רומן בניחוח צרפתי

הנה זה בא! חשבה מישל כשחרטומה של הארקדיה הקיף את כף סן ואלר. היא חיכתה לזה. למרות זאת היא אפשרה לעצמה להתפעל רגע מהיאכטה העצומה של המעסיק שלה שפילחה את המים הכחולים הבורקים של הים-התיכון.

זה יהיה מצער מאוד כשהעבודה הזמנית הזאת תגיע לקצה – אם תפקיד של סוכנת בית בווילה ז'וליפלר יכול להיחשב ל"עבודה". התפקיד הזה היה מתת-אל, אף שהמחשבה שתוקף החוזה שלה יפוג ארבה לה באופק כמו ענן שחור גדול. וכרגע הוא הלך ולבש צורה של ענן סערה.

יום קודם לכן התקשרה אל מישל מהיאכטה מנהלת הבית של המעסיק שלה. האישה, שנשמעה מתוחה ורגוזה, הזהירה אותה שאורח בלתי צפוי אמור להגיע לווילה. עד מהרה גילתה מישל מדוע. אחד מהאורחים החשובים ביותר של המעסיק שלה לא הסתגל לחיים על סיפון האנייה. מישל צחקה כי חשבה שהבעיה נובעת ממחלת ים. אך זה לא היה המצב.

סוחר האמנות המיליארדר אלסנדרו קסטיליונה לא הצליח למצוא את עצמו על היאכטה. הוא היה אמור לקחת הפסקה בת מספר שבועות מהעבודה, אמרה מנהלת הבית, אך טון קולה חשף יותר מידע מדבריה. באותו רגע ידעה מישל מה צפוי לה, מפני שראתה אינספור גברים כמוהו. אלסנדרו קסטיליונה יהיה גבר שאפתני שמטריף את העובדים שלו. ייתכן שהוא באמת, כפי שאמרה האישה, "הגבר הנאה ביותר שאפשר למצוא במגזינים", אך מישל ידעה שלא די במראה חיצוני מרשים כדי למקם טייקון בראש סולם העסקים.

כשניקתה משרדים במרכז לונדון, היא זכתה להציץ על הצד האכזרי של עולם העסקים. לכן כאשר מנהלת הבית הוסיפה פיסת רכילות, מישל התייחסה לדברים בערבון מוגבל. הגבר הזה, אמרה האישה, תפס לא מזמן פיקוד על החברה של אביו ופיטר כמעט את כל העובדים. כמו לא די בכך, הוסיפה האישה בקול נמוך, כל העובדים היו קרובי משפחה שלו!

איזה מין אדם מפטר קרובי משפחה? אפילו אמה של מישל מעולם לא עשתה זאת! מישל חשבה על החיים שהיא שמחה כל-כך לזנוח לפני מספר חודשים. העבודה אצל אמה היתה גיהינום. גברת ספייסר היתה פרפקציוניסטית מושלמת. שתיהן, בתור ספייסר ושות', התפרסמו בשירותי הניקיון הדיסקרטיים והמהירים שסיפקו בכל מרכז לונדון. גברת ספייסר חילקה את ההוראות. מישל היתה החלק של "ושות'" בעסק. היא ביצעה את כל העבודה הקשה.

אבל עכשיו כל האחריות היא שלי! חשבה מישל. למרות חששותיה, היא הרשתה לעצמה לחייך קלות כשחיכתה לבואו של האורח המפורסם שלה. גם אם אלסנדרו קסטיליונה יהיה אדם נורא, הוא לא יוכל להיות נוגש עבדים זוועתי יותר מאמה.

מישל הקפידה תמיד שהווילה תהיה נקייה מרבב, לכן הגעתו הבלתי צפויה של האורח לא ייצרה עבורה עבודה רבה נוספת. ומה יהיה הדבר הנורא ביותר שהאיש יוכל לעשות? לפטר אותה? ממילא נותרו לה רק שבועות ספורים בעבודה הזאת. ייתכן שהוא פצצה טעונה, אך למישל היה ביטחון מוחלט בכישוריה. היא ידעה שאם תעבוד קשה ותשמור על מרחק ממנו, לא תהיה לו שום סיבה לצאת מהכלים – לפחות לא בגללה.

לאדם שמפטר את קרובי המשפחה שלו לא תהיה בעיה להעיף אותי מכאן, ואני עוד לא רוצה לעזוב! חשבה. חוש חד של שימור עצמי עזר לה להגיע עד הלום. אחרי שברחה מאנגליה, היא רצתה לדעת עד לאן תוכל להרחיק לנדוד.

מנקודת התצפית שלה מקצה הצוק המשקיף על המפרץ היא ראתה צורה מתנתקת מסיפון ההמראה של היאכטה. זה היה מסוק. מישל הצלה על עיניה בידה. זה תמיד היה מלהיב לצפות במסוק מטפס אל השמים הכחולים בחינניות של שחף. היא הביטה מעלה זמן כה רב עד שהמסוק היה כמעט מעליה כשהיא נזכרה שהיא אמורה לקבל את פניו של האורח הלא רצוי שלה. היא הקיפה את הווילה אל דלת הכניסה ובדרך בחנה את חיצוניותה של הווילה. החלונות והצבע הלבן נצצו באור השמש המסמא. פנים הבית היה מוכן. השרת והגנן היו העובדים הקבועים היחידים בעונת החגים, אך הם לא היו כעת בסביבה.

היא בחנה בעצבנות את ציפורניה ומדיה. הכול היה נקי ומטופח, כרגיל. מציאת תעסוקה היתה הדרך של מישל להתמודד עם העולם. מכיוון שלא נותר לה במה להתעסק, היא עברה בראשה על כל הדברים שתעשה עם נחיתתו של האורח הבלתי צפוי.

אני אחייך אליו וארכין מעט את ראשי, חשבה. אחר-כך אושיט את ידי ללחיצה, אומר לו לקרוא לי אם הוא צריך משהו ואיעלם.

זה לא נשמע מסובך מדי. החלק הבעייתי היה להצליח לבצע זאת. מישל אהבה את העבודה הזאת מפני שהיא אפשרה לה לבלות זמן רב בגפה. אנשים תמיד הלחיצו אותה. המחשבה שתפגוש גבר שככל הנראה מעולם לא צולם פעמיים עם אותו דגם – של אישה או מכונית – הבעיתה אותה.

רעם המסוק המתקרב התגבר עד שהדהד בגופה. היא השפילה מבט אל כפות ידיה. אגלי זיעה זעירים נצצו בחריצים הקלים שבהן. היא החלה להעביר אותן בהיסח הדעת על החצאית השחורה המאופקת של מדיה אך עצרה את עצמה. בעלת טירה צרפתית אמיתית לעולם לא היתה עושה דבר כזה!

אולי ישחק לי המזל והוא יעביר את כל זמנו בעיר, חשבה בניסיון נואש לעודד את רוחה. במקרה כזה הוא יהיה טיפוס של לילה, כך שכמעט לא אתקל בו. מספיק לי שהשהות שלו תעבור חלק.

היא הקיפה במהירות את חזית הווילה. רוח הים הערה נשבה על גבה. כל החלונות והדלתות היו פתוחים לרווחה ואפשרו לרוח המקררת לחצות את הבית. מישל חשבה שריח הצמחייה העשיר נעים לאין ערוך מהריחות חסרי הנשמה שהגיעו ממערכת מיזוג האוויר. ברגע שהגיעה למקומה, יכלה לצפות בנחיתת המסוק במצפון נקי. עם התקרבותו של המסוק למנחת היה שאון הלהבים כמעט מחריש אוזניים. מישל התרחקה מהרעש והתקרבה אל הדלת כדי לחפש הגנה.

כשהסתובבה שוב, ציפתה לראות את המסוק על המדשאה. משהו כנראה השתבש. גסטון, הטייס, היה לרוב כה להוט לחזור אל משחק הפוקר שלו על היאכטה עד שהנחית את הכלי בכל מקום. שיחים מרוסקים ופרחים מחוצים היוו תזכורות מכאיבות לנחיתות המפוספסות ולביצועיו הקודמים המרושלים של גסטון. הערוגות המטופחות של הווילה לא שיקפו את ארץ מוצאו של הבעלים האנגלי שלה, אלא היו יותר אזור מלחמה.

הפעם הזו היתה שונה. מישל הניחה שטייס חדש אוחז בהגאים. גסטון לא היה מתמהמה כל-כך בהכנה לנחיתה. אך כשהמסוק ביצע פתאום פנייה והקיף את הבית כדי לנסות לשנות את מיקום הנחיתה, היא הבחינה בפניו של הטייס. זה היה אותו גסטון מוכר – אך לפי מבטו הזועם, פרפקציוניסט הדריך אותו בנוגע לאמנות הנחיתה.

כשהמסוק נעצר לבסוף, המגלשים שלו ניצבו בקו ישר עם האות H הלבנה שנצבעה במרכז הדשא של הווילה. הרעש היה מחריש אוזניים. שערה המסורק למשעי של מישל התבלגן. האסון התרחש בעת שניסתה לאלף את הסבך החום העכברי שלה. להבי המסוק האטו והרוח שהוא יצר נחלשה. בעקבות הירידה בלחץ משב רוח שהגיע מהים חדר דרך דלת הווילה וטרק אותה מאחורי מישל בדפיקה רועמת. מישל קפצה – או היתה קופצת, אלמלא מדיה עצרו אותה. החלק התחתון של השמלה נתקע בין הדלת הכבדה לבין המסגרת שלה. היא נלכדה ולא יכלה לזוז.

היא משכה את השמלה באימה גוברת וקלטה שזה היה רגע השפל הראשון והיחיד שלה מאז עזבה את אנגליה – אבל הוא היה תהומי. היא ידעה שהדלת ננעלה.

היא קיוותה נואשות לנס ונגעה בכל זאת בידית. הדלת לא זזה. אלת המזל שלה כנראה יצאה לחופשה.

הדופק של מישל, שדהר מלחץ כל הבוקר, נכנס כעת להילוך-על. מה היא יכולה לעשות? לנופף בתקווה אל הדמות הגבוהה וארוכת-האיברים שיצאה מתוך המסוק? בקשת עזרה מאורח שבפניו היא אמורה להוכיח את יעילותה לא נחשבת כהתחלה טובה של יחסי העבודה שלהם. מישהו שמסוגל ללמד טייס רשלני לפעול בקפדנות בתוך מפגש אחד בוודאי לא יגלה סלחנות כלפי תאונות או תקלות.

היא ניסתה נואשות לשחרר את שמלתה דרך הסדק ומשכה אותה מעלה ומטה, קדימה ואחורה. דבר לא הועיל. החלופה היתה להשתחרר במשיכה ולהשאיר את שמלתה מאחור. זו לא היתה אופציה. סוכנת בית בלתי זהירה היא אולי דבר שאפשר להבין, אך סוכנת בית חצי לבושה היא דבר בלתי נסלח – ובלתי נשכח. כבולה כמו תרנגולת, היא נאלצה להתבשל במיץ של עצמה.

סניור אלסנדרו קסטיליונה עמד בגבו אליה על המדשאה הצרובה משמש שעה שחיכה שתיקי המעצבים שלו יורדו מהמסוק. מישל צפתה בו והרגישה שחום גופה עולה עוד ועוד. שניות ארוכות ומייסרות נקפו. היא נדרכה והצטיידה במיליון הסברים. האורח שלה תפס בידיו תיק מסמכים ומחשב נישא והשאיר את שאר התיקים לגסטון. הוא צעד לעבר הבית וגמא את המרחק בזמן קצר להחריד.

הוא לא היה מבוגר כפי שציפתה, אך המחשבה שגבר כה צעיר כבר נודע לשמצה בעיתונים החמירה משום מה את מצבה. מצב הרוח של מישל הגיע לשפל המדרגה. למרות כתפיו השחוחות והליכתו הזהירה, הוא התקדם במהירות. במקום לפסוע על שביל העשב המת והרמוס שמוביל ישירות מהמנחת אל הבית, הוא בחר בנתיב ארוך הרבה יותר. נתיב זה חלף ליד שבילים מרוצפים, על פני ערוגות של תימין ומרווה וכך סבלה התארך עוד יותר. הצפייה בדבורים מתרוצצות בין פרחי התבלין תמיד הרגיעה את מישל. אך על האיש הזה לא היתה לדבורים השפעה. הוא היה מרוכז כל כולו במטרה. הוא לא הביט ימינה או שמאלה אלא התמקד אך ורק בדלת הכניסה של הווילה.

אלמלא היתה מישל לחוצה כל-כך היא היתה מתפעלת מתווי פניו המרשימים. בימים כתיקונם לשונה היתה נדבקת לחכה למראה הגלים הטבעיים בשערו הסמיך והכהה, עיניו החומות הפיקחיות, המצח חרוש הקמטים וההליכה הכבדה. אולם עכשיו היא נאלמה דום מרוב מבוכה. ידיה היו מאחורי גבה והמשיכו לנסות לשחרר את שמלתה בעזרת תנועות עדינות, משיכות ושכנועים. אך לשווא.

ככל שהאורח הלך והתקרב, כך נעשתה מישל לחוצה יותר. אצבעותיה כאבו מהניסיון לשחרר את השמלה. היא היתה כמו פרפר שחובט בכנפיו בחלון סגור. היא היתה ממש תקועה. כמו לא די בכך, היא התחילה להבין מדוע האורח הזה לא מצא את מקומו ביאכטה של מר ברטלט. היאכטה היתה מיועדת לחופשות ולבילויים. אלסנדרו קסטיליונה נראה כמי שלא מבין את משמעות המילים הללו. למרות החום, הוא לבש חליפה איכותית וחולצה מחויטת. התחשבותו היחידה באקלים הים-תיכוני היתה צבע השנהב של מכנסי הפשתן והז'קט שלו, הכפתורים הפתוחים של הצווארון שלו והעניבה בצבע הסגול העמוק שבצבצה מהכיס שלו.

מישל בלעה את רוקה במאמץ. לא נותר לה זמן להתאמן על קבלת הפנים שלה. רגע האמת הגיע...

"בונג'ורנו, סניור קסטיליונה. אני מישל ספייסר, ואני אשרת אותך במהלך שהותך כאן בז'וליפלר."

פניו החיוורות והאריסטוקרטיות היו מכווצות. "אני לא זקוק לשירות. זו הסיבה שברחתי מהיאכטה. היו שם יותר מדי אנשים שכרכרו סביבי. הם רק הפריעו לי," נהם באנגלית מושלמת עם מבטא של קיסר. מישל שכחה הכול מלבד הפחד שתידרש להסביר איזו טיפשה גדולה היא.

פתאום, במרחק שלושה מטרים ממנה, השתנתה ארשת פניו מפזורה למהורהרת. הוא עצר. מישל ניסתה לסגת לאחור, אך עקביה נקשו לעומת הדלת הסגורה. לא היה לה פתח מילוט. היא עמדה מכווצת ואילו הוא עמד והתבונן בה. הוא חשק שפתיו לקו מתוח שתאם את החריצים העמוקים שבמצחו. מישל לא מצאה מה לומר. זה היה גרוע מכפי שהעלתה בדעתה. מבטו היציב ריתק אותה אל הדלת. מישל ניסתה לומר לעצמה שזו בסך הכול עוד עבודה ושלא אמור להיות לה אכפת איזה רושם היא יוצרת אצלו. אך האמת היא שהיה לה אכפת מאוד. עובדים אמורים להיות בלתי נראים ושקטים. ואילו היא היתה מרותקת למקומה בלי תקווה להשתחרר. אין מצב שמושך תשומת לב רבה יותר מזה.

למה הוא מוכרח להיות חתיך כזה? חשבה. אילו לפחות היה זקן או מכוער או צועק עלי – לא משנה מה – המצב היה עדיף ונסבל יותר מהחקירה האיטית והשקטה הזאת...

"נו! אז מה יש לנו כאן?" אמר לבסוף. "את לכודה."

מה אתה אומר? חשבה, אך ההנאה בעיניו היתה גלויה מדי. תחת זאת היא הנהנה וניסתה לחייך.

"אני... אני סוכנת הבית כאן בז'וליפלר ואני אעשה כל מה שאוכל כדי לוודא ששהותך כאן תהיה נעימה ככל האפשר..." למרות שאין לי מושג איך אצליח לעשות את זה מכאן... הוסיפה ללא קול.

לאלסנדרו קסטיליונה זה לא נראה כמו מכשול. הוא נעץ בה את מבטו היודע.

"הכול?" שאל בזיק שובב. "את מתכוונת להגיד שתמלאי כל בקשה שלי? מסוכן בשבילך לדבר ככה כשאת לכודה, סניורינה!"

מישל מלמלה משהו לא מובן. מוחה נמס מלהבות של מבוכה. היא לא היתה צריכה לטרוח. הבעיה שלה סקרנה אותו יותר מדי.

"גם אני הייתי לכוד – על היאכטה הארורה," הוסיף, כמעט באהדה.

לאחר היסוס רגעי גייסה מישל את כל האומץ שלה וניסתה לספק לו הסבר.

"הדלת נטרקה בגלל הרוח של נחיתת המסוק. המפתח בכיס שלי אבל אני לא יכולה להגיע אליו," אמרה בקול כה חלש עד שכמעט לא זיהתה אותו.

להפתעתה הוא הנהן בהבנה. "את צריכה להיות זהירה יותר. זאת דלת כבדה מאוד, מישל. יש לך מזל שזאת רק השמלה שלך. יכולת לאבד את האצבעות שלך."

קצב לבה הואט לחמש מאות פעימות בדקה לערך. לעיניו בצבע חום האגוז היתה השפעה משונה עליה. כל הדברים הרעים ששמעה עליו איבדו מחשיבותם. זה היה גבר שעבר המון. הדבר ניכר בפניו. הוא בוודאי היה בשנות השלושים המאוחרות שלו, וחריצים שנחרטו בין גבותיו הוסיפו אופי לפניו הנאות, אך בעיני מישל הוא היה במיטבו כאשר חייך.

"המפתחות שלי..." ניסתה לומר, אך שום קול לא בקע. היא כחכחה בגרונה בעדינות רבה ככל האפשר וניסתה לדבר שוב. "המפתחות בכיס שלי, אבל אני לא יכולה להגיע אליהם."

"את זה קל לפתור," אמר והתקרב אליה.

בגלל הכרכובים התלויים של הווילה היא היתה לכודה בצל, אבל חום גופה החל לעלות. ככל שאלסנדרו התקרב אליה, כך הוא נראה חתיך יותר. כל הקווים בפניו היו כעת מתוחים מריכוז. הילת הביטחון שלו היתה אמורה להרגיע אותה, אך היתה לה השפעה הפוכה. לא היה למישל לאן להביט מלבד ישירות אליו. היא נשאבה לתוך המעמקים היציבים של עיניו ויכלה לבחון אותם כאוות נפשה. אלסנדרו קסטיליונה היה עסוק מכדי לשים לב. הוא התרכז במותניה.

"בטח אם תסתובבי–"

"איך? אני תקועה!"

"אני אראה לך."

הוא התקרב אליה עד שכמעט נגעו זה בזה. היא הרימה אליו את עיניה החומות שהיו קרועות לרווחה מחרדה. הוא הניח את ידיו על כתפיה, והיא התכווצה.

"מישל! אפשר לחשוב שאני מפלצת." הוא צחק.

"אני מצטערת," מלמלה.

"אל תדאגי. כבר זכיתי למנת הבתולות היומית שלי." בזאת הוא סובב אותה – לא שמאלה, כפי שחשבה, אלא ימינה. כעת היא פנתה אל הדלת. היא לא יכלה לראות אותו יותר, אך לא היה צורך בכך. נוכחותו העבירה בה מספיק רעידות כדי להוכיח לה שהוא רציני.

"זה מספק לך מרחב תמרון גדול יותר, לא?" שאל בקולו העמוק.

מישל ניסתה, התאמצה ונכשלה.

"כן, אבל זה לא מספיק. אני עדיין לא מצליחה להגיע עם היד לכיס שלי."

הניחוח שלו, של בגדים חדשים ומי קולון יקרים, נסוג מעט, אך לאחר מכן חזר במלוא העוצמה.

"מה דעתך שאני אנסה?"

מישל הנהנה. ידו החליקה עליה, והיא נעשתה מהופנטת. מגעו היה איטי ומדוד. מישל הרגישה בו כמו ליטוף. היא ניסתה להסדיר את נשימתה. זה היה בלתי אפשרי. האוויר שמילא את ריאותיה היה עמוס בריחו הנקי והמאופק.

"לא – בבקשה – אל תעשה את זה..." מחאתה של מישל נשמעה רפה ושקרית, אפילו באוזניה.

ידו של אלסנדרו חדלה לזוז אך הוא לא הסיר אותה. היא הרגישה את חום ידו בוער דרך הבד הדק של מדיה כמו מוט ליבון.

"מה קרה, מישל?"

בזכות המבטא העשיר שלו אפילו מילים פשוטות אלו נשמעו יפהפיות.

מישל הצמידה את לחייה בחוזקה אל דלת הכניסה וניסתה לשמור על קור רוח. זה לא היה פשוט כי היא הרגישה כל אחת מאצבעותיו.

"כלום." היא נענעה בראשה.

זו פשוט הפעם הראשונה שגבר נוגע בי על באמת, חשבה לעצמה.

קצות אצבעותיו רפרפו עליה בעצלות, מחפשות. כשמצא את מה שחיפש, היא השתנקה. ידו החליקה לתוך כיסה וסגרה על מחזיק המפתחות שלה.

"עכשיו... אני חושש שאצטרך להתקרב הרבה יותר כדי להגיע אל חור המנעול..."

מישל לא יכלה לפצות פה. הוא נשען עליה כשגישש אחר המנעול. הבל פיו על שערה היה משכר דיו. כשידו הימנית החליקה סביב מותניה נעתקה נשימתה. היא שמעה נקישה, והדלת נפתחה. ידו התומכת הוסרה מעליה והוא פסע לאחור.

"את משוחררת," אמר בחיוך והחווה בראשו אל אולם הכניסה. החיוך האיר את פניו, והיא קפאה בתדהמה. פתאום עבר ביניהם משב רוח והחזיר אותה למציאות. היא שלחה את ידה כדי למנוע מהדלת להיטרק בשנית. ידו של אלסנדרו כבר היתה שם. זרם חשמלי התפצח בגופה. היא הרגישה שוב את אצבעותיו הקשות והחמימות ומיהרה למשוך את ידה.

"תודה, סניור קסטיליונה. אני אוביל אותך לסוויטה שלך. אחר-כך אערוך לך סיור בווילה–" ברברה מתוך רצון נואש להוכיח את יעילותה.

"לא, זה בסדר," שיסע אותה אלסנדרו. "אין לך שום סיבה לטרוח בגללי. תחזרי לעניינים שלך. אני מסוגל למצוא את דרכי בבית לבד."

"כמובן, סניור קסטיליונה."

מישל הרכינה ראשה בנימוס ונסוגה ממנו.

"לאן את הולכת?"

"אני הולכת להחליף בגדים. השמלה הזאת התקמטה לגמרי. אני מתאכסנת בסטודיו. הוא בשטח הווילה."

הוא קימט מצחו. "למה את לא מתאכסנת בבית הראשי?"

"אני רק עובדת זמנית, סניור. בגלל מעמדי אני לא משתלבת פה בבית."

"אבל טרנס ברטלט אמר לי שהבית שלו ריק. בטח יש בו המון חדרים פנויים. כל העובדים שלו נמצאים איתו על היאכטה. זו הסיבה היחידה שהסכמתי לבוא לכאן, במקום לחזור הביתה. אני מעסיק אפילו יותר אנשים ממנו," אמר בקול מלא רגש.

מישל תהתה אם זה היה לפני או אחרי הפיטורים ונרעדה.

"למען האמת, אני מעדיפה לגור מחוץ לבית הראשי, סניור. אני אוהבת את השקט שלי, כך שהסטודיו אידיאלי מבחינתי."

"את מתכוונת לסטודיו האמנים?" אמר לאט.

היא הנהנה. "יש שם הרבה ציוד ודברים שמאוחסנים שם, סניור, אבל שום דבר מזה לא בשימוש או אפילו נפתח."

"טרנס בנה את הסטודיו כדי שיוכל להשתעשע קצת בציור אבל לא היה לו זמן להשתמש בו. או כישרון," הוסיף בצער. "זה מבנה מרשים?"

"הוא נפלא, סניור." מישל חייכה.

סיבה נוספת שהיא אהבה את ז'וליפלר היתה המגורים במקום שאולי יניב פעם יצירות אמנות. המקום היה כה יפה עד שהתבקש לצייר אותו. היא הצטערה שלא היה לה אפילו אחוז אחד מהציוד ששכב ללא שימוש בדירה ששימשה אותה. אחר-כך הזכירה לעצמה ששום דבר מזה לא היה מביא לה תועלת, שכן לא היה לה אומץ לנסות.

"אני יכול להעיף מבט בסטודיו הזה שלך?"

איך היא יכלה לסרב? אחרי-ככלות-הכול, אלסנדרו היה הבוס. היא הנהנה. המחשבה שגבר יפלוש לחלל האישי שלה היתה לרוב מלחיצה אותה, אולם משהו באיש הספציפי הזה הפך את ההיענות לבקשתו לדבר הטבעי ביותר בעולם. היא לא רצתה להרגיז אותו, אבל זו לא היתה הסיבה היחידה. בדקות המעטות שחלפו מאז נחת, מישל קלטה משהו. הוא אולי רגיל לחברתם של כוכבים ומיליארדרים, אבל אלסנדרו קסטיליונה היה האדם הטבעי והכן ביותר שפגשה מימיה. הוא גם לא בזבז מילים. זה היה דבר נוסף שייאמר לזכותו. היא העדיפה מעסיקים שקטים שהניחו לה לנפשה, אף שסניור קסטיליונה הממגנט היה צפוי להוות אתגר. אולם מישל ידעה מהו מקומה. זו היתה החופשה שלו; תפקידה היה לדאוג שהוא יהיה מרוצה ולהקפיד לא להפריע לו.

היא מצאה את עצמה תוהה אם הוא יבלה זמן רב בווילה או שמא ייצא לטיולים. ואם הוא יעשה זאת בגפו. היא החלה לחשוב שמעקב חשאי אחרי הגבר המשגע הזה יכול להיות הרבה יותר מהנה מאשר הסתתרות מפניו...