רומן בשלושה מצבים

 החיבור

*

50 שנה לקסם המסתורי

בזמן אמת תמיד ידעתי איך לצבוע את הרגע. עבודות התחזוקה שהתמדתי בהן לאורך שנים השפיעו לטובה גם על רמת התחזוקה האישית. התחדשות תמידית, מלאה בשמחות קטנות ובריגושים בלתי פוסקים. בחרתי בדרך הזאת, או שהיא בחרה בי, עדיין לא מצאתי תשובה הכרחית של סיבה ותוצאה. זה קרה באופן מפתיע, דרך חוויה מיסטית בהודו, אולם אני זה שבחרתי בה מתוך הארה, על רצף החוויות המסעירות שקרו לי.

במשך מספר שנים קרובות, הספק לא קינן בי מעולם. מן הצד השני של המטבע, מעולם לא חששתי מהסערה הבאה, פשוט תחזקתי את הנשמה עד לאמצע התודעה, שם נמצא השקט. זאת עד לאותה הנקודה, עין הסערה, בה יוצאים הדברים משליטה.

הבוקר התחלפו הצבעים. נשארתי ער ממש עד בוא קרניים ראשונות, יושב על סיפון העץ, מביט על היום שעומד להתחיל. סערת הלילה שכחה. בחדר המכונות שסתום אחד נסתם. רצף האירועים הכביד על אחת הבוכנות.

בוקר, וניתן להפליג בשלווה. אין צורך בפעולת מנוע מלאה. נזכר איך העפתי מבט בקלסתר פנייך. ישנת שינה עמוקה. לא יכולתי להיכנס לשם. אולי כבר הייתי שם ואולי לא, עמוק בשלוות הפנים שלך. סיכמתי עם עצמי שמותר לי לסטות, גם בפניות אסורות. הרי שהדרך שעשינו בסערת הלילה שעבר, הוכיחה לנו שהמחשבה חופשיה. שיש לראות את הסיטואציה הנוכחית כזו שהפגישה אותנו עם ממד הזמן החופשי.

על הסיפון הכול נראה ברור. ישבתי לדוג את חלקיקי הזמן. היום שונה מהלילה, עת חלקיקי הזמן משנים תנועה. בלילה הדייג ברשת, וביום זה בחכה. המרחק מכניסת השבת מאפשר להכין את העצירה הבאה. עוד הוא מאפשר למלא אותך ברצף של דימויים.

מילה אחת שלך מספיקה כדי לגרור לתפנית בעלילה. ישבת לך במטבח, מציתה סיגריה ראשונה של בוקר, שתקת והסתכלת בסיפוק על קו האופק הנמתח. תמיד אהבת להפליג בדמיון למקומות אחרים. למרות שלא היינו קרובים היטבתי לפרש אותך גם ממרחק של שלושה עשורים. הניצוץ תמיד מחכה לבעור. רק דרושה פעולה אחת ברגע אחד להבעיר אותו. דעתנית במידה גבולית, עם אופק של מים שקטים, זאת את.

השחפים מעלינו דאו עת נמזג קפה ראשון של בוקר. ראות טובה, עונה שהתחלפה, והעיסוק האינטנסיבי במשפט גובה מהמוח מחיר. רצון מתעורר לכבות מנועים, אז כיבינו אותם.

הנסיכה נסחפת עם אביר החופש התמים. כצופה המתבונן מן הצד בסרט חייו, לפתע מצאתי את הנערה שהשארתי בקצה הרחוב, בשעת לילה מאוחרת, אותה נסיכה שסירבה להצעה שלי - ללוות אותה עד לפתח ביתה.

"יקירתי," כתבתי לך לפני כחודש, "אני גם המספר, ואת הגיבורה. אין אחרת." מחזיקה בשרביט הנצח, ואני בסך הכול מלהק את הכלים לשדה המשחק. זה ההסכם בינינו. הסכם של רצון טוב, לכתוב את הפרק החדש של סיפור חיינו, על סף שנת היובל שלנו. אוטוטו מגיעה הספינה, אל חופים רחוקים של הזדמנויות, שחבל לבזבז אותן. דוגם את הזמן לחלקיקי זמן במרוץ החלקיקים, בעוד מסע חיינו מקבל תפנית.

*

יש לך הרבה חומר לקרוא בשבת. איזה כיף, בסופו של שבוע, על קצה הזמן המתחלף, את מיטיבה להבין את הרגע, אותו רגע שמתמזג עם הזמן. שני קווים מקבילים, שהולכים ומתקרבים, עד שהם חוצים זה את זה. צריך לדמיין את הרווח הולך וקטן, עד שנעלם לחלוטין.

שני הקווים מתמזגים זה עם זה. ביקשתי לקצר אותם, את הזמן והמרחק. שישי אחד לפני שנתיים, החלטתי לפגוש את אלון, המתופף של "הוריקן". זה היה בתחילת הקיץ, שם בים, אחרי שהם לא ניגנו שנים יחד. כעת ביקשו זמן להתאמן, לקראת הופעת איחוד שלהם, זה היה החזון.

חלון הזדמנויות שלא יחזור, על סף מחצית חיינו, פחות או יותר. ילידי 67, 68, 69, הקצפת של שנות ה-60. כמיהה לעורר מחדש את אותם הצלילים הנשכחים של הנעורים. היה בזה קסם, אנחנו והים, גם בחלוף השנים, זה עדיין לא נמוג. היו כאלה שהתחתנו עם אותו חבר מפעם. היה גם אחד כמוני, שעזב את העיר פיזית, אבל נשאר בסביבה.

צלילי הקסם התעוררו מחדש באותו ערב בלתי נשכח. אני ביני לבין עצמי, מרגיש את הזמן דוחק בי, אם לא ייזום מהלך הכול יעצור. איזו אחריות לקחתי על עצמי, לקחת אותנו למחוזות אחרים. הסוד לוקח אותנו לזמנים אחרים, אבל המציאות לא משתנה. היופי נשאר אותו היופי. הבנות נשארו באותה הרמה, "ג'וסיות". לא להאמין, גם אחרי כל כך הרבה שנים. בנות הים הנצחיות, הן לנצח איתנו, והרגשת הסיפוק עילאית.

לא היה לנו זמן רב להתעכב באותו הערב על כל הפרצופים שנשכחו, אחדים מהם נמחקו מהתודעה. נשאר רק השם, זה שאותו זוכרים. שבוע לאחר מכן, עברתי על הנגטיב, התמונות הופצו ברשת. ראיתי ערמה של חבר'ה על הדשא. אין דברים כאלה, מחייך, בנים-בנות זה נחמד כשיש אומץ לפעמים... שרים שירים ומביטים למעלה.

והשיא נשבר, השיא הוותיק שלנו. יקירתי, בזמן אחר, עצר הזמן לפתע בבלימת חירום. היה זה חבל הצלה עבורי, הכוח לחולל שינוי בתודעה, מהלך היסטורי של כתיבת סיפור חיינו. "אנחנו שותפים לכתיבה," הודעתי לה על הבוקר. אנחנו מכירים שנים: תקופת הילדות, הנעורים, הבגרות, התחתנו והתגרשנו, פרק א', פרק ב', פרק ג'. ועדיין, אף פעם לא מאוחר להתאהב מחדש.

*

חד הקרן חוזר למגרש המשחקים של "גן אילנה". פעם חד פעמית, "הפעם הזאת לא תסרבי לי," הודעתי לה פעם נוספת. זאת המשימה שהוטלה עלי - להחזיר אותך למשחק. התבוננתי על תצלום, את רוב הפרצופים זיהיתי, אבל את שלה, באופן מוזר, לא היה לי שמץ של מושג. רק העיניים היו מוכרות, אך כנראה שהשם נמחק לי מהתודעה.

פרק ב' שלי עמד להסתיים. יצאתי על הבוקר, והרגשתי את הרוח נושבת לכיוון השנה ה-17. הבנתי שהפרק עומד לחלוף לו, שנחמד מצדו על אותן שנים מגניבות. והצצתי לתקרת הזכוכית, והכול רחש מעלי, ואני באמצע הזמן. מרכז את כוח המחשבה שלי, איך ומה צריך לעשות. כמו בתוספת זמן במשחק ועם הגב לקיר. הכושר לאלתר מהלכים, גם כששעון הזמן אוזל, תמיד שיחק לטובתי. לקחת את הכדור למתפרצת, ליזום ולהוביל את עצמי הלאה.

ראיתי את הזמן בהילוך איטי, את הכול ראיתי. אבל אותה לא זכרתי. נעצרתי פה ושם על התמונה, אבל לא היתה לי תשובה, פרט לאחת מוכרת חסרת זהות. השיא האסוציאטיבי של הזיכרון, נראה לפתע כלום. לראות פרצוף מוכר/לא מוכר ולא לזהות.

*

סיכמנו בינינו שרק המעז מנצח. לתפוס את מקטעי החיים לסיפור אחד, זה יומרני, ועם זאת מאוד מגרה את הדמיון. הנה כבר חזרתי לאותו הערב, לפני 34 שנים. ממש לאותו המקום, שנפרדנו ממנו כל אחד לדרכו. היה לנו נחמד, לבלות בים יחד, לשחק מטקות, לתפוס טרמפים חזרה לראשון. יום שלם של בילוי בטבע, ועוד לשוב להיפגש באותו הערב. זמן בילוי איכותי.

רק שאז באה האכזבה. "מי אתה חושב שאתה, אותי אתה רוצה ללוות? נראה לך שאני מפחדת?!" שאלת. "אתה יכול ללוות אותי עד חצי הדרך, משם כבר קל יהיה לי להסתדר."

וואו איזה אומץ, חשבתי, לבד בשעה 2:00 בלילה. למעשה הוקל לי, הרגשתי שאת מסתדרת בעצמך. לעולם לא חזרתי על זה, ועם הזמן זה נשכח. בקושי "שלום" זרקנו זה לזו. מדי פעם ראיתי אותך חולפת על פניי. ונשארתי עם ההרגשה שאת מסתדרת טוב. פה ושם צצת משום מקום, אבל בקושי אמרנו "שלום". סיימנו את הטריטוריה שלנו, לא היה לנו עניין בעניין.

היציאה הזאת, ערב חודש ניסן... סמלי ביותר. הנשמה מתחברת עם העליונים. הנשמה שלנו שעוברת לממד אחר תוך שניות. סוג של התחלה מחדש. גם עכשיו, בתחילת פרק חדש, שלישי עבורי. משהו בי יודע שאמצא את האחת, לרפא את הנפש. הרי כל פרק היה עבורי התחלה חדשה. למזלי תמיד אני נמצא בתהליך של יצירה. כבר חודשיים חלפו מאז אותה שיחה, בשעת לילה מאוחרת, ואנחנו הרי חברים ברשת החברתית הרבה זמן. באותו ערב, כנראה משהו סימן לי לשלוח לך הזמנה לארוחת צהריים. הזיכרון אישר את השם, מהארכיון נשלפו תמונות. באופן אוטומטי עלו תמונות מתקופות שונות של חיים. הנשמה זוכרת, זה היה חבוי כל השנים, ולפתע צץ ועלה.

הסתתרת שם הרבה זמן. ובסוף זה יצא החוצה, ערב פסח מנקים את הכול. הצלילות האלה של התודעה, לתקופות אחרות, זה משהו שקורה כל הזמן. הסימנים האלה מופיעים, פשוט צריך לתפוס אותם. אולי יומרני להחליט לכתוב מזה ספר, אבל פתאום הבנתי שלאורך כל הדרך היינו שם באותו נהר.

הסיפור שלנו עם התחלה, אמצע, ועדיין ממשיך. החלטנו להמשיך את אותה הנסיעה בטרמפ המשותף, מחוף הים עד לבית בראשון. "בואי, נתפוס יחד טרמפ מחדש ומפתיע, אל עבר זמן אחר." מזמן לזמן, צצות ועולות שאלות. אנחנו לא מחפשים תשובות, אלא הולכים לצפות בסרט המשותף שלנו. צריך לבדוק את כוח ההתמדה שלנו. להידבק לסיפור. היכולת לבנות עלילה רצופה, עם טוויסט מגניב. להגיע לנקודה מסיימת ולרגש. עבורי זאת התנסות מצוינת.

כבר חודשיים שאני כותב לך במקלדת של הטלפון את כל זה בצורת הודעות כתובות. ויוצאות המון מילים, שמתחברות למשפטים, ולפתע אני מרגיש אותנו בסרט, אנחנו הגיבורים והמספרים. הקטע הזה תופס אותי. היום החלטתי להוריד אותנו למקלדת. הקצב הזה של דמיון היוצר, של המרחב בזמן. פתאום אני רואה אותנו עומדים בכביש, ממתינים לטרמפים, מפלמחים לראשון. מחכים לטרמפ הזה 34 שנה, והטרמפ הזה צריך להגיע. הוא מוכרח.

ואנחנו לא מתייאשים. כבר 17:00 בערב, השמש ממש מעלינו, מאירה חזק. את שזופה, ואני צרוב מהשמש. לא מדברים אלא רק מחייכים זה לזו. החיוך המסתורי הזה מוכר לי מפעם. ממתינים כמה דקות. "מה אתה חושב, אני צריכה להגיע הביתה." התחלנו ללכת בשוליים, אין רמז לרכב שיגיע. ההליכה המשותפת הזאת, מסתכלים זה לזו בפנים.

סיכמנו בינינו שממשיכים ללכת, גם אם הטרמפ לא יגיע, נמשיך ללכת על השוליים. במקום מסוים נראה את הגשר, שם בטוח יעבור רכב. כשמתחילים ללכת יחד, הזמן עוצר לפתע. בכל זאת 34 שנה עברו מאז אותו טרמפ היסטורי.

*

"תמיד מעניין איך יעבור הזמן," כתבתי לה במקלדת של הנייד. שם את קוראת אותי אחרת, שם זה אינטימי, פתאום אני תופס. האינטימיות שלנו בחודשיים האחרונים, היא משהו שהיה נחמד. האינטימיות הזאת... הרי אף פעם לא היינו בקטע של משהו אינטימי. רק עכשיו זה קורם עור וגידים. לאינטימיות הזאת יש סוף סוף שם.

משחקי מילים, משעשע אותי לחשוב מאיזו נקודה זה התחיל, הנקודה בין הרגליים שלך. תמיד אהבתי להסתכל על הרגליים שלך. ההדלקה של הניצוץ, שכן בלי הניצוץ איך אכתוב לך...?

את הולכת לצדי, מנסים לשחזר את הטרמפ ההוא, והשיער הרטוב שלך מתיז עלי מים מלוחים מן הים. השמש חזקה, ואותה רטיבות של השיער הפזור מעוררת אותי.

הלכתי לישון כדי לאסוף חלומות ולכתוב אותם. כל הממד הזה שלנו, הוא רק פנטזיה, העבר שלנו מרתק אותנו ומחבר. ההליכה הזאת בכביש פלמחים, עם הנוף של השדות, עם הנעליים שלי שלא מיועדות להליכה ארוכה.

הודעת לי לפתע, "בוא נעצור. היום זה לוקח זמן, אני חייבת לנוח קצת." הסתכלתי על כף רגלך, מזהה מעט אדמומיות. צריך למצוא מקום עם צל, ידעתי. "נתקדם לשם, את רואה את העצים?"

המעברים האלה בזמן עלולים לבלבל את הקורא, זה משנה ולא משנה, כל עוד יש לאן להגיע. "לאן אנחנו רוצים להגיע?" שאלתי אותה. אנחנו הולכים ומאבדים את תחושת הזמן. אנחנו זה הנצח. החוט המקשר של כל הסיפור הזה. "אין צעד חזרה," השבת לי בביטחון. נכון. שבוע לפני אמרת שאת מסתדרת. מסוגלת ללכת לבד את חצי הדרך מ"גן אילנה" עד הבית שלך. אני לא מבין מה קרה פתאום. מה השתנה אצלך כל הזמן הזה. ובכלל, איזה תפקיד את לוקחת על עצמך בכל הסיפור.

הקשתי עליה במודע, רציתי לבדוק האם הוא מתאים, אותו תפקיד שאני מייעד לה. בכל זאת, 34 שנים, והרבה דברים שהשתנו אצלה. ובעצם גם אצלי, היו כל כך הרבה תנודות. יד האלוהים הושטה לנו, והנה אנחנו שוב צועדים על אותה הדרך. הדרך שאנחנו כה אוהבים. והקסם של הדרך הזאת, הוא לא משתנה. בכל פעם שבה אני עובר שם, תמיד זה מקפיץ אותי, הטבע זורם.

מתחילה העלייה אל הגבעה היורדת, וצריך להתחשב בכללים. "איזה כללים?" שאלת. "הכללים האלה, שהכתיבו לנו על הלוח בשיעור ספרות. אחותי היקרה, יש לנו קצה חוט ואיתו צריך ללכת. זה את, אני והקצה של החוט, יצאנו למסע באוויר הפתוח." לא יכולתי לצפות למשהו יותר טוב ממסע עם מישהי כמוך.

מגיל 8 מספרים לנו על הארץ המובטחת, על המסע שנמשך 40 שנה. אנחנו בדרך לשם באמת. הגיע הזמן שלנו. למענו הפלגתי רחוק, רק כדי לחפש את הסיפור של הפרק השלישי בחיים שלי הפרטיים. "החיים שלי עשויים פרקים פרקים, והם משתלבים אצלי לא רע," כך הודיעה לי בהפתעה. לקרוא מהסוף להתחלה.

אנחנו ממש לקראת הסיבוב האחרון, הדרך היא אותה הדרך. פשוט שני קווים מקבילים, שהלכו והתקרבו, הלכו והתקרבו במהלך השנים, עד שפעם אחת מצאנו את עצמנו בארוחת צהריים במסעדה אסייתית. הצעתי לה לבחור (תמיד זכות הבחירה שלכן, אנחנו רק מרקדים סביבכן ואתן הן אלה שבוחרות בנו).

החיים הם אתגר שצריך לעמוד בו, אושר שצריך להיות ראוי לו, והרפתקה שצריך להתנסות בה. הרפתקה כמו זאת שהציתה בי את התשוקה הזאת לכתיבה עלינו, גם בסדר הפוך. רואה אותך כאן עכשיו. כאן של אז, וכאן על האינטרנט. שלושה ממדים שמסתובבים לי בראש.

טוב, סיכמנו, כשהתחלנו אז, פעם, מזמן, ממש מזמן. אני עומד על המקפצה, ורואה את הכול פרוש לפנינו. הפעם הזאת שנינו קופצים, בעצם כבר קפצנו בעבר, ואנחנו עולים שוב לאותו המקום. המקום במחשבה, הצומת של קבלת ההחלטה. אנחנו יודעים שאף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו, אלא רק אנחנו בלבד.

*

דווקא בסערה הזאת של הרגשות ניתנת לנו ההזדמנות לעשות את הבחירה הנכונה. לפעמים זה נראה לא הגיוני, אין זה הרגע, אבל איך שהוא ברגע אחד אתה קופץ לשם. ללא חשש, גם אם המים קרים מאוד. התמונה שלך על מדרגות הרבנות, כפי שתיארת אותה, הביאה לי את הדימוי הזה לראש. תמיד הייתי מעופף, כל החיים שלי אני מתעופף מעלה. ואת תפסת אותי, בדיוק רגע לפני ההתעופפות המכרעת.

"מערכה שלישית ומכרעת," הודעתי לה בשעה שהשביל פנה ללכת, שמאלה או ימינה. לא הלכנו כאן זמן רב, ובכלל, הנאה מהדרך מביאה עמה סיפוק לא קטן. לקח לי זמן ללמוד את ההנאות הקטנות האלה של ההליכה בדרך. פתאום את מגלה, שהקרקע שהתהלכת עליה, קרוב ל-9 שנים, כבר לא יציבה. וזה דווקא נחמד, להרגיש את החוסר יציבות הזה. כמו בהפלגה על ספינה, פתאום מתחילה סערה. הגלים גבוהים, החרטום עולה ויורד, ואת קולטת שלכל צד שאת פונה, הדרך איננה ברורה. נותר לך רק להמשיך בתנועה בלתי פוסקת, לעבור בין הגלים. שנים שאני מתצפתת, רואה ים וסערות.

אני הולך לפינה אחת, מתיישב על סלע בחוף מול הים. הרוח הזאת מסובבת את כל קו המחשבה. זה ממש מדגדג לי, התחושה הזאת בבטן. התשוקה הזאת לסערה. כשהנעל מתאימה - נעלמות גם שאלות של טוב ורע.

כשהגענו לפנייה הזאת, ידענו לאן לפנות. לא שאלת שאלות, המשכנו לימין. תמיד היו לך ביצים, לא פחדת משום דבר. גם עכשיו, 18:00 בערב, כשאנחנו תקועים באמצע השדה, ואף רכב לא עובר. ברוך השם שאת בסביבה.

פעם, מזמן, נפרדנו בשעת לילה מאוחרת. כל אחד המשיך לדרכו. המתיקות הזאת של הפרידה... לא היתה שם אכזבה, היתה השלמה. השלמה של רגשות שלא הבשילו. רגשות צריכים להבשיל. מוטב לתת להם את הזמן, את ההשראה שאנחנו מקבלים כאן בשדה הפתוח. ממש כפי שקיבלנו אותה בשדות שליד השכונה. לשם תמיד מצאתי זמן ללכת, ללכת את הדרך הזאת לנחלת יהודה.

איך סיפרתי לך בפגישה נוספת, על המרפסת מול העירייה. דבר ראשון אהבתי בך את השם. גם אם את הפנים לא ממש זכרתי, השם חרוט על הלב, ואת ממש לא מבינה. ואולי כן? חשבתי לעצמי. אז בנחלה, בשעות הערב, היינו באים לבייביסיטר שהיית עושה שם. יצאת אלינו, והרוח הצליפה קלות. השיער שלך, כרגיל, התפזר. קיבלתי מנת בושם לפנים. וואלה, זה היה בושם טוב, הריח הזה שיגע אותי לא מעט.

"מה את אומרת, מפתיע?" היא לא ענתה, רק חייכה. אנחנו מאותה שכונה, שנים שמתראים על הדרך. אני זוכר אותה בדרך לגימנסיה. זוכר אותה בדרך מבית הספר, יודע בדיוק את השעה. לא היית עבורי אבודה, פשוט שייטנו במקביל, אהבנו את החברה. מי בכלל היה צריך יותר?

האמונה בנו כיוצרים של תבנית חיינו, מתקשרת עם הדמיון. שתי רגליים על הקרקע והראש בעננים. את העוצמה שבך, את יכולה להרגיש רק בסערה. תמיד הסתכלת בי במבט חודר, זה המבט שלך גם היום. מתי שהוא, אחרי הערב ההוא, המשכתי להסתכל בתמונות. המבט החודר הזה לא עזב אותי. איך לא זיהיתי אותך אז, רק אלוהים יודע.

הרומנטיקה הזאת עתידנית, למרות שהעבר כאן, הצלחנו להחיות אותו. אני מרגיש את העתיד המתדפק לו. זה לא רק געגוע למה שהיה, געגוע לכתוב, לשתף את החוויות. אלא: "זה ניסיון ליצור אופק חדש." זרקתי לה באוויר את המשפט הזה. קצת דרמטי, אבל למי אכפת. 34 שנה מאותו קיץ קסום.

*

חושים נסערים, תשוקה בלתי נשלטת ליום חדש. הודעת לי: "ב-8:30 יש לי דיון בבית המשפט. בסביבות 10:00 אסיים, נתפנה לנו לקפה של בוקר. יחד." ההקפצות הקטנות האלה צובעות לי היום בצבעים, ואני על זה מוכן לשים.

בין המבטים בחצר בית המשפט, מתוך עשרות תמונות של ימים אחרים, עולים וצפים רגעים על תקרת הזכוכית של הזיכרון. התחלתי לחלום את זה מזמן. שנים שאני מחכה לתפוס את הרגע הזה, הנכון, חלון הזדמנויות בלתי חוזר. נתפס אך בלתי נתפס. וזה הנוהל הקבוע שלי, לשוט פעם בשבוע אל חופים של זמנים אחרים.

הבוקר, בדיוק חזרתי מסיבוב בחבל בנימין, בואכה ירושלים. הטענתי את עצמי על הבוקר ובאתי, חצי שעה מספיקה להטעין אותך אצלי. הממד הזה עובד אצלי הכי טוב. עדיין לא הספקנו להכיר את ההוויה הזאת, אז בינתיים אנו חיים על העבר, שפתאום התערבב לו עם הווה, עם אופציה חיובית לכיוון העתיד.

"איזה הימור מאתגר זה," ניסחתי את המבט המתחשל לעברך. התיישבתי לי על אבן, התחלתי לספור את היום. לפתע הקפיצו אותי קולות מתקרבים של סוסים. ממש על דרך האבנים הצהובות, תוהה כיצד נקלענו למבוך הזה. הנה זה בא, סיבה משחררת לחגיגה בלתי פוסקת.

צעדת מולי לכיוון השולחן, מנופפת לשלום. בינגו זה בינגו, אפילו לא הספקתי לחרוט את המראה הזה. את עדיין אותה אחת של הגלגול הקודם שלך. נערה בחולצת צופים, אי שם בתחילת שנות ה-80. יצאת לנשף, והכרכרה מחכה לך כאן למטה, ליד תחנת המוניות.

כמו נסיכה אמתית הסברת לי: "אני חושבת רק על עצמי." נו, טוב, זה אמור להרתיע אותי?! הרי כולנו חושבים רק על עצמנו, בגלל זה הגעתי לכאן הבוקר, חושב על הצתת הזמן בזמן אחר, זה הולך איתי שנים. תמיד נפרדנו, כאילו ידענו שניפגש ביום בהיר אחד על ציר הזמן. פֵיָה שלפה אותך אלי. הכול מסתדר לקראת זה. האגדות האלה, הן ממש על אמת. "הפגישה האחרונה שלנו," זרקתי לה, והיא הקדימה להשיב, "ערב יום כיפור לפני 26 שנים..." כך לפתע עמדנו במדרחוב, ממשיכים את הצעדה לשכונה, אותה הלכנו יחד. יום של חשבון נפש, ואנחנו צמים.

במקרה עלתה התמונה שלנו, מהערב ההוא. סיפרת לי שהתחתנת, ואני... איפה... בדיוק חזרתי מהתעופפות במזרח. זה היה אז, ממש בתחילת הדרך שלנו, בפרק הבגרות. עם כל התכנונים, הסתכלתי לך שוב לתוך העיניים. משהו במבט שלך השתנה, אין לזה הסבר. כנראה שמהצד זה נראה שונה. כולנו משתנים, השינוי הוא הקבוע בחיים, ואני הלכתי עם זה הכי רחוק.

ואולי בעצם הכול בראש, ורק נקודת המבט משתנה. גם אז המשכנו לדרכנו, הפעם נפרדנו בחיוך. פעם כך, ופעם ככה. הפעם ההיא היתה באמת לנצח. החיים הם מה שיוצא לפועל בין תכנון לתכנון. הרווח הזה, את מה שמתבשל צריכים לאכול.

המקום שלנו בקולנוע "תפארת" מסומן באהבה. כן, היום זה ברור, את אישה או נערה. הנוסטלגיה של הגיל המעצב לא תמחק לעולם. אהבה שקטה כזאת, והנעורים נעורים בנו שוב. לפנינו הזדמנות בלתי חוזרת לממש את העונג של אז.

ישבנו על שפת הנחל. מביטים במסגד, רואים בין השדות רק את הצריח שלו. קולו נדם מזמן. שריד קדום של תקופה אחרת. "איזה לוקיישן!" צחקת, "יקירי, בסוף הכול אכן לטובה." אישרת. שנים שאנחנו עוברים כאן, וסוף סוף הגענו ממש עד לשפת הנחל, מלאים בציפייה.

קשה בימים האלה להישאר עם אהבה אחת כל החיים. זה ממש בלתי אפשרי. הרגש הזה שקרוי אהבה, הוא אמנם פשוט אבל מורכב. ואני הרגשתי את כובד פעימות הלב, וחיבקתי אותה, את כולה לתוכי. מאוחר יותר המשכנו להתגלגל על כר העלים, כפי שתכננתי שנים את אותו הקיץ, עד לאותו ערב בלתי נשכח.

הטבע זרם, ולרוח יש חוק חלילים. המנגינה הזאת נשמעה היטב בזה הרגע. מזג האוויר של שלהי החורף, על צומת האביב. ישבנו מחובקים, מי צריך מעבר לזה, הרי שכל הטוב היה לגמרי אמתי. את ואני, זאת אינה חידה או המצאה.

הקומזיץ ההוא בשכונה, את זוכרת שבאתי לראות אתכן? תמיד כשעברתי שם, פגשתי אותך, זורקת תפוחי אדמה למדורה. למחרת הגעתי לאקליפטוסים, מחפש סימנים, שאריות גחלים מהמדורה. בסוף חרטתי על הגזע את השם שלך ושלי. ומה זה משנה עכשיו? זה לא משנה, פשוט האקליפטוסים האלה עומדים עכשיו ממש כאן, כמו האדם כי הוא עץ השדה.

אז לא ענית לי. השנים חלפו, ואת כאילו הלכת אחורה בזמן. משהו מהנערה, נשאר בך גם היום. "אין לי תשובות," חזרת בפעם המי יודע כמה על המנטרה הזאת. אין לנו תשובות, אנחנו חיים אותן משבת לשבת. התשובות שלנו הן ההחלטות שעשינו. הן הבחירות. ואני יצירתי, עדין וסמכותי, אז מתי נתנשק? כך התקרבתי אל עורה הנעים, ואותו הריח של הערב ההוא התערבב עם הריח הנוכחי. תערובת של תשוקה נוסטלגית, מהולה כאן ועכשיו, עם אופציה עתידית של גם וגם וגם.

לפני הרבה שנים, בארץ אחת, חי אריה. ולאריה היתה בת זוג, לא מאותו הסוג. הם הכירו כל כך הרבה שנים, ממש המון זמן, ובשנה האחרונה משהו השתנה שם. השאגה שלו כבר לא היתה מה שהיתה. הוא לא שאג מזמן. והלביאה שלנו, היא מבינה עניין, זה החלטה של זמן.

ואז החליט המספר לשתוק. המספר התאהב בנושא הסיפור שלו. זה כבד, הוא כבר הרגיש את המחנק הדביק בגרונו. ידע כי הלביאה כובשת, וכי כל מה שנותר לנו הוא להמשיך את המשחק. עם יומרה לכתוב מזה סיפור.

זאת הפעם הראשונה שמצאתי תשובה לכל המחול הזה. מתקיל אותך פה ושם רק בשביל לבדוק את האינסטינקטים החייתיים שלך. יפה מאוד, מרשים כיצד עמדת בכל התקלה. את אדירה, ואנחנו לא מבזבזים כאן את הזמן. אנחנו צריכים ליצור את המחר, כי החיבור שנוצר כאן ממשיך ומתהווה.

כמו אלכימאי שהשיב את אהבת נעוריו, אני מבקש לחבק אותך. שלושת המ"מים של כל סיפור: מה? מי? מתי? אלה שבכל קורס לכתיבה יוצרת מסמנים אותם, את אלה השגנו ביושר. לפני חצי שנה ביררתי על סדנת כתיבה. בסוף החלטתי לוותר, ובמקרה מצאתי את מושא הכתיבה שלי. איזה ניצחון מתוק. ונוסף על כל זה, הגיבור גם משיב אליו את הנסיכה. בחיים לא יצאתי עם נסיכה! זה לא שהתפשרתי, גם פרק א' היה טוב, פרק ב' טוב עוד יותר, ופרק ג' יהיה הטוב ביותר - כך הבטחתי לעצמי ממש לפני שעמדתי לסיים את הפרק הקודם. להתחיל לשכתב לך את אהבתי, זה ודאי יתרום לעלילה משהו. אז המשכתי לשאול, למרות שאין לה תשובות. הקשיתי עליה במטרה למצוא את הנעלם במשוואה הזאת. "איזו משוואה זאת נראית לך?"

"נעלם הוא נעלם!" השיבה. "מה, לכל דבר צריך למצוא תשובה?" היא סגרה את הפינה.

"הנעלם הוא המחר," אישרתי, "לעולם לא נדע. אולי אפשר רק לתכנן."

אבל פה אין תכנון. קיים האלתור. כמו נגני ג'אז, שמחליטים לשבת לנגן, ככה, בלי תווים, הכול מהשמיעה. כך הם מפרשים ומוציאים צלילים. תמיד הדהים אותי כל הג'אז הזה. כל הנשמה. הנשמה שלנו, היינו צריכים לחבר אותה, אבל החיבור הוא תוצאה של תהליך.

בזמן אחד נתון, החלטנו להתקרב. ממש כמו עכשיו, על שפת הנחל, כשכל הדיבורים האלה הופכים מעייפים ואפשר להצית סיגריה ולהתבונן מסביב, להקשיב לזרימה. היא אמנם שקטה, אך עדיין בתנועה. לכתוב בשביל ההרגשה, לנקות את הנשמה מתמונות נשארות של שנים. את בטח מבינה למה אני מתכוון. זה לא הכביד עלינו, אבל זה היה שם. עובדה. זה הנעלם במשוואה הזאת שלנו, התמונה שהיתה בפנים, אנחנו רק היינו צריכים לשלוף אותה ממעמקי התודעה.

*

"עשית לי היפנוזה מבלי לשים לב?" שאלתי אותה ברצינות. זה מוזר, פתאום נזכר שהופעת בטלוויזיה, לא ידעתי שאת זאת את, מישהי פשוט הפנטה אותי. צפיתי בכל התכנית, זה קרה מהר, ערב בבית עם המשפחה והילדים והטלוויזיה. יצאתי מהמקלחת, ראיתי פנים יפות בקלוז-אפ, פנים אחרות לגמרי ממה שהכרתי וממה שאני מכיר עכשיו. רק הסתכלתי בעיניים. באמת מהפנטת. והלכתי אחרי העיניים האלה. גם בפיענוח התצלום, לפני שנתיים, העיניים אותן העיניים.

אני בתוך המדיטציות שנים. טסתי למסע הקסם המסתורי בהודו, למדתי כיצד להיכנס לתוך עצמך, לראות את האמת שלך, לצפות בסרט האין-סופי של עצמך. לענות לעצמי על התשובות, שבארץ לא היתה לי כל אפשרות להתקרב אליהן. "אז אמת או חובה?" שאלתי. "אמת. תמיד אמת וכל האמת." השבת. ומהי האמת? אולי היא הנעלם שלנו...? הרי האמת תמיד מסתתרת, בבית המשפט צריכים לחשוף אותה. האמת סובייקטיבית, כל אחד והאמת שלו, ומה עם האמת שלנו?

"אנחנו עדיין בשלבי חפירות," השיבה לי. "חפירות חיוניות להמשך," אישרתי. גם כל הרעיון של הכתיבה, הרצון לבטא את הרגשות, כי אחרת לא היינו מצליחים יש מאין. הריק הגדול של 34 שנה הוא חתיכת חור שחור בזמן. אנשים נולדו וכבר הולידו ילדים.

והאמת, תמיד חיפשתי מישהי ליצור עמה. בזמן מסוים אחרי שסיימתי את פרק א', ממש לפני 20 שנה, ירד אצלי האסימון. הבנתי מה אני צריך ומה עלי לחפש אצל בת הזוג שלי. זהו נעלם גדול במשוואה הזאת. מחפשים, משתדלים, אבל התשובות מגיעות אחר כך. הולכים עם האמת הזאת, הפנימית.

הערב יורד. לא הרגשנו איך הזמן טס. "בואי," הצעתי לך, "נחזור לדרך. הבתים של המושב לא רחוקים כל כך. אפשר יהיה לדפוק על דלת." אז המשכנו ללכת. גגות הרעפים של בתי המושב הזדקרו מבעד לעצים. יופי, חשבתי, אנחנו מגיעים לפני השקיעה, אפשר להסתדר.

ההליכה הזאת מעבירה אותי למקום אחר לגמרי. התודעה מרחפת. "חופשי..." היא הסכימה איתי. "עצירה לא תועיל לנו כרגע. בוא נמשיך, אתה הרי מכיר אותי מספיק זמן, אין טעם בזה. אני רוצה להמשיך ללכת." ומיד הוסיפה, "אפשר ללכת בלילה, הירח מלא. בוא נפתיע את עצמנו."

מאז ומתמיד היא היתה מגניבה כזאת. זה ממש לא משנה הגיל, משנה ההליכה לאור ירח. אולי הבנתי עכשיו את הזמן שידענו אז. האקשן הזה, של ללכת עד הסוף, הביצים האלה. אני בסך הכול אוסף חוויות, הולך לישון בשעה סבירה, ומתעורר בשעה לא סבירה. הכול כדי ללכוד את החלומות שלי, כדי לשכתב אותך לסיפור.

זה מתחיל להסתדר, חשבתי. כל התפנית הזאת. הנה, אנחנו ממשיכים ללכת. חזרתי לכאן, למקום האינטימי, על הדף הלבן. אחרי חודשיים שבהם כתבתי לך על המקלדת של הנייד, רק כך נוצרה האינטימיות שלנו. והנה, גם על הדף הלבן זה נשאר. זה עושה אותי מסופק, כששנינו נשארים במרחב הזה שלנו. ממשיכים את המסע המפתיע הזה יחד.

"אני רוצה שנלך לפגוש את הקוסם מארץ עוץ," זרקת בנימה של בקשה. "זה לא בעייתי, מכאן לשם. הארץ המובטחת פרושה לפנינו. הקוסם זה אני מעכשיו." הובלתי אותנו לכאן, ואמשיך מכאן, עד שניכנס לשם. גם אם זה צריך לקחת שנים, אני מוכן לזה. הקפיצה הזאת בזמן מעבירה לנו מסרים של התחדשות. ואני, בלי להמציא את עצמי מחדש, לא ממשיך ללכת. התנאי הזה מובן, זה ההסכם שלנו - התחדשות ללא תנאי. מקבלים זה את זו קבלה מוחלטת, ולא מנסים לשנות את זרם התודעה.

עכשיו יש לי זמן לספר לך על החוויה הגדולה שלי, לפני 24 שנה. חוויה שהטיסה את הנשמה שלי. הגעתי לפתח של "ארץ לעולם לא". את מבינה? הנשמה שלי טיילה במרחבי הזמן. כבר אמרתי לך, מספיק גם טיול קצר בשביל להתחבר לנצח. לקשר את כל הסיפור הזה של עבר-הווה-עתיד בקו רציף אחד. מצאת קצה של חוט, וזה הפתיע אותי, אבל לא לקח לי רגע והבנתי את גודל החוויה. אנחנו בדרך לשם.

*

עכשיו התעוררתי, פולט מראשי שורות שורות מגניבות, שורה אחר שורה. ההתעופפות הזאת במרחבי הזמן גורמת לנשמה להתעלות. לזה היא זקוקה. לחיבור הזה שעשינו, אותו חיבור שהיה מורכב, למרות שצנחנו זה לזרועות זו. נסעתי לפגישה ההיא מאושר, כל הדרך שרתי, לא זוכר איזה שיר שמעתי, אבל עפתי. הספינה הכחולה שלי לקחה את הסיבוב. ואת עמדת שם.

הצחיקה אותי כל הסיטואציה. כמה חייכתי אל עצמי. לדחוס לשעה וחצי, זמן חיים שלם, לקפוץ מנושא לנושא בצניחה חופשית. להסתדר בלי מכשיר ניווט, כי מספיק שאת בסביבה. זה נותן לי תחושה שאנחנו בדרך לשם. בדרך האבנים הצהובות שלנו, בדרך להגשים את החלום שלנו, וזה מעל למציאות, כל החלומות שאני כותב. יש להעביר את התודעה ממצב לא מודע למצב מודע ולשחק עם כפתור הזמן.

וכן, צריך להיות קצת מהופנט. לכן הפגישות הקצרות ושיחות הטלפון עבדו באותו כיוון: להעביר את התודעה למצב אחר. אם היינו נשארים בקו ישר, זה היה חסר טעם. הודעתי לך שאשגע אותך, ואת ברכת על כך. כמו מי שראה מקרוב את הזקן של אליהו הנביא, האור החזק סנוור אותי. לא קיבלו אותי שם למעלה, בעטו אותי חזרה לכאן, ומאז הנשמה שלי מסתובבת בעולם עם שליחות.

גם אֵלַיִךְ הגעתי עם הרגשה כזאת. מה אני יכול ללמוד ממנה? במה היא יכולה לעזור לי...? הפגשת אותי עם המשהו הזה, שאין לו צורה. הוא שם נמצא, ואנחנו הולכים איתו. מי שזכה בו, אז הוא מסודר. לא נולדים עם זה, צריכים להשתחל לפינות כאלה, וזה תמיד פשוט אבל תמיד מורכב. לחיים יש טעם נוסף. ליצור המשכיות למסע הזה.

אני מנסה כל הזמן לסובב את הקובייה. להמציא לנו מרחב של זמן, למצוא את הנקודה. ההצלחה היא התוצאה של כל המהלך, אבל חשובה יותר ההנאה מהדרך, גם אם היא ארוכה. יש להרכיב את הפאזל שלנו. למצוא את החתיכה החסרה.

כשאת דוהרת לכיוון שלי, מנת הזמן אוזלת, אבל נוצר זמן חדש. זה ממש קל לתפיסה. לקח לי זמן להבין את התפקיד שלי בזמן הקיים, הנוכחי. להפנים שהכול זורם מנקודה לנקודה. היו שנים שהייתי מסתובב פעם בשבוע בבני ברק. "דרך הלימוד הרוחנית" מביאה את הנשמה למצב על. אבל אתה צריך לחזור למציאות, למרות שמאוד מפתה להגיע לעולמות העליונים. אסור לך לשכוח שהחיים הם כאן, שיש להבדיל בין קודש לחול.

זאת אמנם חוויה אישית, אבל מצאתי לי שם רב, חבר. הוא הבהיר לי שהגשר שיצרתי, אותו חיבור, אין לו זמן ומקום. שנה לא דיברתי איתו, ואז נפגשנו שוב באותה נקודה שממנה סיימנו את השיחה הקודמת. כמו עכשיו, כמו את ואני, הולכים את הלילה והחושך מלווה אותנו כי אין לנו בעיה להמשיך. אנחנו עדיין לא רואים את האור בקצה המנהרה, אבל האור מלווה אותנו, החיבור הזה שאני לא מוכן לוותר עליו.

ואני לא מחפש אצלך תשובות. את, ממקומך, תמשיכי את המסע הזה. אנחנו בונים גשר, ולבנות גשר לוקח הרבה זמן. הגעתי לשם ומיד פגשתי אותנו מזמן, פוסעים לאט על החול, יד בתוך יד. ראיתי אותנו בסרט צבעוני של פעם, היינו שניים שונים, אבל משהו כנראה נשאר בנו, משהו טהור מאותה התמימות, מאותה תעוזה מגניבה. יומרנות שואפת לשנות את המציאות היום-יומית. "אני על החלום הזה לא מוותר," הודעתי לה, "זה הולך לקרות. בשביל זה צריך לנסות."

"אתה מתכוון להמשיך לנסות?" השיבה לי. ופתאום התחילה רוח חזקה לנשוב. "לאן את הולכת?" שאלתי בקול. היא הסתכלה עלי, צוחקת, שלפה סיגריה מהתיק הקטן, הציתה אותה וביקשה לשאול. "רוצה אחת?" שאלה. "למה לא," הושטתי את היד, "העשן הזה רק מוסיף לתפאורה."

*

מוצאי שבת אחת של חודש ינואר, בעודי יושב בבר השכונתי, שלחתי לה הודעה. "את מעוניינת לשבת לארוחת צהריים איתי?" חלפו הרבה שנים מאז אותה נסיעה. היתה התחלה, וממנה 34 שנים חלפו להן. להפתעתי היא השיבה "כן" בשמחה. לא ציפיתי לתשובה החלטית כזאת. על מה יש לנו לשוחח, הזמן הרי נעלם לנו... כותבים אנו את עצמנו לדעת, מפרסמים תמונות, ואפשר ללמוד מזה הרבה.

למזלנו הנעלם הגדול שלנו לא עניין אותנו. רציתי להצית את הדמיון ולא ידעתי על מה. רצים מהר במורד הנהר, לתפוס את רכבת המחשבות שטסה לה, והדרמות הקטנות האלה צובעות לנו את החיים בצבעים משכרים, של אותם השירים, אלה שאיתם יצאנו למסע.

לאמא לא היה עוד כוח, ואבא לא ידע מה לומר. ביום שהחלטתי לברוח, הלב כמעט גבר, ולי חיכתה הרכבת. הרגשתי כמעט בסרט. הייתי ללא ספק הגיבור, כשהיא ליוותה אותי כמו מתוך רומן שטותי. הרומן הרומנטי שלנו, פרי דמיוני הקודח, לא היה מתחולל ללא האחת. האחת הזאת, שהימרתי עליה בגיל צעיר, האחת הזאת חזרה אל דמיוני, הופיעה בחלומי, שם חזרתי לבית הספר היסודי, להפסקה, לרגע שבו היא באה מולי ולא ידעתי את שמה אז הלכנו במעגלים.

8 שנים, והמשכתי להתבונן. היא הלכה וגדלה והתבגרה והפכה לאישה. אני רואה אותה עכשיו, היא כבר חיילת, שקיבלה חופשה. היא משרתת באוגדה. כל השירים האלה, פיסות של מחשבות חיים, הכול מוחשי כל כך. הנה אנחנו מתבגרים, והחתיכה של פרדס חנה מחפשת עניינים. ריחות ריחות לאורך השדרה, וכן, עודנו נותר הריח ההוא של לפני 34 שנה. אותו ריח משכר של דקות מעטות, של הרוח שנשבה, שפרעה את שיערה.

מתגלגלים אנו בדרכים. לפעמים מגיעים לצמתים קרובים עד שנחליט לחצות אותם. ההחלטה הזאת מלווה אותנו הלאה, כן, הלאה. לא ידעתי לאן, איך אמשיך עם הזמן. מזמן אני שר לך על אותה תחנה בזמן, זו שהייתי יורד בה בימי חמישי בשעת לילה. שם, ממש מתחת לביתה, ככה, במשך שנים.

הזמן נע, נוסע, טס, בין הרים ובין סלעים. אתם זוכרים את השירים עם החברות והחברים? נוסטלגיה היא ערך במסע הזה שלנו לעבר העתיד. העבר לא מת, מתים הם אלה שלא זוכרים אותו. אנחנו, המחפשים הנצחיים, של אותו זמן נסתר.

רגע אחד שבו החלון נפתח, והזרימה של הרוח טובה. היא מביאה עמה את ההתרעננות. כמו חתול סקרן שבחן את ההזדמנות החיננית, אותה הוא פגש בדרכו, והרים את ידו והקיש על המקלדת. ככה מוצא אני עניין, יקירתי. חשבתי להזמין אותך לארוחת צהריים באחד מימי הזמן הקרוב. הזיכרון שלי ממך, ברוך השם, אז המשכתי. זאת נראתה לי הזדמנות טובה לסעודה טובה על הפרק, לקבל אותך בברכה.