קרח ואש 1: קליע של קרח

המתכת הקרה צמודה לרקתי ואני עוצמת עיניים ומניחה את כפות ידיי על ברכיי. המחשבות שמתרוצצות בראשי נעשות עמומות והדם בוורידים שלי קופא. מסר אחד בלבד מהדהד במוחי שוב ושוב, הישרדות היא לא זכות, היא חובה.

אני נשכבת על הבטן, מניפה את רגלי לאחור ובועטת בברכו של התוקף שלי. אני מרגישה את הגוף מאחוריי מתנדנד ומתהפכת לשכיבה על הגב. אני מניפה את רגלי השנייה ורגע לפני שהיא מתנגשת בירך של הגבר העצום בחליפה השחורה שעומד מולי, הוא חומק הצידה ואוחז בה. אני מתעלמת מהכאב החד בקרסול ומתרוממת על מרפקיי כדי להתקרב אליו ולבעוט בו שוב. הוא אוחז בשתי רגליי וצוחק. צחוק קר וצרוד. משב צונן מקפיא את דמי ונדמה כאילו הטמפרטורה בחדר צנחה הרגע בעשר מעלות.

"לוליטה החליטה שהיא רוצה לשחק?" גון קולו מחוספס ומצמרר ואני בוהה בבעתה בעיני תכלת חסרות הבעה. המשפט נאמר ברוסית ואת הכינוי הזה לא שמעתי מאז שעזבתי את הסוכנות. התקווה שלי שמדובר בשודד אקראי מתנפצת. האישונים שלו מביטים בי מתוך שני הקרחונים שניצבים במקום שבו אמורות להיות עיניים אנושיות. מבטי זולג לכיוון הצוואר שלו ונתקע על הקעקוע שמבצבץ מבעד לצווארון חולצתו. סמל האין-סוף.

מבט נוסף בקרחונים הצלולים והצצה חטופה אל הקעקוע מגבירים את החרדה. אני יודעת מי הוא. אני יודעת מי התוקף שלי. שמעתי בסוכנות דברי שבח על איש הקרח אך לא תיארתי לעצמי שאי-פעם אפגוש אותו פנים אל פנים, ולרגע לא האמנתי שזה יקרה כשהוא יגיע לשים קץ לחיי. המסר ששיננתי לעצמי במהלך שמונה השנים האחרונות חוזר להדהד בראשי, הישרדות היא לא זכות, היא חובה. אני חושקת שיניים ומצליחה לנער את רגליי. בעיטה אחת לירך הימנית שלו ושנייה לשמאלית, אך במקום שהוא ינסה לחמוק הצידה הגוף שלו קורס קדימה והוא נשכב עליי.

אני לא מצליחה לנשום. זרוע הפלדה שלו חוסמת לי את קנה הנשימה והמתכת הקרה שוב מוצמדת לרקה שלי.

"לוליטה..." הקול המחוספס מלטף את תנוך אוזני. "המשחק הזה מתחיל לשעמם אותי."

דלת חדר השינה נפתחת ואני משתנקת. הנחישות להמשיך להילחם בו מתפוגגת תוך שבריר שנייה והחרדה משתלטת על כל איברי גופי.

"לא מולו," אני לוחשת במצוקה. "אני אפסיק להילחם. רק אל תחסל אותי מולו."

איש הקרח מרים את ראשו ומביט לכיוון הדלת. עיניו ננעלות על בנג’מין שאוחז בידית ומשפשף את עיניו.

"אימא, למה האיש הזה שוכב עלייך?" הקול המתוק של בני מהדהד בחלל הסלון הקטן והחרדה הופכת לאימה.

אני מרגישה תזוזה קלה בשרירי השכמות של הגבר ששוכב עליי. גבותיו מורמות לרגע בהפתעה אך מבטו חוזר מיד להיות קר וחסר הבעה.

"בבקשה." אני לוחשת כמעט ללא קול ומותחת את שפתיי בחיוך מאולץ.

הוא בוחן את בנג’מין במשך כמה שניות ואז שומט את האקדח ומסתיר אותו בגב מכנסיו.

"אימא שלך מעדה ואני עוזר לה לקום," אומר איש הקרח במונוטוניות. הוא מקפל את ברכיו ומושך אותי יחד איתו לעמידה. אני פולטת אנחת הקלה אל החזה של התוקף שלי ומפנה את ראשי במהירות לכיוונו של בנג’מין.

"אימא, אני לא מצליח להירדם." בנג’מין מקמט את אפו באומללות וצועד צעד אחד לעברנו. אני מתנתקת מהאחיזה של הגבר ונעמדת ביניהם. יוצרת חומה אנושית בין הדבר הטוב והטהור ביותר בחיי ובין העבר האכזרי שלי שפרץ לתוך החממה שבניתי לנו.

"תחזור למיטה ותעצום עיניים," אני מפצירה בו בעיניי, חוששת שאם אתקרב אליו הוא ישמע את דפיקות הלב המואצות שלי, או גרוע מכך – שאאמץ אותו אל חזי ולא אצליח להרפות.

"תשכיבי אותי," הוא לא מרפה, ומבטו חולף על פניי וננעץ בתוקף שלי.

אני נאנקת במצוקה ומסובבת את ראשי בזהירות. בוהה פעם נוספת בקרחונים הצלולים של האדם שבעוד כמה רגעים ישים קץ לחיי. להפתעתי הוא נד בראשו לאישור, הנהון אחד בלבד, ואני מסתערת על בנג’מין, אוספת אותו בזרועותיי ומובילה אותו אל החדר. אני סוגרת את דלת חדר השינה ומתיישבת לידו במיטה. הלב שלי נוגח בחזי ואני מציצה לכיוון החלון. תחושת הביטחון שליוותה אותי מהרגע שבחרתי במגורים בדירה בקומה השלישית הופכת להלקאה עצמית. הייתי צריכה לבחור בדירת קרקע ולחלץ את שנינו מהסיוט הזה.

"מי זה האיש הזה?" בנג’מין שואל ומפהק.

"חבר ותיק," אני משקרת ומניחה יד על ראשו. ההבנה שזו השיחה האחרונה שלנו מאיימת לבקע את ליבי לשניים. שנים של אימונים הכשירו אותי לרגע שבו איאלץ להילחם על חיי או לקבל את התבוסה בהשלמה, אבל אף אחד לא הכשיר אותי לעשות זאת כשיש בעולם האכזרי הזה אדם שתלוי בי ושהפך להיות המהות לקיומי. עיניי מתכסות לחלוחית ואני מנגבת אותן בבלבול. פעמיים בלבד הרשיתי לעצמי לחטוא ברגשנות כזו. הלילה שבו בנג’מין נולד, לפני שבע שנים, ועכשיו.

"זה טוב שיש לך חבר." בנג’מין מניח את כף ידו הקטנה על הירך שלי. "חשבתי שכרמן היא החברה היחידה שלך." עיניו נעצמות ונשימתו הולכת ונעשית כבדה.

אני רוצה לעכב את השינה שלו. יש לי כל כך הרבה דברים לומר לו. להגיד לו שכרמן יחידה במינה, שאין באמת חברים בעולם הזה, שלא יסמוך על איש מלבד עצמו, שלא יאפשר לאנשים להתקרב אליו, שיזכור שהייתה לו אימא שלא ראתה דבר מלבדו ושהוא האהבה הגדולה של חייה, אבל הגרון שלי חנוק והכאב שאני חשה בלתי אנושי.

"אני אוהבת אותך. כל כך אוהבת אותך. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. תבטיח לי שתזכור את זה?"

"גם אני אוהב אותך אימא," הוא ממלמל ומתהפך על בטנו, ואני מסוככת עליו בגופי ומתנשפת בכבדות. עוד רגע אחד לעכל את הפרידה. עוד רגע אחד לשאוף את הריח המשכר שלו. רק עוד רגע אחד שבו אזכה להרגיש את הגוף השברירי של הילד שלי. הדבר היחיד שאי-פעם היה שייך לי. רק לי.

אני מלטפת את ראשו ועוברת עם האצבע סביב חוליות עמוד השדרה בעורפו ומשם אל הגב שלו. כל כך קטן ושברירי. רק בשבוע שעבר חגגנו לו יום הולדת בבית הקפה של כרמן. הוא חגג שבע שנים של חיים מלאי שמחה, ביטחון ואהבה, ואני חגגתי שבע שנים ושבעה חודשים של חופש. הייתי צעירה ממנו בשנה כאשר קטפו אותי מבית היתומים והעבירו אותי לסוכנות. ילדה חייכנית ואופטימית שהתפללה בכל ערב לאהבה של משפחה אמיתית. מעולם לא זכיתי בכך אבל הענקתי את הלב שלי לבנג’מין והוא העניק לי את שלו בחזרה. בזמן שהוא כיבה את הנר האחרון על העוגה גם אני הבעתי משאלה. עכשיו אני מבינה שהיא לא תתגשם.

"זה לא יכול להיות הסוף," אני לוחשת בבלבול. עשיתי את הבלתי אפשרי כשהצלחתי לברוח ולזכות בחירות שלי. עשיתי את הבלתי אפשרי כשהסתרתי את עצמי ואת האוצר שלי מהעולם במשך שבע שנים. הלילה הזה לא יהיה הלילה שבו אני נפרדת מהגוזל שלי. אני נושקת לראשו ומזדקפת. המחשבות מתבהרות והכאב הופך לאש זועמת בקרבי. הישרדות היא לא זכות, היא חובה. אני חייבת לשרוד בשבילו!

אני נעמדת ומסדרת מעליו את השמיכה. ניגשת אל השידה ומוציאה מהמגירה התחתונה סכין קפיצית. אני משחררת את הקפיץ ומלטפת את חוד הלהב המשונן. מעולם לא הצטיינתי בקרבות פיזיים אבל המפגש הראשון שלי עם סכינים הפך מיד לסיפור אהבה.

איש הקרח בטוח שהשלמתי עם התבוסה שלי אך צפויה לו הפתעה.

אני פותחת את הדלת, נכנסת אל הסלון וסוגרת בשקט את הדלת מאחוריי. המחסל שלי יושב על הכורסה, לוגם משקה מכוס נמוכה ומביט בי בשקט. אני מניפה את ידי ומטילה את הסכין לכיוון ראשו. לפני שאני מספיקה למצמץ הכתפיים שלו נוטות הצידה והסכין ננעצת בקיר מאחוריו. מחטיאה את ראשו בסנטימטר אחד בלבד. החיוך שמתפשט על פניו מבלבל אותי.

מה לעזאזל קרה עכשיו? מעולם לא פספסתי מטרה, גם כאשר הייתה בתזוזה, והגבר הזה ישב ממש מולי. אני מזיזה את ראשי ימינה ושמאלה, מנסה לאתר חפץ נוסף שישמש אותי, אך איש הקרח נעמד ומדביק את המרחק בינינו בשני צעדים. אני דוחפת אותו לאחור והוא מגחך ומכופף את זרועי מאחורי גבי. אני ממשיכה לבעוט ולהכות בידי השנייה אך הוא עומד ללא ניע.

"הילד." הוא מטה את ראשו אל עבר הדלת ובמילה אחת בלבד הגוף שלי מתאבן.

"לא הילד." אני מנערת את ראשי בפאניקה. "עזוב את הילד. אני אתיישב עכשיו ואתה תעשה את מה שהגעת לעשות. בלי משחקים, בלי מאבקים. אלך בשקט." התבוסה שלי קשה לעיכול אך המחשבה שהוא יפגע בבנג’מין ממוטטת את נחישותי ואיתה את הזעם ואת התקווה.

הוא משחרר את אחיזתו בזרועי ואני ממהרת אל השידה בסלון. מוציאה מהמגירה דף נייר חלק וכותבת עליו באצבעות רועדות.

כרמן היקרה,

אין מילים שיוכלו להביע עד כמה אני אסירת תודה על שהענקת לי את ההזדמנות לעבוד אצלך ועל טוב הלב האין סופי שלך.

מעולם לא סיפרתי לך כיצד הגעתי לבית הקפה שלך, כמו חתולה מפוחדת בהיריון מתקדם, ואת היית מספיק חכמה כדי להבין שיש דברים שעדיף לא לדעת.

חשבתי שהצלחתי לברוח מהעבר שלי.

טעיתי. העבר מצא אותי והדרך שלי מגיעה עכשיו לסיומה.

אני מתחננת בפנייך שלא תפקירי את בנג’מין ושתמשיכי להעניק לו אהבה.

את האדם היחיד בעולם הזה שאפקיד בידיו את האוצר שלי, ועכשיו את האדם היחיד שנותר לו.

בבקשה כרמן, תשמרי עליו מכל משמר ותספרי לו שהייתה לו אימא שאהבה אותו עד אין קץ ובחרה עבורו גורל שונה משלה.

שלך,

קתי

אני מיישרת את הדף על השידה ובולעת את גוש המחנק בגרוני. כתבתי לה את המכתב באנגלית והיא תתקשה לקרוא אותו, אבל היא תסתדר, כרמן תמיד מוצאת פתרון לכל בעיה. בנג’מין יתעורר בבוקר והסלון יהיה ריק. לא יוותר כל זכר למרחץ הדמים שהתחולל כאן. חוליית הניקיון תדאג לזה. כשהוא לא ימצא אותי הוא ידפוק על דלתה של כרמן. היא תמצא את המכתב ותאמץ אותו. היא לעולם לא תפקיר אותו. לא טעיתי לגביה. אני חייבת להאמין שלא טעיתי לגביה.

"שבי," פוקד עליי הקול המחוספס ואני מציצה לכיוון דלת חדר השינה, נאנקת מהכאב החד בחזה שלי ומתיישבת על הכורסה. "הילד..." איש הקרח ממלמל לעצמו.

"עזוב את הילד!" אני מתפרצת והזעם מכלה את גופי. "הגעת לחסל אותי אז תעשה את זה ותעוף מכאן."

"הילד של גרגורי," הוא מכריז במהורהר.

"לא הוא לא." אני מנסה להסוות את הפאניקה. "הוא לא קשור אליו בכלל, הוא..."

"הילד של גרגורי," הוא פוסק בביטחון. הקרחונים בעיניו מתחבאים לרגע מאחורי ריסיו השחורים העבים כשהוא מחייך לעצמו בשביעות רצון.

"אני ארצח אותך!" הפאניקה לא משאירה מקום להיגיון ואני נעמדת ומאגרפת את כפות ידיי. "אני ארצח אותך!"

"קתרינה רוסטובסקי," הוא אומר את שמי האמיתי ומגחך. "את יכולה לנסות אבל שנינו יודעים שאת רק מבזבזת את הזמן, והזמן שלי יקר מאוד."

"איליה בטלוב," אני הוגה את שמו בלעג ומבחינה בזיק הפתעה בקרחונים שלו. "אם הזמן שלך כל כך יקר למה אתה לא הורג אותי כבר ומסיים עם זה?"

"שבי." הוא מחווה בידו על הכורסה כאילו אנחנו בדייט רומנטי ולא בסלון שבעוד כמה רגעים יהפוך לזירת רצח. אני מתיישבת על קצה הכורסה ובוחנת את המחסל שלי. שיערו השחור הכהה זהה לצבע החליפה היוקרתית שלו וגון פניו השזוף מדגיש את התכלת חסרת ההבעה בעיניו. השמועות ששמעתי לגביו לא עושות חסד עם המראה שלו. הוא יפה כמו חלום ומפחיד כמו סיוט.

המוח שלי מזכיר לי שאני עדיין נושמת ומפציר בי לנסות טקטיקה אחרת. הוכשרתי באומנות הפיתוי והייתי תלמידה מצטיינת. הוכחתי את הכישורים שלי אצל המטרה האכזרית ביותר של הסוכנות ולא ייתכן שדווקא הגבר הזה יהיה חסין בפניי.

"אולי נוכל להגיע להבנה בינינו," אני אומרת ומשחררת את הגומייה משיערי. גלים ארוכים גולשים עד מותניי.

הקרחונים מצטמצמים כשעיניו ננעצות בי ואני צוברת ביטחון. אני מלטפת את הכפתור העליון בחולצתי ופותחת אותו. מחליקה את אצבעותיי על עצם הבריח ומעפעפת בעיניי.

מבטו של איליה חולף על צווארי, יורד עד למחשוף שלי, ואז הקרחונים חוזרים להינעץ בעיניי. אני לא ממצמצת. נושמת נשימה עמוקה ולאחריה עוד אחת, מרגישה כיצד הנשימות שלי מסתנכרנות עם נשימותיו. אחת, שתיים, שלוש... אני סופרת את השניות ונושכת קלות את שפתי התחתונה. הטרף נלכד. אני מחייכת חיוך קטן. לפתע הוא ממצמץ בעיניו, מנער את ראשו ומגחך.

"קתרינה, הפסדת. ההכשרה העלובה שלך לא תעבוד עליי. אין משהו שתעשי שיגרום לי לא לבצע את המשימה שלי."

החיוך נמחק מפניי ואני שומטת את ידיי לצידי גופי ומרכינה את ראשי. איבדתי את הקסם.

"אז מה לעזאזל אתה רוצה?" אני לוחשת בתשישות.

"לבצע את המשימה שלי ולחסל אותך."

"אז תעשה את זה כבר." אני זוקרת את סנטרי ומניחה את כפות ידיי על ברכיי.

"אני אעשה את זה אחרי שתעזרי לי במשימה אחרת שעליי לבצע."

אני בוהה בו בתדהמה ואז פורצת בצחוק היסטרי. מבט חטוף לכיוון דלת חדר השינה גורם לצחוק לגווע. "למה נראה לך שאעזור לך?"

"כי אין לך ברירה." הוא נשען בנינוחות לאחור ומחליק באצבעו על הכוס בעודו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. "הילד הזה של גרגורי ואת לא רוצה שהוא ידע את זה."

"אמרתי לך שהוא לא הילד שלו!"

"השיער שלו אדום," הוא אומר בתוכחה.

"זה לא מוכיח כלום," אני אומרת בשיניים חשוקות.

"באיזה גיל היית כשהסוכנות שידכה ביניכם? שמונה-עשרה?"

"אתה יודע את התשובה."

"ארבע שנים שרדת איתו. הלוליטה הראשונה שהצליחה להחזיק איתו כל כך הרבה שנים. זה מכובד מאוד."

"עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות." אני לא מתרגשת מהמחמאה הלקונית שלו. "עשיתי את מה שהוכשרתי לעשות."

"ואז גילית שאת בהיריון וזייפת את המוות שלך," הוא אומר בשקט ומהנהן לעצמו. "אף אחד לא חשב שאת מתוחכמת במיוחד, ובכל זאת הצלחת להסתתר גם ממנו וגם מהסוכנות במשך כמעט שמונה שנים. יפה מאוד."

"אף אחד לא הכשיר אותי לזוועות שאני אעבור איתו." אני מאגרפת את כפות ידיי כשהזיכרונות הקשים מעוררים בי בחילה. "לא אתן לבנג’מין לגדול עם המפלצת הזאת."

אני משתנקת בבהלה כשאני מבינה שחשפתי את זהותו של הבן שלי.

"אז את מבינה למה אין לך ברירה? את חייבת לעזור לי או שאמסור לו את הילד."

"אתה לא תעשה את זה," נמלטת מפי צעקה ואני מאגרפת את כפות ידיי כל כך חזק שציפורניי פוצעות את עורי.

"אעשה את זה רגע אחרי שאתקע לך כדור בראש," הוא אומר בארשת פנים קפואה. "אלא אם תבחרי לשתף איתי פעולה. תחזרי לגרגורי, תזכי באמון שלו ותשיגי לי את המידע שאני צריך."

"אני לא יכולה לעשות את זה!" אני מזדעקת ומנערת את ראשי בייאוש. "הוא מאמין שאני מתה כבר שמונה שנים. אם הוא יגלה את האמת הוא בכל מקרה ירצח אותי."

"את יודעת מה הוא עושה מאז שנעלמת?" איליה רוכן קדימה ומחליק את אגודלו על סנטרו.

"מתעלל בנערות אחרות?" אני רושפת בבוז.

"כן, אבל לא לפני שהן עוברות מהפך כדי להיראות בדיוק כמוך."

אני פוערת את עיניי באימה ואיליה מחייך חיוך שאינו משתקף בעיניו. "הוא יוצר שיבוטים לא מוצלחים של הלוליטה המתה שלו. האחוזה שלו מפוצצת בבחורות צעירות עם שיער בלונדיני גלי ארוך ועיניים אפורות אבל אף אחת מהן היא לא המקור." הוא מטה את ראשו הצידה ובוחן אותי מכף רגל עד ראש. "אף אחת עדיין לא זכתה להיקרא ‘ברבור’. זה לא היה הכינוי שהוא הדביק לך?"

אני משפשפת את זרועותיי כדי להסתיר את עור הברווז שפשט בהן לשמע הכינוי שגרגורי השתמש בו בכל פעם שהציג אותי בציבור. כינוי שנשמע כל כך תמים אך אוגר בתוכו את בסיס הרשע והחולניות של הגבר האכזרי ביותר שהכרתי.

"בבקשה תאפשר לי לברוח," אני אומרת ומצמידה את כפות ידיי זו לזו בתחינה. "אקח את בנג’מין ואיעלם. אף אחד לא ידע שלא ביצעת את המשימה שלך ואף אחד לא ישמע ממני יותר לעולם."

"את כבר יודעת מי אני," הוא אומר באגביות.

אני מהנהנת במרץ למרות שזו לא הייתה שאלה.

"אז את גם אמורה לדעת שאיליה בטלוב זכה בכינוי איש הקרח כי אין לו לב אנושי, ושהוא תמיד מבצע את המשימות שלו."

"אבל יש לי ילד." אני משפילה את ראשי. "אתה לא רוצח רק אותי, אתה משמיד את העולם שלו."

הוא נעמד וניגש לשידה. ראשו נוטה הצידה בזמן שהוא קורא את המכתב שלי ואז הוא מסתובב וחוזר להתיישב על הכורסה.

"זאת לא הבעיה שלי," הוא אומר בקרירות. "את תעזרי לי להשלים את המשימה השנייה שלי, וכשתסיימי אעזור לך להיפרד מהעולם הזה בלי לחשוף את הזהות של הילד שלך."

אני מרימה את ראשי באיטיות ורואה שהוא נעמד ופושט את הז’קט שלו. השנאה שאני חשה כלפיו גוברת על כל תחושה אחרת והמחשבות שלי מתמקדות אך ורק בדבר אחד. הישרדות היא לא זכות. היא חובה. אני חייבת לשרוד בשביל בנג’מין והרגע המחסל שלי הקנה לי זמן. אשתמש בזמן הזה כדי להציל את הילד שלי ואת עצמי.

"אעשה את זה." אני נעמדת ולוקחת את הכוס שהוא הניח על השידה לידו, לוגמת מהמשקה החריף ומעווה את פניי. "אבל חשוב לי שתדע שאם לא תעמוד במילה שלך, ובכל זאת תסגיר את הבן שלי, אחזור מהקבר כדי לרדוף אותך."

"תעמדי בתור. הוא מאוד ארוך." הוא מגחך ואז מרצין. הקרחונים שלו ננעלים על עיניי ומשב צונן מרעיד את עמוד השדרה שלי. "אני אמנם רוצח בדם קר אבל תמיד עומד במילה שלי."