קסם גדול – חיים יצירתיים מעבר לפחד

אוצר חבוי

הָיֹה היה פעם אדם בשם ג׳ק גילברט, שלא היה קרוב משפחה שלי — לצערי הרב.

ג׳ק גילברט היה משורר דגול, אבל אל תטרידו את עצמכם אם מעולם לא שמעתם עליו. זאת לא אשמתכם. מעולם לא עניין אותו שישמעו עליו. אבל אני שמעתי עליו ואהבתי אותו אהבת נפש ממרחק של כבוד, ואני רוצה לספר לכם עליו עכשיו.

ג׳ק גילברט נולד בפיטסבורג ב־1925 וגדל בלב כל העשן, הרעש והפעילות התעשייתית של העיר הזאת. בצעירותו הוא עבד במפעלים ובבתי חרושת לפלדה, אבל מגיל צעיר נמלא תחושת שליחות לכתוב שירה. הוא נענה לשליחות הזאת ללא היסוס. הוא הפך למשורר כפי שאנשים אחרים הופכים לנזירים: כהגשמה אמונית, כמעשה של אהבה וכמחויבות לכל החיים לחפש אחר החסד וההתעלות. אני חושבת שזאת דרך מצוינת להפוך למשורר. או, למען האמת, להפוך לכל דבר כל עוד זה נוגע לכם ללב ומעורר בכם חיים.

ג׳ק היה יכול להתפרסם, אבל הוא לא היה מעוניין בזה. היו לו הכישרון והכריזמה הנחוצים לשם התהילה, אך שום עניין בה. אוסף השירה הראשון שלו, שיצא לאור ב־1962, זכה בפרס המשוררים הצעירים היוקרתי של אוניברסיטת ייל והיה מועמד לפרס פוליצר. הוא שבה את לב הקוראים והמבקרים כאחד, הישג לא פשוט עבור משורר בעולמנו המודרני. היה בו משהו שמשך אנשים והקסים אותם. הוא היה נאה, חדור להט, סקסי, מבריק על הבמה. הוא היה מגנט לנשים ואליל לגברים. צילמו אותו ל״ווג״, ובתצלומים הוא נראה נאה ורומנטי. אנשים השתגעו עליו. הוא היה יכול להיות כוכב רוק.

אבל הוא נעלם. הוא לא רצה שכל המהומה הזאת תסיח את דעתו. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא דיווח שהתהילה שיעממה אותו — לא משום שהיתה לא מוסרית או משחיתה, אלא פשוט מכיוון שלא השתנתה מיום ליום. הוא חיפש משהו עשיר יותר, ממשי יותר, מגוון יותר. אז הוא נעלם. הוא עבר לגור באירופה ונשאר שם עשרים שנה. הוא התגורר זמן־מה באיטליה, זמן־מה בדנמרק, אבל רוב הזמן גר בבקתת רועים על ראש הר ביוון. שם הוא הירהר במסתורין הנצחי, צפה באור המשתנה וכתב את השירים שלו בפרטיות. היו לו סיפורי האהבה שלו, המכשולים שלו, הניצחונות שלו. הוא היה מאושר. הוא הסתדר איכשהו, התפרנס מפה ומשם. הוא הסתפק במועט. הוא הניח לשמו להישכח.

לאחר שני עשורים חזר ג׳ק גילברט והופיע, והוציא לאור אוסף שירים שני. ושוב, העולם הספרותי התאהב בו. ושוב, הוא היה יכול להיות מפורסם. ושוב, הוא נעלם — הפעם למשך עשור. זה יישאר הדפוס הקבוע שלו: התבודדות, ולאחריה פרסום של משהו אלוהי, ולאחריו שוב התבודדות. הוא דמה לסחלב נדיר שפורח רק פעם בשנים רבות. הוא לא השקיע ביחסי ציבור מכל סוג שהוא. (באחד הראיונות הנדירים איתו נשאל גילברט כיצד, לדעתו, השפיע הניתוק שלו מעולם ההוצאה לאור על הקריירה שלו. הוא צחק ואמר: ״אני מניח שבאופן קטלני.״)

הסיבה היחידה לכך ששמעתי על ג׳ק גילברט היא שבשלב מאוחר בחייו הוא חזר לאמריקה והסכים — ממניעים שלעולם לא אדע מה היו — ללמד שירה במשרה זמנית במחלקה לכתיבה יוצרת של אוניברסיטת טנסי בנוקסוויל. בשנה שלאחר מכן, 2005, אני קיבלתי במקרה את אותה משרה. (בקמפוס התחילו לכנות אותה בצחוק ״קתדרת גילברט״.) מצאתי את הספרים של ג׳ק גילברט במשרד שלי — המשרד שהיה פעם שלו. התחושה היתה כאילו החדר עדיין חמים מנוכחותו. קראתי את השירים והתפעמתי מההדר שלהם ומכמה שהכתיבה שלו הזכירה לי את ויטמן. (״עלינו להעז לשמוח״, הוא כתב. ״עלינו להתעקש על שמחתנו בכבשן המייאש של העולם הזה״.)

לו ולי היה אותו שם משפחה, עבדנו באותה משרה, לימדנו רבים מאותם סטודנטים, ועכשיו הייתי מאוהבת במילים שלו; באופן טבעי נמלאתי סקרנות עמוקה בנוגע אליו. התחלתי לשאול אנשים: מי הוא ג׳ק גילברט?

סטודנטים אמרו לי שהוא האדם יוצא הדופן ביותר שנתקלו בו מימיהם. נראה שהוא לא לחלוטין בן העולם הזה, כך אמרו. נראה שהוא חי במצב של פליאה מתמדת, והוא עודד אותם לעשות כמותו. הוא לא ממש לימד אותם כיצד לכתוב שירה, כך אמרו, אלא מדוע: בגלל השמחה. בגלל השמחה העיקשת. הוא אמר להם שעליהם לחיות חיים יצירתיים ככל האפשר כאמצעי להיאבק בכבשן המייאש של העולם הזה.

ואולם יותר מכול הוא ביקש מתלמידיו להיות אמיצים. ללא אומץ, כך לימד אותם, לעולם לא יוכלו להגשים את הפוטנציאל האדיר של יכולותיהם. ללא אומץ הם לעולם לא יכירו את העולם באופן המלא והראוי שהוא משתוקק להיות מוכר בו. ללא אומץ יישארו חייהם מצומצמים — מצומצמים בהרבה מכפי שהם רוצים כנראה שיהיו.

מעולם לא פגשתי את ג׳ק גילברט אישית, ועכשיו הוא איננו — הוא מת בשנת 2012. אני מניחה שהייתי יכולה להטיל על עצמי משימה אישית לחפש אותו כשעוד היה בחיים, אבל מעולם לא באמת רציתי בזה. (הניסיון לימד אותי להיזהר מפגישות אישיות עם הגיבורים שלי; זה עלול להיות מאכזב להחריד.) וממילא די מצא חן בעיני האופן שבו הוא חי בדמיוני כנוכחות אדירה ורבת־עוצמה, שנבנתה מהשירים שלו ומהסיפורים ששמעתי עליו. אז החלטתי להכיר אותו רק באופן הזה — דרך הדמיון שלי. ושם הוא נשאר עבורי עד עצם היום הזה: עדיין בחיים בתוכי, מופנם לחלוטין, כמעט כאילו חלמתי אותו.

אבל לעולם לא אשכח את מה שג׳ק גילברט האמיתי אמר לאדם אחר — למישהי בשר ודם, סטודנטית ביישנית מאוניברסיטת טנסי. האישה הצעירה הזאת סיפרה לי שאחר צהריים אחד, אחרי שיעור השירה שלו, לקח אותה ג׳ק הצידה. הוא החמיא לה על יצירתה, ואז שאל מה היא רוצה לעשות בחייה. היא הודתה בהיסוס שאולי היא רוצה להיות כותבת.

הוא חייך אל הבחורה בחמלה אין־סופית ואמר: ״יש לך האומץ? יש לך האומץ לבטא את היצירתיות הזאת? האוצרות החבויים בתוכך מקווים שתאמרי כן.״