רודפת בצע תמימה

מריסה השתנקה בשקט כשהגבר שמולה פתח קופסה דקה שהוציא מכיס המקטורן.

"בשבילך," האיש אמר. היה ניצוץ של חיבה בעיניו כשהחליק את הקופסה לעברה. "אני רוצה שתקבלי את זה."

מריסה הסתכלה עליו, הנאה גלויה בהבעתה.

היא ליטפה בקלות את האבנים היקרות שהתנוצצו באור הנר שעל השולחן. "זה יפהפה!" היא התנשמה. ואז נראתה בעיניה הבעה מוטרדת יותר. "אבל אתה בטוח...?"

הגבר הניד בראשו בהחלטיות. "כן, בטוח."

מריסה הרימה את הקופסה, סגרה באי רצון את המכסה, והתבוננה בגבר שהעניק לה מתנה כה יפה שסמלה את משמעותה עבורו. היא הפילה את קופסת התכשיטים לתוך תיקה – תיק העור הרך והיפה עם לוגו המעצב שהיה עוד מתנה כזו. ואז היא הרימה שוב את עיניה אל הגבר. היא גילתה עניין רק בו! היא בהחלט לא הבחינה בגבר בגיל העמידה שסעד לבדו, במרחק כמה שולחנות, והיה שקוע בשליחת מסרונים מהמכשיר הנייד שלו, פניו מוצלות.

מהפגישה ראשונה ועד לרגע היקר הזה הוא שינה את חייה ללא היכר, והנס לא הפסיק להדהים אותה. כשהגיעה ללונדון לפני חודשים אחדים, לא היה לה כל מושג – אפילו לא שמץ – באיזו טוטליות ישתנו חייה. היו לה תקוות, זה נכון, ואמביציות ומטרה –

אבל העובדה שהן התממשו היתה עדיין מופלאה מבחינתה. והכול התגלם בגבר הנאה שיש מולה, והתבונן בה במסירות כזו.

היא נשכה את שפתה. לו רק לא היתה צריכה להסתתר בפינות חייו של איאן, לולא היה עליה להסתתר כאילו היתה סוד מביש. אבל כך יראו אותה, היא ידעה. מישהי שנאלצת להסתתר, שלעולם לא יכירו בה בציבור, לעולם לא תיחשף לָעולם. בגלל זה הם יכלו להיפגש רק בצורה הזו, במקומות שאיאן לא ביקר בהם בדרך כלל, שבהם לא הכירו או זיהו אותו, היכן שלא ייתקל במישהו שיפקפק בעובדה שהוא סועד כאן איתה – מישהו שמכיר אותו ואת אווה.

אווה...

השם הדהד בראשה של מריסה, פקד אותה כאילו היה רוח רפאים שאי אפשר לגרש. עיניה התמלאו רגשות. אה, היא חשבה במצוקה, לו אווה לא היתה מי שהיא. הרגש העמיק, והיא הסתכלה מעבר לשולחן בפנים הנאות והחייכניות שמולה. לו רק אווה לא היתה האישה שאיאן נשוי לה...