קפה שחור ברכבת אקספרס

"איך קוראים לך?" שאל אותי ברכבת בחור ממושקף, עיניו גדולות וירוקות וחיוך קסום על פניו.

הבטתי לעברו במבוכה קלה והתקרבתי אליו. "אני מאיה," עניתי. "ואתה?"

"אני אביחי," הוא הושיט לי את ידו.

"נעים מאוד," לחצנו ידיים והתיישבתי לידו.

כמו בכל בוקר, עליתי בתחנת שדרות, שאינה רחוקה מביתי, בדרכי לרמת גן. עבדתי כבודקת תוכנה בחברת הביטוח 'יעלים', ששכנה במגדל חדש בן מאה שלושים ושתיים קומות. יש האומרים שזהו המגדל הגבוה בארץ, ויש המפליגים ואומרים שהוא הגבוה במזרח התיכון. אף שיש מגדלים שבהם מספר קומות רב יותר, במגדל הזה התקרה בכל קומה גבוהה מהסטנדרט כמעט פי שניים. הנחתי שהתואר הזה זמני, הרי כל הזמן נבנים מגדלים חדשים, גבוהים יותר וחדישים יותר. השמיים הם הגבול.

אביחי הביט בי ולא אמר דבר, החזרתי לו מבט וחייכתי. הרגשתי שהשקט יפה כעת והנחתי ששתק מתוך מבוכה.

"אתה מכיר את חברת 'יעלים'?" שאלתי אותו.

אביחי הפתיע אותי והחל לספר לי פרטים שלא הרבה יודעים: שחברת 'יעלים' החלה את צעדיה הראשונים בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת, כסוכנות ביטוח קטנה ומשפחתית; אב המשפחה, משה יהלום, אדם מחונן, מחושב ורב-השפעה על סובביו, עלה לארץ מנורווגיה; תקופה קצרה לאחר עלייתו הוא פתח בארץ נציגות של חברת הביטוח הנורווגית 'הלסן', ולאחר קום המדינה הקים את חברת 'יעלים'; וכי בעלי החברה כיום הם נכדיו, אילן ואילה.

"וואו! מאיפה אתה יודע כל-כך הרבה? עבדת שם פעם?" שאלתי מופתעת.

הרכבת עצרה, הוא קם מכיסאו, חייך אליי חיוך נסיכי, הושיט את ידו ולחש, "אנחנו עוד ניפגש," וירד מהרכבת, תחנה אחת לפניי.

בחור יפה, חשבתי לעצמי כשהתבוננתי בעיניו הירוקות ובשערו השחור. הוא היה גבוה וחסון, כבן שלושים, בעל ארשת פנים קשוחה. הקשיחות הזו לא הסתדרה לי, והשם "אביחי" לא נראה לי מתאים לו. צחקקתי לעצמי, ובכלל, מוזר שהוא יודע פרטים רבים כל-כך על מקום עבודתי.

הגעתי ליום שגרתי למדי בעבודה. עסקנו בבדיקות תוכנה של מערכת חדישה לחיתום רפואי אוטומטי. את התוכנה שבדקנו פיתח צוות מחברת הביטוח. זו תוכנה מתקדמת וחכמה, המבוססת על בינה מלאכותית ויש לה ממשק למאגרים ארציים לקבלת נתונים סטטיסטיים ומידע רפואי על המועמד לביטוח. תוכנה זו נועדה לקצר את תהליך המכירה והייתה בעיניי פלא אמיתי. עד כה היה על כל מועמד למלא הצהרת בריאות ובה שאלות רבות ולא פעם גם להשלים מסמכים רפואיים, כאשר בלא מעט מקרים הקשר בין הצהרות המבוטח למציאות היה מקרי בהחלט. לעיתים, תהליך הקבלה לרכישת ביטוח ארך ימים ושבועות והעסיק רבות את צוות התפעול והחיתום. כל זה הפך לנחלת העבר, וכעת ההחלטה מתקבלת מייד. צריך רק להקליד מספר תעודת זהות, פרטי התקשרות עדכניים ומה הם המוצרים המבוקשים, וכן את הקוד שקיבל המבוטח מהמאגר הארצי וכמובן אישור וחתימה דיגיטלית להצהרות השונות.

הקוד הוא החידוש העיקרי שהחליף את הצהרת הבריאות. המבוטח פונה למאגר הארצי באמצעות הטלפון החכם שלו ומבצע אימות ביומטרי. עליו להסתכל למצלמה ולעבור סריקה כמו במעברי הגבול, הכוללת גם את רשתית העין. אם המבוטח זוהה, הוא מקבל לסלולרי שלו קוד בן שמונה ספרות ואותו הוא מזין באתר חברת הביטוח. הקוד זמין למשך שלושים ושתיים שניות לחברה המבטחת והיא פונה למאגר הארצי עם הקוד ומאמתת את פרטי המבוטח. ברגע שהחברה מקבלת את התיק הרפואי שלו, הפרטים המתקבלים מוצפנים ומקודדים בקוד עולמי, כך שכל אבחנה בגוף האדם יש לה מזהה ייחודי בין-לאומי. בדרך זו, המבוטח יודע עוד לפני החתימה ואישור המכירה את תנאי הקבלה שלו למוצרים שהוא מתעתד לרכוש. כך למעשה הפך הביטוח למוצר מדף דיגיטלי הנגיש וזמין לכולם.

בעבודתי ב'יעלים' קיבלתי את המשימות היישר מאלכס, ראש הצוות שלי, גבר כבן חמישים וחמש, בעל ניסיון של כעשרים וחמש שנים בתחום הביטוח. הידע העצום שלו עזר לצוות שלנו רבות ואנחנו פרגנו לו וחשבנו שהוא ראש צוות נהדר ומקצועי ביותר. אף שהיה טיפוס רציני וממוקד, מדי פעם השתחרר וצחק איתנו. קראנו לנו בשני שמות: 'אלכסנדרה' ו'מוקדוני', תלוי ביום ובמה שהוא ביקש. במקביל, עבדתי גם מול ראש הצוות של אנשי התוכנה, רון. רון ואני הסתדרנו נהדר. היה חשוב לו שלתוכנה שתופעל יהיו מינימום תקלות ומקסימום אפקטיביות, והוא ראה בצוות הבדיקות שותפים חשובים למטרה. הוא עודד אותנו לאתר כמה שיותר תקלות בבדיקות ולבדוק כל תרחיש אפשרי, כדי שלא יהיו תקלות בזמן אמת. היה לו חוש טבעי להבחין בתרחישים העיקריים, לראות לעומק ולרוחב בו-בזמן ולהציע פתרונות פשוטים. בחברה הוא היה ידוע כמקצוען המצליח בכל משימה.

רון 'עשה לי את זה'. דמותו ריחפה בראשי, חשבתי עליו לא מעט בלילות ובעבודה חיפשתי את קרבתו. הוא היה כבן ארבעים וחמש, אך נראה צעיר לגילו, גובהו ממוצע, כמטר שבעים וחמש, שרירי, אתלטי, עיניו חומות בהירות ושערו שחור כפחם. הוא ענד עגילים בשתי אוזניו והיה לו קעקוע של לב קטן על ידו הימנית. אהבתי להביט בו, הייתה לי הרגשה שהוא קשוב אליי ותמיד איתי, ולא משנה כמה סנטתי בו והתעמרתי בו, ועשיתי זאת לא מעט, הוא תמיד חייך אליי.

רון היה גרוש כשלוש או ארבע שנים ופרח בעולם הפנויים-פנויות לכן היה לנו נושא משותף לשיחות עומק − הדייטים שעברנו במסע החיפוש אחר האחד או האחת, מה שאני כיניתי 'המיועד'. באותה תקופה הייתי רווקה הנושקת לגיל המופלג שלושים ושלוש ויצאתי להמון דייטים. הגעתי למסקנה שאם לא אנסה ולא אצא, מצבי ודאי לא ישתנה מעצמו. חיפשתי זוגיות − את 'המיועד' שלי − ורציתי להקים משפחה. חתונה הייתה פחות חשובה לי. לפעמים דיברנו בכלל על החיים. אהבתי את השיחות האלה וגם למדתי מהן. לאכזבתי, הוא לא היה מעוניין בהקמת משפחה נוספת. לאחר שהתגרש וגם מפאת גילו, היה ברור לו שהוא לא יביא עוד ילדים לעולם. היו לו שני ילדים בוגרים והספיק לו. הוא סיפר לי שכאשר הוא בוחן עם מי לצאת, הוא פוסל מייד רווקות ומחפש נשים בסטטוס דומה לשלו, גרושות עם ילדים. ובכל זאת, הוא תמיד הוסיף ואמר, "לאהבה אין חוקים, ולפעמים מה שלא נראה הגיוני הופך למציאות. אהבה היא סם החיים."

למרות פער הגילים בינינו, ידעתי שהיינו מסתדרים מעולה. אם הוא רק היה רומז, הייתי מוכנה ללכת איתו עד הסוף. נמשכתי אליו מאוד, והוא ידע זאת, אבל לא ניצל את חולשתי. קראתי לו 'הקשיש', והוא צחק על זה וקרא לי 'ילדה'. כשהרהרתי על תפיסת עולמו, מצאתי אותה הגיונית מאוד. גם אני העדפתי להכיר רווק שעוד לא הקים משפחה, מישהו בסטטוס שלי, אבל ידעתי שיש מקרים יוצאי דופן שלא כדאי לשלול על הסף.

בכל מקרה, הוא נהנה מהתקופה הזו ומהחופש שלו, ולכן לא היה מעוניין להתמסד שוב. הוא סיים מערכת יחסים של כשנה עם רקפת, בחורה מתוקה, רווקה. הם התאהבו למרות פער הגילים והסטטוס, ונתנו צ'אנס לאהבה. רון סיפר לי על חוויות מיוחדות ועל אהבה עוצמתית שהוא חווה עימה, ואני בסתר ליבי קינאתי ורציתי להיות זו שהוא אוהב ומבלה איתה. מובן שפרגנתי לו ולא הראיתי את קנאתי, לפחות כך חשבתי. כשהם נפרדו, לא ידעתי איך להגיב ואמרתי לרון שאני כאן בשבילו, אם ירצה לשוחח, לשתף או כל דבר. הפעם הזאת הרגשתי שהוא מעט הסתגר. לא היה לו קל בפרידה הזו, לוותר על האהבה העוצמתית ועל המשיכה החזקה, ולמרות זאת הם נפרדו מסיבה רציונלית.

ואני, שמאמינה ב'אין חוקים לאהבה', כבר לא זוכרת את כל הדייטים שחוויתי. תמיד העדפתי לא לקשקש יותר מדי בצ'אט או בטלפון, אלא לצאת ולהיווכח אם יש חיבור או לא. נחלתי לא מעט אכזבות מהקשקשת הזו שלפני המפגשים. הייתה תקופה ששוחחתי בטלפון המון לפני כל דייט, נמלאתי בציפיות ואז נפלתי למציאות קודרת. אף ששיחות הקדם-דייט יכולות להיות לפעמים באמת מתוקות, שיניתי גישה ואמרתי לעצמי, 'צאי, מקסימום שתית קפה, אכלת עוגה טעימה וניהלת שיחה מעניינת, ואם לא − קומי אחרי חצי שעה בתירוץ כלשהו.' לא היה מבחינתי 'לא נעים'. היה 'נעים מאוד אבל לא מתאים', ובכל זאת הקפדתי לתת יד או חיבוק קל ולהיפרד יפה. אחר כך הייתי מעדכנת בטלפון ליד שמו של המיועד שסרח את הסיומת "לא מתאים לי" וזהו.

היו לי כמה דייטים יוצאי דופן שלא שכחתי עד היום, אחד מהם עם שי, בחור שמצא חן בעיניי מבחינה חיצונית לפי התמונות בדף הפייסבוק שלו. שוחחנו שעות וימים, וכשהגיעה העת להיפגש התרגשתי מאוד. הקדמתי והתיישבתי בבית הקפה, הזמנתי קפה והמתנתי. כשהסתכלתי סביבי זיהיתי אותו יושב לצד מכרה שלי לאחת מקבוצות הפנויים-פנויות ומתגפף עימה. הופתעתי אך לא מיהרתי לקום. חיכיתי עוד קצת עד שהם נפרדו, ואז קיבלתי ממנו מסרון, "אני פה, איפה את?"

"גם אני פה," השבתי. "תסתכל מאחוריך."

הוא הסתכל סביב, זיהה אותי והתיישב מולי, סיפר שיצא קצת מאוחר ולכן התעכב. המשכתי איתו כל הערב, נהניתי לשמוע אותו. הוא סיפר סיפורים מדהימים שהקשר שלהם למציאות ודאי רחוק שנות אור. הוא כמעט לא הפסיק לדבר, גם כשרציתי לומר משהו, כאילו נכנס לטראנס של פטפטת. כשנפרדנו לבסוף, אמרתי לו שהוא חמוד, אבל זה לא זה ושנראה לי שאנחנו לא מתאימים.

"וד"ש מיעל," הוספתי.

הוא הסתכל עליי והאסימון נפל לו מהר יחסית. הוא חייך אליי ואמר, "סליחה, אבל מקווה שנהנית."

הנהנתי והוא פסע לדרכו.

פגישה נוספת שלא אשכח הייתה לי עם בועז, בחור שלא רצה לדבר בטלפון עד שנתראה פנים מול פנים. קשקשנו בכיף בצ'אט, עד שנפגשנו וגיליתי שהוא חתיך הורס, בעל שיער שטני חלק, מסוקס וגבוה. הוא לבש ג'ינס של ארמני וחולצה של לה-קוסט, וגם התפאר בכך שהוא ומותגים מחוברים כבר מילדות. לא בדיוק הקטע שלי, אבל זרמתי בעיקר הודות למראה החיצוני המרשים שלו. ככל שעבר הזמן הבנתי שהוא לא רק חתיך עולמי, אלא גם בור ועם הארץ. הוא התוודה בפניי בגאווה שמי שהתכתבה איתי היא המזכירה של העסק המשפחתי שלהם, ולא הוא. הוא היה בטוח כל-כך בעצמו ובכוחו המפתה של כספו, אבל אני התחלחלתי. יפה יפה, אבל מה עם הקפה?

בכל זאת, פצחנו בקשקשת לא ארוכה, שיחה מיותרת שנקטעה כל הזמן וממש לא עניינה אותי. אז התקרבתי אליו לנשיקה, וגם כאן נחלתי אכזבה רבה. הוא היה טכני ויבש, כה חסר תשוקה שזה היה עצוב. חיבקתי אותו ונשקתי ללחיו, הודיתי לו, וכמובן שדקלמתי כהרגלי שזה כנראה לא זה, ושזה לא הוא זו אני, ושאין טעם לבזבז זמן יקר.

הוא חייך אליי במרירות ובארשת קשוחה משהו.

"את כנראה יפה וטיפשה," אמר. "אבל סבבה מאיה, להתראות לך."

"ברוך שפטרנו..." סיננתי לעצמי.

העולם הזה לא פשוט, נאנחתי עתה אל שולחן העבודה ודמותו של אותו אביחי שפגשתי ברכבת עלתה בראשי. עד שכבר פוגשים מישהו מעניין, הוא יורד תחנה אחת לפנייך.