קפה נקו

1

סרנדה לילית

בארצות ערב ובטורקיה לחתולים יש שש נשמות, באמריקה הלטינית ובפורטוגל שבע נשמות, ותשע בארצות הדוברות את שפתו של שייקספיר.

לשם מה לו לחתול כל כך הרבה נשמות?

פתגם אנגלי ישן מסביר זאת כך:

את שלוש הנשמות הראשונות הוא מייעד למשחקים,

את השלוש הבאות לשיטוט ברחובות,

ואת השלוש הנותרות לישיבה בבית.

ברור כשמש שלפני שנכנסה ל'קפה נקו', לנָגוֹרֶה לא היה שמץ של מושג על חיי החתולים, אבל היא הרגישה שלה אין חיים בכלל, ושגם נשמתה היחידה שבקה חיים.

הכול התחיל בלילה של חום מחניק. אחרי שהסתובבה בלי סוף במיטה, נגורה, נוטפת זיעה, הצליחה להירדם. היא הספיקה לישון בקושי שעה אחת, כשצווחה חדה ומורטת עצבים העירה אותה.

בהתחלה חשבה שמקור הצווחה בחלום בלהות. היא הסתובבה במיטה. היא הייתה תשושה מכדי לחזור לעולם. עדיין לא...

ואז היא שמעה שוב את היללה, אלא שהפעם כבר הייתה ערה לגמרי. היללה נשמעה כמו יפחה של ילד שממרר בבכי ואיש לא בא לנחם אותו.

נגורה כיסתה את ראשה בכרית וניסתה להשתיק את הרעש הזה כדי לשוב ולהירדם. אבל זה היה בלתי אפשרי, משום שלקול הראשון הצטרף קול שני תוקפני עוד יותר.

ואז היא הבינה: חתולי הרחוב המחורבנים האלה מנהלים את אחת הקטטות שלהם דווקא מתחת לחלון שלה, בחצר הפנימית שהגבירה את כל הצלילים כמו רמקול.

"כמה שאני שונאת את הקיץ," אמרה לעצמה. היא רק רצתה לישון. אילו היה לה מזגן, הייתה סוגרת את החלון וחומקת מהעינוי הזה, אבל זה לא היה המצב. היא הייתה חייבת להשאיר חלון פתוח כדי שתוכל לנשום בתוך החום המעיק.

הסרנדה הלילית המשיכה במקהלה צורמנית שהורכבה מקולות שנשמעו כאילו היו של תינוקות חסרי ישע. עד שאחד החתולים שאג, ויריבו ענה בנחרה מאיימת.

נגורה התרוממה בזעם. היא ישבה על המיטה, גם היא הייתה מייללת מרוב ייאוש אלמלא השכנים, שנאבקו אף הם בנדודי השינה.

זעקת מלחמה חדשה ננעצה באוזנה כמו פגיון. זה כבר היה מעבר ליכולת הסבל שלה. בלי להדליק את האור היא לקחה את כוס המים המלאה שעמדה על שידת הלילה ושפכה את תוכנה בבת אחת דרך החלון.

יללה פתאומית ובעקבותיה רעש של עציץ שנפל והתרסק העידו שהיא פגעה בול במטרה.

אכולת עצבים, נגורה השעינה את גבה על מראשות המיטה והדליקה את המנורה בצבע ירוק זית שעל שידת הלילה. כיוון שכבר הייתה ערה לחלוטין, היא הרימה את הטלפון הנייד שלה כדי לראות מה השעה. המסך הסדוק הראה את השעה 3:05, ולידו הופיע האייקון של המעטפה הקטנה המבשר שקיבלה הודעת טקסט.

הודעה מהבנק.

דאגה הציפה אותה והיא כיבתה את האור, כאילו בחושך פקידי הבנק לא יוכלו לראות אותה. מחשבה מטופשת, שהרי הם שקועים מן הסתם בשינה עמוקה בחדר שינה ששוררת בו טמפרטורה של עשרים ושתיים מעלות בזכות המזגן.

אנו מביאים לידיעתך שבתחילת שבוע העבודה הקרוב צפויה דרישת תשלום בסכום העולה על היתרה שבחשבונך. לצורך הבהרה, נא ליצור קשר עם הפקיד בסניף שלך.

אצבעותיה של נגורה התעופפו בעצבנות על המקלדת כדי להיכנס לחשבון הבנק שלה ולהיווכח בדרגת האסון. הסכום שמצאה שם גרם לה להתכווצויות בבטן: עשרים ושלושה אירו בודדים לעומת יותר ממאה אירו שהתכוונו לגבות ממנה בגין חשבון הטלפון.

"איזה חרא!" נפלט לה בחושך, בזמן שחשבה איך צברה חוב כזה. חבילת האינטרנט והטלפון שלה הייתה בסך חמישים וחמישה אירו. נכון שקיימה שיחה קצרה עם חברה שטיילה במרוקו, אבל בחיים לא היה עולה על דעתה שתספוג מכה כזאת.

היא זעמה והייתה מוכנה להתקשר מייד לחברת הטלפונים, אלמלא ידעה שתצטרך לדבר עם מענה ממוחשב או עם טלפנית שנמצאת בקצה האחר של העולם, מה שרק יעכיר את רוחה עוד יותר.

אחרי שהניחה את הטלפון על שידת הלילה היא חיבקה את ברכיה, נעצה את עיניה בחושך והשתדלה להרגיע את מחשבותיה. היו מאחוריה כבר חצי תריסר ראיונות עבודה שלא הניבו שום תוצאה. מאז עזבה את סוכנות הידיעות שבה סבלה מהטרדה, שום דבר לא הצליח לה.

בלי ששמה לב, הדמעות החלו לזלוג על לחייה.

היא יכולה לבקש עזרה מהוריה, אבל זה יהיה בבחינת תבוסה שהיא תתקשה מאוד לשאת. "הנה אני: בלי עבודה, בלי כסף, בלי בן זוג... יש לי רק חובות וחתולים איומים בחצר שלא נותנים לי לישון," אמרה לעצמה ובה בעת חישבה שבעוד חמישה חודשים בלבד ימלאו לה ארבעים.

נגורה הרגישה שהיא שרויה בתוך חור קיומי שחור שגורר אותה ללא תקנה אל מרכזו הריק.

בניסיון לעודד את עצמה חזרה אל זיכרון של קיץ, כבר רחוק מאוד, עת יצאה לטיול מחנאות עם לוסיה, חברתה ללימודים. שתי משוגעות, שתי סטודנטיות לעיצוב גרפי שטיילו בסוֹמֶרסֶט שבדרום אנגליה בחיפוש אחרי הגביע הקדוש.

בדיוק באותו רגע רטט הטלפון הנייד פעמיים, והצג שלו נדלק בחושך.

אחרי שניתקה את הטלפון בניסיון המי יודע כמה להירדם, נגורה שאלה את עצמה מי לעזאזל כותב לה הודעה באמצע הלילה.