רכב יוקרתי

רפאל פלקוני התבונן בארון הקבורה שהיה עמוק בתוך הקבר הפתוח. רגבי העפר שהשליכו פנימה היו פזורים ממעל, יחד עם כמה פרחים מועטים שהשאירו חברים ומכרים שעזבו. חלקם היו גברים, שהיו עצובים באופן בלתי רגיל. נראה שהיתה אמת בשמועות שאספרנסה כריסטקוס המרהיבה לקחה לעצמה מאהבים במהלך היותה נשואה בשלישית.

רפאל חש רגשות סותרים רבים, מלבד הצער הברור מאליו על מות אמו. הוא לא יכול היה לומר שהיו ביניהם יחסים קרובים. היא היתה חמקמקה תמיד והיתה סביבה אווירה של מלנכוליה. היא היתה גם יפהפיה. יפהפיה דיה כדי להטריף את אביו מצער כאשר עזבה אותו.

היא היתה מהנשים שהיה ביכולתן לגרום לגברים מבוגרים לאבד לגמרי את הכבוד העצמי שלהם. זה לא היה דבר שיקרה לו. הוא מיקד את כל היכולות שלו ואת הקריירה שלו בבניה מחדש של אימפריית המכוניות פלקוני. נשים יפות היו שעשוע רגעי – לא יותר. אף-אחת מהמאהבות שלו לא חיתה באשליה וציפתה ליותר מאשר תענוגות חולפים בחברתו.

מצפונו ייסר אותו נוכח ההנחה הבטוחה הזו – היתה רק מאהבת אחת שלקחה אותו אל הקצה, אבל זו היתה חוויה שעליה לא רצה לחשוב... לא עוד.

אחיו החורג, אלקסיו כריסטקוס, פנה אליו עכשיו וחייך קלושות. רפאל הרגיש כאב דומה בחזהו. הוא אהב את אחיו החורג, והוא אהב אותו מרגע שהוא נולד, אבל מערכת היחסים ביניהם לא היתה קלה.

שניהם נפנו והתרחקו מחלקת הקבר, שקועים איש-איש במחשבותיו. אמם הורישה לכל אחד מהם את עיניה הירוקות המיוחדות, למרות שעיניו של אלקסיו היו זהובות מעט יותר מעיניו של רפאל, שהיו ירוקות בהירות ועוצרות נשימה. שערו של רפאל היה עבות יותר ובצבע חום כהה יותר ליד שערו הקצר והשחור של אחיו.

שני האחים היו כמעט באותו גובה, מעט מעל מטר ושמונים. מבנה גופו של רפאל היה רחב וחסון. אחיו היה חסון כמוהו, אך צר יותר. זיפים כהים כיסו את קו הלסת החזק של רפאל היום, וכאשר עצרו ליד המכוניות, אלקסיו התבונן בפניו ואמר בציניות, "לא יכולת אפילו להתגלח להלוויה?"

הכאב בחזהו של רפאל כאשר עמד ליד הקבר התפוגג מעט עכשיו. הוא אצר בחובו את המענה המתגונן, כדי להסתיר את הפגיעות שחש, והתבונן באחיו, משיב כשבעיניו ניצוץ, "יצאתי מהמיטה מאוחר מדי."

הוא לא יכול היה להסביר לאחיו איך ללא מחשבה ביקש לברוח למקום שידע שימצא בין זרועותיה של אשה להוטה, מעדיף לא לחשוב כיצד גרם לו מות אמו להרגיש. הוא העדיף לא לחשוב כיצד מותה העלה זיכרונות חיים מהתקופה שבה עזבה את אביו לפני שנים כה רבות, והותירה אותו שבור לגמרי. הוא היה עדיין מריר, ועתה סירב לכבד את זכרה של אשתו לשעבר למרות מאמציו של רפאל לשכנעו להגיע היום לטקס האשכבה.

אלקסיו, שלא היה מודע להמולה הרגשית שרחשה בנפשו של רפאל, נענע בראשו וחייך בציניות. "לא יאומן. היית באתונה למשך יומיים בלבד – לא פלא שרצית להתאכסן במלון ולא בדירה שלי..."

רפאל הדף את הזיכרונות האפלים והרים גבה מלגלגת לעבר אחיו, עומד להשמיע הערה צינית משלו, אלא שלפתע ראה אדם שאיחר להגיע. המילים גוועו על דל שפתיו וחיוכו של אלקסיו נעלם כאשר נפנה ועקב אחר מבטו של אחיו.

זר גבוה מאוד וחמור סבר התבונן בשניהם. ועם זאת... הוא נראה מוכר להפליא. נדמה היה כאילו הביט במראה. או באלקסיו... אם היה בעל שיער בלונדי כהה. אבל העיניים הן שהרעידו את רפאל. הן היו ירוקות, בדיוק כעיניו וכעיני אלקסיו, מלבד הבדל קטן ביותר – הן היו בגוון כהה יותר, חום מעט. עוד פרשנות לעיניה של אמם...? אבל איך זה ייתכן?

רפאל התרגז לנוכח עמידתו הנועזת כמעט של הזר. "האם נוכל לעזור לך?" שאל בצינה.

עיניו של האיש סקרו את שניהם, ואז פנו אל הקבר הפעור במרחק. הוא שאל, בעיקול שפתיים לעגני, "האם יש עוד אחדים מאתנו?"

רפאל התבונן באלקסיו, שהקדיר פנים, ואמר, "מאתנו? על מה אתה מדבר?"

האיש התבונן ברפאל. "אתה לא זוכר, נכון?"

זיכרונות קלושים החלו לרצד במוחו: הוא עומד על סף כלשהו עם אמו. דלת מרשימה וענקית נפתחת והנה עומד לו ילד, מבוגר ממנו בכמה שנים, עם שיער בלונדיני ועיניים ענקיות.

קולו של האיש היה מחוספס באוויר הדומם. "היא הביאה אותך לבית שלי. אתה היית אולי בן שלוש. אני הייתי כמעט בן שבע. היא רצתה לקחת אותי איתה אז, אבל לא הייתי מוכן לעזוב. לא אחרי שהיא נטשה אותי."

רפאל הרגיש כיצד צינה כובשת את כל גופו. בקול צרוד מעט, הוא שאל, "מי אתה?"

האיש חייך, אבל לא פגש את עיניו. "אני אחיך הבכור – אחיך החורג. שמי סזאר דה סילבה. באתי היום כדי לחלוק כבוד אחרון לאשה שהעניקה לי חיים... לא שהיא ראויה לזה. הייתי סקרן לראות אם אחרים יצוצו, אבל נראה שזה רק אנחנו."

אלקסיו התפרץ לצד רפאל, "מה לעזאזל –?"

רפאל היה המום מכדי לזוז. הוא הכיר את השם דה סילבה. סזאר היה האיש מאחורי תאגיד דה סילבה המצליח והידוע. הוא התקשה להאמין שייתכן שנפגשו. הוא לא ידע שהם אחים. בתחושה מחליאה של גורליות, הוא לא פקפק במילה שיצאה מפיו של האיש. הדמיון ביניהם היה ברור מדי. הם יכלו להיות שלישיה של אחים.

הזיכרון, שהיו לו איכויות של חלום, היה תמיד ממשי מדי – אלא שהוא אף-פעם לא ידע לבטח, מפני שכאשר הזכיר אותו באוזני אמו, היא היתה משנה את הנושא. בדיוק כפי שמעולם לא הסכימה לדבר על החיים בספרד מכורתה לפני שפגשה את אביו בפריז, שם היתה דוגמנית.

רפאל החווה לעבר אחיו, "זהו אלקסיו כריסטקוס... אחינו הצעיר."

סזאר דה סילבה התבונן בו כשרק קרח בעיניו. "שלושה אחים משלושה גברים... ועם זאת, היא לא נטשה אף-אחד מכם לזאבים."

הוא פסע לעברם ואלקסיו פסע לעברו. שני הגברים ניצבו מצח אל מצח, כשסזאר מתנשא מעל אחיו הצעיר בשניים-שלושה סנטימטרים.

סזאר, בלסת חשוקה כשל אלקסיו, הפטיר, "לא באתי הנה כדי לריב אתך, אחי. אין לי שום כעס עליכם."

פיו של אלקסיו התכווץ. "רק עם אמנו המתה, אם מה שאתה אומר נכון."

סזאר חייך, אבל זה היה חיוך דק ומריר. "כן, זה נכון, זה בטוח – עם כל כמה שזה חבל."

הוא עקף את אלקסיו באותו רגע וניגש אל הקבר הפתוח. הוא הוציא מכיסו משהו ושמט אותו לתוך הבור הפעור, שם הדבר נשמט על הארון בנקישה חלולה ומרוחקת. הוא ניצב שם במשך רגע ארוך ואז חזר, פניו נטולי הבעה.

אחרי שתיקה טעונה בין שלושת הגברים, הוא הסתובב ופסע כדי להיכנס למושב האחורי של לימוזינה כסופה וארוכה שחיכתה לו, שמיד יצאה לדרך בתנועה חרישית.

רפאל הסתובב אל אלקסיו, שהתבונן בו בחזרה, המום.

"מה זה...?" הוא השתתק.

רפאל רק נענע בראשו. "אני לא יודע," השיב, מתבונן אל המקום שבו עמדה המכונית ורותח בידיעה רוחשת.