רוברטו בקי – האיש מאחורי הסטטיסטיקה

רוברטו בקי הלך לעולמו בשיבה טובה ב־26 בנובמבר 1995. בשבועות האחרונים לחייו, כשהכרתו מעורפלת וכשסביבו התאספו יקירי משפחתו, אולי, נחסכה ממראה עיניו ומתודעתו טרגדיה נוראה — רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי מתנקש יהודי קיצוני. אירוע זה בלי ספק היה מזעזע מן היסוד את נפשו כיהודי וכישראלי, ואת תחושתו האיתנה כאזרח וכאיש שאהב את מדינתו. רוברטו בקי היה איש אקדמיה, מורה וחוקר מבריק, ובו בזמן היה משרת ציבור מובהק — המייסד והמנהל הראשון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ“ס) — אשר נשא את דגל המדע והממלכתיות. מעשה הרצח הברברי בא, מעל לכל, לערער את היסודות האלה, המאפיינים מדינה תקינה, המתבססת על ערכים יהודיים ודמוקרטיים, המנוהלת על פי תהליכים מוסדיים נאותים ושקופים והנשענת על ידע ושיקול דעת בקבלת החלטותיה.

כ־27 שנים מאוחר יותר, נחסך מרוברטו בקי עוד מחזה, אמנם שונה מאוד אך בכל זאת הזוי, שהיה אף הוא מעמיד במבחן קשה את היסודות המדעיים המושתתים על יושרה אקדמית של המערכת הסטטיסטית שבנה, ויחד עם זה את אמות הסיפים של הממלכתיות בישראל. המדובר בניסיון של ראש ממשלת ישראל למנות לתפקיד הסטטיסטיקן הלאומי — על אותו הכיסא שבו בקי עצמו ישב כיובל שנים קודם לכן — פעיל פוליטי מבין מקורביו, אדם נטול רקע והכשרה מקצועיים, כנדרש מממלא תפקיד רם כזה. ניסיון המינוי הזה אמנם נכשל מהר מאוד, ובסופו של דבר נתמנה לתפקיד אדם אחר בעל כישורי הסף הנדרשים. אולם, עצם המחשבה שהלמ“ס עשוי להפוך לעוד שלוחה של מנגנון פוליטי־מפלגתי, נטול עצמאות ומקצועיות, מעוררת חרדה.

הספר שלפנינו מתאר — בשפע של דוגמאות ובאזכור אירועים משמעותיים שלא תמיד היו ידועים לציבור — את חייו ופועלו של רוברטו בקי. בקי היה דמות מופת של אדם השואף לאמת מדעית, אך לא במנותק מאמת ערכית. שאיפת החוקר לשלמות ממצאיו פעלה מתוך עיקרון של אינטגריטי אשר חייב אי־תלות מוחלטת של מערכות הידע מכל אילוץ או אינטרס אחר.

סיפורו האישי של בקי מספק זווית ייחודית ומרתקת על תולדות עם ישראל: הפגיעה הקשה שחווה בעת הרדיפות הפשיסטיות, ושיקומו במדינת ישראל. יהדות איטליה שימשה מקום מפגש בין הקהילות הוותיקות, שהיו שם עוד מתקופת המכבים ובין זרמי הגירה יהודית שבאו במשך הדורות מכול עבר: ממזרח הים התיכון וממערבו; מאירופה בצפון, ומצפון־אפריקה בדרום. במשך מאות שנים נוצר באיטליה כור היתוך — מפגש תרבויות יהודיות שונות אשר הצליחו להתאחד במיזוג ייחודי ואיכותי. שורשיה היהודיים של משפחת בקי שאבו מספרד במערב ועד קושטא במזרח. בנוסף לדבקות ולהעמקה במורשת היהדות ובערכיה, התקיים באיטליה גם מפגש פורה עם ערכים הומניסטיים ואסתטיים של תרבות הרוב הסובב. האמנציפציה אפשרה ליהודי איטליה מודעות אזרחית והזדהות עם הערכים של התנועה לשחרור לאומי, הריסורג‘ימנטו. הסינתזה המורכבת והאיכותית הזאת עיצבה את אישיותם של הוריו של בקי, את משפחתו המורחבת ואותו — יליד רומא, אך בעל רקע ממחוז פיאמונטה הצפון מערבי.

בקי היה כבר בגיל 29 פרופסור מן המניין באוניברסיטה של ג‘נובה. הוא היה שותף צעיר אך מלא לאותה אסכולה של סטטיסטיקנים איטלקים מצטיינים שהתמחו בפיתוח שיטות מדידה ויישומן למגוון תופעות בעלות משמעות חברתית רחבה. באיטליה, הדמוגרפיה התפתחה כמקצוע בעל תשתית סטטיסטית חזקה ושאיפה ליצור מאגרי נתונים שיטתיים, כגון מרשם התושבים — שעדיין בימינו לא קיים בכל הארצות. אחד ממוריו של בקי היה קורדו ג‘יני (Corrado Gini), מפתח מדד אי־השוויון שאין בעולם מי שאינו מכיר ומשתמש בו. אך, בד בבד עם הקריירה האקדמית שלו, בקי הצעיר פיתח זיקה חמה לאידיאלים הציוניים ולארץ ישראל. כאשר המשטר הפשיסטי חוקק את “חוקי הגזע“ האנטי יהודיים בין הקיץ לסתיו של 1938, ובעקבותיהן הוא סולק ממשרתו, הוא ומשפחתו כבר היו על אנייה בדרך לארץ ישראל. יחד עם קומץ אינטלקטואלים וחלוצים ציוניים אחרים, בקי הביא ליישוב המתהווה את משב הרוח הרענן של התרבות הייחודית של יהודי איטליה.

עם הגיעו ארצה חלה ירידה חדה במעמדו, מפרופסור מן המניין לחוקר זוטר בבית חולים הדסה — אירוע המהווה דוגמה ומופת למי שמבקש להבין ולהעריך את נסיבות העלייה לפני קום המדינה ואחריה. הודות ליכולותיו האישיות, בקי הצליח לשקם בתוך מספר שנים את מעמדו והיה לדמות המרכזית בלמ“ס של המדינה החדשה, וממובילי לימודי מדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. סגולותיו של בקי, צאצא של משפחות למדנים, כללו הן את היכולת לחדש ולפתח תחומי ידע חדשים ולהעביר את הידע הרב שלו לתלמידיו ולעוזריו, והן את היכולת לשלהב את הקרובים אליו ולהוציא מעצמם את המקסימום. יכולת זו הייתה משמעותית מאוד בעיניו. עם זאת, הוא הצטיין בתכונה חשובה נוספת: היכולת לבנות ולמסד את המחקר במסגרות איתנות ויציבות, ובתוך כך להמשיג את מטרותיו ואת אופיו של המבנה המוסדי, מתוך שיתוף של רבים אחרים — מעוניינים ומתאימים. תפקידו של הבונה מסגרות אקדמיות וציבוריות אינו נחות מזה של המפתח הגאוני של רעיון או מושג חדשני.

הלמ“ס היה במשך השנים למקור סמכותי של ידע עיוני לכל חוקר המעוניין במורכבותה של החברה הישראלית, ושל ידע יישומי הנחוץ לכל זרועות הביצוע של הממשל. בתוך כך התברר הצורך לקבוע לא מעט מושגים, קטיגוריות ותקנים חדשים (ועקב כך חידושי לשון) לסוגיות המתעוררות לראשונה או לסוגיות ידועות מכבר, אך המקבלות משמעות חדשה בהקשר של המדינה החדשה. בקי היה מעוניין בראש ובראשונה בסוגיות הדמוגרפיות. מול המציאות של עלייה המונית והטרוגנית, ולנוכח הריבוד החברתי המתהווה עקב כך, הוא היה חייב להכריע בין טיפולוגיות שונות למיון אוכלוסין. החלטתו הייתה להעדיף מיון לפי יבשות המוצא — במונחים ניטרליים של אפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה — ולא לפי קהילות תרבותיות היסטוריות — כגון אשכנז וספרד. ואף־על־פי־כן, בנרטיב הפוסט־מודרני והפוסט־ציוני של ימינו, היו כאלה שטענו כי הטיפולוגיה שאימץ כוננה את הבעיה העדתית בישראל. ביקורת הזויה זו מתעלמת מן הצורך לקבוע קטגוריות המנסות לתאר בעיות קיימות כדי לאפשר התמודדות עמן. אין הקטגוריה יוצרת את הבעיה. גם אם לא תהיה קטגוריה, הבעיה בעינה תעמוד. בקי גם הואשם כמי שכביכול פברק את “הבעיה הדמוגרפית“ בישראל. אך האמת היא שעבודתו המחקרית ומאמציו לפתח יוזמות של מדיניות חברתית לרווחת משפחות בישראל, לא רק חזתה תהליכים דמוגרפיים משמעותיים בראשית התהוותם. היא גם הקדימה חשיבה מערכתית אודות האיזון הרצוי בהרכב הגילים, תובנה שמדינות רבות בעולם מגיעות אליה רק באחרונה, ומנסות נואשות ליישם אותה בפועל.

בקי גם עמד בין אלה שהגו את הרעיון של מספר זהות אחיד לכל תושב אשר ישמש בכל המערכות הציבוריות האפשריות. הכלי הפשוט הזה עזר מאוד בייעול תפקוד הפרט במערכות המורכבות של ימינו.

בתחום האוניברסיטאי, עמד בקי בין מקימי הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. קודם לכן היו הנושאים הרלוונטיים שעסק בהם מעין נספח של הפקולטה למדעי הרוח. והוא יחד עם מספר שותפים בכירים, וביניהם בעיקר הסוציולוג שמואל נח איזנשטדט והכלכלן דן פטינקין, קידם פריחה עצומה של לימוד, מחקר והוראה בתחומים השונים של מדעי החברה בישראל. הוא גידל לפחות שני דורות של חוקרים שהיו לסגל הבכיר בכל האוניברסיטאות בארץ. כמו כן עלה בידו למשוך קרנות מחקר גדולות שסייעו להעמיד את המחקר החברתי על רגליו, ועודד את המצוינות שהייתה לסימן ההיכר שלו. תרומותיו האישיות היו במיוחד בתחום של פיתוח מדדים להערכת תופעות דמוגרפיות שונות, כגון הרכב גילים ונישואין, מדדים לסינתזה של סדרות גיאוגרפיות־סטטיסטיות, הצגה גרפית, ובאופן כללי העמדת הדמוגרפיה במרכז המפה של חקר המציאות של מדינת ישראל. אולי בין אהבותיו הגדולות ביותר היה חקר התפוצה היהודית, בפרספקטיבה דמוגרפית היסטורית ובת זמננו. התעניינות זו הביאה אותו לייסד את המכון ליהדות זמננו, יחד עם משה דייוויס וחוקרים אחרים, ואת המדור לדמוגרפיה וסטטיסטיקה של היהודים, יחד עם עוזיאל אוסקר שמלץ. הוא מילא תפקיד חיוני בתחייה מחדש של התחום הזה שתשתיותיו נהרסו למעשה כתוצאת לוואי של שואת יהודי אירופה.

חשיבותו של בקי כבעל חזון וכבעל יכולת ביצוע הייתה עצומה והשפיעה לאורך שנים. כתמיכה לכך אציג שתי אמירות, אמנם שונות מאוד זו מזו, אך לשתיהן תוקף עד לימינו. הראשונה, המוזכרת בגוף הספר שלפנינו, היא עמידתו של רוברטו בקי, הסטטיסטיקן הממשלתי, מול הלחצים של דמויות פוליטיות דומיננטיות, כגון שרת העבודה גולדה מאיר ושר האוצר לוי אשכול. אלה — כל אחד בזמנו, במחשבה אולי תמימה, או אולי ערמומית — ביקשו ממנו “להיטיב עם העם“. למעשה הייתה זו דרישה שהוא “ישפר“ או “ירכך“ מדדים כלכליים, כגון אחוז האבטלה או אחוז האינפלציה, אולם בקי עמד כסלע איתן מול דרישות אלה. בכך הוא קבע את סטנדרט הזהב של הלמ“ס שאין כוח שיוכל להתגבר על היושרה של הנתון הסגולי. רק כך הנתון יהיה בעל ערך ויוכל למלא את תפקידו כמספק מידע חיוני למקבלי ההחלטות — תהיינה אשר תהיינה. לפוליטיקאים הבכירים האלה לא הייתה ברירה אלא לסגת מדרישותיהם, מתוך הערכה רבה לאיש שעמד מולם.

האזכור השני מקורו בשיחה שקיימתי לפני כמה עשרות שנים עם ד“ר חסן אבו־לבדה, המייסד ואז גם המנהל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית ברמאללה. מעבר לחילוקי דעות מהותיים שהיו בינינו על פוליטיקה, אבו־לבדה אמר לי אז במלוא הכנות: “אנחנו רוצים להקים מדינה פלסטינית, וכדי שזה יקרה נצטרך זרועות ממלכתיים מתפקדים כמיטב המדינות בעולם. אחד הכלים החיוניים הוא לשכה מרכזית לסטטיסטיקה מתפקדת ואמינה. אין לנו הרבה אמצעים, אך אם נרצה לקחת דוגמה מהקיים במקומות אחרים, הדוגמה האידיאלית שאליה אנו שואפים להגיע היא הלמ“ס הישראלי, והדמות למופת לסטטיסטיקן ראשי היא זו של פרופסור רוברטו בקי. בקי, בנוסף למתרחש בארצו, היה מעוניין גם בתפוצה העולמית של עמו“.

אפשר שיהיו כאלה שלא יאהבו את הדוגמאות ואת ההצהרות האלה, אולם דומה שיש בהן את כל מה שאדם יכול לבקש להנצחת מיטב שמו וזכרו. יהי זכרו ברוך.