רואים רחוק

פרק 1

איתן ישב על פסגת אחד ההרים המציינים את גבול נחלת בנימין וצפה אל נחלת יהודה. מעיניו, המצומצמות בשל השמש הבוהקת, ניבטה המשטמה שחש כלפי השבט השכן. תשע שנים קודם לכן ליכדו אנשיו סביבם את כל שבטי ישראל ויצאו למלחמה נגד שבטו, שבט בנימין. הם לא הניחו את חרבם עד שהרגו את זקניו, את נשותיו ואת טפוֹ, והותירו ממנו אך שש מאות בחורים, שברחו אל ההרים והסתתרו במערות, עד יעבור זעם.

בן ארבע־עשרה היה אז איתן, וגם אם כבר חלפו שנים רבות, עדיין חיו בו המאורעות והתמונות מהימים שבהם היה נושא כלי המלחמה של אביו וסבו וראה את כל בני משפחתו — סבו, אביו, דודיו, אֶחיו ובני דודיו — נופלים בזה אחר זה במערכה. לאיתן לא נותר אלא למלט את נפשו אל ההרים. פעם אחת חזר לעיר הולדתו, אך משראה את גודל החורבן, התמיד לברוח ממנה הרחק ככל שיכול.

שעות רבות המשיך לשבת על מקומו ולבהות בהרי נחלת יהודה, מתוך תקווה שהבעירה שחש בעיניו, שכבר יָבשו מזמן מדמעות, תפרוץ ממנו ותצית את שדות החיטה המוכנים לקציר, כנקמה על העוול שנגרם לשבטו, למשפחתו ולו.

לפתע נשמע קול צעדים במורד ההר. איתן ראה אדם שכמו צץ יש מאין והעפיל לקראתו. כשהתקרב אליו, נעמד איתן על רגליו, לכבד את מי שניכר בו ששנותיו רבות משלו. משעמד האיש מולו, מתנשף נוכח חולשתו, המתין איתן בסבלנות עד שיצליח הקשיש להשיב אליו את נשימתו ולהסביר מה הביא אותו אליו. אף שמקום מושבו של איתן אינו נמצא בדרך שבה בני האדם נוהגים להלך.

"דְבר השם לי אליך, איתן בן אבידן בן גדעוני," אמר האיש לבסוף וחייך.

"אבידן בן גדעוני היה סבי," העמיד אותו איתן על טעותו.

חיוכו של האיש התרחב. "אכן," אישר. "עם זאת, זהו דבר השם אליך. זה תשע שנים מהלך אתה בין ההרים, מוצא בהם את מזונך וישן בהם, כחיית השדה הנודדת ללא מנוח. את השם אלוהיך שכחת, ואת מורשתך נטשת. על כן שלחני השם אליך היום הזה לצווֹתך לשוב לעיר הולדתך, לאסוף את שבטך בנימין ולעמוד בראשו, כפי שעשה סבך."

איתן נשא את עיניו אל השמים וצחק. "אני?"

האיש הביט סביבו. "היש אדם נוסף עמנו?"

"מי אני שאלך ואכתיר את עצמי, ומדוע שיקבלוני בני שִבטי כמנהיגם? נווד אני, לא למדתי פרק תורה ולא דאגתי לצורכי איש מלבד צרכי לאותו היום, וכיצד אבוא לפניהם כמי שיכול לעמוד בראשם?"

האיש חייך ברוֹך, הניח יד על כתפו והציע כי יֵשבו.

"ניכר בדבריך שכבר הירהרת בדברים," אמר.

"איך יכולתי להרהר בדברים, ואני האחרון מבני שבטי שראוי לנשיאות?!"

"כיצד תדע, אם במשך שנים לא פגשת איש?"

"יודע אני רק כי איני ראוי," השיב איתן.

שתיקה עמדה ביניהם. לבסוף דיבר איתן: "זוכר אני את סבי. נשוא פנים היה, בעל מידות, תלמיד חכם שספר התורה לא מש מידיו וביתו היה תמיד מלא אנשים שבאו לבקש את עצתו. ואני, מה אני? נער שחי במערות כחיית השדה, כפי שתיארת. איך אעמוד מול בני שבטי ומה אשיב לשאלותיהם, ולשאלתי שלי אין לי מענה?"

"וכי ייתכן שהשם ששלחני אליך אינו יודע כל זאת?" השיב האיש בקושיה משלו.

איתן הביט בו, מופתע מהאמת הפשוטה שבדבריו. "אכן, יודע השם צפונותי, ועם זאת, איני מבין כיצד יכול הוא לראות בי מי שראוי להנהיג את השבט הרצוץ הזה. לא מוטב היה אילו העמיד מנהיג מאחד השבטים האחרים, או אולי נביא שינהיג אותנו, בהדרכת השם?"

"הרי את זה בדיוק עשה השם כששלח אותי אליך."

איתן הביט הרחק אל נחלת יהודה, השבט הגדול והמבוסס שבראשו עומדים גדולי ישראל.

"איך?" שאל לבסוף בלחש את אשר נשגב מבינתו.

"ראשית עליך לשאת אישה, שכן אין אדם שלם בלי אישה."

איתן הביט בו נדהם. "אישה? מהיכן אמצא אישה?"

"הכן את עצמך לכך. עליך לחדול מחיי הנדודים, בנה לך בית והַרגל את עצמך לחיות בתוכו ככל בני האדם; נקה את עצמך וקנה לך בגדים שיכבדו את מעמדך; למד תורה כדי להחכים ולהעשיר את עולמך; ולבסוף, שוטט בין השווקים ותוּר אחר בת מיוחסת משבט יהודה, שאותה תחטוף לך בט"ו באב הבא."

איתן לא ידע אם לצחוק או לבכות. "מיהודה דווקא? ומדוע שלא אחפש נערה מבנות אפרים ומנשה, בני דודַי?"

"כך נאמר לי בנבואתי," אמר האיש.

"לא אוכל לשאת בת משבט יהודה, השבט שהוביל את המערכה נגדנו!" מחה איתן.

האיש משך בכתפיו וקם. "תמה שליחותי," אמר והחל להתרחק. אחר חזר על צעדיו. "רואה אני כי קשים עליך הדברים. עם זאת, מהשם יָצא הדבר וייטב לך אם תשליך מעליך כל מחשבה רעה שתמנע בעדך למלא את שליחותך."

איתן הינהן רק כדי שילך האיש ויניחוֹ לנפשו.

"יהי השם עמך," בירכוֹ האיש והלך לדרכו, עד שנעלם מעיני איתן בעיקול ההר.

איתן המשיך לשבת במקומו ולהרהר בדברי הנביא, עד שהגיעה החמה למערב.

"הבלים!" התקומם נגד הדברים ששמע וקם על רגליו.

הוא הלך לאורך גב ההר, עד שהגיע אל המערה שבה היו חפציו המעטים. הוא הניח את ראשו על צרורו והחליט לגשת למחרת למטעיו של סבו. שם יוכל להצטייד במזון מעצי הפרי שהמשיכו לגדול פרא ולקצור מן החיטה שגדלה מהגרגירים שנשרו בשנה שעברה. שבע רצון מתוכניתו, שהשיבה אותו אל שגרת חייו, עצם איתן את עיניו וביקש לישון. הוא קיווה שיהא זה אחד מאותם לילות נדירים שבהם חדלים מאורעות חייו לרדוף אותו גם בשנתו.

באותו הלילה החליפה הרוח את כיוונה, והקרירות הנעימה שהגיעה מצפון הניסה את היובש הלוהט שהגיע ממזרח. הדבר הקל את נשימתו והעמיק את שנתו. לפתע הרגיש איתן כי נשמתו מתרוממת ומרחפת על פני ההרים, עד שהגיעה אל גבעה, עיר הולדתו. בחלונות החורבות שנותרו בעיר מרצדים נרות, עדוּת לחיים. איתן אימץ את עיניו והביט בבית סבו, שעמד בראש ההר והואר גם הוא באור נרות. האור פָרץ והאיר את החשיכה, עד שהגיע אליו וסינוור אותו. הוא נרתע בבהלה וספג מכה בראשו מקיר המערה.

נסער, שיפשף את מקום החבטה. האם זה אות מהשם כי תתממש נבואת האיש שפגש בהר? שאל את עצמו. ראשו כאב ורוחו קָצרה לצאת אל המרחבים. הבל ורעות רוח, קבע בלבו. מן הסתם היו אלה קרני השמש שבהקו בעיניו ועוררו בו את חלום התעתועים. הוא אסף את מיטלטליו ויצא אל הדרך.

מטעיו ושדותיו של סבו חלשו על מדרונות ועל עמקים רבים בהרים שסביב גבעה. זיתים, תאנים, ענבים, תפוחים, שקדים ותמרים גדלו בעונותיהם. איתן נהג לכבוש את הזיתים, לייבש את התאנים לדבלים ואת הענבים לצימוקים, ומהתמרים הכין דבש. מכל אלה אכל גם בחורף. פעמים הזדמן לעיר וקנה נתח בשר מהשוחט, לשמח את שַבָּתוֹתיו, ופעמים קנה עדשים, לעשות מהן נזיד שיחמם אותו בערבים הקרים. אך רוב הזמן הסתפק בפירות שקטף מעצי סבו, ובחיטה ובשעורה שאגר באחת המערות, והם שימשו אותו למאכל כל השנה.

צעדים שנשמעו מאחורי גבו גרמו לו להסתובב. הנביא שפגש ביום הקודם התקרב אליו, אך פניו כבר לא היו מחויכות.

"עד מתי מתכוון אתה להטריחני לטפס בהרים אחריך?" גער באיתן.

איתן הביט ימינה ושמאלה, לא מבין מהיכן צץ האיש ומה יוכל לענות על שאלתו.

"נבואה נשלחה אליך מאת השם, ואתה עוסק בבציר ענבים?" המשיך איש האלוהים להטיח בו.

"איני מתאים להיות נשיא, ופחות מכך מתאים להינשא לבת יהודה," התגונן איתן.

הנביא נאנח. כשראהו לראשונה תהה בלבו מה מצא אלוהים בנער הפראי הזה לעשותו נשיא בישראל. אך על דבר השם אין לערער ולכן מילא את שליחותו ומיהר לשוב לשגרת חייו. אולם בטרם הגיע ליעדו דרש ממנו השם לשוב אל הנער ולוודא שימלא את ייעודו.

"ודאי שלא תוכל להתאים, אם תמשיך לחיות במערות ולדאוג לצורכי אותו היום בלבד," אמר לאיתן.

"רק זאת יודע אני לעשות," ניסה איתן להתנער ממנו.

"זוהי מחשבה תבוסתנית," הוכיחו הנביא.

"ומה יודע אתה על תבוסה?" התרעם על הזר שפלש לחייו.

"הנח לכעסך והשלם עם ייעודך," המשיך הנביא להוכיחו.

"להניח לכעסי?" התפלא איתן. "בתשע השנים האחרונות הזינו אותי בעיקר הכעס והשנאה. אם אניח להם כעת, לא אדע על מה להישען." הוא נדהם מהדברים שיצאו מפיו.

רגע ארוך הביט בו הנביא, וכל כעסו על הנער שהטריחו להלך בדרכים הרחק ממשפחתו, בימי חול המועד של סוכות, התפוגג.

"בוא," אמר לבסוף, מפויס.

"לאן?" שאל איתן.

"לשילֹה," ענה הנביא.

"מדוע?"

"הלוא חול המועד סוכות כעת," ניסה הנביא להכניס נימה עליזה לדבריו.

"ומה אעשה שם בלי משפחה ובלי שום מכר?"

"אני ומשפחתי נהיה מכריך," הבטיחוֹ הנביא.

זמן מה הירהר איתן בהצעה שהונחה לפתחו, בטרם הניח על הארץ את האשכול שקטף והלך אחרי הנביא, וזה הובילו אל דרך האבות העולה לעיר המשכן.

שעה ארוכה הלכו דוממים ושקועים איש איש בהרהוריו.

"היכן היית באותה מלחמה בין בנימין ליהודה?" החל הנביא לגלות בו עניין.

"נשאתי את כליהם של סבי ושל אבי והמתנתי להם בשולי שדה הקרב," השיב איתן וליכסן אליו מבט. הוא הרגיש נבוך מכך שהיה היחיד שניצל.

הנביא הביט בו זמן מה ותהה לראשונה על טיבו של הנער שאליו נשלח להודיע את דבר השם.

"סבי, אבי ודודי, שניצבו בראש המחנה, היו בין הראשונים ליפול בחרב," התנצל איתן. "וּמשהחלו גם בני דודי להינגף, לא נותר לי דבר לעשות אלא לברוח אל ההרים ולהציל את נפשי."

"אם כך, היית די בוגר לזכור את אשר אירע," קבע הנביא.

"הלוואי שיכולתי לשכוח," אמר איתן.

הנביא הניח יד מנחמת על כתפו ושניהם המשיכו ללכת בעודם שקועים איש איש בהרהוריו.

"סבי היה נשיא בנימין," פתח איתן בדברים.

"כן, ידוע לי הדבר," השיבו הנביא.

"כשהגיעה אליו השמועה על התכנסות כל השבטים, תמה מדוע לא נקראו גם הוא ושבטו אל הכינוס, אולם בטרם עלה בידו לשלוח משלחת למקום המפגש במצפה, כבר הגיעה לביתו משלחת שדרשה ממנו להסגיר שבע מאות מאנשי גבעה, כדי להוציאם להורג בעוון פשע וחטא שעליהם לא שמע איש מבנימין."

הנביא המשיך להלך לידו חרישית, כדי לא לקטוע את שטף דיבורו של הצעיר.

חיוך עלה על פניו של איתן. "סבא התיר לכל נכדיו וניניו בני שלוש־עשרה שנים ומעלה לשבת בשולי היכל הכנסים, להקשיב ולהשכיל מדברי החכמים," אמר, ושוב הרצינו פניו. "כך ישבנו בני דודי ואנוכי בשולי ההיכל ושמענו לראשונה, יחד עם חכמי בנימין, את ראש המשלחת מספר על אירועי אותו הלילה שבו, לטענתו, התעללו כל אנשי גבעה בנערה ורצחוה נפש. חכמי השבט, שלא שמעו על האירוע, הבטיחו לאנשי המשלחת כי יחקרו בעניין וימצו את הדין עם האשמים, אך אנשי המשלחת התעקשו לקבל בו במקום את מבוקשם, וַלא, יֵצאו למלחמה נגד בנימין." איתן נשא את עיניו אל הנביא. "לא נותרה לסבי ברירה אלא לסרב להם ולהתארגן למלחמה," הסביר, ובקולו נשמעה תחינה כי ישמע ויבין את בני שבט בנימין, ששמם הוכתם ללא הצדקה.

הנביא הצטער על שחיטט בפצע המדמם בלבו של העלם, שהלך והתחבב עליו.

"ספר לי על בית סבך," הסיט אותו למחשבות ולזיכרונות נעימים יותר.

פני איתן הוארו כשהירהר בזיכרונות ילדותו. "בית גדול היה לסבי ותחת קורת גגו חיו ארבעת בניו על משפחותיהם," פתח. "המולה תמידית היתה בבית, הוא המה ילדים ואנשים שנכנסו ויצאו בו כמעט בכל שעות היום והלילה, ועם זאת מעולם לא ראיתי את סבי מוטרד או כעוס בשל המהומה. גם אם השתובבנו והרעשנו והתפרצנו לשיחותיו ולמפגשיו עם אנשים חשובים, מעולם לא גער בנו. רק קרא לנו, הביט עמוק אל תוך עינינו והעיר לנו בקולו השקט. די היה בדבריו להעמידנו במקומנו ולהרגיע את שובבותנו." זיכרונותיו היו כמים חמים המלטפים את החבּורה ומרכּכים את הכאב.

"ואמך, ספר לי מי היתה," ביקש הנביא.

חיוך פשט על פני איתן. "אמי היתה נכדתו של נשיא שבט אפרים. יפה היתה ולא היה אדם שלא התעכב לידה, לברך את השם על יפי בריותיו," אמר והביט בנביא. לראות אם הקשיב לו. "אך לא רק שֵמע יופייה הלך לפניה, גם ידיים מבורכות היו לה, וכל אשר נגעה בו צלח. לכן בכל השמחות והחגים היתה זאת היא שרקמה ויִיפתה את הבגדים." איתן השתתק והמשיך להרהר באמו ובדברים שלא מצא מילים לתארם. בלי שהרגיש שב החיוך והתפשט על פניו.

"הרי לך מחשבות טובות להגות בהן," נכנסו להרהוריו מילותיו של הנביא.

איתן נשא אליו את עיניו.

"בכל עת שיחדרו המראות והזיכרונות הקשים למחשבותיך, והכעס והכאב יאיימו להשתלט על רגשותיך, שוב לזיכרונות היפים והשמחים מימי ילדותך, והם יגנו עליך מפניהם," אמר.

איתן הינהן, ושוב שקעו שניהם בהרהורים.