזרזוף עמעמו את שאון הגלים. מהר מאוד התקרבנו מספיק כדי שאוכל לחוש קסם. זה היה אחד הכוחות הבודדים שירשתי מאבי שאותו מעולם לא פגשתי, והוא אִפשר לי להרגיש בַּהילה של הווייברנית.

המנהרה התרחבה לחלל שגובהו שישה מטרים ועומקו כפול מזה. לפי המרחק שעברנו, נראה לי שהגענו אל מתחת למקום שבו החניתי את הג׳יפ שלי. שלושים מטר מתחתיו.

נטיפים השקיפו בלעג מלמעלה, וזקיפים הסתירו את המרחב שלפנינו. עדיין לא ראיתי את המטרה שלנו, אבל הרחתי אותה. הקרקע שלרגלינו היתה זרועה עצמות נוספות. חלקן עצמות של איילים וחלקן עצמות אדם, ששאריות דם וסחוס עדיין דבקו בהן.

אחיזתי בפזיק התהדקה וזעם פעפע בי כשתהיתי כמה אנשים, נוסף על אלו שתועדו בסרטון, הרגה הפולשת הזו לעולמנו.

היא נחה בין הזקיפים האלה, אמר סינדרי. הילת בת הכלאיים שלך אומנם חלשה, אבל כדאי שתסווי את עצמך.

ההילה שלי ענוגה, לא חלשה. ממש כמוני.

את ענוגה כמו כדורי הפלדה העצומים שמחוברים לשרשראות ומוטחים בקירות הבניינים שלכם.

כדורי הריסה, כן, כן. נגעתי בקמע ההסוואה רב־העוצמה, שלל נוסף שגם אותו לא השגתי בקלות, והתפוגגתי ממבטם ומחוש הריח של הסובבים. ההילה שלי, סימן ההיכר הייחודי שלי בפני מי שיכולים להרגיש קסם, נעלמה אף היא.

סביר, אמר סינדרי.

הוא ידע שאעדיף לתקוף מרחוק ומגבוה, והוביל אותי לעבר שיפוע טבעי בשולי החדר שטיפס מעלה אל משטח צר של סלע. מעין מדף. קשקשיה הכחולים וכנפיה המקופלות של הווייברנית המנמנמת נגלו לעינינו, ובאותו הרגע ממש סינדרי נעצר באחת. זנבו קפא, והוא פנה בזריזות לאחור, לכיוון הכניסה.

הייתי בטוחה שהוא חש בנוכחותו של וייברן נוסף, לכן הסתובבתי גם אני וכיוונתי את פזיק אל המנהרה. אבל לא ראיתי ולא שמעתי דבר.

אנחנו צריכים לצאת מפה. סינדרי התחיל ללכת ומיד נעצר. לא, אי־אפשר לעבור מכאן. מכאן הוא מגיע.

טיגריס הקרב האימתני שלי, אותו הטיגריס שחשש שווייברן יהיה יריב קל מדי, הביט לכל עבר בחיפוש אחר יציאה אחורית מהמערה ונחיריו התרחבו באימה.

עמדתי לשאול למה, אבל אז הרגשתי בזה. משהו שההילה שלו כה חזקה שאפילו אני יכולתי לחוש בה ממרחק. והרגשתי שהיא מתקרבת.

הוא מגיע, נאנק סינדרי בתוך ראשי.

מה זה? מעולם לא חשתי דבר דומה.

דרקון.