קרבל 3: פינאלה

בפעם הראשונה שלֵגֵ'נְד הופיע בחלומות של טֵלה, הוא נראה כאילו הרגע יצא מאחד הסיפורים שאנשים אהבו לספר עליו. בתור דַנְטֶה, הוא תמיד התלבש בגוונים של שחור והוסיף את קעקוע הוורד על גב כף ידו. אבל הלילה, כלג'נד, הוא לבש ז׳קט כפול דשים באדום פתייני, מעוטר ברקמת זהב, כולל עניבת פרפר תואמת — בלי לשכוח כמובן את כובע הצילינדר שחבש תמיד.

קווצות בוהקות של שיער שחור הציצו מתחת לשולי הכובע, מגוננות על עיניים שחורות כפחם שאור נדלק בהן כאשר הסתכל עליה. עיניו נצצו יותר מהמים באור הדמדומים, שהקיפו את הסירה הקטנה והאינטימית שלהם. זה לא היה המבט הקר והריק מכל רגש שבו הביט בה לפני שני לילות, רגע אחרי שהציל אותה מחפיסת קלפים, רק כדי לנטוש אותה בחוסר עניין על גרם המדרגות. הלילה הוא חייך כמו נסיך שובב שברח מהכוכבים, מוכן להוביל אותה אל הרקיע שמעליהם.

פרפרים לא רצויים ריפרפו בבטן של טֵלה. הוא עדיין היה השקרן היפה ביותר שראתה מעודה. אבל היא לא התכוונה לאפשר ללג'נד להקסים אותה כמו שעשה במהלך הקרבל. היא הפילה את הכובע מראשו היפה ונידנדה את הסירה שישבו בה.

הוא תפס את הכובע בקלילות, אצבעותיו נעו במהירות כזאת עד שהיתה חושבת שצפה את תגובתה אילו לא היה יושב מולה, קרוב מספיק כדי שתראה שריר קטן נע מתחת לקו הלסת החלק שלו. שניהם אולי היו בתוך חלום, במקום שבו השמים המנצנצים נהפכו לסגולים ומאיימים יותר בקצוות, מזכירים שגם הסיוטים קרובים ועושים את דרכם לכאן, אבל לג'נד היה חד ומדויק כאבחת עט שמתפקע מדיו וחי ופועם כמו פצע טרי.

"חשבתי שתשמחי יותר לראות אותי," אמר.

היא הביטה בו במבט הכי מרושע שלה, לא מסוגלת להסתיר את הפגיעה שפגע בה בפעם הקודמת שנפגשו. "אתה הלכת — השארת אותי על המדרגות האלה כשלא הייתי מסוגלת בכלל לזוז. ג'קס לקח אותי בחזרה לארמון."

החיוך של לג'נד נעלם. "אז לא תסלחי לי על זה?"

"אפילו לא ביקשת סליחה."

אם הוא היה מבקש, היא היתה סולחת לו. היא רצתה לסלוח לו. היא רצתה להאמין שלג'נד לא היה כל כך שונה מדנטה, שהיא היתה יותר מצעצוע שהוא רצה לשחק בו. היא רצתה להאמין שעזב אותה באותו ערב מפני שפחד. אבל במקום להיראות כמי שמתחרט על מעשיו, הוא נראה נרגז מכך שהיא עדיין כועסת עליו.

השמים התקדרו כשעננים סגולים חצו את הירח החרמשי, משספים אותו לשתי חתיכות שצפו ברקיע כמו חיוך שבור.

"הייתי צריך להיות באיזה מקום."

התקוות שלה נגוזו לשמע קולו הצונן.

האוויר סביבם התמלא פיח מהזיקוקים שהתפוצצו מעל לראשיהם והתפצלו לניצוצות זוהרים באדום־רימון, מזכירים לה את תצוגת האש מלפני שני לילות.

טֵלה הביטה בניצוצות המפזזים מעל ונהפכים לקווי המתאר של ארמון אֵלַנְטִין — מעכשיו הארמון של לג'נד. היא התפעלה מהעובדה שהוא הצליח לשכנע את תושבי וָלֶנְדָה שהוא היורש האמיתי של כס המלכות של האימפרייה המֵרִידיָאנית. אבל ההונאה גם הזכירה לה שחייו של לג'נד היו מורכבים ממשחקים על גבי משחקים. היא אפילו לא ידעה אם רצה את כס המלכות בשביל הכוח, בשביל היוקרה או סתם כדי להצליח במופע הגדול ביותר שראתה האימפריה מעודה. ואולי לעולם לא תדע.

"לא היית צריך לעזוב אותי בדרך כל כך קרה ואכזרית," אמרה.

לג'נד נשם נשימה עמוקה, ופרץ פתאומי של גלים רעבתניים תקף את הסירה. כלי השיט התנדנד בתעלה הצרה שהובילה אותם בנענועים עדינים לאוקיינוס הזוהר. "טֵלה, כבר אמרתי לך. אני לא הגיבור בַּסיפור שלך."

אבל במקום לעזוב הוא רכן לעברה, קרוב יותר. הלילה התחמם כשהביט בעיניה באופן שבו רצתה שיביט בהן בפעם הקודמת שנפרדו. היה לו ריח של קסם ושיברון לב, ומשהו בשילוב הזה גרם לה לחשוב שבניגוד לטענתו, הוא דווקא כן רוצה להיות הגיבור בסיפור שלה.

או שאולי הוא רק רוצה שהיא תמשיך לרצות אותו.

הקרבל הסתיים, אבל טֵלה עדיין היתה פה, בתוך חלום עם לג'נד, מרחפת מעל מים מלאים באבק כוכבים בזמן שזיקוקים ממשיכים לזלוג מהשמים, כאילו גם הרקיע בכבודו ובעצמו מתכוון להכתיר אותו.

היא ניסתה לכבות את הזיקוקים — הרי זה היה החלום שלה, אחרי הכול — אבל נראה שלג'נד שולט בעניינים. ככל שנלחמה בחלום יותר, כך הוא נעשה מכושף יותר. האוויר נהפך למתוק יותר, הצבעים לבוהקים יותר, ובנות ים עם צמות כחולות, עיטורים טרופיים וזנבות בוורוד־פנינה זינקו מהמים ונופפו ללג'נד לפני שצללו בחזרה למעמקים.

"אתה כל כך עף על עצמך," אמרה. "אף פעם לא ביקשתי ממך להיות הגיבור שלי."

גם היא וגם לג'נד הקריבו דברים לפני שני לילות — היא הסכימה להישאר כלואה בחפיסת קלפי הגורל, בין היתר כדי לשמור על ביטחונו, והוא שיחרר את אלי הגורל כדי להציל אותה. המעשים שלו היו הדבר הרומנטי ביותר שמישהו עשה למענה אי־פעם. אבל טֵלה רצתה יותר. היא רצתה את הדבר האמיתי.

היא בכלל לא היתה בטוחה שלג'נד קיים באמת. ואם כן, היא לא בנתה על זה שהוא יאפשר לאנשים להתקרב אליו מספיק כדי לראות אותו.

הוא החזיר את כובע הצילינדר לראשו ובאמת נראה חתיך, כמעט עד כדי כאב. אבל הוא גם נראה הרבה יותר כמו הרעיון של לג'נד מאשר אדם אמיתי, או דנטה שהיא הכירה ושבו התאהבה.

הלב שלה התכווץ. היא מעולם לא רצתה להתאהב באף אחד. וברגע הזה שנאה אותו על שגרם לה להתמלא בכל כך הרבה רגשות כלפיו.

זיקוקים אחרונים התפוצצו בשמים, הופכים את כל הנוף החלומי לגוון הבוהק ביותר של כחול שראתה מעודה. הוא נראה כמו צבע המשאלות המתגשמות והפנטזיות המתממשות. וכשהזיקוק הזה נפל, התנגנה מוזיקה מתוקה כל כך, שגם בנות ים היו מתקנאות בה.

הוא ניסה להמם אותה. אבל זה דמה מאוד לחיזורים — נפלא כל עוד זה נמשך ואף פעם לא ארוך מספיק. וטֵלה עדיין רצתה יותר. היא לא רצתה להיהפך לעוד נערה חסרת שם בעוד אחד מהסיפורים הרבים על לג'נד, נערה שנשבית בקסמם של כל הדברים שהוא אומר, רק מפני שהוא רוכן לעברה בסירה ומביט בה כשהכוכבים מרקדים בעיניו.

"לא באתי לפה לריב איתך." ידו של לג'נד התרוממה, כאילו עמד להושיט אותה לעברה, אבל אז בחרו אצבעותיו הארוכות לטבול בצד הסירה ולשחק בנעימים במים הכהים. "רציתי לראות אם קיבלת את המכתב שלי ולשאול אם את רוצה כבר את הפרס שלך על הניצחון בקרבל."

היא העמידה פנים שהיא חושבת, למרות שזכרה בעל פה כל מילה במכתב שלו. הוא נתן לה תקווה, כאילו עדיין אכפת לו, כשאיחל לה יום הולדת שמח והזכיר לה את הפרס. הוא אמר שהוא מחכה שתבוא לאסוף אותו. אבל היה דבר אחד שלא נאמר: הוא לא התנצל על אף אחת מהפעמים שבהן פגע בה.

"קראתי את ההודעה שלך," אמרה טֵלה. "אבל אני לא מעוניינת בפרס. אני סיימתי לשחק משחקים."

הוא צחק, צחוק נמוך ומוכר עד כאב.

"מה כל כך מצחיק?"

"שאת מעמידה פנים שהמשחקים שלנו נגמרו."