רוזמרי

הכיסאות היו מרווחים באופן שווה, וצבועים בכחול כהה. הריפוד שלהם היה נוח, ושינה על גבם הייתה יכולה להיות נהדרת, אבל אני מניח שזו צרה של כל סטודנט בכל כיסא. המרצה שלי היה אדם שהערצתי, בעל חמישה עסקים קטנים ועסק אחד גדול. זה היה אדם שידע להשקיע את הכסף שלו נכון כך שירוויח כפול בעתיד. מר האדן היה בן 59, קירח ובעל כרס בירה קטנה. מהרגע שבו התחיל לדבר, עד הרגע שהוא שחרר אותנו מהשיעור שלו, הייתי ממש מהופנט.

הוא היה טיפוס כריזמטי, אם כי ממורמר קלות על החיים.

הוא הסביר לנו שלעשות תואר במנהל עסקים זה בדיחה לעומת הקמת עסק אמיתי וניהולו. הוא גם אהב להפתיע אותנו ולשאול שאלות פתאומיות. בשיעור הראשון שלנו איתו הוא נתפס על בחור בשם שריקו. לשריקו היה ריח תמידי של קארי, לא רק כי הוא אכל קארי כל הזמן, אלא גם כי הוא פשוט הודי. הריח היה לא נעים אך נסבל, ועם הזמן למדתי לחבב את הבחור.

אני חושב שאחת הסיבות שכל כך רציתי להיות כמו מר האדן, הייתה צורת הדיבור הכובשת שלו, הרצון שלו להיות מעבר לאדם ממוצע, אבל בעיקר בגלל החום שהוא הרעיף עלינו, כאילו היינו ילדיו. באחד השיעורים הראשונים שלי איתו מר האדן לקח אותי לסיבוב באוניברסיטה. הקמפוס היה נהדר, עם מדשאות מטופחות בהגזמה, ספריות על גבול הדממה, אחוות ומסיבות בלי הפסקה, ובנוסף אנשים שהיו פשוט ברמה אחרת, מאוד גבוהה.

את הפרויקט הראשון שלנו היינו צריכים להציג בפני כל משתתפי הקורס. תמיד חשבתי על עצמי כבנאדם בעל ביטחון גבוה, אבל אגלה לך את האמת, הייתי פחדן. וכתוצאה מכך, אף פעם לא נעמדתי ודיברתי מול קהל. אבל לפחות עם הזמן התקרבתי יותר ויותר למר האדן, ולקראת אמצע הסימסטר ניגשתי אליו כמו שניגשים אל מדריך, ולא אל המורה שלך.

״מר האדן?״ שאלתי במבוכה.

״ כן דוויין, אם כי אני קצת עסוק״, מר האדן אמר, ואז הסיר את משקפיו בהקשבה מלאה אליי. בחיי לא נתקלתי במישהו שמודיע שהוא עסוק, אך מפנה בשבילך זמן.

״אני יכול לשאול אותך שאלה כנה?״ קולי נשמע קצת מהוסס, אבל ידעתי שמר האדן לא יעיר לי על זה.

״כמובן״, הוא ענה בחיוך עדין, שהזכיר לי את אבא שלי.

״מה אתה חושב עליי?״ שאלתי, סקרן לדעת אם הוא רואה אותי באותה צורה שבה אני חושב על עצמי.

״אתה בחור נבון, קצת סנוב, ובעל כריזמה שרק צריכה מעט ביטחון עצמי כדי לצאת החוצה.״ מר האדן השיב בצורה ברורה, עניינית ונטולת רגשות.

״תודה״ עניתי, ויצאתי מהכיתה, אולי קצת מאוכזב.

באותו יום הבנתי משהו שלא חשבתי עליו אף פעם. כל החסרונות והמגרעות שאנו מנסים בכוח להסתיר,הם דווקא אלה שרואים עלינו ישר. אני חושב שגם את נתת לי את השיעור הזה. כשיצאתי מהאוניברסיטה, המילים של מר האדן הדהדו בראשי. פתאום הבנתי שדמות בוגרת בחיים שלי יכולה להיות לא פחות משמעותית בשבילי מאבא או אמא. אבל מחשבותיי נקטעו, כאשר ראיתי את ננסי.

״לא! זה לא יכול להיות… דוויין? זה באמת אתה??״ ננסי שאלה בקול נרגש, וקפצה עליי בחיבוק ענק. את ננסי הכרתי בטיול לדרום אמריקה. היא וכמה חברות שלה ישנו באותו המלון שלי. לננסי שיער אדמוני ועגיל באף, יש לה גם מלא נמשים, והיא לפעמים מזכירה לי חתול חשדן. היא מדברת בדרך כלל בצורה טיפשית, לא חושבת על כל מילה שיוצאת לה מהפה. אבל למרות זאת, העברתי איתה איזה חודש נחמד. היא קראה לנו זוג, ואני קראתי לה חופשה. כשחזרנו לניו יורק, הבטחתי לה שלא אשכח אותה, ושניפגש מיד אחרי שנתרגל בחזרה לחיים האינטנסיביים בעיר. אבל ככל שעבר הזמן, היה לי פחות ופחות אכפת מננסי, וככה הקשר פשוט התנתק.

ננסי חיבקה אותי חזק, ובציפורניה הארוכות היא ליטפה את עורפי. ״אתה לומד פה?״ היא שאלה בקול מופתע. אני מודה שקצת נעלבתי. היא לא חשבה שאני יכול להיות גם בחור מלומד? ״כן..״ עניתי במקום, וקולי כבר היה נשמע לא מעוניין. ״שיהיה בהצלחה״, ננסי השיבה קצת עצבנית פתאום, כנראה נזכרה בעבר. ״מה שלומך?״ שאלתי, באמת רוצה לשמוע מה חדש אצלה. ״יש לי חבר״, היא ענתה, ומיד לאחר מכן השתתקה. ״שיהיה לכם רק טוב״, עניתי, לא בטוח כל כך במילים שיצאו לי במהירות ללא שליטה. ״טוב לי״, היא ענתה מידית, קצת מתגרה, ועם זאת קצת מרגיעה. ״אז נתראה באוניברסיטה״, הודעתי לה, מנסה לסיים את השיחה המביכה. ״נראה״, ננסי השיבה, כנראה מנסה להחזיר לי באיזושהי דרך, לבטא נקמה. חייכתי אליה ונופפתי לשלום, בעודי מתרחק אט אט ממנה, ומסתכל לעבר האופנוע שלי.

נסעתי מהר מדי, חשבתי יותר מדי, ועם זאת לא היה לי אכפת בכלל משום דבר ומאף אחד. ועל אף שמר האדן אמר שאני בעצם בכלל בחור קצת סנוב ודי פחדן, החלטתי שהוא איש זקן ומריר, שכנראה היה נותן הכול כדי לחזור לגיל שלי עוד פעם אחת. העדפתי לכסות לעצמי את העיניים בעזרת מילים רעות על אנשים, שרק עמדו כמראה בדרך שלי, כי ככה היה הרבה יותר קל.

אבל אז את הגעת.