רוח צפונית

"החיים אינם נהר ארוך ורוגע. הם נסיעה באופניים ישנים בדרך לא סלולה, עם עליות תלולות וירידות מטורפות. לפעמים תמצאי את עצמך חבולה, בצד הדרך. חייבים לעלות שוב על האופניים ולהמשיך בנסיעה. מה שתראי לפנייך בדרך אינו טוב יותר או רע יותר ממה שראית עד כה. אבל הוא שונה וחדש, והוא הדרך שלך. עלייך להמשיך ולנסוע בה עד תומה. לטוב ולרע."

ליאונטינה מייעצת

יש ימים שבהם אתה יודע שמשהו הולך לקרות. תור לרופא. הכתבה שעבדת עליה שישה חודשים מתפרסמת. הטיסה מגיעה. או יוצאת. יש ימים שאתה מתעורר לבוקר רגיל לגמרי, אבל במהלך היום זה מגיע. החברה שלך עזבה אותך. פוטרת מהעבודה. תאונת דרכים. מוות של חבר קרוב. כשקמתי בבוקר שבו נמצאה גופתה של יערית דנון, חשבתי שאני הולך לקראת יום מהסוג הראשון, אבל הלכתי בעצם לקראת יום מהסוג השני. אף פעם אי־אפשר לדעת. אני חושב שגם יערית לא ידעה.

כשהתעוררתי היתה השעה קרובה לשתים־עשרה בצהריים, החדר היה חשוך. ריח של משהו לא נעים שנשפך על הרצפה, ואולי אלכוהול, וגראס. ג'וינטים זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, אז משהו כאן לא היה כרגיל. הסתכלתי הצידה וראיתי שם בחורה. קמתי לאט, והשתדלתי לא להעיר אותה. לא בדיוק זכרתי מיהי ומה היא בדיוק עושה שם, ולא התחשק לי להתחיל בשיחות המביכות האלה עוד לפני הקפה הראשון. בראש שלי פעם משהו כואב ותדיר, שסיפר לי כמה בדיוק שתיתי. לא שהייתי צריך את התזכורת. הבחורה האלמונית במיטה שלי סיפרה לי את כל הסיפור בלי לומר מילה. אבל אלוהים לא אוהב אותי. לפחות לא באותו היום. עד שזחלתי לשירותים, ומשם למטבח, היא כבר לבשה את אחת החולצות שלי, והתחילה "להכין קפה" ברעש, תוך כדי שהיא לא חדלה מלקשקש.

"זה לא כאילו שהלהקה שלנו צריכה את הדברים האלה כדי להתקדם. כאילו אנחנו ממש־ממש לקראת הסינגל הראשון, אבל אם אנשים כמוך... נו... סלבריטיז יסתובבו איתנו אז זה מה־זה יקפיץ לנו את הסיכויים. כי אני בטוחה שמבחינה מקצועית אנחנו ממש־ממש על רמה. יו... אני בבית של רובי שרקליס! אתה קולט? איזה כיף שמחר סוף־שבוע ארוך? מה לא כיף? אני כרגע בין עבודות. מקדישה את עצמי ללהקה. אבל לפעמים אני ממלצרת וגם ברמנית ב'הוקאיי'. אתה ידעת שזה דמות מ'מ.א.ש' שזה סדרת טלוויזיה משנות השישים? נורא מצחיק. הם עושים את הפאב שלהם על דמות ענתיקה שאף אחד לא מכיר ואנשים בכל אופן באים. כי זה מקום ממש מגניב."

היא היתה אדומת שיער וירוקת עיניים, וניתן היה לומר שיש לה גוף יפה, אילולא קעקוע של פֵיה שכיער את כתפה השמאלית. התחלתי פחות או יותר להבין מה היא עושה בדירה שלי, והקשקושים שלה הזכירו לי גם איפה נפגשנו. אם אני מגיע למצב שאני תופס גרופיות בפאב, אז המצב שלי לא טוב. היה לי ניסיון עם דברים כאלה. זה אף פעם לא נגמר טוב. ניסיתי להצמיד שם לפנים האלה. הבטתי בעיניים הירוקות, הגדולות והריקות, ובפה המקשקש ללא הרף. ניסיתי להתרכז. שבט הגמדים המעלה קורבן אדם לצלילי תופי טם־טם שרקד את האומפלה בומפלה ברקתי השמאלית הפריע, אבל אחרי דקה המידע צף ועלה.

"עדן..." אמרתי. היא השתתקה לרגע. כנראה זכרתי נכון את שמה. "יש לי כמה דברים לעשות שבאמת עדיף לעשות אותם לבד. אני מתכוון מבחינה מקצועית. פגישות עם מקורות סודיים וכאלה. תרשמי לי יפה־יפה את המספר שלך על פתק, ותתקשרי למונית? אני משלם. כמובן."

היא לא נעלבה. היתה בה עליצות וקפצנות שעמדו בניגוד טוטאלי למה שהרגשתי. אולי זה פער עשרים השנה שבינינו. אולי זה כי היא שכבה עם סלבריטי ואני שכבתי עם ברמנית. לא יודע. היא רשמה בצייתנות ובכתב יד ילדותי ועגול את שמה המלא ולא פחות משלושה מספרי טלפון (אחד מהם אצל אחותי כי לפעמים אני שם כי היא צריכה הרבה בייביסיטר כי היא בהייטק ולפעמים משאירים אותה שם בערבים והתינוק כבר רגיל אלי), והתקשרה למונית. היא עוד הספיקה להגיש לי את הקפה לפני שיצאה. דווקא לא רע. כששמעתי את הדלת נטרקת, הצתתי את הפתק עם מספרי הטלפון והדלקתי באמצעותו את הסיגריה של הקפה של הבוקר. נהניתי הנאה מרובה לראות את פרטיה עולים בעשן. קיוויתי שלא אראה אותה עוד לעולם.

מרוצה מאוד וזחוח מעט יצאתי החוצה ואספתי את העיתונים מתיבת הדואר. בגלל החורף העיתון היה עטוף בשקית ניילון, ולא ראיתי את הכותרת. אבל ידעתי מה היא צריכה להיות. "הקצין והקטינה". אני עצמי נתתי את הכותרת, וגם עבדתי על העימוד של הכתבה עד לרמת גודל הפונט של כותרת המשנה. את הכתבה עצמה על ראש אמ"ן לשעבר והיום יועץ בכיר לראש הממשלה, והקטינה הפלסטינית בת השש־עשרה, נפרסם ביום שישי, במוסף. היום אמור להיות הטיזר. אבל זאת נקודת האל־חזור. היום הכול יתפוצץ. עדיין לא בדקתי את הטלפון ואת המייל. הביפר היה זרוק בפינה, מכובה. אבל ידעתי שהם מתפוצצים מהודעות. הבוקר הזה אמור להיות מהנה ומענג, ורציתי להאריך אותו כמה שאפשר.

גמעתי עוד לגימה מהקפה, לפני שקרעתי את הניילון והוצאתי מתוכו את העיתון. עברה חצי שנייה עד שהבנתי שמשהו לא בסדר. הכותרת עסקה במשהו ששר האוצר אמר על שער הדולר, ועוד איזה משהו שנשיא ארצות הברית אמר על הפלסטינים. או הפלסטינים על הנשיא. המילים "אבידן דרוקר", "ראש אמ"ן" או "אימתיאז אסאללה" לא הופיעו כלל. גם לא בעמוד האחורי. אופס. כשבדקתי את הטלפון הסלולרי והמייל, היו שם רק הדברים הרגילים. הבנק שוב סבור שאני חייב לו כסף, והרבה. ניקול שלחה לי תמונה ממסיבת חנוכה. זימון לישיבת מערכת ביום שלישי הבא. כנראה משהו מאוד־מאוד לא בסדר.

חיכיתי עוד כמה דקות שהטלפון יצלצל. ככל שהזמן עבר והוא לא צילצל, הבנתי שאני זה שצריך ליזום את הקשר. נשברתי והתקשרתי. הוא ענה מיד.

"מה?" שאלתי.

"מה אתה חושב."

"אני חושב שאם הכתבה שלי לא נמצאת בעמוד הראשי אז יש בעיה, ואני רוצה לדעת מהי."

"גם אני חושב שיש בעיה, ואני חושב שאתה לא מתחיל אפילו להבין באיזה בעיה אתה נמצא, ואני רוצה לראות אותך כאן תוך חמש דקות."

"אנ'לא יודע. יש לי..."

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות כרגע שהוא יותר חשוב מלדבר איתי. אני מוכן להתערב שהתעוררת לפני רבע שעה, ליד מישהי בערך בגיל של החברה שלך אימתיאז אסאללה, ושמה שאתה רוצה לעשות זה לנסות להתאושש לגמרי ממה שקרה לך אתמול בלילה. אני לא רוצה לדעת מהו, אבל יש לי ניחוש לא רע. אז תבין. אם אתה לא אצלי תוך חמש דקות, אז אל תגיע בכלל. אתה יודע מה? קח עשר דקות. אני רוצה לראות אותך גם אחרי מקלחת ותגלחת. ותצחצח שיניים."

אלי לא מדברים ככה. גם לא פירסטטר. נראה שאין לי ברירה. אגש לשם ואדפוק על השולחן. אני אראה לו מה זה.

בכל הסרטים העיתונאי שמגיע לשולחן של העורך הראשי צריך לעבור דרך חדר גדול שבו עובדים עיתונאים רבים ליד שולחנותיהם. כולם מסתכלים עליו מחזיק בידו את הגילוי המדהים שיהפוך את העולם על פיו, את פיסת הנייר, את ההקלטה, ועובר דרך המעבר, החסום לעתים על ידי העיתונאי הוותיק, הציני והשחוק, שמחזיק כוס קפה ומנסה לשכנע אותו לרדת מזה. החדר של העורך הראשי, מין בן בראדלי כזה מה"וושינגטון פוסט", הוא תמיד קובייה כזאת מזכוכית, שמה שקורה בה חשוף לכל העיתונאים. כשהשיחה מתלהטת אז העורך סוגר מין תריסים ונציאניים כאלה, אבל זה לא ממש עוזר כי כולם יכולים לראות ולשמוע את מה שקורה שם. אז החדר של ברוך פירסטטר היה חדר רגיל לגמרי בקומה נפרדת של הבניין של העיתון. אל החדר הוביל מין חדרון כניסה כזה שישבה בו המזכירה שלו, שאותה היה מחליף אחת לכמה חודשים, והיא סיננה שיחות טלפון ומנעה את הכניסה ממי שלא צריך להיכנס. החדר עצמו לא רע. די גדול, עם ספרייה, ופלזמה על הקיר, וארון עם גביעים ותעודות ותמונה עם שמעון פרס וביל קלינטון. הוא ישב ליד השולחן שלו וקרא מעל מסך המחשב דו"ח פיננסי ארוך באנגלית, שטרח להוריד ולהסתיר מפני כשנכנסתי והתיישבתי בצד השני של השולחן.

פירסטטר בכלל לא נראה כמו בן בראדלי. בראדלי היה רזה, ועם הדרת פנים ורעמת שיער לבנה. פירסטטר היה שמן וקירח ומעשן בשרשרת ומרושל. השמועה אמרה שהוא נשאר כל הזמן הזה בתפקיד רק מכיוון שהוא מחזיק בכספת שלו משהו שיכול להביך מאוד את הבעלים של העיתון. אבל מאז התחלפו כבר שלושה בעלים, ועכשיו העיתון בכלל בשליטה של תאגיד אוסטרי, כך שכנראה יש עוד סיבה שפירסטטר עוד שם. אמרתי לו שלום כשנכנסתי. הוא לא ענה, אלא העביר אלי תיק משרדי בכריכת קרטון ורודה. קראתי את תוכנו של התיק אולי שתי דקות. לא אמרתי כלום.

"אתה צריך להגיד תודה לאלוהים שעצרתי את זה בזמן. זה היה יכול להפיל אותך ואת העיתון לקרשים," אמר פירסטטר, כשראה שסיימתי לקרוא את הדבר המאוד מכוער שנגלה אלי מתיקיית הקרטון הדקה. שמרתי על פני פוקר. ידעתי שקיבלתי כאן יד נוראית, ושכנראה הפסדתי במשחק הזה את המכנסיים. אבל חייבים לשמור על פאסון.

"זה משהו שאני צריך לבדוק עם המקור שלי."

"אני לא יודע מי המקור שלך, ולא אכפת לי. הבאת לי סיפור שתחקירנית בת עשרים גילתה ביומיים שכולו שקר. מהתחלה ועד הסוף. אתה מאבד את זה, רובי," אמר, כקובע עובדה.

"אני לא מאבד כלום. תן לי לקחת את זה למקור שלי, ואני בטוח שיש הסבר פשוט..."

הוא לא נתן לי להשלים את המשפט, סימן תנועת ביטול ביד שלו, ואז הפנה אלי את גב הכיסא, ופשוט הביט דרך החלון. היה לו נוף מאוד יפה. החדר שלו נמצא בדיוק עשרים וחמש קומות מעל החדר שלי. אני ראיתי את החצר האחורית של הקניון. הוא ראה את קו הרקיע של תל אביב.

אחרי שתי דקות כאלה אמרתי, בשקט, "אתה יודע מה, ברוך, אולי באמת איבדתי את זה."

הוא הסתובב והביט בי. "אתה מבין שאחרי כזה דבר אני לא יכול להשאיר אותך כאן."

חשבתי על החובות והבנק וההלוואה, ועל ניקול, ועל המכונית, ונהיה לי רע. הכרתי את פירסטטר, וראיתי דברים כאלה בעבר. הוא לא רק מפטר, אלא גם דואג לכך שכולם ידעו למה הוא פיטר. עוד לא קראתי עד הסוף את המסמכים בתיקייה הוורודה, אבל ידעתי שאם זה דולף, אני לא אוכל למצוא עבודה גם בביטאון אגודת לוכדי הכלבים של גדרה עילית.

"תסתכל על עצמך. איבדת את זה. אתה חותך פינות, ואתה לא מתחקר עד הסוף. הפוליטיקאים מאכילים אותך בכפית, ואיבדת יותר מדי קוראים. כבר חמש שנים לא ראיתי ממך סיפור טוב באמת. הגיע הזמן להסיק מסקנות, שרקליס. אתה שרוף."

"תראה..." אמרתי, והמילה נותרה באוויר. כל מילה שאמר היתה אמת, ושנינו ידענו את זה. הייתי יכול להוסיף עוד כמה מחמאות, אבל זה רק ביני לבין עצמי. שרוף זאת דרך לא רעה לומר את זה.

"אתה יודע מה פעם אהבתי אצלך? היתה לך כתיבה יוצאת דופן. קול ייחודי. בלטת מכל האנשים שם במקומון העלוב הזה בחיפה. היו שבתות שהייתי מחכה לקרוא מה שכתבת. לא נתת לשכוח מי אתה ומאיפה אתה בא. ואני מחזיר אותך לשם."

"למקומון?" שאלתי. בראש התחלתי לגלגל תלושי משכורת והלוואות. אצטרך להצטמצם קצת. אולי אנהל משם משא ומתן עם המתחרים. זה נותן לי קצת זמן. לעזאזל. חיפה זה לא כל כך נורא. אוכל אפילו להמשיך לגור בתל אביב. לולאת החנק הרפתה לרגע מצווארי, ואז התהדקה שוב.

"להר־פז."

"אני לא חוזר לשם," אמרתי, "שרפתי שם יותר מדי גשרים ואין לי מה לחפש שם. תפטר אותי. אני לא חוזר להר־פז."

"תקשיב טוב. מצאו שם הבוקר עוד אחת. בכלל לא ידעו שהיא נעלמה. האמא שלה איזה נרקומנית, וחיה בנפרד מהאבא. כל אחד חשב שהיא אצל מישהו אחר. ארבעה חמישה ימים. הבוקר מצאו אותה. יערית דנון. תזכור טוב את השם הזה, כי אני שולח אותך לשם."

"אני לא חוזר לשם," שבתי ואמרתי.

"אני לא רוצה כתבה על הרציחות. בשביל זה יש לי בשטח כתבים מקומיים וכתבי פלילים. אתה לא זה ולא זה. אני רוצה סדרת כתבות. אפילו טור שבועי. זה לא חייב להיות על הרציחות. בטח ימצאו את הרוצח תוך שבוע־שבועיים. או שימצאו מישהו להלביש עליו את זה. זה לא מעניין אותי. אני רוצה שתלך לשם ותביא לי משהו אדיר אחת לשבוע, לשים במוסף, ואני רוצה שבסוף זה יתגבש לספר. משהו כמו 'בדם קר' של טרומן קאפוטה."

"אני לא חוזר לשם," אמרתי.

"זה הדבר היחיד שיציל אותך."

"וזה גם מאוד נוח. אתה יודע. אני בהר־פז, ואתה כאן עם לוסי. אתה שקוף. ומכוער. מאוד שקוף. אבל מאוד מכוער."

"אתה לא רוצה את לוסי. תאמין לי. הסיבה היחידה שהיא היתה איתך זה בשביל להגיע אלי. והסיבה היחידה שהיא איתי זה כדי לשבת בכיסא הזה, או בכיסא דומה, יום אחד. אז אני מזיין אותה, ואתה יודע בדיוק כמה זה טוב ונחמד, אבל בניגוד אליך אני נשאר עם עיניים פקוחות. אני יודע שאין לה הרבה מה לעשות עם מישהו שזקן ממנה בשלושים שנה ושמן ממנה בשלושים קילו. אז אני לא חושב שזאת אהבת חיי, וכשאני אאבד אותה אני לא אשקע באלכוהול, ולא אאסוף גרופיות ב'הוקאיי'. זה לא מפריע לי שאתה כאן. להפך, זה נותן גם לי וגם לה איזה קיק. אבל זה כבר עניין פרטי שלנו. אנחנו מדברים עכשיו עליך, ואתה לוקח את הטוסיק ונוסע צפונה. עוד היום."

"אני מתפטר," אמרתי.

"אתה לא. אם אתה צריך משהו — תרים טלפון. על הוצאות וכאלה, דבר עם איתן. השבוע אני לא מצפה לשום דבר, אבל אני רוצה משהו קלאסי לשבוע הבא." הוא חזר והסתובב אל החלון.

הסתכלתי על השולחן שלו. המגירה היתה פתוחה למחצה והיה בה סנדוויץ' חצי אכול, שאיזה רוטב טיפטף ממנו על כל מיני ניירות שהיו מתחתיו. החדר הסריח מסיגריות. החלון היה סגור. ידעתי שאחד התפקידים של הפקידה שלו הוא שבסוף היום לא יישאר לו אפילו נייר אחד על השולחן, כי הוא לא ידע מה לעשות איתם, והיה בלגניסט נוראי. הרגשתי ממש בחילה. ממנו. מעצמי. מלוסי. אולי כדאי באמת שאני אתרחק ממנו קצת.

קמתי ויצאתי מהחדר. את תיקיית הקרטון הוורודה השארתי על השולחן.

כבר לא עניין אותי מה כתוב שם. אני אסע צפונה, להר־פז, ואוציא משם סדרת כתבות, ואחזור עם ספר. משהו כמו "בדם קר" של טרומן קאפוטה.

אולי אפילו יותר טוב. כי קאפוטה לא הכיר את המקומות שעליהם הוא כתב. אני הכרתי אותם טוב. יותר מדי טוב.

* * *

כבר מהאוטו הרמתי טלפון לליאוניד.

"'קול צפוני' שלום, מדבר ליאוניד," ענה הקול הצפוני, המוכר, הרועם.

"את מחלקת הסחיטה באיומים, בבקשה," עניתי.

"הם לא נמצאים כרגע. אני יכול להעביר אותך למחלקת אמצעי מניעה, כדי למנוע הסתבכויות בעתיד."

"ליאוניד, יא חתכת מניאק, קאק דֵילָה?"

"הורגים אצלנו ילדות קטנות, חוץ מזה, הכול כרגיל."

"איך ניקול?"

"לא ראיתי אותה היום. אני לא חושב שהכירה את הילדה שמתה."

"חוץ מזה?"

"הכול בסדר. משהו קרה?" הוא לא רגיל שאני מתקשר סתם, בלי סיבה.

"לא... בעצם... יכול להיות שאני עולה אליכם."

"לכתוב על המקרה? היום? הכול כאן עיתונאים, וראיתי אחד או שניים מהעיתון שלך. יש להם כאן חמ"ל רציני במלון של דבי."

"לא. לא ממש בקטע הזה. אולי לקצת יותר זמן."

"יומיים? או עד שהדברים יתבהרו? עד שיתפסו את הרוצח? זה יכול לקחת גם יותר מיומיים."

"אני חשבתי על כמה שבועות."

"אה..." הוא אמר ושתק. הייתי יכול לשמוע את המחשבות רצות במוחו.

"אתה עוד עובד בעיתון, נכון?"

"כן. מה חשבת שאני עובר לעבוד בסמרטוטון שלך?"

"אז מה יש לך לעשות כאן כמה חודשים?"

"שלחו אותי לסדרת כתבות. ואולי ספר."

הוא צחק את הצחוק הענק, הסלאבי, שלו.

"ואין קשר לזה שהעורך שלך מזיין את החברה שלך?"

"גם אני חשבתי ככה," אמרתי, "אבל זה יותר מסובך."

"יאללה," אמר. "אז ברוך הבא."

"תכין את ניקול," ביקשתי. "אני לא רוצה ליפול עליה מהשמים. דבר איתה."

"בסדר. אתה רוצה קצת רקע על מה שקורה כאן?"

"אני נוחת אצלך במערכת עוד כמה שעות. נדבר."

"ברוך הבא," אמר.

ניתקתי. אולי אני אישן הלילה אצלו. אני בטוח שוולנטינה תעשה פרצופים. אבל ליאוניד היה בסדר. נזכרתי באמירה של רוברט פרוסט, שהבית הוא המקום שכשאתה צריך להגיע אליו, הם חייבים לקבל אותך. הדבר הכי קרוב לזה שהיה לי בעולם הוא הבית של ליאוניד וּולנטינה בהר־פז. הם פשוט מגדלים את הבת שלי, ואין להם כל כך ברירה. ליאוניד הוא בעלים של עיתון מקומי. תשעים אחוז פרסומות, טור רכילות (תחת הכינוי המוזר "ליאונטינה"), עצות בנושאי אהבה ומין (ליאונטינה כתבה את התשובות, ואני חושש שגם את רוב השאלות), קצת חדשות מקומיות, הרבה חנפנות לראש המועצה המכהן. אבל אם מישהו ידע בדיוק מה קורה בהר־פז, זה ליאוניד. אם אני רוצה לכתוב על הרציחות, הוא יוביל אותי כמה צעדים לפני כולם. אבל לא רציתי לכתוב על הרציחות.

אף פעם לא חשבתי שכל כך קל לעזוב הכול, ופשוט לנסוע לאיזשהו מקום לכמה חודשים, בהתראה של שעתיים. זרקתי כמה בגדים, כלי גילוח ומברשת שיניים לתיק לא מאוד גדול, וביד השנייה לקחתי את הלפטופ. היה לי קצת חבל על האוכל במקרר. אבל אחרי שהצצתי עוד הפעם ראיתי שם ים של כל מיני בירות ובריזרים, חלב מלפני שבועיים, ובתוך מין כלי כזה של פיירקס, שניצלים שלדעתי עוד לוסי הכינה, לפני חצי שנה, לפני שנפרדנו. גם אם היה לי חתול לא הייתי נותן לו אותם. לא נראה לי שעוד כמה חודשים במקרר יזיקו להם. חשבתי אם יש מישהו באזור גוש דן רבתי שאני רוצה להיפרד ממנו. אין מישהו כזה. נכנסתי לאוטו ונסעתי. כשהגעתי לתל אביב מהמקומון בחיפה לפני חמש־עשרה שנים, לא לקחתי איתי הרבה יותר ממה שנשאתי איתי כעת. אפילו לפטופ לא היה לי. מה שבא בקלות...

ועוד לפני שבכלל חשבתי יותר מדי, הייתי בבית הקפה של כביש שש, שותה קפה מאחת מכוסות הקרטון הגדולות מדי. לידי חבורה ענקית של תיירות מצרפת, שרק אחת מהן ידעה עברית, והזמינה לכל השאר, ברעש גדול. "האוגה... האוגה לנאומי! אמלי, טוש פה לה גטו! קס־קה טו וה? אוד שתיים קפה אפוך. גדול או קטן? גראן או פטי? גדול. אוד שתיים קפה גדול." ישבתי בשקט, בצד, והסתכלתי על התיירות בעניין. כביש שש עוד היה הציביליזציה. נסעתי בו לפעמים. בית הקפה הזה לא זר לי. התיירות הצרפתיות הריחו מחוף ים ומנתניה ומכל מיני דברים טובים שתיירות מצרפת מורחות על עצמן. שבתי והסתכלתי עליהן היטב. ביני לבין עצמי נפרדתי מהמין האנושי. ידעתי שכשארד מכביש שש במחלף עין תות, הכול יהיה מאחורי. הרגשתי את הר־פז מתקרבת אלי. התעלמתי לרגע מקולן של הצרפתיות. אני די בטוח שבסוף אמלי חלקה את העוגה עם נאומי. זה הפתרון ההוגן. אין דרך אחרת. חשבתי, בשקט, על הר־פז. התחלתי לקבל את התחושה הזאת של משהו שקורה. בעניין של דרוקר והפלסטינית היתה לי תחושה קרובה, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר. זה היה מזויף. עכשיו אני מבין. הר־פז היא הדבר האמיתי. משהו בחיי הולך להשתנות. חשבתי שאפגוש היום את שמעון לינקי. לינקי בחור טוב, ירצה לראות אותי, אבל בטח לא יהיה לו זמן. אני אתחיל משמעון לינקי. אגיע להר־פז, ואגיד שלום לליאוניד, ואחבק את ניקול, ואתקלח מהנסיעה, ואלך לראות את שמעון לינקי. זאת נקודת התחלה טובה. קמתי ממקומי, והזמנתי עוד כוס. טו גו. למרות שנסעתי כבר כשעה, הייתי עוד רחוק, וכוס קפה נוספת לא תזיק.