ריפטייד 1: ריפטייד

Don't Panic

אביב 2008

הזיכרון המוחשי הראשון בחיי אינו מטיול על חוף הים עם אבא או חיבוק שממש הייתי צריכה מאימא. הזיכרון המוחשי הראשון שלי הוא מהמפגש הראשון עם אֵמִי בארגז החול בפארק ליד חוף סאן קרלוס, במקום שבו המגלשה תמיד החלידה, ואימא שלי נהגה לומר שזה בגלל הלחות והמלח מהים.

"את נראית כמו פוקהונטס," אמרתי לה, בזמן שהעבירה חול דרך המסננת האדומה, ושערה הכהה התבדר מהרוח.

אף שהשיער שלה היה קצר יותר משל פוקהונטס, והיא גם לא לבשה שמלה עם רצועת כתף אחת, העיניים המלוכסנות והעור הכהה גרמו לה להיראות בדיוק כמותה.

"ולך יש נקודות מוזרות על הפנים," היא ענתה, ונדמה היה שהנקודות המוזרות שמפוזרות על האף ועל הלחיים שלי העסיקו אותה כבר זמן מה והיא רק חיכתה לרגע שיזדמן לה לומר זאת.

"הן נקראות נמשים, ואבא שלי אומר שזה בגלל שהשמש מנשקת אותי בכל פעם שאני יוצאת מהבית," מיהרתי להסביר וזרקתי מבט חטוף לעבר אימא שלי, שקראה איזשהו רומן על הספסל. אמי צמצמה את עיניה בחוסר הבנה ובספק מובן, אבל במקום לומר לי שאבא שלי ממציא וששמש בכלל לא יכולה לנשק, כמו שחשבתי בעצמי לפעמים, היא הנהנה והמשיכה להעביר את אצבעותיה על המסננת, כך שמצידה השני נפלו גרגרי חול.

מאותו רגע בפארק, שהמתקנים בו היו תמיד חלודים או רטובים מצבע, היינו אמי ואני בלתי נפרדות. הלכנו לאותו הגן, ולאותו בית הספר, וגרנו במרחק רחוב אחד זו מזו. לא היה יום שבו לא נפגשנו. אולי חוץ מחופשות הקיץ הארוכות, שנהגנו לנסוע אליהן מדי שנה, וגם אז הייתי שולחת לה גלויות מכל עיר שאליה הגענו ומתקשרת בכל הזדמנות שהייתה לי.

זאת הסיבה שאף שידעתי שאמי קרוב לוודאי בסדר, שהיא בטח סתם מותחת אותי ותכף אגלה את שערה הכהה מתחת למים, רסיס של פחד התעצם ומילא חלק גדול בבית החזה שלי, כשעיניי חיפשו אותה מצד לצד בלב הים.

לא הייתי צריכה לשכנע אותה לקפוץ איתי מהמצוק המטופש!

אמי היא ההגיונית בינינו, זו שמשכנעת אותי לא להבריז מהשיעור ומתעצבנת כשאני מותחת אותה. זה מה שזה - זו מתיחה והיא כבר תופיע, שיננתי במוחי ונשבעתי להרוג אותה ברגע שתעשה כן. שחיתי בצלילה לחפש אותה, וכשראיתי את הסלעים הגדולים הצמודים למצוק התפללתי בכל ליבי שלא אמצא אותה מרוסקת לידם. כמה מטופש זה היה.

אמי מעולם לא הייתה מוצלחת ביכולת לכוון את עצמה. כשהיינו בנות שמונה היא למדה לראשונה לגלוש מקרי, אחי הגדול, וכבר אז הוא טען שהיא מקרה אבוד. זה אכזב אותי, כי עליי אמרו שאני גולשת מלידה, ורציתי שגם היא תהיה. ימים שלמים העברנו בים כששתינו שוכבות גחון על הגלשן, ואני מסמנת לה מתי לנתר ולרכוב על הגל.

"עוד לא... עוד לא... עוד לא, אמי!" הייתי נוזפת בה כשראיתי בזווית את הברך שלה מתקפלת בחוסר סבלנות, לפני שהגל תפס מספיק עוצמה. "עכשיו!" זעקתי כשקיפצתי ונעמדתי על הגלשן, הטיתי את ראשי לוודא שהיא עושה כמותי.

לרוב היא לא עשתה.

במשך השנים היא די השתפרה. למדה מתי לנתר, איך לכופף את גופה, למדוד את המרחק בין הגלים ולאמוד את הגובה. הגלשן הפך להיות חלק מהגוף שלה, והים חלק ממנה, בדיוק כמוני.

"אֵם!!!" קולי הדהד ושב אליי בחזרה מהמצוק העצום. "אמי!!!" הסרעפת שלי בערה מהזעקה ששאגתי מתוכי, ואותו קול שניסה לשכנע אותי שהיא מותחת אותי, כמו שעשיתי בעצמי עשרות פעמים לפני כן, נדחק הצידה, והיסטריה תפסה את מקומו. השתקפות השמיים הבהירים גרמה למים להיראות כמעט שקופים, אבל חוץ מצמחים, סלעים ודגים שהתגלו מתחתיי לא היה זכר לאמי.

"צאי, צאי מאיפה שתהיי."

המשפט שנהגנו להשתמש בו במשחק המחבואים הפך לקוד עבורנו, כמו מילת ביטחון שכוונתה הייתה - די עם הבולשיט. כשרבנו, ואחת מאיתנו רצתה להשלים עם השנייה, שלחנו את זה כהודעה. גם כשהתגנבנו זו לביתה של זו בשעת לילה מאוחרת או כשאמי התריעה בי להפסיק למתוח אותה. אולם באותו רגע רק השקט המצמית שרר באוזניי.

תוך שבעטתי ברגליי וחתרתי בידיי כדי לשמור על ראשי מעל המים, ולמרות הבהלה והנשימות הקטועות שלי, הרגשתי את הבכי עושה את דרכו מהבטן ומעלה, מצר את קנה הנשימה שלי ושולח דמעות לעיניי.

"אמי," שחררתי יפחה ושחיתי לכיוון שובר הגלים, כששמעתי צחוק גדול מאחוריי. הצחוק המקרטע שלה, שנשמע כמו מצמד תקול ברכב, היה הצליל הענוג ביותר שיכולתי לשמוע באותו רגע, אבל בו זמנית בעבעתי מזעם, שהתפשט ומצא פורקן בחום שנפלט ממני.

הסתובבתי ומצאתי אותה. התאבכות הגלים עטפה את גופה המיטלטל מרוב צחוק. השיער הכהה שלה התפזר סביבה וצף על פני המים, כשהיא נשכבה לאחור בנחת, ונעלם שוב בתוך המים כשהחלה לחתור על גבה.

"זה לא מצחיק!" דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניי, לכן הסטתי את מבטי ממנה.

"זה דווקא מצחיק מאוד." צחוקה המתגלגל רדף אחריי, כשהמשכתי לשחות עד שהגעתי לשובר וטיפסתי עליו. התיישבתי בקצהו, ורגליי השתלשלו ממנו. הסדרתי את הנשימה ונמנעתי מלהסתכל לכיוונה. ניסיתי להחניק את הבכי, אבל כעסתי כל כך עד שהוא השתלט עליי ויצא ממני ביבבות כנועות. "דילן, סתם צחקתי איתך."

היא התיישבה לידי והניחה ראש על כתפי. היא נהגה למתוח אותי כל הזמן, אבל מעולם לא חששתי לחייה כמו באותו יום, מעולם לא נאלצתי לדמיין, גם לא לרגע, איך ייראו החיים שלי בלי אמי, הנשמה התאומה שלי.

המחשבה הייתה בלתי נסבלת.

"אף פעם לא בים, בבקשה." הסתובבתי אליה בתחינה והבטתי עמוק בעיניים הכהות שלה. אמי הכירה אותי טוב מספיק כדי לדעת שהתחנונים לא אופייניים לי. הייתי ידועה כעקשנית כמו פרד וסלחנית בערך כמו שהיה סביר למצוא דג באמצע המדבר. לא האמנתי בהזדמנויות שניות, ויש שיאמרו, כלומר אימא שלי תאמר, שאני גאוותנית.

"את צריכה לדעת מתי לוותר," הייתה אומרת כשהתווכחנו, והמבט בעיניים הירוקות שלי היה חודר לעיניה במלחמה מי תמצמץ ראשונה.

מהרגע שנולדתי, לפני שש־עשרה שנים, ביליתי בים כמעט מדי יום. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו. ריח המלח, תנועת הגלים, רחש האדוות ותחושת האבנים הקטנות שנדבקות אליי בעקשנות עד הבית. המקום היחיד שבו המחשבות שלי הסתדרו והלב שלי נותר שלם היה על הגלשן, כשהפכתי לאחד עם היריעה הכחולה המהפנטת. אולם למרות היופי של המקום האהוב עליי בעולם כולו, נוכחתי להכיר את הצד האכזרי שלו. ראיתי איך היופי הזה הופך למפלצת חסרת רחמים שבאה במשימה למחוק. ראיתי אנשים מאבדים את אהוביהם בתוך הכחול הזה, איך הוא הופך לשחור חסר מעצורים, לוקח אנשים או גרוע יותר - שואל ומחזיר אותם בגוף שאינו שלם ובנפש פצועה, עד שלא נותר מהם דבר.

"מבטיחה." היא הנהנה והבטיחה בעיניים מלאות חרטה.

"אימא שלך ממש תכעס עלייך." קולה הגבוה של אמי הפך רציני תוך כדי הצחקוקים שלנו כל הדרך הביתה.

"אבל מרחתי קרם הגנה, אני נשבעת," התגוננתי והתאמנתי בקול המשכנע שלי.

"את יודעת מה אימא שלך אומרת," אמי קטעה את המחשבות שלי, "כל ארבעים דקות, אחרת זה נשאר במים ולא על הגוף שלך," חיקינו את אביגיל רייס בהתאמה והמשכנו לצחוק. קינאתי באמי על הגנים האינדיאנים ועל העור השחום שלה שאינו נצרב לעולם, בניגוד לעור החיוור שלי שהופך ורוד ומנומש ברגע.

הרחוב כבר החל להחשיך ונעשה שקט, כשצעדנו על כביש האספלט הריק ממכוניות. ריח הים עוד נישא באוויר, ושאון הגלים הפר את השקט. אור חלוש בקע מהבתים המטופחים המשקיפים אל הים, עמוסי חלונות מרצפה עד תקרה, ורחש הצמחייה השוטה מימין רימז על הרוח המגיעה מהים.

נפרדנו כרגיל בפינת הרחובות ביץ' וואי וסי פואם והתכוננתי כל הדרך להטפות של אימא שלי על הכתפיים השרופות שלי, האף האדום והקרקפת הוורודה תחת השיער הבלונדיני.

אני כבר בת שש־עשרה, את לא יכולה לומר לי מה לעשות, הייתה טענת ההגנה הראשונה שלי, והשנייה הייתה האשמה כלפיה - את הגנים ההולנדיים קיבלתי ממך, אני לא אשמה שבאירופה אין מספיק שמש.

דמיינתי איך היא מגלגלת את העיניים ולא טורחת אפילו להגיב לי. איכנס לחדר ואטרוק את הדלת, קרי יבוא לחדרי אחרי עשר דקות, כמו הבן הבכור המושלם שהוא, ויאמר לי שאימא בסוף תאסור עליי ללכת לים ושיש סכנות כמו סרטן העור, חלילה. ובלי קשר, שהשמש הורסת את העור, וכדי שלא איראה זקנה כבר בגיל שלושים כדאי לי להישמר. הוא יאמר זאת תוך שהוא מגחך ומעווה את פניו כפני זקנה.

עליתי את ארבע המדרגות המובילות לבית שלי ונשמתי עמוק. פתחתי את הדלת לקולות שעלו מהמטבח. הנחתי את התיק ליד המדרגות המובילות למעלה ופסעתי לכיוונם.

"היי, חיכינו לך." אימא שלי נעצה בי מבט זועף. צמצמתי עיניים בחשש, ממתינה להטפות. "למה יש לך טלפון, אם את אף פעם לא עונה?" שאלה מבלי להמתין לתשובה.

אבא שלי חייך חיוך מנחם, ריכך במעט את הנזיפות האופייניות לה ונשק לי במצח בדרכו להניח את קערת הסלט על השולחן.

"אני מקווה שאת רעבה," אימא שלי הגישה את האוכל אל השולחן בפינת האוכל ועיקמה את אפה הסולד.

"אולי עדיף שאתקלח קודם?" הצעתי, והיא הניפה ידה בביטול.

"זה לא שאף פעם לא אכלת, כשהחול עוד דבוק לגופך, דילן," קרי עקץ והוסיף, "תתקלחי אחר כך. מחר אימא ואני נוסעים."

הסיור של קרי באוניברסיטת לוס אנג'לס, שם הוא אמור להתחיל ללמוד בסתיו, נקבע למחרת בצהריים, לכן התיישבתי במקום להתווכח. אימא שלי לא אמרה מילה על העור השרוף שלי, והודיתי על כך לאור העמום שמעל לשולחן האוכל. קרי ישב לידי ובחן את כתפיי בדאגה, אבל לא אמר דבר. ידעתי שזה יגרום לי לסבל ואולי באמת הייתי צריכה להיות אחראית יותר ולהימרח מדי פעם, אבל מאז ומתמיד נהגתי לשכוח את עצמי בים.

"אז איך היה בים? מה שלום אמי?" אימא שלי שאלה כשפרסה את הלחם והעבירה את הסלסלה בין כולם. קולה היה מלא בביקורת ולא הייתה בו שמץ של דאגה. לקחתי פרוסת לחם ומעט סלט.

"כיף," עניתי בתמציתיות והחסרתי נשימה לרגע לזיכרון המתיחה המטופשת של אמי. כמובן שלא שיתפתי בזה את ההורים שלי, כיוון שאימא שלי גם ככה דאגה בכל פעם שהייתי בים.

"אז מתי אתם יוצאים מחר?" שיניתי את הנושא.

"מוקדם בבוקר," שניהם ענו בהתלהבות. "קבענו סיור לקמפוס בשעה שתיים בצהריים, ויש הרצאה של ראש החוג לביו־רפואה בשעה ארבע," קרי פירט בהתרגשות.

"ולוק ודיאני?" שאלתי, כי ידעתי שגם לוק, אחיה של אמי והחבר הכי טוב של קרי, נרשם לאותה אוניברסיטה.

"הם מצטרפים אלינו, אבל ללוק יש הרצאה בפקולטה להנדסה," אימא שלי הסבירה בשביעות רצון.

"מה את רוצה שנעשה בזמן האיכות המשותף שלנו ביומיים הקרובים? חשבתי על מסיבה לכל השביעיסטים או מסע קניות מטורף," אבא שלי אמר ברצינות מוחלטת וחיכיתי שפיו יתעקל לכדי חיוך.

"מצחיק, אבא." חייכתי ודחפתי חתיכת עוף לפי, הפניתי את מבטי לעיניים המתגלגלות של אימא שלי. היא תמיד אמרה שאבא שלי מפנק אותי יותר מדי ובגלל זה אני ככה. אף פעם לא שאלתי למה היא מתכוונת בככה. אני מניחה שפשוט לא הייתי קרי. הילד הצייתן, שנשאר בבית יום לפני מבחן והולך לישון בשעה קבועה. זה לא שקרי נמנע מבילויים או השתטויות בזמן שהיה עם חבריו, אלא שאימא שלי לא ידעה על כך.

"תסתפקי בארוחת ערב נחמדה עם הזקן שלך?" חיוכו של אבא שלי העיר אותי מהמחשבות.

"אני אשמח," התוודיתי בכנות ובירכתי על ההזדמנות לבלות איתו. אבא שלי היה מהנדס בכיר בחברת הייטק בעמק הסיליקון ועבד שעות ארוכות. הוא הרגיע את אימא ואמר שיגיע מוקדם ביומיים הקרובים כדי להיות איתי, וזה שימח אותי מאוד. אבא ואני חלקנו טעם דומה בספרים ובמוזיקה, אהבה משותפת לים ואת אותו הומור עוקצני.

"קבענו," הוא הכריז וחייך אליי בשביעות רצון.

עזרתי לאימא שלי לפנות את הכלים מהשולחן, כשאבא שלי העמיס את מדיח הכלים. קרי עלה למעלה. טיפסתי בעקבותיו מייד אחרי שראיתי שההורים שלי התיישבו על הספה והדליקו טלוויזיה. הבחנתי מהמדרגות בזווית עיני באבא שולח יד לעבר ידה של אימא שלי. הוא הניח אותה בחיקו והרים את רגליו על שולחן הקפה. זה הטריף את אימא שלי, אבל היא מעולם לא אמרה לו דבר כדי לא להרוס את הרגע שלהם.

"אהבה היא לא מה שעושים כדי שיהיה טוב, אלא מה שלא עושים," אבא שלי נהג לומר כחצי בדיחה בתגובה לתלונה שהוא נמנע מלהשמיע באוזני אימא שלי על הנטייה שלה לשנות את סדר הדברים בבית. הוא התרגל להיכנס הביתה כשהספה פונה לכיוון האחר וללמוד בכל פעם מחדש היכן קעריות המרק. "אימא שלך אוהבת לשנות, ואני מתרגל נורא מהר, למה שאהרוס לה את זה?"

≈

"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בילינו ככה רק את ואני." החיוך של אבא שלי נפרש על פניו, כשטיילנו יד ביד על החוף. ניתקתי אותה ממנו כשרכנתי ללטף את הלברדור השחור שנצמד לרגליי וליקק אותי.

"אתה כזה מתוק." ליטפתי את אוזניו, והוא כשכש בזנבו בתגובה. עיניי התרוממו לילדה זהובת השיער שרצה לעברו עם הרצועה בידיה.

"אבא, תפסתי אותו!" היא צעקה לאחור בהתרגשות, בעודי עוזרת לה לחבר את הרצועה לקולר שעל צווארו.

"הכלב שלך מתוק אמיתי." ליטפתי אותו שוב, רגע לפני שהוא משך אותה לכיוון המים, והיא הספיקה לומר תודה מהירה.

"את זוכרת שהיינו באים לכאן כשהיית בגילה? לא יכולתי להוציא אותך מהמים!" אבא שלי הביט על הים ונשם עמוקות את ריח המים.

"אני זוכרת."

"יכולתי רק לחלום על טיול על החוף איתך. היית בתוך המים מהרגע שהגענו ועד הרגע שחזרנו הביתה." הנהנתי ונזכרתי בהורים שלי קוראים לי לצאת לשתות, למרוח עוד קרם הגנה, לאכול שלגון קרח או לשחק עם קרי.

מעולם לא יצאתי.

"קרי היה מתחנן אלייך שתצאי לבנות איתו ארמונות או לשחק בכדור." הוא צחק, ונזכרתי במבט הכועס בעיניו, כשהייתי משפריצה מים עד שהמבנים שלו היו מתמוססים אל תוך עצמם.

"זה לא השתנה, אתה יודע." חוץ מהעובדה שהיום אנחנו כן זוכים לטייל על החוף, אני עדיין אוהבת את הים וצריכה אותו כמו אוויר לנשימה.

"אני יודע," הוא הטה אליי את גופו ובהה בחול, "ואני אוהב את זה שאת אוהבת את הים. קיבלת את זה ממני." הוא חייך, ועיניו הירוקות התכווצו בצדדים. "אבל בשנה הבאה גם את תלכי לקולג', והגיע הזמן שתתחילי לחשוב ברצינות על העתיד שלך."

הבטתי בעיניו הרציניות וחיכיתי שיצחק. לא כי העתיד שלי לא היה לו חשוב אלא כי הוא מעולם לא ניהל איתי שיחה כזאת רצינית. זה היה התפקיד של אימא שלי – להחמיץ פנים, להלחיץ ולהשבית שמחות. אבא היה הנפש החופשית, שדגל במציאת הדרך בעצמנו ובצבירת חוויות. תמיד חשבתי שאם היה מוצא את עצמו עם מישהי פחות חולת שליטה מאימא שלי הוא היה חי בקרוואן ומגדל את ילדיו במעבר מחוף לחוף כמו נווד.

"אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה," חייכתי במבוכה, "אני מסתדרת מעולה בבית הספר, והציונים שלי טובים, אבל אין משהו שבאמת סוחף או מסקרן אותי כמו הים." הסטתי את עיניי לגלים שאהבתי כל כך מתנפצים אל החוף.

"את עוד תמצאי את הפינה שלך, רק תני לזה קצת מקום בחיים שלך. נסי להיפתח לתחומים חדשים."

ידעתי שהוא צודק, לכן לא מיהרתי להתווכח ולהגן על התחביב שהפך להיות מרכז חיי.

"אימא שלחה תמונות." אבא הציג בפניי את מסך הטלפון הנייד שלו, ועליו תמונה שלה ושל קרי יחד עם דיאני ולוק. הם עמדו לפני קיר לבנים אדום, שעליו תלוי שלט גדול ובו כתובות ראשי התיבות של אוניברסיטת לוס אנג'לס.

"נראה שהם ממש נהנים," אמרתי בכנות והחזרתי לו את הנייד.

"אני לא יכול לחכות כבר שנלך יחד לסיור קולג'ים בשנה הבאה."

היה ברור לו בדיוק כמו שהיה ברור גם לי שאין אף אדם אחר בעולם שהייתי רוצה לחוות את זה איתו. לאבא שלי ולי תמיד היה קשר מיוחד. קרי דומה מאוד לאימא שלי ברצינות שלו ובמחויבות שלו לדברים. גם קרי אהב מאוד לגלוש, אבל לא הניח לזה להיות הדבר העיקרי בחייו.

אני דומה לאבא שלי גם במראה החיצוני וגם בהתנהלות היום־יומית. באופן שבו אנחנו מקבלים החלטה בהתבסס על תחושות בטן ולא באמצעות ניתוח, ובעיקר בדרך שבה אנו מסתכלים על נקודת הנחיתה עוד לפני שהתרוממנו. בדיוק כמו בגלישה.

רצפת העץ במסעדה הרעישה בכל פעם שמישהו דרך עליה, ותמונות של דגי ענק שהצליח לצוד בעל המסעדה עיטרו את הקירות. המעקה אשר כיתר את המרפסת התקלף מעט אך השרה אווירה כפרית וחמימה.

"אז מה איתך, שמש שלי, יש מישהו מיוחד בחייך?" אבא שלי שאל, כשסיימנו להזמין והמלצרית עזבה. נענעתי בראשי לביטול, וכשחיוך קטן עלה על שפתיי, הוא הניח סנטר על ידו במבט סקרן.

"ממש לא, אבא. אתה לא הולך לעשות לי שוב את השיחה על 'הניצוצות', נכון?" אותן ניצוצות שהוא ואימא שלי מספרים שהרגישו כשנפגשו בפעם הראשונה כשהיו רק בני שתים־עשרה.

אימא שלי, משיקגו במקור, הייתה מגיעה בחופשות לסבתה בסן פרנסיסקו, שגרה בשכנות לאבא שלי. שניהם נהגו לספר שברגע שנפגשו, חדר המדרגות החשוך נמלא באור, מטאפורית כמובן, והלב שלהם רקד בחזה. מאז הם חיכו לכל חופשת חג ולכל חופשת קיץ כדי להיפגש שוב. רק כשהיו בני עשרים ואחת העזו להתוודות על הרגשות שלהם, ומאז לא נפרדו.

"רק אם תרצי." הוא חייך ולגם מכוס היין הלבן הצונן.

"אוותר," הצהרתי בלגלוג ולגמתי מכוס המים.

"אני יודע שאת עדיין צעירה, דיל, אבל את כמוני, מרגישה בעוצמה. אני יודע שבקרוב תפגשי מישהו שיגרום לך להרגיש כך."

"ניצוצות," חזרתי על דבריו בגיחוך, והוא הנהן.

"בדיוק. ניצוצות."

"אני אוהבת אותך מאוד," אמרתי ברצינות מוחלטת והנחתי את כף ידי על ידו, "אבל בכל פעם שאתה מתחיל לדבר על ניצוצות ורגשות..."

"בסדר־בסדר," הוא קטע את המשך המשפט שלי. רציתי לומר לו שהוא נשמע קצת משוגע, "רק תדעי שאת יכולה לספר לי, כשזה יקרה לך."

"אני יודעת," חתמתי את השיחה.

מאוחר יותר באותו ערב אספתי את אמי ברכבי, והלכנו למדורה בחוף דל מונטה עם יתר בני המחזור שלנו. חלק מהשמיניסטים גם הצטרפו, וכמויות האלכוהול שהיו שם לא ביישו מלחים אירים. שלא לדבר על החשיש.

"אבא שלי יהרוג אותי, אם יריח עליי אלכוהול," אמי סירבה לבקבוק הבירה שהציע לה ג'וש.

לקחתי את הבקבוק שג'וש הגיש לי, וצליל הקשת הבקבוקים שלנו נשמע לרקע צהלות של כמה עשרות תיכוניסטים. הלשון של ג'יידן פרי, שהגיעה למדורה לבושה בשמלת מיני לבנה, הייתה תקועה עמוק בתוך הפה של בראד, רכז הפוטבול, והיד שלו הייתה תחובה בין הרגליים שלה. יתר שחקני נבחרת הפוטבול נענו לאתגר ונכנסו למים הקפואים כשהם עירומים לגמרי. תהיתי אם הטיפשות באה עם רוחב הכתפיים. גיחכתי בשעשוע לקול הצרחות האיומות שלהם, כשגופם פגש במי האוקיינוס.

"את באה?" סימנתי לאמי בראשי לעבר המים. העברתי את הג'וינט לג'וש ופרמתי את כפתור הג'ינס שלי. "דיל, את לא נכנסת!" אמי קבעה, כשהסרתי את החולצה שלי.

"למה לא?" אמי מכירה אותי טוב מדי בשביל לחשוב שאוותר על טבילה לילית. היא הפנתה את מבטה לעבר ג'וש וחיפשה חיזוק בעיניו.

"אל תכניסו אותי לזה," הוא הרים את ידיו באוויר.

"המים קפואים, הים סוער ואת שיכורה. כמה כאלה שתית?" היא הניחה את ידיה על מותניה.

הטיתי את סנטרי אל בקבוקי הבירה שנחו על החול לידי, "שניים או שלושה... אני לא ממש זוכרת, אבל אני בסדר לגמרי, נשבעת!" הנחתי יד על ליבי ורצתי למים בלי לחכות לתגובה שלה.

כשחזרתי, לבשתי את הבגדים שלי והתיישבתי ליד המדורה כדי להתחמם. ג'יידן ישבה על אבן גדולה ועיניה לא עזבו את קו החוף, המקום שבו עמד בראד ותמך בכל מעודדת שיצאה מהמים. עיניו המבחילות ליטפו את גופה של אמי כשזו חלפה על פניו. שיכורה או לא, בבגד ים או בחליפת אימונים אמי נהגה למשוך תשומת לב כמו פיל בפנסיון לכלבים. מעבר לעובדה שהייתה יפהפייה, תערובת של אימה האינדיאנית ואביה האנגלי, היא הייתה מלאת אנרגיה וטוב לב. אף פעם לא כעסה על אף אחד, לא נפגעה מדברים שהמעודדות הקנאיות אמרו עליה או מביקורת של המורה לאנגלית על העבודה הבינונית שלה. מבחינתה - אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם, והיא סירבה להישאב לרוע שלהם.

לקראת חצות, אחרי שכולם התפכחו, המסיבה החלה להתפזר, ואמי פיהקה באינטנסיביות. צליל התנעת הרכב הפר את הדממה. אמי השעינה את ראשה לאחור ובהתה בחושך שעטה הרחוב.

"את מאמינה שבעוד שלושה חודשים נהיה שמיניסטיות?" קולה היה גבוה מהרגיל, והעייפות ניכרה בו. חייכתי, ואוויר נמלט משפתיי.

באמת לא האמנתי, הרגשתי עדיין כמו אותה ילדה זהובת שיער ומוזרה שמסתובבת עם דיסק־מן ואוזניות ברחובות מונטריי וגולשת עם אביה ההיפי בשעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין חשוך.

עם המחשבה הזו נכנסתי הביתה והלכתי לישון.