קרבת דם (הרלן קובן)

1

בגיל כלשהו בין ארבעים לארבעים ושתיים — וַיילד לא ידע בן כמה הוא בדיוק — הוא סוף־סוף מצא את אביו.

ויילד אף פעם לא פגש את אביו. או את אמו. או כל בן משפחה אחר. הוא לא ידע איך קוראים להם או היכן נולד או מתי ואיך התגלגל, מגיל צעיר מאוד, לחיות לבדו ולדאוג לעצמו ביער בהר רַמאפּוֹ. כעת, יותר משלושה עשורים אחרי ש"ניצל" כילד — "פראי ונטוש!" הכריזה אחת הכותרות; "מוגלי בן זמננו!" זעקה אחרת — הוא ישב במרחק של לא יותר מעשרים מטר מקרוב משפחה בדם ומן התשובות החמקמקות באשר למוצאו המסתורי.

שֵם אביו, כפי שנודע לו לאחרונה, היה דניאל קרטר. קרטר היה בן שישים ואחת, נשוי לאישה ששמה סוֹפיה. היו להם שלוש בנות בוגרות — אחיותיו למחצה, כך הניח — שֶרי, אָלינה ורוזה. קרטר גר בבית קרקע נמוך בן חמישה חדרים בשדירת סאנדיוּ בהֶנדֶרסוֹן, נוואדה. הוא היה קבלן, בעליה של חברת הבנייה "די־קיי דרים האוּס".

לפני שלושים וחמש שנה, כשוויילד התגלה לראשונה חי לבדו ביער, רופאים העריכו את גילו בין שש לשמונה. הוא לא זכר הורים או דמויות מטפלות או כל חיים מלבד ליקוט שאריות כדי לשרוד לבדו בהרים. הילד הקטן ההוא שרד בזכות זה שפרץ לבקתות ובתי קיט ריקים ופשט על המקררים והמזווים. לפעמים הוא ישן בבתים ריקים או באוהלים שגנב מהמחסנים; אבל אם מזג האוויר היה נוח, ויילד הקטן העדיף לישון בחוץ מתחת לכוכבים.

הוא עדיין העדיף לישון כך.

אחרי שאותר ו"ניצַל" מקיומו הפראי, העביר השירות למען הילד את ויילד הקטן למשפחת אומנה זמנית. עם הסתערותה של התקשורת ותשומת הלב מצדה, רבים העריכו שמישהו יבוא ויטען לקשר ל"טרזן הקטן". אבל הימים הפכו לשבועות. וחודשים. ושנים. ועשרות שנים.

שלושים שנה.

ואיש לא בא.

היו שמועות, כמובן. היו שהאמינו שוויילד נולד לשבט הרים מקומי, מסתורי וסודי, שהילד ברח או טופל בצורה מזניחה כזאת או אחרת, ושלפיכך אנשי השבט פחדו להודות שהוא אחד משלהם. אחרים העלו את התיאוריה שזיכרונותיו של הילד שגויים, שלא ייתכן שבאמת שרד לבדו ביער הקשוח במשך שנים, שהוא רהוט ואינטליגנטי מכדי שהטענה שגדל לבדו בלי הורים תהיה נכונה. משהו נורא קרה לוויילד הקטן, כך שיערו האנשים האלה — משהו טראומטי כל כך, שמנגנון ההישרדות שלו חסם כל זיכרון של התקרית.

ויילד ידע שזה לא נכון, אבל שיהיה.

הזיכרונות היחידים שהיו לו נגלו בהבזקים קצרים ובחלומות: מעקה אדום, בית אפלולי, דיוקן גבר עם שפם, ולפעמים — כשנלווה לזיכרונות גם קול — אישה צועקת.

ויילד — אב האומנה שלו הוא שטבע את השם ההולם — היה למעין אגדה אורבנית. הוא היה היֶטי המקומי שחי לבדו בהרים. אם הורים באזור מאוָוה רצו להבטיח שצאצאיהם יחזרו הביתה עם השקיעה — אם רצו להפחיד אותם שלא ישוטטו באותם קילומטרים של סבך ושיחים — הם היו מזכירים לילדיהם שברגע שהחשכה יורדת, הילד מהיער יוצא ממחבואו — רעב, פראי וצמא לדם.

שלושה עשורים עברו מאז, ולאיש — כולל ויילד עצמו — עוד לא היה מושג על מוצאו.

עד עכשיו.

ויילד ישב במכוניתו השכורה מעברו של הרחוב וצפה בדניאל קרטר פותח את דלת הכניסה ועושה את דרכו אל הטנדר שלו. הוא מיקד את מצלמת האייפון שלו בפני אביו וצילם כמה תמונות. הוא ידע שדניאל קרטר עובד כעת על מתחם דיור חדש בעיר — שתים־עשרה יחידות שבכל אחת מהן שלושה חדרי שינה, שניים וחצי חדרי אמבטיה, ולפי אתר האינטרנט, מטבח עם "ארונות בצבע פחם". בלשונית "עלֵינו" באתר של "די־קיי דרים האוס" נאמר, "זה עשרים וחמש שנה שחברת הבנייה 'די־קיי דרים האוס' בונה ומוכרת בתים ברמה הגבוהה ביותר, בתים המותאמים אישית לצורכיכם ומגשימים את כל חלומותיכם".

ויילד שלח את התמונות להֶסטר קרימשטיין, עורכת דין מפורסמת מניו יורק, וכנראה הדבר הקרוב ביותר לדמות אֵם בחייו. הוא רצה שהסטר תגיד אם היא מוצאת דמיון כלשהו בינו ובין האיש שאמור להיות אביו הביולוגי.

חמש שניות אחרי ששלח את התמונות, הסטר התקשרה אליו.

ויילד ענה ואמר, "נו?"

"וואו."

"'וואו' כלומר הוא דומה לי?"

"ויילד, אם הוא היה דומה לך אפילו עוד טיפה, הייתי חושבת שהשתמשת באיזו תוכנת הזדקנות."

"אז את חושבת —"

"זה אבא שלך, ויילד."

הוא פשוט החזיק את הטלפון על אוזנו.

"אתה בסדר?" שאלה הסטר.

"כן."

"כמה זמן אתה כבר מתצפת עליו?"

"ארבעה ימים."

"אז מה אתה הולך לעשות?"

ויילד חשב על זה. "אני יכול פשוט להניח לזה."

"לאאא."

הוא לא אמר כלום.

"ויילד?"

"מה?"

"אתה סתם שפן. לֵך דבר איתו כבר. תשאל אותו למה הוא השאיר ילד קטן ביער. אה, ואחר כך תתקשר אליי מיד, כי אני סקרנית בטירוף."

הסטר ניתקה.

שערו של דניאל קרטר היה לבן, עורו צרוב שמש, אמות הזרוע שריריות מחיים שלמים של עבודה פיזית. ויילד הבחין שמשפחתו נראית מלוכדת מאוד. אשתו סופיה חייכה עכשיו ונופפה לו לשלום כשנכנס לטנדר.

ביום ראשון האחרון עשו דניאל וסופיה ברביקיו בחצר. הבנות שרי ואלינה ומשפחותיהן היו שם. דניאל תיפעל את הגריל חבוש בכובע שֶף ולבוש סינר שכתוב עליו "בַּעל אֵש". סופיה הגישה סנגרייה וסלט תפוחי אדמה. כשהשמש הנמיכה דניאל הדליק מדורה, וכל המשפחה ממש ישבה וצלתה מרשמלו ושיחקה משחקי קופסה, כאילו יצאה מתוך ציור של רוקוול. ויילד ישב וצפה בהם והירהר בכל מה שהחמיץ וציפה להרגיש צביטה בלב, אבל לאמיתו של דבר הרגיש מעט מאוד.

החיים האלה לא היו טובים משלו. הם פשוט היו שונים.

היה לו דחף עז לנסוע לנמל התעופה ולטוס הביתה. הוא העביר את ששת החודשים האחרונים בְּחיים ביתיים ונורמליים פחות או יותר בקוסטה ריקה עם אֵם ובתה, אבל עכשיו הגיעה העת לחזור לאקו־קפסולה שלו בהר רָמאפּוֹ. זה היה מקומו, שם הרגיש הכי בבית.

לבדו. ביער.

הסטר קרימשטיין והעולם בכללותו אולי "סקרנים בטירוף" לדעת מה מוצָא "הילד מהיער", אבל הילד עצמו לא היה סקרן. מעולם לא. לתפיסתו, או שהוריו מתו או שהם נטשו אותו. מה זה כבר משנה אם יֵדע מיהם או מדוע עשו זאת? זה לא ישנה דבר, לפחות לא לטובה.

ויילד בסדר גמור, תודה רבה לכם. אין שום סיבה להוסיף תהפוכות לא נחוצות לחייו.

דניאל קרטר סובב את המפתח להתניע את הטנדר. הוא נסע בשדירת סאנדיוּ ופנה שמאלה לרחוב סֶנדהיל סֵייג'. ויילד נסע בעקבותיו. כמה חודשים קודם לכן הוא נכנע לפיתוי והזין את דגימת הדנ"א שלו לאחד מאותם מאגרי מידע גנאלוגיים מקוונים, שהיו הצעקה האחרונה. אין לזה שום משמעות, הוא אמר לעצמו. גם אם תימצא לו התאמה, הוא יוכל להתעלם ממנה אם ירצה. זה בסך הכול צעד ראשון ולא מחייב, לא יותר.

כשהגיעו התוצאות, לא היה בהן שום דבר מרעיד שמים וארץ. ההתאמה הקרובה ביותר היתה עם מישהו שראשי התיבות של שמו היו פ"ב, שתואר באתר כבן דוד מדרגה שנייה. וואו. פ"ב ניסה ליצור איתו קשר. ויילד עמד לענות, אלא שחייו קיבלו תפנית של ממש. במהלך שהפתיע אפילו אותו, הוא מצא את עצמו עוזב את היער שהיה ביתו מאז ומעולם ועושה ניסיון בלתי קונבנציונלי לקיים חיי משפחה בקוסטה ריקה.

העניינים לא הסתדרו כמתכונן.

לפני שבועיים, בזמן שארז בדרכו לעזוב את קוסטה ריקה, הגיע אימייל מאתר הגנאלוגיה בכותרת "עדכון חשוב!" נמצאה התאמה עם "קרוב משפחה החולק איתך הרבה יותר דנ"א" מ"כל אחד אחר בשרשרת הקרובים שלך". החשבון הזה היה שייך למישהו שראשי התיבות שלו היו ד"ק. בתחתית האימייל הופיע קישור שדחק בו "גלֵה עוד!", ובניגוד לאינסטינקטים שלו הוא לחץ עליו.

לפי גילו, מינו ואחוזי ההתאמה ביניהם, ד"ק היה אביו של ויילד.

ויילד לטש עיניים במסך.

מה עכשיו? הדלת לעֲבָרוֹ ניצבה לנגד עיניו. כל שעליו לעשות הוא ללחוץ על הידית. ואף על פי כן הוא היסס. הרי האתר המשוגע והפולשני הזה עובד גם בכיוון ההפוך, לא? אם ויילד קיבל הודעה על כך שאביו רשום לאתר, האם לא הגיוני להניח שגם אביו קיבל הודעה — שבנו רשום לאתר?

מדוע ד"ק לא יצר איתו קשר?

יומיים תמימים הוא הניח לזה. בשלב מסוים הוא כמעט מחק את פרופיל הגנאלוגיה שלו. שום דבר טוב לא יֵצא מזה. ויילד ידע את זה. לאורך השנים הוא הירהר לא מעט בתסריטים השונים שהיו עשויים להסביר כיצד ילד קטן מצא את עצמו ביער, נעזב לנפשו למשך שנים, נעזב שם (יש להודות על האמת) למות.

כשהתקשר להסטר לדבר איתה על ההתאמה ההורית שמצא ועל אי־רצונו להמשיך ולבדוק אותה, היא אמרה, "רוצה לשמוע את דעתי?"

"בטח."

"אתה שמוק."

"מאיר עיניים."

"תקשיב לי טוב, ויילד."

"טוב."

"אני הרבה יותר מבוגרת ממך."

"אמת."

"בדיוק. אני הולכת לזרוק עליך קצת ידע."

"לקחת את השורה הזאת מ'המילטון'?"

"כן."

הוא שיפשף את עיניו. "תמשיכי."

"הכעורה באמיתות טובה מן היפה שבשקרים."

ויילד הזעיף פנים. "את זה לקחת מעוגיית מזל?"

"אל תהיה חכמולוג. אתה לא יכול לברוח מזה. אתה יודע את זה. אתה צריך לדעת את האמת."

הסטר צדקה, כמובן. יכול להיות שלא מתחשק לו לרוץ אל הידית הזאת, אבל הוא גם לא יכול להעביר את שארית חייו בצפייה בדלת. הוא נכנס בחזרה לאתר הדנ"א וכתב הודעה לד"ק. קצרה ולעניין:

יכול להיות שאני הבן שלך. אנחנו יכולים לדבר?

הוא שלח אותה, וקיבל מענה אוטומטי. לדברי האתר, ד"ק אינו מופיע עוד במאגר הנתונים. זה היה חשוד ומוזר בה בעת — העובדה שאביו בחר למחוק את החשבון — אך הדבר חיזק באחת את נחישותו למצוא תשובות. לעזאזל עם הידית; הגיע הזמן לפרוץ את הדלת בבעיטה טובה. הוא התקשר בחזרה להסטר.

אם שְמה של הסטר נשמע לכם מוכר, אולי זה מפני שהיא עורכת הדין האגדתית מהטלוויזיה, הסטר קרימשטיין, מנחת התוכנית קרימשטיין והקרימינלים. היא עשתה כמה טלפונים, הפעילה את קשריה. ויילד שידל מקורות אחרים מן השנים שבהן עבד בעצמו במה שזכה לכינוי המפוקפק "אבטחת פרילנס". זה לקח עשרה ימים, אך בסופו של דבר היה להם שם:

דניאל קרטר, בן שישים ואחת, מהנדרסון, נוואדה.

לפני ארבעה ימים ויילד טס מליבריה, קוסטה ריקה, ללאס וגאס, נוואדה. ועכשיו הוא יושב כאן בניסאן אַלטימה כחולה שכורה ועוקב אחרי הטנדר רַאם של דניאל קרטר לאתר בנייה. הוא משך את הזמן די והותר. כשדניאל קרטר נעצר ליד מתחם הדיור, ויילד חנה ברחוב ויצא מהמכונית. הרעש מעבודות הבניין היה חזק, מחריש אוזניים. ויילד עמד לפעול כשראה שני פועלים מתקרבים לקרטר. הוא המתין. אחד מהם נתן לקרטר כובע נוקשה. השני נתן לו מין אוזניות. קרטר חבש אותן לראשו ואז הוביל את החבורה אל לב אתר הבנייה. נעלי העבודה שלהם העלו אבק מִדבּר עד כדי כך, שהיה קשה לראות אותם. ויילד צפה והמתין. שלט על גבי קורות בנייה הכריז בגופן מצועצע מדי, שב"משעולי הנוף" — האם אפשר לחשוב על שם גנרי מזה? — יימכרו "בתי ארבעה חדרים יוקרתיים" במחיר התחלתי של 299,000 דולר. בפס אדום רחב נאמר: "בקרוב!"

דניאל קרטר היה אולי מנהל עבודה או קבלן ראשי או איך שלא תרצו לקרוא לבוס, אבל היה ברור שאין לו בעיה ללכלך את הידיים. ויילד צפה בו נותן דוגמה לפועלים. הוא מיסמר קורה. הוא הרכיב משקפי מגן וקדח. הוא בדק את העבודה, הינהן לפועלים כשהיה מרוצה, הצביע על ליקויים כשלא. הפועלים כיבדו אותו. ויילד ראה את זה. ואולי רק הניח זאת. קשה לדעת.

פעמיים ראה ויילד את דניאל קרטר לבדו והתחיל להתקרב אליו, אבל מישהו אחר תמיד הקדים אותו. האתר ההומה היה מצוי בתנועה מתמדת, רועשת. ויילד שנא רעשים חזקים. שנא אותם מאז ומעולם. הוא החליט לחכות ולתפוס את אביו כשיחזור הביתה.

בחמש אחר הצהריים הפועלים התחילו לעזוב. דניאל קרטר היה אחד האחרונים. הוא נופף לשלום ונכנס אל הטנדר שלו. ויילד נסע בעקבותיו לבית בשדירת סאנדיו.

כשדניאל קרטר כיבה את המנוע ויצא מהטנדר, ויילד נעצר וחנה מול ביתו. קרטר הבחין בוויילד ונעצר. דלת הכניסה לבית נפתחה. אשתו, סופיה, קידמה את פניו בחיוך כמעט שמימי.

ויילד יצא ממכוניתו ואמר, "מר קרטר?"

אביו נשאר לעמוד ליד דלתו הפתוחה של הטנדר, כמעט כאילו שקל בדעתו להיכנס אליו בחזרה ולברוח. הוא לקח את הזמן ונעץ מבט זהיר באורח הלא קרוא. ויילד לא ידע בדיוק מה לומר עכשיו, אז הוא הלך על האפשרות הפשוטה ביותר:

"אני יכול להחליף איתך מילה?"

דניאל קרטר העיף מבט לעבר סופיה. משהו עבר ביניהם, שפתם הלא מדוברת של בני זוג שנמצאים יחד כבר שלושים שנה, כך הוא הניח. סופיה נכנסה בחזרה וסגרה את הדלת.

"מי אתה?" שאל קרטר.

"קוראים לי ויילד." הוא התקרב צעדים אחדים כדי שלא יצטרך לצעוק. "אני חושב שאתה אבא שלי."