קפה ועוגה

אני רוצה לספר על הגוף שלי ואני לא יודעת היכן להתחיל. להתחיל בפגמים יהיה שקוף מדי, שיפוטי מדי. להתחיל בנשיות יהיה גם יותר מדי. אולי אתחיל באצבעות הידיים הארוכות שלי. היום אבא שלי סיפר לי שבמכון הכושר הוא ראה סדרה על שודדי קברי הפרעונים, ואני רציתי שכבר יפסיק לדבר על משהו כל כך רחוק, כל כך מקצועי, והוא מסביר, ס'תומרת, ס'תומרת, ואני רק רוצה שנחזור לדבר על דברים שקרובים לנו: הקרובים שלנו, הבתים הקודמים שלנו, החתונה של ההורים, איך אבא היה כשהיה צעיר, על דברים שהם אנחנו. אבל הוא סיפר על פאנל המומחים שישב שם: מהנדסת, וארכיאולוגית, ואגיפטולוג, וקרימינולוג, ובלש פרטי, ואני רק חשבתי איזה כיף לאנשים האלה שיש להם מקצוע ברור שהם יכולים לשבת בו לפאנל! אולי בהחלט הגיע הזמן להסבה מקצועית, אולי הגיע הזמן להפוך את חוסר המיקוד שלי לנושא בפני עצמו, לחקור אותו, לבדוק מאיפה הוא מגיע, להבין למה אני לא יכולה, לא מסוגלת להיות בת סמכא, למה אני לא מסוגלת ללמוד משהו ולהנחיל אותו הלאה. איך אצליח להיות אמא? אני אומרת, זה בטח יהיה בסדר, לא כי אמהוּת באה בקלות, אלא כי בטח אמצא את המקומות של להיות מדריכה ומכילה ומלמדת וגם סתם אני, אישה צעירה עם מתנה של רגישות. אני צריכה להחמיא לאצבעות שלי, איך הן ארוכות ועדינות, כף היד שלי נראית כמו עכביש לפעמים, וזה נהדר. למדתי על עכבישים, שהם הגנו על דוד כשהסתתר במערה, ומאז אני מאוד מכבדת אותם. ומשם למרפקים הנוטים להתייבש ולשקע שבין הכתפיים, שהוא אחד המקומות האהובים עלי בגוף שלי, והבטן עם פלומת השיער הבלונדיני, והחזה היפה כל כך, חזה שאף אחד לא נתן לי, אבל הרבה פעמים אני חושבת שהוא מושלם.

אמי ואני מתקלחות. אני בת כמה חודשים, מונחת על בטנה, שתינו ערומות באמבטיה גדולה ונהדרת, שיש בה מוֹנעי החלקה בצורה של כפות רגליים. זה כל כך סבנטיז. הגוף שלנו מושלם באי מושלמותו, ועם זאת: לא פצוע, לא שבור, לא מלוכלך. אני מתגעגעת לאמא בגוף, ומבחינתי ששרון תאמר עד מחר שזה פאסה כל ההתעסקות הזאת באמא, סִי אִיף אַיי קֵר. הגוף שלי, על פצעיו הקלים, לא סטיגמטות, רק פציעות מעשי ידַי, מספר: אני מתגעגעת.