רוכבי הדלי

הפיקוסים חולים

הוא היה בחצר, מניף את זרועותיו במחוות גדולות, מעוגלות, כמו במעין ריקוד. הזרועות שלו שולחו לכל הכיוונים, מתפתלות במקצב פנימי סדור ברקע ענפי הפיקוסים הערומים.

הפיקוסים חולים. פיקוס בנימינה. לפני שמונה שנים כששתל אותם, אמר לי, "במשתלה אמרו, אלה, יחיו לנצח! לא יהרגו אותם אלא במסור חשמלי! אפילו ראונדאפּ לא מזיז להם. מי שרוצה גדר חיה מצמחים שיודעים לדאוג לעצמם — שישתול פיקוסים!" אבל לאחר שנים אחדות, כשגדלו, שיגשגו וליבלבו בירוק־עד רענן, הם הצהיבו פתאום ומיד אחר כך נשארו ערומים עם קווצת עלים ירוקים בצמרת, נלחמים לשאוב עוד משהו מהגוויות. סבא שלי שאל במשתלה מה עושים עם פיקוס בנימינה חולה, והם ענו לו שככה זה בכל הארץ, כל הפיקוסים תופסים איזה נגיף שלאט לאט גומר עליהם. ויש מה לעשות, אבל למי יש כוח באמת לטפל בזה. וסבי הרי עשה חוזה עם המשתלה שהוא פטור מלדאוג לגדר החיה שלו גם אם היא הולכת למות.

הנחתי את הדברים שלי על הרצפה בסלון, שקעתי בכורסה, והסתכלתי בו רוקד את התנועות המזרחיות האלה לצלילי מוזיקה מלנכולית מערבית.

הריקוד הזה שלו היה בעצם אימון טאי־צ'י.

כמו כל דבר שלמד בחייו, סבא שלי מעולם לא למד טאי־צ'י אצל מורה או מדריך כלשהו. נתתי לו תדפיס של ספר תרגילים מאויר, של איזה דוקטור לין מטאיוו'ן, שמישהי, אחות של חבר שלי, הורידה מאיזה אתר.

לא ברור דוקטור לְמה היה אותו לין, ואף שטרח בתחילת הספר, בגילוי לב מעורר כבוד, להזהיר את הקוראים שכלל לא ניתן ללמוד תורת טאי־צ'י מתוך ספר, וחובה על כל מתלמד למצוא לו מורה, מאסטר, בעל כך וכך שנות לימוד וניסיון הוראה, ואין הספר בא אלא כתזכורת לתורה שבעל־פה, דבר זה כלל לא הפריע לסבי, והוא למד ביסודיות ובהנאה את הספר הכתוב באנגלית משובחת מתחילתו ועד סופו, תנועה אחר תנועה. בערך כמו שהוא לומד גמרא.

ברקע התנגן צ'לו מנומנם, משיכות קשת ארוכות מתמתחות, בהמיה גרונית מונוטונית מהפנטת.

כשלמדתי יוגה במתנ"ס בפתח תקווה, המדריך היה משמיע לנו מוזיקה הודית, אבל הרסיטל האיטי הזה לצ'לו גרם לתרגילים שלו להיראות כמו התמתחויות שלאחר שנת צהריים. ראיתי את הכתובית על הנגן בסלון, Bach suite no 5 in c Minor Sarabande. אני אוהב את הקטע הזה, הוא לא מנומנם, הוא פשוט עצוב. זה רק אני שעייף.

הגו הזקוף הערום שלו, ששערות לבנות מזדקרות מכתפיו, נע בגמישות מעוררת קנאה, והזרועות השריריות, משורגות הגידים, נשלחו לעברים בזרימה בלתי פוסקת ובנחישות מהורהרת.

נחישות מהורהרת.

כזו שעל אף המתינות שבה, אין אחריה ספקות או חרטה. עשייה מחושבת שלוקחת על עצמה את מלוא האחריות ואת מלוא חומרת התוצאה, בלי למסור דין וחשבון לאיזו ישות עליונה השוכנת בערפל הרחום. הנה, לאחר ששקלתי בדבר, ובחנתי אותו מכל צדדיו, אני נחוש ללכת למקום שאין שבים ממנו. פוסע אל מעבר לתהום בצעד מכריע שאין עליו כפרה. וגם אם מיד אעשה צעד אחר, ואפילו בכיוון הנגדי, הצעד הראשון כבר נקבע לנצח. ואף שראוי היה לשאול, מי אני שאעשה צעד נצחי כלשהו — אני שימַי כצל עובר וכחלום יעוף? אף על פי כן — הוא היה אומר, "אין לו אלא זמנו ומקומו". ועוד היה אומר, "אין לו אלא מה שעיניו רואות".

מחשבות חסרות אחיזה שכאלה צפו בראשי לצלילי הסוויטה של באך, עד שגופי השקוע בכורסה הרכה והטובה הזו הכביד את שמורות עיני ונרדמתי.

כשהתעוררתי, ראיתי ששׂם לפני תקרובת, שאוֹכל כשאתעורר. כמחצית עגבנייה חתוכה לפלחים, שניים וחצי קרקרים מלוחים, וספל מלא עד מחציתו בחלב. נגעה ללבי ההשתדלות. הוא הניח לי לישון על הכורסה ושם מולי את מה שנמצא כרגע אצלו במקרר.

מי יודע כמה זמן ישנתי?! האור בחדר פנה והאפיר. השבוע שעבר היה שבוע קשה וארוך, עם מעט שינה. והכורסה הזו שלו — אין כמותה.

הוא ישב בגופייה, בגֵו זקוף ודרוך ליד שולחן העבודה. שולחן שאינו אלא מדף גדול, הנשלף מטבורו של ארון הספרים. בחיקו ישב החתול האפור, גורדון. רבץ על אדונו והביט בי מדי פעם בעיניים צרות.

החתול הזה אומץ על ידי סבתא שלי, קצת לפני שעמדה והכריזה על מחלתה הסופנית. עוד אחת מההכנות שעשתה לקראת הסתלקותה. היא קנתה בעבורו את שתי קערות הפלסטיק, האחת לאכילה והשנייה לשתייה, וציוותה על סבי לדאוג מעתה למלא אותן בכל פעם שיתרוקנו. שכן צריכים לדעתה למלא עבורו, ולו במקצת, את החלל שיותיר חסרונה הממשמש. וכלב לא בא בחשבון. היא לא רואה אותו קם מכיסאו ויוצא לשוטט בחוץ, רק מפני שלאיזה לכלב לוחץ להשתין. אשר על כן אספה הביתה חתול אשפתות אחד שנראה לה דעתן מספיק. זכר. גם נקבה לא באה בחשבון מכמה וכמה סיבות.

וסבי קיבל עליו, כמו שקיבל במשך כל אותן שנים שחיו יחד, בלי אומר ודברים, את כל ציווייה של סבתי זיכרונה לברכה. לא רק בשל ההחלטיות המפורסמת שלה שאין לעמוד כנגדה, אלא באהבה ובלב שלם. הוא רחש לה, כרוֹב רובם של אלה שידעוה, כבוד ללא סייג, ובכל מה שנוגע ל"צורכי הבלי חיי הזמן", כלשונו, סמך עליה בעיניים עצומות. הוא מילא אחר ציווייה בקפידה גם לאחר מותה, לא רק את הדברים שנאמרו במפורש, אלא גם את רוח הדברים. לכן הניח לחתול לישון במיטתם, על הכרית הריקה של שרה, ואף בשבתו לעבודתו, ליד שולחן הכתיבה, הניח לו לנתר כרצונו, לעלות על ירכיו ולרבוץ שם, כשהוא מפנה יד אחת בכדי לטפוח לחתול בעדינות, קצובות, על ראשו, שזהו דבר־מה שחתולים, כך נאמר לו, רווים ממנו נחת.

הוא ישב זקוף, שקוע בדריכות בספר שקרא, אוחז בו בשתי ידיו, כאילו אם אך ירפה מעט, יפרפר הספר בכנפיו ויימלט.

גמרא.

בשנים האחרונות הוא שב ללמוד גמרא, מאז שסבתא נפטרה. הזִקנה מחזירה אותו לילדות.

מסכת עירובין, ראיתי כשקמתי והדלקתי את האור של מנורת הקריאה לפניו.

הוא נרתע לרגע, סובב אלי את ראשו, וכשהבין מי אני, סגר מיד את הספר וסובב את כיסאו לעברי. החתול זינק מירכיו והלך משם באיטיות, מעכס בזנבו הזקור אל על, נפנה לקערה שלו ללוק משם מים בלשונו.

"הבנתי מאבא שלך שאתה בא, אבל לא הבנתי לגמרי למה, ולכמה זמן. וזה לא שחלילה אני לא שמח שבאת — אתה יודע שאני תמיד שמח כשאתה בא," הוא אמר בקול נבוך, מעביר כל העת את כפתו על פדחתו הקרחת. הוא לא חבש כיפה, גם לא כשלמד גמרא. הזִקנה החזירה אותו לילדות, אבל לילדות קצת אחרת.

"באתי, כי כבר הרבה זמן רציתי לבוא אליך. ועכשיו גם יש לי את הזמן."

"מה עם הלימודים?"

"אתמול התחילה חופשת סמסטר."

"סמסטר," הוא אמר בהרהור, מגלגל בפיו את המילה, באופן שהעלה ספק אם הוא זוכר את פירושה.

"חשבתי, נהיה כמה ימים יחד, אולי איזה שבוע אם לא תזרוק אותי קודם."

סבא קימט את מצחו.

"לצערי אני כבר לא מארח כל כך טוב..."

"אל תדאג, אני לא צריך הרבה, אני אסתדר, וגם אפנק אותך קצת. מה דעתך?"

"אם אתה מסתדר לבד ויש לך עיסוקים משלך, ואני לא צריך לבדר אותך, ואתה גם מסתדר לבד עם אוכל ולינה, אז מה נשאר לי? רק לשמוח שאתה פה."

"לא, אתה לא צריך לבדר אותי, רק תגיד לי איפה אתה רוצה שאשים את הדברים שלי."

"אתה הרי יודע, יש מיטה למעלה בחדר עבודה של סבתא, או למטה בחדר ליד הסדנה. שום דבר לא השתנה."

"ליד הסדנה זה בסדר."

"המזגן שמה מקולקל, אבל אני חושב שאיזה מאוורר מסתובב איפשהו למטה."

המאוורר היה מאוורר תקרה והוא היה נעוץ בגודלו הטבעי בתקרת החדר. החדר כמו הסדנה שלידו היו במרתף הבית. היו שם חלונות צרים קרובים לתקרה, ששוליהם משיקים לרצפת החצר.

השלכתי את הדברים שלי על המיטה והלכתי לסדנה. דלת הברזל היתה סגורה, נעולה. הייתי מאוכזב אבל באיזשהו מקום ציפיתי לזה. הדלת הזו היתה ננעלת לתקופות ונפתחת לתקופות והכול על פי שיגיונות בעליה. מעבר לה היו בובות התיאטרון של סבא שלי.