קציצות

פרולוג

בחיפוש החופש נידונתי לעבדות.

בכל היבשות הייתי, לכל סוגי הזריחות הקצתי, בכל האוקיאנוסים טבלתי. הלכתי לישון לבדי וקמתי עם עצמי ואכלתי מול ראי ורקדתי בגפי וצחקתי לעצמי. לבד. אני ועצמי. גלשתי עם אנניות אוסטרליות, ועשיתי מדורות עם פרנצ'סקות גרמניות, והשתכרתי עם כריסטינות אמריקאיות, והסתממתי עם סצ'יקואיות יפניות, והצחקתי ארנצ'יות ברזילאיות. טיפסתי, שייטתי, טסתי, צללתי, צנחתי, גלשתי, מצצתי, פתחתי, טחנתי. לאור יום ולאור ירח, על שפת האוקיאנוס ובאמצע המדבר. על אקסטזי, חשיש, גראס, אלכוהול, חגיגת, וכולם ביחד. בחורשות, ביערות, במטוסים, בבריכות, באוטובוסים, במערות, בנקיקים, באוהלים, בסוויטות. על הרצפה, על השולחן, מאחורי שיחים ולפני אנשים. ברחובות, בסמטאות, באסמים, בדירי חזירים, בחדרי הלבשה ובלול התרנגולות של קיבוץ משמר־הזורע. בפנים, בחוץ, בפה, בתחת, באוזן, על הבטן, על הפנים. עם צעקות, עם נאקות, עם שתיקות, עם קללות, עם כאפות. במסיבת טראנס, בבית אבות, עם שתיים ועם שלוש ועם שמונה, עם חבר ועם שניים ועם ארבעה. סנדוויץ' ולא סנדוויץ'. מה לא. מה לא. עשיתי הכול והיה לי הכול. רק לא אהבה.

שלושה ימים לפני החתונה

אני יושב ואוכל ארוחת בוקר בנינוחות. הדר בסלון, עושה סידורי שולחן בלחץ אטומי. אני מרים את הקוטג' ומסתכל על התאריך, ואז מוריד אותו ואז מרים אותו ושוב בוחן את התאריך.

אני בהלם. הפג תוקף שעל הקוטג' הוא ליומיים אחרי החתונה שלי. כן, הקוטג' הזה פג תוקפו יומיים אחרי שאני מתחתן. זה קורה אינעל ראבק, כשהקוטג' הזה יתקלקל אני כבר אהיה נשוי יומיים. האם מישהו יודע את זה שם ב'תנובה'?

היא נכנסת למטבח לעשות לעצמה קפה, עצבנית כהרגלה.

"מאמי, את לא מאמינה," אני אומר. "החתונה כבר כל כך קרובה, שהתאריך פג תוקף שעל הקוטג' הוא ליומיים אחריה."

"קוטג' 'תנובה'?"

"כן 'תנובה', אבל מה זה משנה?"

"כשהבאתי 'שטראוס' התלוננת שאתה אוכל רק 'תנובה', אז זה כן היה משנה."

"רק רציתי להראות לך עד כמה קרוב היום הזה."

"היית צריך את הקוטג' כדי להבין את זה?"

"לא, לא הייתי צריך את הקוטג', אני רק רוצה לשתף אותך בקטע הזה, שהקוטג' פג תוקפו יומיים אחרי החתונה שלנו, וזה נראה לי אחלה קטע."

"מה זה משנה הפג תוקף של הקוטג' עכשיו? אני בשיא הלחץ וההיסטריה והבלגאן כאן עם הסידורי שולחן, ואתה מתבטל בבית עם הקוטג' הזה?"

"מתבטל בבית עם הקוטג' הזה? את לא מתביישת, כל היום אני נאבק עם הסדרה, כותב, מוטרד, מנסה לקדם את העסק עם הרדיאטורים - ואת אומרת שאני מתבטל בבית עם הקוטג' הזה?"

"אז תכתוב כבר! יש כותבים שמתפרנסים יפה מאוד, ואתה לא נופל מהם בכישרון, אבל תעזוב את כל הטיפשויות האלה של יבוא רדיאטורים וכל פעם איזו שטות אחרת. מה נהיית לי איש עסקים פתאום?"

"בוא'נה את... את..."

"מה אני? מה אני, אה? מה אני? אתה בכלל יודע באמת מה אני, מי אני? אתה בכלל רואה אותי? אתה לא רואה אותי בכלל, רק את עצמך אתה רואה. אני ואני ואני."

"אני לא רואה אותך? אני לא רואה אותך? מאיפה הבאת את זה בכלל? למה את רואה אותי? מה ביקשתי כל הזמן, מה ביקשתי? מה אני מבקש בחיים האלה ממך, קצת לדאוג לי ולבית?"

"אין לי כוח אליך, חתיכת אידיוט, מעצבן אחד, אתה לא מבין כלום, הבית נקי ומסודר ואתה לא רואה כלום רק את מה שאתה לא צריך לראות אתה רואה ואתה יכול לחזור לבית של אימא שלך אם כל כך רע לך כאן!"

"אני לא מאמין שככה את מתנהגת יומיים לפני החתונה שלנו. איך תתנהגי כשנהיה נשואים?"

"כמו אחרי הפג תוקף של הקוטג' אוקיי?"

שתיקה. שני הצדדים בהלם קרב, נראה שכל צד צריך להתאושש מהמהלומות שספג. זמן הפסקת אש. מוכי תדהמה ורצוצי מחשבות כל אחד המשיך בשלו למספר רגעים, עד שהיא פתחה ראשונה.

"נו מה אתה חולם, התקשרת כבר לשרון לברר אם הפינות זולה מוכנות?"

"אני כבר לא יודע, אין לי כוח, אין לי כוח אלייך, אני מותש, אני גמור, קשה לי, אין לי כוח." אני מדבר אל עצמי, אליה, אל אלוהים, אל כל מי שקרוב אלי ברגע זה, אני פשוט משחרר את כל התחושות שלי ללא מסננת החוצה אל העולם.

"מה, מה אתה אומר?" היא מתקרבת אלי באיום.

"אני אומר שאין לי כוח."

"אין לך כוח? למה אין לך כוח?"

"אלייך אין לי כוח."

"אין לך כוח אלי? אלי אין לך כוח? חוצפן!"

"כן, אין לי כוח אלייך."

"יומיים לפני החתונה אתה אומר לי שאין לך כוח אלי? איזה בעל אתה?"

"אני עוד לא בעל," אני עונה, כלל לא מודע להשלכות של המילים האלה, פשוט כל ניסיונות השליטה על עצמי, והנתינה, והוויתור, וכל המאמצים שעשיתי עד כה והחזיקו את הקשר, התפוגגו כלא היו. פשוט נמאס לי. נמאס לי.

"אני לא מאמינה, אתה רוצה לבטל את החתונה?"

"לא יודע," אני עונה, "אני כבר לא יודע."

"אתה רוצה לבטל את החתונה?!" היא שואלת שוב, ואני מזהה ניצוץ של תקווה בקולה.

"את... את רוצה?"

"אני... אני... אני עם סידורי השולחן עכשיו..." נראה שבן־רגע היא קלטה את השלכות העניין.

"מה זה משנה? אם את רוצה לבטל עוד אפשר," אני אומר.

"לבטל? עכשיו? שלושה ימים לפני החתונה?"

"כן. לבטל את כל העסק הזה."

"אבל מה עם כל האורחים והגן והכול?"

"נבטל. עדיף לבטל מאשר להתחתן ולהתגרש." לא יודע מאיפה באה לי ההחלטיות הזאת, כאילו הייתי אדם אחר. מעולם לא הייתי בטוח במשהו כמו בביטול החתונה הארורה הזאת.

"אתה חושב?"

"בטוח!"

"עוד אפשר?" היא שואלת.

"נראה לי שכן... כן, בטח שאפשר, עוד לא חתמנו על הכתובה."

היא חושבת. וחושבת. אני רואה חיוך מצטייר על פניה אך אז נמחק במהרה. "אבל אני בת שלושים וארבע!"

"נו, אז מה?"

"כבר עדיף לי להיות גרושה בת שלושים וארבע מרווקה בת שלושים וארבע!"

"אז את מעדיפה להתחתן ולהתגרש ישר אחר כך? אני לא מבין!"

"לא, לא מה פתאום," היא עונה מייד, אך אז נראית כמאמצת שוב את מוחה בדאגה.

"אז צריך לבטל," אני אומר בהחלטיות.

"אבל גם לך עדיף להתחתן ולהתגרש מאשר לבטל את זה, אל תשחק אותה, אתה יודע יפה מאוד מה אנשים חושבים על רווקים בני שלושים ושבע, ברור שעדיף להיות גרוש, מה אתה רוצה, שיחשבו שאתה משוגע - רווק בן שלושים ושבע?! וככה גם נוריד את ההורים מהראש, את החברים, את כל הלחץ הזה!"

"אבל להביא את כולם מכל העולם לחתונה כשאתה יודע שאתה מתגרש אחר כך? זה לא... לעניין, זה לא יפה."

"ויותר יפה לבטל יומיים לפני? אתה יודע איזה משוגעים הם יחזיקו מאיתנו?"

"יש מצב שאת צודקת, יש מצב שאת צודקת," אני עונה ומרגיש איך האור בקצה המנהרה הולך ומתקרב אלי במהירות האור.

"בטח צודקת," היא מחזקת אותנו, "גרוש זה אחלה סטייל: ניסיתי, הייתי ביחסים, אני אדם רציני, קיבלתי החלטות מחייבות - להיות בן שלושים ושבע ואפילו לא גרוש? נו באמת, תעשה לי טובה, בטח שעדיף להתחתן ולהתגרש!"

"אז מה את אומרת," אני מתחיל לעכל את הרעיון, "נתחתן ואז אחר כך ישר נתגרש?"

"כן."