רומן לגברת

אנחנו נמצאים קילומטרים ספורים מוֶונְטימיליָה. אנחנו שועטים בכביש המהיר מעל המהירות המותרת. אפריל, כמעט צהריים, השמש נמצאת גבוה בשמים. אני בן 73. המספר הזה, שבעים ושלוש, חולף במחשבתי בהבזק מסנוור. כמו בכל יום, כמו בכל שעה. יש עומס בקטע הזה, אנחנו בנתיב השמאלי, צריך להיזהר מהמשאיות, לשמור מרחק ממעקה הבטיחות, מהפנסים הבוהקים במראה האחורית. לשם שינוי אני מצליח להדחיק את המספר האחר, מספר השנים שסביר להניח שנותרו לי לחיות.

"אורן החוף, הרדוף," אומרת פרַנקָה. כלומר אשתי. "הרדוף. דקל. אורן."

היא כאן מלפנים, במושב הנוסע. היא ופֶּרְסֶגַטִי משתעשעים. הם מונים את צמחי הנוי לאורך הכביש המהיר. אפשר לקבל נקע בלסת מרוב צחוק, לא? אבל הם מרוצים. כלומר היא ופרסגטי. בקיצור אַטִילְיוֹ. הוא התעקש בכל מחיר לשבת במושב האחורי, לא יעלה על הדעת שהוא יחמוס מושב לפני גברת. מאז שעברנו את גרוֹפֶּלוֹ המרפקים שלו תקועים במשענות הגב שלנו. ראשו, שנראה כמו קלף צפוד, נע קדימה ואחורה. ראש צב קטן. טריק-טראק, פנימה והחוצה מתוך השריון.

"אגבה!" הוא צווח.

"עוד אגבה, אגבה, ועוד אחת," הוא ממשיך לצווח בחדוות ניצחון. טופר חנוט, בדמות האצבע המורה, מגיח מבין המושבים. נחש קוברה רוטט בזעם. הוא משרטט משולש מהוסס: אחת, שתיים, שלוש אגבות. עור מוכתם, ציפורניים סדוקות. על מפרק האצבע גלד מכוער של שריטה שלא נרפאה כראוי.

"אתה תמיד עם האגבות שלך," נוחרת אשתי בבוז. "דקל. דקל והרדוף. דקל, הרדוף, אורן."

הידיים שלי דווקא יציבות על ההגה. כשאני אוחז בחוזקה משהו לא מבחינים ברעד. יש כתמים, אבל העור לא צפוד כמו אצל פרסגטי. אין שום שריטה. ומעבר לכך, הציפורניים מושלמות. יש מניקוריסטית בכיכר קַדוֹרְנָה, ממש מאחורי הכניסה, בקומת הקרקע מול המדרגות למטרו. אני לקוח שלה כבר עשרים וחמש שנה. התחלתי כשנעשיתי עורך ראשי של בית ההוצאה, ואני ממשיך ללכת גם עכשיו, אחרי שפרשתי לגמלאות. אני מתכוון למניקור. אבל גם לבית ההוצאה. אני הולך לשם בגלל הסדרה הזבלית שרצו כביכול לכבד אותי בעריכתה. פעם בשבוע ברכבת מוִויגֶ'באנוֹ. כשאני מגיע לשם הם מוסרים לי טקסט מודפס של פילוסוף תורן בן המאה ה-20. קאמי, פּוֹפֶּר, מַרקוּזֶה. החודש זה היה סַנטַיַאנָה. אני בסך הכול מתקן שגיאות הקלדה של מתמחה שמעתיק למסמך וורד מהדורות ישנות שפגו זכויות היוצרים שלהן. אנחנו מדפיסים אחד-עשר ספרים בשנה, 500 עותקים מכל אחד. כמה מתוכם אנחנו מוכרים, שבעים? מאה? בכל יום רביעי בבוקר אני מתקן שלושים עמודים בין עשר וחצי לאחת בצהריים, אני מביא הביתה מצנח זהב של 3,000 אירו במסווה של ייעוץ, ואחר כך הולך לבלות שעה במניקור.

"מה אתה הולך לעשות שם?" שואלת אותי פרנקה, היא מתכוונת למילאנו. כך היא שואלת אותי בכל יום שלישי בערב, בשעה שהיא מכינה, כמו פעם, על קולב הבגדים בחדר את הז'קט, את המכנסיים, את העניבה ואת הגרבייים. גם את הלבנים לבוקר המחרת.

"אני הולך לסדר את הידיים," אני עונה. כך אני עונה בכל יום שלישי בערב. הפילוסופים של המאה העשרים? המזון לנשמה שהם מצליחים לספק לי משתווה לזה שאני מפיק מהתפעלות מקיר מתקלף. המחשבה על היוקרה הנובעת מעריכת הסדרה מרחיבה לי את הגומי של הגרביים. לעומת זאת המניקוריסטית טובלת את ידי בתחליב, סופגת, מעסה, משייפת. האם לא היה זה ויטוֹריני שאמר שאדון ניכר על פי ידיו? או שהיה זה לוֹנגַנֶסי? או שהם דיברו על הנעליים? בכל אופן הידיים והנעליים בסדר גמור, תודה. ואז פרסגטי צווח:

"צֶ'זַרה!"

אני מרים את המבט. לרגע אני רואה את הגרוגרת שלו מדנדנת במראה האחורית, אבל רק לרגע. מפני שצל של משאית עצומה ושחורה ממלא את שדה הראייה מחוץ לשמשה הקדמית. אני בולם נואשות, לופת בכוח את ההגה וחושב שאנחנו עומדים למות. פרנקה צורחת, המצח של פרסגטי נחבט במשענת הראש שלי, גם אני צורח. השרירים מתכווצים בעווית. אני עוצם את העיניים. אני מחכה.

אבל אין התנגשות. באותו שבריר שנייה מושהה הבלמים חורקים על האספלט, אבל לא קורה דבר. אני פוקח את העיניים, והמחשבה היחידה שלי היא:

"יבורכו הבלמים של היגואר הישנה והטובה."

מד המהירות ירד ל-80, הצל השחור התרחק, השמשה שוב שטופת שמש. אולי שפשפתי את אחורי המשאית, אבל זה שום דבר. נבהלנו, לא יותר. כעת המשאית שם, שלושה, חמישה, עשרה מטרים לפנינו. גזי פליטה שחורים. לוחית רישוי אוקראינית מידלדלת, ברזנט ירוק מתוח ברישול חובט בדופנות המשאית. אני נותן לה להמשיך. אני נותן לה להשלים את העקיפה היגעה, הפלילית, של סמי-טריילר פורטוגלי. הסמי-טריילר איטי מהמשאית בחצי קמ"ש. אני לא צופר, אין לי כוח לזה. אני רק רוצה להחזיר לעצמי את הנשימה.

"הוא אפילו לא אותת, האידיוט הזה."

אטיליו משתקף במראה האחורית במשקפיים עקומים והבעה נזעמת. מבולבלת. הכָּפיל של הזמר אֶנְצוֹ יַנאצִ'י. אֶנְצוֹ עם האלצהיימר, כפי שאנחנו מכנים אותו ברוֹטֶרִי. ומה עם פרנקה? עיניה של אשתי עדיין עצומות בחוזקה והעורף צמוד למשענת. היא שואפת מהאף כמו משאבה הידראולית ומהדקת את השפתיים. היא מבועתת. מלאת חרון. היא נראית כאילו בדיוק ראתה שד גס רוח ומתועב. על השפה העליונה מתבלט אותו שפם מפורסם, שפם של נזירה מרושעת, שבמצב רגיל לא מבחינים בו. או שאולי הוא לא קיים.

"פרנקה, די. תירגעי. אנחנו בחיים."

שום דבר מצדה. שום תגובה. אני צובט לה ברגל מעל הברך, כרגיל היא קופצת עד התקרה. אבל עדיין שום דבר. היא ממשיכה להתרכז בנשימות, העיניים עצומות, השפם.

"יצאנו מזה בנס," נאנח פרסגטי, "ב-נ-ס."

אני לא מספיק אפילו להנהן בראש ושוב נשמעת תרועת הצופר של בּוּטַפַאוָוה. היגואר שלו במראה האחורית. ביד אחת הוא מכה בצופר וביד השנייה מסמן לי להתחפף.

היגואר XKR היא רכב חברה מהסוכנות שלו. לבנה ושחצנית כמו הנהג, הגג פתוח, לפני חמש דקות הוא היה סגור. אי אפשר לפתוח את הגג תוך כדי נסיעה. המטורף הזה היה חייב לעצור בשוליים, לסגור את הגג, ולזנק מחדש במהירות של נהג שודים. הוא היה צריך לנסוע 180 או 190 על הכביש המהיר הצר הזה כדי להשיג אותי. לתשומת לבכם, הטמפרטורה בחוץ 18 מעלות. המטומטם חובש בארט משובץ כמו של ג'קי סטיוארט, הסקוטי המעופף. הוא מרכיב משקפי טייסים כהים ועטוף בצעיף. מטפחת משי צבעונית עוטפת את השיער של אשתו, אַדריאַנָה, והיא מכווצת כולה במושב. היא מהדקת ביד אחת את דשי המעיל סביב צווארה, וברור לי שהיא קופאת מקור. אבל תראו את לוּצַ'אנוֹ. מה אכפת לו ממנה? הגג, הקַפּוֹטֶה באיטלקית, מוּרד. טרומן קַפּוֹטֶה, כפי שהוא חוזר על ההתחכמות עד שהיא יוצאת מהאף, הוא מאמין שהיא לא רק משעשעת אלא גם ברמה. איך לא. אדם שיש לו בבית שלושים ספרים, וכולם של ווּדהאוס.

הוא תוקע בצופר רב קולי, ידידנו. המשאית האוקראינית עדיין לפנינו בנתיב השמאלי, עוד שני מטרים והוא ישפשף את הסמי-טריילר הפורטוגלי. לוצ'אנו צופר במרץ וכעת גם מהבהב בפנסים. הוא מרים יד עטויה כפפה חתוכה, ושוב מסמן לי בהיסטריה להתחפף.

"הוא מטורף," אומר פרסגטי, עם הגרוגרת המדנדנת שלו והראש הזה שאי אפשר להבין אם הוא מתכוון לכן או ללא. ואני? אני נצמד לסמי-טריילר הפורטוגלי מאחור, הדרך היא של בוטפאווה, אלוהים ישמור. כשהדם עולה לו לראש אני מעדיף להניח לו. הוא דוחף אותי הצידה, מאיץ, ומגיע כמו טיל למרחק שני מטרים מהמשאית האוקראינית, הוא בולם ונצמד לאחוריה. הוא מנופף בזרועו. כף היד העטויה כפפה מופנית בתנועת קרניים פוגענית לעבר הנהג. זה לא מספיק לו, הוא נדבק למשאית. טו-טו-טוריטו, לוצ'אנו השחצן והצופר הרב קולי.

"צ'זרה, תגיד לו משהו," מפצירה בי פרנקה. נו, סוף סוף נפקחו לה העיניים. אבל היא עדיין לא מאוששת לגמרי: היא משפשפת את הלחיים בין הידיים, ומבטה מבועת. לוצ'אנו בינתיים במרחק עשרה סנטימטרים מהמשאית, והברזנט הירוק מתבדר וטופח על חרטום היגואר.

"תראה את אדריאנה, אישה מסכנה. תראה אותה!" צורח אטיליו בוויג'באנית. הוא נסער. מפני שאשתו של לוצ'אנו בוטפאווה, אדריאנה רוֹסַניגוֹ, נשיאת מרכז האחיות הקדושות של ויג'באנו, שיצאה לשלושים ושמונה מסעות צליינות ללוּרד, שזכתה לריאיון אישי אצל האפיפיור ברומא, שעבדה שמונה שנים בשירות אלמנות הזקוקות לתמיכה במחוז ויג'באנו-לוֹמֶלינָה, וכמו כן עשתה מהצד אינספור פעמים ביד ובפה לאלונקאים ואחים בבית החולים, בקיצור, אדריאנה היקרה שלנו, מקופלת כנגד משענת הגב, יד שמאל נאחזת בלוח המכשירים של ה-XKR וביד ימין, היד המבורכת שלה, היא מצטלבת שוב ושוב. ואני, אני לא מתייחס לאשתי ולפרסגטי, אני אוחז בכוח בהגה וזהו. מפני שהזמן נעצר כשהמוות מופיע בפעם השנייה בתוך דקה. אני מביט בלוצ'אנו משחק בחיינו. אני לא מרגיש כלום. רק מעין השתאות מהבלתי ייאמן. הוא צופר בקול, עושה בידו תנועה של קרניים, היגואר נוהמת והמנוע משתגע. ואז הוא מצמיד את החרטום לאחורי המשאית כאילו הוא רוצה להוריד אותה מהכביש. אדריאנה, חיוורת מתחת למטפחת המשי שלה, ממשיכה להצטלב, ושפתיה ממלמלות תפילה שלא מגיעה לאוזנינו.

הסמי-טריילר הפורטוגלי שובר את המתח. הוא בולם, וגם אני בולם. המשאית האוקראינית מחליקה הלאה, משלימה את העקיפה, מאותתת, וחוזרת בנחת לנתיב הימני. "טוּטַפאוָוה", "כולו-זין". ככה אנחנו קוראים לו ברוטרי, בין חברים. או "סְפְרוּטַפאוָוה", "סוחט-זין". בזכות האופן המופקר והמנאף שבו הוא עושה שימוש בשתי ההברות האחרונות של שם המשפחה שלו, פַאוָוה, כלומר זין. בעבר בגלל עודף הורמונים, ואחר כך, אחרי גיל 65, בסיוע כימי, והוא לא מתבייש להודות בזה. כך לפחות עד האסון בעורק הכלילי לפני שנתיים. והנה טוטפאווה, כאן בריביירה, תוקע בצופר עם נעימה משנות השישים, נצמד לדופן המשאית האוקראינית, ושולח לשמים יד מקרננת. אחר כך הוא עוקף את המשאית, חותך בחזרה לנתיב הימני וחוסם אותה מלפנים. גם אני יוצא לעקיפה, עוקף את המשאית ודוהר הלאה עוד חמישים מטרים. רחמים עלינו. לוצ'אנו מנופף מול האוקראיני ביד המקרננת כמו במגבים, מעין ברכת שלום גסה לספינה רחוקה.

ואז בולם בבת אחת.

המשאית נאלצת לבלום, גם הסמי-טריילר הפורטוגלי נאלץ לבלום. צפירות, הבהובי אורות. הנהג האוקראיני פותח את החלון ומוציא את הראש החוצה. אני רואה אותו במראה האחורית ומודה לשמים שקטע הכביש הזה פנוי, הפנסים הקרובים ביותר במרחק שלוש מאות מטרים. יש לאוקראיני רעמה בלונדינית. פנים סמוקים, רחבים ואטומים. צוואר של שור עבודה. הוא צועק קללות סלביות לעבר ידידנו. לעבר לוצ'אנו. וידידנו, בעוד תפנית בעלילה, סוטה לנתיב השמאלי, משיב לקללות ונצמד לדופן המשאית, ובזמן שאדריאנה נעלמת מתחת לשמשה הקדמית, אולי מכורבלת למרגלות המושב, הוא תופס את הבארט המשובץ שלו במחווה מלכותית, וזורק אותו בתנועה רחבה כמו צלחת מעופפת בדיוק לאמצע הפרצוף של האוקראיני.

ואז, עדיין בזרוע מורמת, מקרננת, לוצ'אנו מאיץ בהפגנתיות, עוקף בזריזות, תופס שליטה על הכביש ומפליג לדרכו. אני מאחור, אני לא ממשיך בעקבותיו. אני נותן לו להסתלק. כאילו אנחנו לא ביחד. יתרה מזו, כאילו בחיים לא ראיתי אותו. הוא בן 74, בוטפאווה. לפני שנתיים היה לו אירוע לבבי והוא עבר צנתור שנמשך שבע שעות, הוא היה בטיפול נמרץ שלושה שבועות, באשפוז חודשיים, כולל דלקת ריאות שתפס בבית החולים וזיהום בצנתר תוך-ורידי. כשיצא שקל 47 קילו. כעת הוא כבר שוקל יותר מ-85. הכול בריאוּת, הוא אומר. איך לא. הכול פוּאָה גרָא ונקניק אווז, אני אומר, היה צריך לאסור אותם עליו, כמו חזיר למוסלמי.

הוא בן 74, לוצ'אנו, מבוגר ממני בשנה. ולכן אני לא מרים את המבט אל המשאית האוקראינית, אפילו לא דרך המראה האחורית. מפני שאני מתבייש. או אולי נבוך. או חש חמלה. מביך אותי לחשוב איך יסתכל עלי הנהג אם יֵדע שהמפגר מאחורי ההגה של ה-XKR הוא חבר שלי. אבל אני חש חמלה למחשבה כמה אידיוט וכמה נואש בן גילי ובן עירי.

"אגבה," אומר פרסגטי, ושולף טופר לעבר השמשה הקדמית. פיו פתוח למחצה, משקפיו עקומים, מבטו אחוז דיבוק. בדיוק כמו ינאצ'י במועדון הדרבי בשנת 67'. הנה הוא, אנצו עם האלצהיימר.

"גם לי יש אגבה, שם!" צווחת פרנקה, ומצביעה ימינה, מעבר למעקה הבטיחות. ואז מצלצל הנייד, זה לוצ'אנו. אין לו הסברים, הוא אומר רק:

"אדריאנה צריכה לחרבן. נעצור באוֹטוֹגריל הקרוב."

אני מחפש שלט שמַפנה לאזור שירות. המחסום של וֶנטימיליָה בעוד שני קילומטרים. אדריאנה תיאלץ להתפנות בשטח צרפת.