1
"הלו," אני עונה לאחר חמישה צלצולים מרגיזים, רגע לפני שהמשיבון יענה במקומי.
"מה נהיה גבר?" יותם נשמע עליז במיוחד. "אתה מוכן?"
"איזה מוכן, אחי, איפה מוכן. אני תקוע עדיין בעבודה," אני משיב בקול שבור לרסיסים.
"וואלה... אז אתה לא בא למסיבה? זה סילבסטר היום!" הוא נשמע מופתע.
אני חושב לרגע, ומנסה להישמע מעט יותר מעודד. "יודע מה, תן לי עשר דקות. תאסוף אותי מהבורסה."
זה לא שממש בא לי על החגיגות המרגשות לכבודו של הקדוש הנוצרי. בתקופת הבדידות הנוכחית של חיי אין לי מצב רוח לחגיגות, אבל עוד פחות מכך בא לי לשוחח עם אנשים בודדים אחרים, שלא יכולים לחשוב על דבר טוב יותר לעשות בערב השנה החדשה מאשר להפסיד את מיטב כספם בכלכלת החלום האמריקאי, ובוחרים להתקשר אל חדר המסחר שלנו ללא הפסקה.
"סבבה. רבע שעה אצלך," ממהר יותם לענות. "רק אחי, חכה לי למטה, ובלי הבאסה, אה?" הוא מוסיף ומנתק.
כן, כן, אני לוחש לעצמי, בלי הבאסה...
אני אוהב את יותם, אבל שונא אנשים שמשחקים אותה שמחים כל הזמן.
תכל'ס, מי צריך חברים מאושרים בכלל?
אחרי שאבא נפטר הרגשתי שהקרקע היציבה נשמטת מתחת לרגליי.
בעטתי בהכול, בעטתי בכולם.
חשתי לבד בעולם.
כבר שנים לא התגוררתי בביתו של אבא בראשון לציון, והרגשתי הכי תל אביבי שיש.
הזמן חלף ותחושת הבדידות הייתה אורחת קבועה.
סיימתי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב, ובמשך יותר משנה עבדתי בעבודה של מבוגרים, מנהל את חדר המסחר של בית השקעות קטן בבורסה ברמת גן, וכבר שנתיים אני בזוגיות עם לוליטה שלי, דוגמנית מהממת, בקושי בת עשרים, אבל משוכנעת שהיא הכי בוגרת, אפילו משוועת לילדים שיקראו לי אבא. ואני, שהרגשתי עוד ילד בעצמי, לא הבנתי מה היא רוצה ממני בכלל.
לעיתים קרובות הרגשתי שאנחנו נשארים יחד רק בגלל המחשבה המטרידה, שאם לא אתחתן איתה אז האישה שתחלוק איתי את חיי ותהיה אם ילדיי בעצם לעולם לא תכיר את אבא. המחשבה המערערת הזאת לא אפשרה לי לעזוב אותה.
"תגידי, לא נמאס לך לשכב כל היום על הספה?" נבחתי על לוליטה בצוהרי אותו יום.
"מה אתה שוב רוצה ממני?" שאלה לוליטה בייאוש. "אתה לא שם לב שמאז שאבא שלך נפטר אתה כל הזמן עצבני ומוציא הכול עליי?"
"אין שום קשר בין הדברים," התעצבנתי יותר ויצאתי מהבית בטריקת דלת.
הלכתי לים.
היתרון המרכזי בעבודה בחדר מסחר שעובד מול ארצות הברית הוא שכל הבקרים שלך פנויים, ובבקרים אין הרבה אנשים בחוף. באותם ימים מצאתי שקט רק בים, שנמצא שלוש דקות הליכה מהדירה הקטנה ברחוב הירקון שבה גרתי עם לוליטה. דקות המנוחה היחידות של המוח שלי במהלך היום היו כששחיתי.
כשחזרתי מהים לוליטה עדיין הייתה במצב מאוזן על הספה. יכולתי לראות עיניים אדומות ודמעה, עדות שבכתה מאז יצאתי. ניגשתי אליה, נשכבתי לידה וחיבקתי אותה. "די, חמודה, אין סיבה לבכות, אני מצטער שאני עצבני." לא יכול לראות אותה בוכה; זה מרכך אותי בשנייה.
לוליטה התרככה אף היא. דבר אחד הוביל לדבר שני, ובמהרה הריח המדהים שלה הוביל לאיבר זקור במיוחד, שהוביל לחדירה בעודנו על הספה.
עוד מריבה הסתיימה בדרך היחידה שהכרנו באותם ימים, אורגזמה מתוזמנת נפלא שנתנה לשנינו מעט שלווה.
מאוחר יותר, בדרך לעבודה, בעוד לוליטה נשארה לרבוץ על הספה בתנוחה שונה, נאלצתי להודות ביני וביני שלא נותר לנו הרבה מעבר למשיכה אדירה, ושלי זה כבר לא מספיק.
לוליטה בסך הכול ילדה, שלא מבינה שהיא ילדה, וכבר רוצה ילדים בעצמה, רק כי היא בטוחה שאני אהיה אבא נפלא. אבל אני חדור מטרה, לבנות קריירה מצליחה בשוק ההון; מה לי ולילדים עכשיו?
כשחזרתי מהעבודה השעה הייתה כמעט חצות. לוליטה עדיין שכבה על הספה.
"חמודה שלי, זה לא אני זאת את," היה משפט שאמרתי לעצמי רק בראש, אך היה יכול להיות סיכום טוב לשיחת פרידה שנמשכה יותר מעשר שעות.
"אבל אני לא רוצה להיפרד," בכתה לוליטה.
"אני מבין. כל שינוי הוא קשה, אבל אני משוכנע שזה הדבר הכי נכון בשבילך," התעקשתי.
"אתה מתכוון נכון בשבילך," לחשה.
"זה כנראה נכון לשנינו. אנחנו לא מצליחים להרים אחד את השנייה, ומגיע לנו להיות מאושרים. אי אפשר להאשים את המוות של אבא בכל פעם שאנחנו רבים." עצרתי לנשימה עמוקה והוספתי, "ואנחנו כל הזמן רק רבים."
כשהשמש התקרבה אל מרכז השמיים ארזתי כמה חפצים והלכתי.
לשמחתי, אחרי כמה ימים לוליטה עזבה את הדירה שהייתה יקרה עבורה וחזרה לגור עם ההורים שלה.
קיבלתי את הבית שלי בחזרה.
חודש חלף. לאט, מאוד לאט.
עצוב, בודד.
אומנם היו נשים אחרות, אך למרות הריגושים התחושה הייתה אנמית. ואני בכלל רק רציתי לאהוב.
התגעגעתי.
התגעגעתי לריח שלה, לנוכחות שלה.
כנראה הנטייה שלי היא לשכוח מהר, ושכחתי כמה הנוכחות שלה הייתה לרוב מעיקה בחודשים האחרונים.
אז ביקשתי שתחזור, אמרתי שטעיתי, שהאהבה ניצחה.
הסברתי לה שהביחד שלנו זה הכי חשוב.
אבל לוליטה רק חייכה, חייכה ולא חזרה.
הכאב התפשט מבפנים, כמו סרטן מלווה בניוון שרירים, אין עבורו תרופות והוא חסר מעצורים.
כאב שהורגש בעוצמה, התיש את הלב שלא עמד בקצב הפעימה.
כאב מלווה בסחרחורת, חולשה, ובתחושה של חוסר אונים. כאב חזק. מעניש.
הזמן המשיך לחלוף לאט, כל כך לאט שגם צב בשדה היה משאיר לו אבק.
בלילות, אחרי העבודה, הייתי יושב לבדי במרפסת השלווה של לוליטה ושלי, מקשיב לדודו טסה מתבכיין על כך שהלילה הוא כבר לא ישכב לישון – כי עלתה לו מישהי בזיכרון.
לישון.
רציתי כל כך לישון.
חודש לא עצמתי את עיניי, אפילו לא לדקה.
שכבתי מזיל דמעות, תקוע בזיכרון תעתועים על זוגיות שכבתה לה מעצמה, ומלא ברחמים עצמיים, רק אלוהים יודע על מה.
החוסר שנוצר מעזיבתה של לוליטה העצים את חוסרו של האיש שאהבתי יותר מכול.
אבא, שהיה שם בשבילי, שהיה הבסיס לתחושה שתמיד יהיה מי שיגבה אותי, שאני לא לבד בעולם, אבא איננו.
אבא, שמסעו נקטע בגיל צעיר כל כך, שלא יזכה לראות אותי יום אחד הופך לאבא בעצמי.
נכון, ייחלתי למעט צפיפות במיטה, אך היה לי ברור שלוליטה אינה הנכונה עבורי.
עמוק בפנים ידעתי שרק אחת יכולה לתפוס את מקומה, אחת שתגרום ללב שלי לחייך ולא לחוש שוב בפשרה.
אט־אט החל הזמן להתקדם יותר מהר, ואיתו הלך הכאב והתקהה.
כבר לא הייתה בי עוד חרטה שאמרתי "פרידה".
כבר לא התאבלתי על מר גורלי, שביקשתי לחזור וקיבלתי סטירה, אבל משהו בי לא היה רגוע.
הגעגוע לגוף נוסף במיטה, בעל ריח ענוג ועור חלק כקטיפה, חלחל עמוק וחיזק את תחושת הבדידות, בפרט בלילות התל אביבים שעם סוף הקיץ נעשו קרים יותר ויותר.
שישה חודשים חלפו.
שישה חודשים שישנתי באלכסון, אבל לא התכוונתי להתפשר על אף שידוך שלא ירטיט לי את הלב כבר במבט ראשון.
אני יוצא מהמשרד ויורד לחכות ליותם, חמש־עשרה דקות בדיוק לאחר שהנחתי את השפופרת.
יותם יאחר.
שום דבר חדש, יותם תמיד מאחר.
אני נושם נשימה עמוקה, ממלא את הריאות באוויר תל אביבי מזוהם, ומנסה להירגע מיום נוסף של מסחר סוער בבורסה האמריקאית.
אומנם שום חברה ישראלית לא התרסקה, אך הדבר לא מנע מכמה לקוחות שלי, שלא הפנימו את ההבדל בין אופציה למניה, להפסיד את התחתונים ולמשכן את האישה.
אני מדליק סיגריה בזמן שנערה עובדת, אם ניתן להגדיר זונה עקומה בת חמישים כנערה עובדת, ניגשת אליי בחיוך חסר שיניים ושואלת אם אני רוצה מציצה בחמישים שקל.
שקל אחד בגין כל שנת חיים שהיא צברה נשמע כמו מחיר אטרקטיבי לסוג השירות שהיא מציעה, ועדיין זה לא מעורר בי שום חשק להיענות להצעה.
"לא, תודה," אני עונה בנימוס וממהר להוסיף, "אני מסודר." אפילו שלא ידעתי בת חווה כבר תקופה ארוכה.
כעבור שתי דקות מסתובב בכיכר איש בודד באמת בסובארו ישנה ונעצר לידה.
אני מכבה את הסיגריה ונושם לרווחה.
אני עוד לא נואש ולה יש פרנסה.
בחלוף עשרים דקות ושתי סיגריות יותם מגיח מעבר לפינה בצפצופים. "וואלה, אחי, מצטער, חיכית הרבה זמן?" הוא זורק לחלל האוויר בטון משועשע.
"לא. זה בסדר. השנייה ירדתי."
יותם שואב סיפוק רב מהידיעה שמחכים לו. זה לא בקטע רע, פשוט משהו שנתקע אצלו מהצבא.
אנחנו נוסעים למסיבה במשמר השבעה, עשר דקות מתל אביב, בבית של חברים של חבר של הידידה הכי טובה של חבר שלנו מדרום אמריקה.
מסיבה סגורה, לחברים בלבד.
אני קופץ למושב האחורי ומוצא שם את צוקרמן, כולו מחויך עם ג'וינט בין האצבעות.
"אחי, קח שאכטה, תשנה פאזה," הוא ממהר להעביר את ה"טילון" המפורסם שלו.
אני לוקח שאכטה ומייד נזרק לאחור.
לא בשבילי כל הקטע הזה של העישונים.
אני מחזיר לו את הג'וינט. העיניים שלו נוצצות כמו של אם שהרגע ילדה ורואה את תינוקה בפעם הראשונה.
צוקרמן לא צריך בחורה; לא הרבה זמן אחרי שנגיע למסיבה הוא והחומר שלו יתאחדו מתחת לאיזה עץ ויחגגו את השנה החדשה.
יותם לוחץ על הגז. רונה, חברה שלו, לידו, ואני תוהה אם לא היה כדאי להביא איתי את הבחורה שהכירה לי אחת השדכניות בעבודה.
מצד אחד, הדייט שלנו היה די גרוע, כי היא לא ממש דיברה עברית ואני לא יודע יותר מארבע מילים ברוסית, אבל היא בחורה טובה והסתפקה בכך שאשלם על המשקאות שהזמנו. מצד שני, אם הבנתי נכון, היא כבר בנתה לה בראש תוכניות מרחיקות לכת, שבהן אנחנו יושבים יחד באמבטיות חמות לאור נרות, מייד אחרי שהשכבנו את סאשה הקטן לישון.
טוב, כשחושבים על זה, אם זו האלטרנטיבה לחיי הגלמודים, אז להישאר לבד לא נשמע לי תסריט רע.
הגענו למשמר השבעה.
חמישים שקל ביקשו בכניסה למסיבה, שזה, כפי שהתגלה לי מוקדם יותר, מחיר של מציצה מזונה עקומה או מחיר של משקה אחד בבר בתל אביב, כולל עשרה שקלים טיפ לברמנית, שתשלשל את המטבע לכוס בלי לשאול אותך אם אתה מעוניין בעודף.
כאן, תמורת אותה השקעה, תקבל בר אלכוהול חופשי.
יותם ואני מכוונים ישר לבר.
"בוא'נה, אחי, יש להם פה רק וודקה ארץ!" מזדעק יותם בתוך עור התוף שלי. צפצוף חד המשיך ללוות אותי גם לאחר דקה תמימה.
"טוב, אתה יודע, זה רק חמישים שקל," אני מנסה להגן על המארגנים. הלוא הם חברים של חבר של הידידה הכי טובה של חבר שלי מדרום אמריקה.
אחרי שני וודקה תפוזים ושניים־שלושה חיפושי סרק שלי אחר זוג רגליים שיצדיקו את הכינוי "בנות המין היפה", איש עם מיקרופון התחיל לספור לאחור.
עשר שניות מאוחר יותר כולם כבר התנשקו בתאווה גדולה, ורק אני הצמדתי את שפתיי לכוס הוודקה ולגמתי לגימה ארוכה. הרגשתי צביטה בלב ועלתה בי תהייה כנה, מתי כבר אזכה למצוא אהבה?
לאחר חצי שעה, ושני משקאות נוספים, אפשרתי לידידה של החבר מדרום אמריקה למשוך אותי לפזז איתה ברחבת הריקודים.
כשהגענו למרכז הרחבה נחו עיניי על זוג עיניים ירוקות, מתת האל למין האנושי, שעד עתה הצליחו לחמוק מעיניי הסורקות.
שבוי תחת מעטה קסמים לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי.
המבט היה ישיר וחודרני, מסוג המבטים שיגרמו לכל בחורה להרגיש מאוימת או מופשטת ולסובב את ראשה במהירות, אך הבחורה היפה ביותר שראיתי מימיי כלל לא נרתעה אלא השיבה לי בחיוך לבבי.
לא חולפות יותר מכמה שניות, והנה אנחנו רוקדים פנים אל מול פנים.
מחייכים אחת אל השני, אחד אל השנייה.
תחושת אושר אדירה החלה מתפשטת בכל איבר בגופי. הרגשתי רפוי ונינוח.
בהתאמה, תנועותיי הופכות קלות ואלגנטיות. אני רוקד כפי שלא רקדתי מעולם.
החיוך שלה יוצר אצלי משמעות חדשה למונח שלמות.
העיניים הירוקות נוצצות לעברי בחשיכה, ואנחנו רוקדים ומחייכים בלי לומר מילה.
כעבור רבע שעה של חיוכים, רגע לפני שלב המבוכה, אני מעז להישיר שוב מבט לעיניים המהפנטות שנשביתי בקסמן.
"אני ערן," אני צועק ממש חזק, להבטיח שתשמע.
"אני הילה," היא עונה, והקול שלה נשמע באוזניי כמנגינה ערבה.
"הילאקי," אני ממלמל לעצמי בשקט, מודה לאבא בשמיים ששלח אליי את המלאך שניצב לפניי בשמלה תכולה.
אני מושיט לעברה יד בוטחת. הכול נראה לי נכון.
היא נענית להזמנה ומצטרפת אליי לטיול קצר לעבר הבר.
"מה תשתי?" אני שואל ומודה לדי־ג'יי על המוזיקה הרועשת שמחפה על הרעד בקולי.
"תפוזים," היא עונה לי ולא מפסיקה לחייך, כאילו מודעת לחלוטין לקרניים החמות שהיא שולחת אליי ושממיסות את ליבי שכבר קפא לאחר חודשים שבהם אופסן במגירה סגורה במקפיא, ליד בקבוק וודקה איכותי שהיה עיקר התזונה שלי מאז שלוליטה התפנתה לי מהספה.
"תפוזים עם...?" אני שואל, משוכנע שלא שמעתי היטב את בקשתה.
"תפוזים עם קרח, אם אתה מתעקש."
רגע, הבחורה לא שותה אלכוהול? אני תוהה ביני וביני. באופן מאוד לא רצוני חשש כבד מממלא אותי.
אני, לעומתה, כבר לא חד לפחות כמה שעות, בערך מהרגע שנחתּי במושב האחורי בג'סטי המצ'וקמקת של יותם.
אני מזמין לה תפוזים ולי בירה, מבין שכדי להחזיר לעצמי מידה מסוימת של שליטה עדיף שאוריד את מינון הוודקה.
הבחורה לא שותה אלכוהול, אני חוזר וממלמל לעצמי, מנסה לעכל את המידע שבמצבי התקבל כבשורה מטרידה מאוד, כזו שמחייבת חישוב מסלול חדש.
אני מתבונן שוב בהילאקי; מהפנטת, מחייכת, לא שותה.
אני מאוהב.
אנחנו יוצאים אל החצר, פוצחים בשיחת חולין קצרה, ומקץ חמש דקות אני מביט מעלה אל שמי הלילה וממלמל שוב, "תודה".
תודה לאבא, או להוא שם במרומים, שלרוב אין לי טיפת אמון בקיומו, אבל הנה, מאמין או לא, אני משוכנע שתפילותיי, שלא כוונו לאל מסוים, נענו.
מצאתי אהבה.
אנחנו מסיימים לשתות, והפעם הילאקי היא זו שמושיטה יד לעברי ובקול בוטח, שנשמע באוזניי כשירה, מודיעה לי, "בוא, חוזרים לרקוד."
אני פוסע אחריה ללא כל התנגדות.
בחצי השעה שלאחר מכן אני נחוש להרים את כתפיית שמלתה, המתעקשת להחליק במורד זרועה הדקה. הילאקי נראית משועשעת מאוד מהניסיון שלי לשמור על צניעותה, ובתנועות מתגרות היא מקרבת את גופה המושלם אל גופי, והוא כאילו קופא.
שפתינו נפגשות לרגע קט והתחושה קסומה.
כעת אנחנו מתנשקים בסערה, מוקפים בחבריי ובחברים של החבר של הידידה הכי טובה של החבר מדרום אמריקה, ובחבריה, שגם הם חברים של איזה חבר של חברה שלה, שהזמין אותם למסיבה הלא כל כך מצומצמת הזאת, והעולם כולו עומד מלכת.
אני יודע שתמו חיפושיי.
"האחת" נמצאה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.