קר כקרח

הארי פין התעורר כרגיל בשש וחצי, הכין קפה, שיחרר את הכלב לטיול הבוקר בחצר המגודרת, התקלח, התגלח, העיר את הילדים לקראת בית–הספר והשגיח על המבצע המסובך שבו במהלך חצי שעה ארוחות בוקר נבלעו, תיקי גב ונעליים נלקחו וויכוחים התחילו ויושבו. אשתו הצטרפה אליו. היא נראתה עייפה אך מוכנה לקראת עוד יום כאימא/נהגת לשלושה, שאחד מהם נער בוגר ודעתן.

הארי פין היה בשנות השלושים לחייו, תווי פניו עדיין נעריים ועיני התכלת הצלולות שלו לא מחמיצות מאום. הוא התחתן בגיל צעיר ואהב את אשתו ואת שלושת ילדיו ואפילו חיבב באמת את הכלב המשפחתי, לברדודל זהוב ושמוט אוזניים בשם ג'ורג'. פין התנשא לגובה של מעט יותר ממטר ושמונים, ומבנה הגוף הארוך והדק שלו היה מותאם להפליא למהירות ולסבולת. הוא לבש כרגיל את מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו וחולצה מחוץ למכנסיים. כשהרכיב את משקפיו העגולים, בשילוב הבעת פניו הנבונה והחקרנית, הוא נראה כמו רואה חשבון שנהנה להקשיב לאירוסמית אחרי יום של התעסקות במספרים. למרות הכושר הגופני המדהים שלו, תבונתו היא זו ששמה לחם על השולחן ואיי–פודים באוזני ילדיו, והוא הצטיין בעבודתו. למעשה, יש מעט מאוד אנשים שיכולים לעשות את מה שהארי פין עשה. וגם להישאר בחיים.

הוא נישק את אשתו לשלום, חיבק את ילדיו, אפילו את הנער, לקח את התרמיל הגדול שהניח אמש ליד הדלת, נכנס לטויוטה פריוס שלו ונסע לשדה התעופה נשיונל שעל גדות נהר הפוטומק, ממש בפאתי וושינגטון. שמו הרשמי של שדה התעופה שונה ל"שדה התעופה על שם רונלד רייגן בוושינגטון", אבל בשביל המקומיים הוא תמיד יהיה נשיונל. פין חנה באחד המקומות הקרובים לבניין הטרמינל הראשי, שהמאפיין הארכיטקטוני המרכזי שלו הוא סדרת כיפות מחוברות שהעתיקו מהמונטיצ'לו האהוב של ג'פרסון. עם התרמיל ביד הוא חצה לאט את המעבר העילי ונכנס לשדה התעופה המצוחצח. בתא השירותים הוא פתח את התרמיל, הוציא מעיל כחול כבד שעל שרווליו פסים מחזירי אור, וזוג מכנסי עבודה כחולים, כרך אוזניות כתומות סביב צווארו והצמיד תג רשמי למראה למעיל.

הוא השתמש בתכסיס הדלת המסתובבת השגרתי כדי להצטרף לקבוצת עובדי שדה התעופה שעברו בתור ה"אבטחה" המיוחד לעובדים. למרבה האירוניה, בתור הזה לא הפעילו אפילו את אמצעי הבטיחות השטחיים שנכפו על הנוסעים הרגילים. ברגע שהגיע לצד השני של המחסום, קנה כוס קפה ונכנס כבדרך אגב, בעקבות עובד אחר בשדה התעופה, מבעד לדלת מאובטחת שהובילה לאזור מסלולי ההמראה. העובד אפילו החזיק בשבילו את הדלת.

"איזה משמרת אתה עובד?" שאל פין את האיש, שענה לו.

"אני רק הגעתי," אמר פין. "וזה היה בסדר אם לא הייתי נשאר עד מאוחר לראות את משחק הפוטבול הדפוק בטלוויזיה."

"אני מבין אותך לגמרי," הסכים איתו האיש.

פין ירד במדרגות המתכת והלך ל-737 שעמד בשלבי הכנה לטיסה לדטרויט עם המשך לסיאטל. הוא חלף על פני כמה אנשים בדרך, ביניהם המתדלק, שני מעמיסי כבודה, ומכונאי שבדק את גלגלי המטוס שעמד לטוס למישיגן. איש לא ניגש אליו כי הוא נראה והתנהג כאילו זכותו המלאה להיות שם. הוא הלך סביב המטוס וגמר לשתות את הקפה.

אחר כך ניגש לאיירבוס 320A, שיהיה בדרכו לפלורידה בעוד כשעה. קרונות מטען חנו לידו. בתנועה מיומנת הוציא פין חבילה קטנה מהמעיל והחליק אותה לכיס צדדי של תיק שהיה באחד הקרונות. לאחר מכן התכופף לצד הגלגלים האחוריים של המטוס והעמיד פנים שהוא בודק את מצב הצמיג. שוב, אנשים סביבו לא שמו לב אליו כי הארי פין הִשרה תחושה של מישהו שמרגיש לגמרי בבית. כעבור דקה הוא פיטפט עם אחד מאנשי צוות הקרקע, ניתח את המצב של הוושינגטון–רדסקינס ודן במצבם העגום של עובדי התעשייה האווירית.

"כולם חוץ מאשר המנהלים הגדולים," אמר פין. "המניאקים האלה ממש שוחים בכסף."

"אתה צודק לגמרי," אמר האיש השני, והם הצמידו אגרופים כדי להביע את הסכמתם בנוגע לחמדנות הדוחה של העשירים המרושעים ששולטים בשמיים הלא כל כך ידידותיים.

פין שם לב שפתח ההעמסה האחורי של המטוס לדטרויט פתוח. הוא חיכה עד שהמעמיסים התרחקו עם קרונות המטען כדי להביא את הכבודה, ואז טיפס במדרגות שחנו שם. הוא נכנס לתא המטען והחליק למקום המחבוא, שאותו כבר בחר כשבחן את תרשימי ההטענה של סדרת ה-737, תרשימים שזמינים למי שיודע לחפש, ופין ידע לחפש היטב. הוא גם למד, בחיפוש במאגרי מידע פתוחים באינטרנט, שהמטוס הזה מלא רק למחצה, כך שהמשקל שלו בקצה האחורי של המטוס לא יהווה בעיה.

בשעה ששכב מכורבל במחבואו, הועמסו על המטוס מזוודות גדולות ונוסעים עצבניים, והם המריאו לדטרויט. פין נסע בנוחות באזור המטען שלחץ האוויר בו אוזן, אף על פי שאכן היה שם קצת יותר קר מאשר בתא הנוסעים, והוא שמח שלבש מעיל עבה. כשעה אחרי ההמראה נחת המטוס ונסע לשער היציאה. כעבור כמה דקות נפתחה דלת המטען והעובדים הורידו את הכבודה. לפני שיצא מהמחבוא והציץ מהפתח חיכה פין בסבלנות שיוציאו את המזוודה האחרונה. היו אנשים בסביבה, אבל איש לא הסתכל לעברו. הוא ירד מהמטוס למסלול ההמראה. כעבור דקה הבחין בשני אנשי ביטחון שמתקרבים לכיוונו, כשהם שותים קפה ומפטפטים. הוא הכניס יד לכיס, הוציא שקית אוכל שמתוכה שלף כריך שינקן, והתחיל לאכול בעודו מתרחק מהמטוס.

כששני המאבטחים חלפו על פניו הוא הינהן. "אתם שותים סתם קפה, או שזה לאטה קרמל חצי נטול עם ארבעה שוטים של אלוהים–יודע–מה?" הוא גיחך בפה מלא שינקן. שני השוטרים גיחכו לשמע ההערה שלו כשהוא הסתלק.

הוא נכנס לשדה התעופה, הלך לשירותים, פשט את המעיל, את האוזניות ואת תג הזיהוי, עשה שיחת טלפון קצרה והלך למשרד האבטחה של שדה התעופה.

"הנחתי פצצה במזוודה שהעמיסו על ה-A320 בשדה התעופה נשיונל הבוקר," הסביר לשוטר האחראי. "והרגע טסתי בתא המטען של 737 מוושינגטון. יכולתי להפיל את המטוס מתי שבא לי."

השוטר ההמום לא נשא אקדח, אז הוא זינק מעבר לדלפק כדי להפיל אותו. פין חמק מההתקפה שלו בקלות, והבחור נמרח על הרצפה כשהוא קורא לעזרה. שוטרים נוספים זרמו מהחדר האחורי והתקדמו לעבר פין באקדחים שלופים. אבל פין הוציא את אישור הפעולה שלו עוד קודם לכן.

באותו רגע נפתחה דלת המשרד ושלושה גברים שעטו פנימה והרימו את התגים הפדרליים שלהם גבוה באוויר, כמו שרביטים של מלך.

"ביטחון פנים," נהם אחד הגברים לעבר השוטרים. הוא הצביע על הארי פין. "האיש הזה עובד בשבילנו. ומישהו כאן תקוע עמוק בחרא."