רכושו של מיליונר

1 1

הלן מעולם לא היתה עצבנית כך בחייה.

העירום של הסובב אותה לא עזר, כמובן.

אחרי-הכל, זה היה המטה הלונדוני של שימור בינלאומי – ארגון שהקדיש את כל עתותיו לפרוייקטים של שימור היסטורי.

היא ציפתה לקירות ספונים עמוסים עבודות אמנות, רהיטים עתיקים ואולי אפילו שטיח פרסי. משהו עם חן וקסם של העבר.

במקום זאת היא התקבלה על ידי פקידת קבלה חצופה שהכניסה אותה לתוך קופסת זכוכית וכרום זו שיש בה רק מכל מים קרים והדקות נקפו באיטיות מורטת עצבים.

ולמרות שהיתה צריכה להודות שכסא הבד היה נוח במפתיע, הרי שהוא לא הצליח להרגיע אותה.

אבל הרי במצב של חיים ומוות זה, מה היה יכול להרגיע אותה?

ידיה נסגרו סביב ידית התיק שלה בזמן שבחנה את הנקודות שתשמיע ברגע שתעמוד פנים-אל-פנים מול מנהלי שימור בינלאומי.

הם תקוותי היחידה, חשבה. כל שאר המקורות האחרים יבשו. אז אני צריכה לעשות את זה כמו שצריך.

לפתע, חסרת מנוח, היא ניגשה אל מכל המים ומילאה כוס נייר. היא זעה וראתה שמצלמות האבטחה מופעלות וחנקה הבעה קודרת נוכח הרעיון שעיניים נסתרות באיזו נקודת אבטחה מתבוננות בה.

"תיראי עניינית," אמרה לה חברתה לוטי. "תורידי את הג'ינס הנצחיים שלך ותלבשי חצאית. תזכרי שאת עורכת מצגת, לא מנסה לצאת מחורבות חייך. היתה לך עזרה רבה כאן," הוסיפה בנחרצות מעושה. "אז אל תפשלי כאן."

ולוטי צדקה, חשבה הלן ברצינות. כל-כך הרבה אנשים באו לעזור בנדיבות מדהימה. עברו על הטיוטות של הדו"ח הכתוב שלה והעלו הצעות. סיפקו מתיחות פנים לחזיתות הבניינים ולגינות באמצעות צבע ואירועי ניכוש עשבים, למקרה שהוועדה תבוא לבדוק את המקום בעצמה. ואפילו הציעו סרטים של אירועים שונים שנערכו במונטאיגל במהלך השנתיים האחרונות ושיוצגו בווידיאו, שהיה עצמו תוצאה של טובה שנעשתה ללוטי.

עתה, סוף-סוף, הכל תלוי בה. היא קיבלה את עצתה של חברתה ולבשה את החצאית האפורה הטובה היחידה שלה, מצרפת אליה חולצת כותנה לבנה צנועה ובלייזר שחור ישן. היא קיוותה שהם לא יבחנו אותה בעיון רב מדי ויראו את יושן הבגדים, חשבה.

שערה החום הבהיר – שנזקק נואשות לתספורת ולעיצוב, כאשר יהיו לה זמן וכסף – נאסף מפניה בסגנון חמור סבר על עורפה באמצעות סרט שחור, ועל אוזניה ענדה עגילי כסף קטנים.

לא יהיה לצופים הרבה סיבות לביקורת, חשבה, עומדת בדחף להרים את הכוס בברכה.

היא חזרה אל הכסא ולבשה הבעה סתמית במכוון, כאילו אין לה שום דאגה בעולם וכאילו לא הכל תלוי בראיון הזה.

רק כל חיי, חשבה בזמן שגרונה החנוק קיבל את המים הקרים. רק כל מה שחשוב לי הכי בעולם נתון עתה לחסדי זרים.

מלבד נייג'ל, כמובן, תיקנה במהירות.

איכשהו אני חייבת לשכנע אותם שמונטאיגל שווה הצלה. שאני לא אוותר על המאבק כמו אבי וסבי ואראה איך המקום הזה שוקע לתוך אבדון מוחלט. או גרוע מזה, לידיו של טרוור ניוסן.

היא נרעדה כאשר נזכרה בפנים הבשריים והמכוערים שהמתינו בחיוך ניצחון שחשב שהוא בלתי נמנע. הוא ספר את הימים עד שיוכל להפוך את מונטאיגל לפארק שעשועים ימיביניימי דוחה שאותו רצה להקים.

תוכניות אלה, כפי שהותוו לפניה, הן שהביאו אותה הנה, בבקשה אחרונה למצוא כסף לשקם את הבית.

כל הארגונים האחרים אליהם פנתה שוב ושוב דחו את התחינות שלה בטענה שמונטאיגל קטן מדי, חסר חשיבות מדי, רחוק מדי ממסלולי התיירים.

"ולכן הוא זקוק לי," אמר לה טרוור ניוסן. "חוגגים על המדשאות, צלי חזיר, משתאות באולם הגדול..." עיניו נצצו. "זה ישים אותנו על המפה, זה בטוח. אוטובוסים עם תיירים יגיעו הנה, והכסף יזרום הנה כאשר אני אפרסם אותנו באינטרנט. ואל תאלצי אותי לחכות יותר מדי עם התשובה שלך," הוסיף. "אחרת המחיר שאני מציע עכשיו יתחיל לרדת."

"אתה לא צריך לחכות בכלל," אמרה הלן בנימוס קפוא. "התשובה היא לא, מר ניוסן."

"עכשיו את כבר לא נחמדה," נזף בה בנימה פטרונית שכה שנאה. "אחרי-הכל, איזו ברירה יש לך? המקום מתפורר סביבך, וכולם יודעים שאביך וסבך לא השאירו לך כלום חוץ מחובות."

הוא הקיש באצבעותיו. "את מקבלת כסף תמורת השכרת אדמות המרעה ויש לך הכנסה מקומץ מבקרים שמגיעים כאשר את פותחת את הבית בקיץ, וזה לא ייקח אותך רחוק. למעשה, פלא שהצלחת להחזיק מעמד עד עכשיו."

הוא נענע בראשו ברחמים. "את צריכה למכור, יקירתי. ואם את באמת לא מסוגלת לעזוב, אז אולי אוכל להציע לך עבודה. בתחרויות של ימי-הביניים היתה תמיד מלכת אהבה ויופי, ואת נערה יפה." הוא הביט בה בתאווה. "אני יכול לראות את זה, עם האיפור הנכון והשמלה החשופה המתאימה."

"זו הצעה מפתה מאוד," אמרה הלן, שולטת בכעסה. "אבל אני חוששת שהתשובה עדיין שלילית."

"שוטה זקן," הטעימה לוטי. "עדיף לא לספר על כך לנייג'ל, אחרת הוא יחטיף לו." היא עשתה אתנח. "הוא הולך אתך לוועדה?"

"לא." הלן הסתירה את אכזבתה בצורה נחרצת. "הוא נורא עסוק בעבודה עכשיו. בכל מקרה," הוסיפה, "אני ילדה גדולה. אני יכולה להסתדר."

כפי שנייג'ל עצמו אמר, זכרה בדקירה. ואולי היא פשוט לקחה יותר מדי דברים כמובנים מאליהם כאשר סמכה היום על התמיכה שלו. אבל הם היו זוג כבר הרבה זמן, וכולם באזור הניחו שהוא יילחם לצדה כדי להציל את מונטאיגל.

למעשה, הלן לא הודתה בכך באוזני איש זולת עצמה שנייג'ל היה די פושר בכל הנוגע למאבקה להצלת ביתה. הוא לא היה עני כלל – הוא עבד בבנק מסחרי והוא ירש כסף מסבתו – אבל הוא מעולם לא הציע לה עזרה מעשית.

הם יצטרכו לדבר על כך – ברגע שתקבל את המענק. מפני שהיא היתה נחושה בדעתה להסתדר לבד, ואף שהגבול היה פארק השעשועים של מר ניוסן, הרי שהיו לה כמה תוכניות אחרות בראש לצורך הגדלת כוח ההכנסה של הבית.

למרות שלאחרונה לא הזדמן להם לשוחח על הרבה דברים כלל, התחוור לה בזעף קל. אבל זו ודאי בעיקר אשמתה. עבודתו של נייג'ל לקחה אותו המון ללונדון לאחרונה, אבל היא היתה כה שקועה בהכנת המצגת שלה לוועדה עד שכמעט לא התגעגעה אליו.

איזה דבר נורא להודות בו ביחס לגבר שלו את עומדת להינשא!

אבל כל זה עומד להשתנות, נדרה בחרטה. ברגע שהיום הזה יסתיים, בין אם תצליח או תיכשל, זו תהיה מחויבות קבועה מעתה ואילך. כל מה שיבקש ממנה. כולל זה.

היא ידעה שהיא ודאי מפגרת מיושנת, וקרוב לוודאי שכל בנות גילה היו צוחקות ממנה לו ידעו, אבל תמיד היה לה משהו נגד הרעיון של מין לפני החתונה.

לא שפחדה מפני כניעה, חשבה בהתגוננות, או שלא היתה בטוחה ברגשותיה כלפי נייג'ל. אלא שכאשר תעמוד אתו בכנסיית הכפר כדי להשמיע את הנדרים שלה, היא רצתה שיידע שהיא שלו בלבד, שיש משמעות לשמלה הלבנה שלה.

ברמה המעשית יותר, היא מעולם לא מצאה את הרגע המתאים לזה.

מעולם לא מצאה את הרגע המתאים, המקום המתאים או את הגבר האהוב, חשבה, מקדירה פנים בינה לבינה. אבל היא לא יכלה לצפות מנייג'ל להיות סבלני לנצח, לא כאשר הם שייכים זה לזה. אז למה לחכות הלאה?

היא התחלחלה בשל פתיחת הדלת הפתאומית. הלן קמה על רגליה במהירות ונעמדה מול נערה בלונדינית גבוהה ודקיקה עם רגליים אינסופיות שלבשה חליפה שחורה מהודרת. היא שלחה אל הלן חיוך רשמי מהיר בזמן שעיניה בחנו אותה במורת רוח קלה.

"מיס פריין? תבואי אחרי, בבקשה? הוועדה ממתינה לך."

"ואני ממתינה לוועדה," אמרה לה הלן בצינה.

היא נלקחה לאורך מסדרון ארוך וצר, עם קירות טיח שעליהם דפוס של מפתח יווני. היא הרגישה עצבנות קלה, ותהתה אם זו מזימה מכוונת.

בת לווייתה פתחה דלת בקצה המרוחק של הפרוזדור. "מיס פריין," הכריזה והצטדדה כדי לאפשר להלן להקדימה לתוך החדר.

עוד בטון, חשבה הלן, בוחנת את סביבותיה. עוד מתכת, עוד זכוכית. ושבעה גברים שעמדו ליד שולחן מלבני, מקבלים את נוכחותה בהטיית ראש מנומסת.

"אנא, שבי, מיס פריין. תרגישי בנוח." הדובר, שהיה ללא ספק היושב-ראש, היה מולה. הוא היה גבר מזוקן עם שיער מאפיר ומשקפיים, שנראה סקנדינבי.

הלן התיישבה על כסא עור ופלדה בעל משענת גבוהה, החזיקה בתיקה על ברכיה והביטה בכולם.

הם נראו כאילו היו העתקים זה של זה, חשבה, כולם בחליפות כהות ומסודרות ועניבות בעלות הדפסים רכים, יושבים זקופים סביב השולחן. מלבד אחד מהם, ראתה. הגבר היה שרוע על המושב שלו לימין היושב-ראש.

הוא היה צעיר מעמיתיו – שנות השלושים המוקדמות, החליטה הלן – עם רעמת שיער שחורה סתורה ופנים מחוספסים שאיש לא היה מתאר לעולם כיפי-תואר. היה לו אף נשרי ופה דק שפתיים וכעוס, בעוד שעיניו, כהות וחתומות כלילה, בחנו אותה מתחת לעפעפיים כבדים.

שלא כמו שאר חברי הוועדה המכופתרים, הוא נראה כאילו זה עתה זחל מתוך המיטה וזרק על עצמו את הבגדים שהיו מושלכים על הרצפה. לא זו בלבד, העניבה היתה עשויה ברפיון סביב צווארו.

הוא נראה כמו מישהו שנכנס מהרחוב בטעות, חשבה בביקורתיות.

וראתה את פיו מתעקל בחיוך קלוש, כאילו קרא את מחשבותיה ומצא אותן משעשעות.

הלן הרגישה סוג של משטמה נבוכה בשל היותה שקופה כל-כך. לא כך תכננה להתחיל את הפגישה הזו. כלל לא. היא שלחה לעברו מבט צונן וראתה כיצד חיוכו מתרחב לכדי הערכה חושנית מרוצה.

גורם לה להרגיש, לראשונה בחייה, שגבר לא צריך להיות יפה-תואר בצורה בלתי-רגילה כדי להקרין קסם וסוג קטלני של משיכה מינית.

הלן הרגישה כאילו היא נמצאת לפתע בתוך שדה מגנטי של כריזמה גברית ושנאה זאת. והעובדה שהיו לו שיניים יפהפיות לא עזרה לחבבו עליה.

"תרגישי בנוח," אמר היושב-ראש.

אלוהים, חשבה. אין סיכוי. מפני שמעולם לא הרגישה נבוכה יותר בחייה. או מפוחדת יותר.

היא התנשמה עמוקות והעבירה את תשומת לבה אל היושב-ראש, מנסה להתרכז בדברים שאמר כאשר שיבח את העומק והבהירות של הבקשה המקורית שלה למענק ותוספת החומר שסיפקה.

כולם החזיקו תיקים פתוחים לפניהם, מלבד אחד, ראתה. והיה ברור מי האחד הזה, חשבה בתרעומת. אבל לפחות הוא כבר לא בחן אותה. במקום, גילתה במבט צדדי, נראה שהתבונן בהיסח הדעת בחלל, כאילו היה רחוק משם.

הלוואי, חשבה הלן, מייצבת את נשימתה. ובכל מקרה, למה הוא משרת בוועדה אם הוא לא מוכן להשקיע בעבודתה?

הוא לא הגיב אפילו כאשר הציגה את הווידיאו שלה. "אני מקווה שהסרט יבהיר לכם למה שימש הבית בעבר הקרוב," אמרה. "בכוונתי להרחיב את הפעילויות בעתיד – אפילו להשיג רישיון לחתונות."

היה מלמול מנומס של עניין ושביעות רצון והיא החלה להירגע מעט – ורק אז גילתה שהוא חזר להביט בה, עיניו נעות באיטיות על פניה ומטה, הבחינה בכעס, אל גאות שדיה כנגד חולצתה הדקה. היא ניסתה להתנהג כאילו לא הבחינה במבטו, אבל הרגישה בבגידת הדם החם שעלה לפניה. לבסוף, לרווחתה, המבט האפל ירד אל ידיה הקטנות והחשופות, שאחזו בכוח בשולחן לפניה.

"את מתכוונת להתחתן שם בעצמך, אולי, מדמואזל?" היה לו קול נמוך שלא היה בלתי נעים בפני עצמו, הודתה בחוסר רצון, עדיין כועסת בגלל החושניות המוגזמת של מבטו. והאנגלית שלו היתה מצוינת, למרות המבטא הצרפתי.

היא תהתה כיצד התייחס אל החלק בדו"ח שלה, שדיבר על כך שהחלק המבוצר של מונטאיגל נבנה בתקופה של מלחמת מאת-השנים ושהנסיך השחור, אויבה המאיים ביותר של צרפת, שהה שם לעתים קרובות.

עתה הרימה את סנטרה ופגשה את מבטו החוקר בהבזק של עיניים ירקרקות ארוכות ריסים, מייחלת בו-זמנית שהיא ונייג'ל היו מאורסים רשמית ושהיתה לה טבעת לענוד.

"כן," אמרה. "למעשה, כן, מיסייה. חשבתי אפילו שאני אהיה הראשונה," הוסיפה בהשראה.

כמובן שלא דיברה על זה עם נייג'ל, הזכירה לעצמה בתחושת אשמה, אבל איזו התנגדות יכולה להיות לו? וזה יהיה המקום הנפלא ביותר לחתונה – ואף יספק למקום פרסום הולם.

"כמה רומנטי," מלמל ושקע שוב במחשבותיו.

לאחר מכן הגיעו שאלותיהם של שאר חברי הוועדה, שביקשו ממנה להסביר או להרחיב בנושאים שונים שהעלתה בבקשה שלה. נראה שכולם קראו את התיק, חשבה בתקווה ושהם מגלים עניין אמיתי במה שהיה לה להגיד.

הדלת נפתחה והבלונדית הגבוהה נכנסה, מביאה קפה על עגלה, והלן שמחה לראות שהיו שם גם מים מינרליים. הראיון הזה היה מסובך כצפוי, ופיה חרב שוב.

כאשר הבלונדית עזבה, הושיט הצרפתי את ידו אל תיקו והוציא ממנו דף.

"זו לא הבקשה הראשונה שלך לסיוע פיננסי לתיקון ולשיפוץ של בית מונטאיגל, מדמואזל. האם זו רשימה מדויקת של הארגונים אליהם פנית בעבר?"

הלן נשכה את שפתה בזמן שבחנה את טור השמות. "כן."

"אבל אף-אחד ממאמצייך אלה לא עלה יפה?" דחק בה הקול הנמוך.

"לא," הודתה בקול קשה, מודעת לכך שעורה הצחור מתחמם.

"אז איך שמעת עלינו?"

"חברה שלי קראה עליכם באינטרנט. היא אמרה שנראה שאתם מגלים עניין בפרוייקטים קטנים יותר. אז – חשבתי שכדאי לנסות."

"מפני שנעשית נואשת." זו היתה הכרזה, לא שאלה.

"כן." הלן הביטה בו בהתרסה. נראה שמודעותה לסובב אותה התעצמה. נדמה היה שנותרו רק שניהם בחדר, נעולים בעימות. "בשלב הזה מיציתי כבר את כל האפשרויות. אני לא אתן לבית להתפורר, ואני אעשה הכל כדי להציל אותו."

השתררה דממה, ואז הוא הציג עוד דף אחד. "דו"ח השמאי שכללת כאן הוא בן עשרים שנה."

"כן," אמרה. "הרגשתי שההמלצות של אז מתאימות גם לעכשיו. למרות שהעלויות שונות, כמובן."

"עשרים שנה הן זמן רב, מדמואזל. אם המשפחה שלך הזמינה את הדו"ח הזה, למה היא לא פעלה על פי המלצותיו אז?"

הסומק של הלן העמיק. "סבי התכוון לעשות זאת, אבל אירועי הזמן עמדו בדרכו."

"את יכולה להסביר?" דחק בה הקול החלק.

היא התנשמה, שונאת את ההודאה שנאלצה להשמיע. "היה משבר בעסקי הביטוח. סבי היה באותו זמן סוכן בלויד'ס, והתביעות שנעשו בשמו באותה תקופה הביאו אותנו אל סף חורבן. הוא חשב אפילו באותה תקופה שיצטרך למכור את מונטאיגל."

"זו עדיין אפשרות, כמובן," אמר יריבה בעדינות ועשה אתנח. "האין זה נכון שלא מזמן קיבלת הצעה נדיבה ביותר ממר טרוור ניוסן? הצעה שתמנע את התפוררות הבית, מדמואזל, ובנוסף אף תציל את מצבך הכלכלי? האם זה לא עדיף על פני קיבוץ נדבות אצל כל ועדה וקרן? והתמודדות עם דחיה מתמדת?"

"בעיני התוכניות של מר ניוסן לנחלה בלתי מתקבלות על הדעת," ענתה הלן בחריפות. "אני בת משפחת פריין, ואני לא אתן שהמקום שהיה בית משפחתי במשך מאות שנים יהפוך לפארק שעשועים כפי שהוא מציע. אני מסרבת לוותר." היא גחנה לפנים וקולה רעד בעוצמה פתאומית. "אני אמצא איכשהו את הכסף ואני אעשה את הכל כדי להשיג אותו."

"הכל?" גבות כהות הורמו בלעג. "את מאוד נחושה."

"אני חייבת להיות." הלן הטילה את ראשה לאחור. "ואם השגת המטרה כוללת קיבוץ נדבות, אז זה מה שאעשה. מונטאיגל שווה את ההקרבה הזו."

ואז, כאילו פקע מיתר, הכל נגמר. הצרפתי התרווח בכסאו והיושב-ראש קם על רגליו.

"היה תענוג להכיר אותך, מיס פריין, ואנחנו נשקול את ההצעות שלך בזהירות גדולה – כולל את המידע הנוסף שסיפקת לנו." הוא הרים את הסרט וחייך אליה בחום. "אנחנו מקווים להגיע להחלטה לקראת סוף החודש."

"אני מודה לכם שהסכמתם להיפגש אתי," אמרה הלן ברשמיות ויצאה מהחדר בלי להביט אפילו פעם אחת בכיוון החוקר שלה.

במסדרון עצרה ולחצה את ידה אל צד גופה כאילו זה עתה רצה במרוץ בעליה.

מה קרה שם, לעזאזל? שאלה את עצמה בערפול חושים. האם הם מנהלים שם תרגולת של שוטר טוב/שוטר רע, תרגולת בה חברי הוועדה הנשואים מעם מרככים אותה בעניין נדיב כדי שהבריון התורן שלהם יוכל לקטול אותה?

עד אז הכל התנהל על מי מנוחות, חשבה בחשש, או שכך האמינה. אבל הקהל שלה אולי לא העריך את העובדה שהיה מקור אחרון מבחינתה בקצה רשימה ארוכה של פניות, כפי שאמר.

אלוהים, הוא היה מתועב מכל בחינה, חשבה בנקמנות בזמן שעשתה את דרכה אל אזור הקבלה. ולעזאזל הקסם והמשיכה המינית שלו.

מלבד כל השאר, היא ידעה עכשיו מה פירוש הדבר להיות מופשטת בעיניים, וזו היתה טכניקה שלא העריכה. למעשה, חשבה בזעם, זו היתה ודאי צורה של הטרדה מינית – לא שמישהו שביתו הרוחני היה תקופת האבן שמע על משהו כזה.

עם זאת, היא תהתה מיהו בדיוק ומהי השפעתו על הוועדה. טוב, יש דרך מאוד פשוטה לברר זאת.

הבלונדית במבואה פטפטה עם פקידת הקבלה. שתיהן הרימו את עיניהן בחיוך רשמי שעה שהלן הופיעה שם.

היא אמרה בצינה, "אני יכולה לקבל עותק של חבילת ההכרות של הארגון?"

גבות התרוממו והשתיים החליפו ביניהן מבטים. הבלונדית אמרה, "אני חושבת ששלחנו לך עותק כזה בעקבות הבקשה המקורית שלך, מיס פריין."

"נכון," הסכימה הלן. "אבל לרוע המזל הוא בבית, וישנם כמה פרטים שאני רוצה לבדוק." היא עשתה אתנח. "כך – שאם זו לא טרחה גדולה מדי...?"

הן החליפו ביניהן עוד מבט ואז פקידת הקבלה פתחה מגירה בחוסר רצון ניכר והוציאה תיק פלסטיק, שאותו הושיטה להלן.

"מיס פריין, בדרך כלל אנחנו נותנים עותק אחד עם כל בקשה," אמרה. "אנא, שמרי עליו."

"אני אנצור אותו אל לבי," אמרה הלן. היא התרחקה כדי להכניס את החבילה לתוך תיקה ושמעה צעדים מאחוריה. באותו זמן, כאילו מישהו הדליק מתג, המבטים היהירים נעלמו מפניהן של שתי הנערות והוחלפו בחיוכים כה מתוקים עד שהן כמעט ריחפו.

הלן הרגישה כאילו אצבעות של קרח נוגעות בעמוד שדרתה בזמן שהאינסטינקט אמר לה מי הצטרף אליהן.

היא הסתובבה באיטיות כדי להביט בו, מקפיאה את הבעת פניה לכדי אדישות.

"מוודא שאני עוזבת את הבניין, מיסייה?"

"לא, רק הולך לפגישה הבאה שלי, מדמואזל." חיוכו לעג לה בגלוי. הוא הביט בחבילה שעדיין החזיקה בידה. "ושמי דלרוש," הוסיף בשקט. "מרק דלרוש. כפי שהייתי אומר לך מוקדם יותר, אם היית שואלת."

הוא התבונן בהערכה בלתי מוסתרת בהלן שנאבקה בדחף להטיח את החבילה בראשו ואז קד קלות כאשר החינוך גבר על האינסטינקט והיא הניחה את החבילה על הדלפק.

היא אמרה בקול קפוא, "בסך-הכל רציתי שיהיה לי חומר קריאה ברכבת. אבל תמיד אוכל לקנות לי עיתון."

"כמובן." הוא שוב השתמש בחיוך ההוא, אבל הפעם היא היתה מחושלת נגד השפעתו.

"נתראה בקרוב," הוסיף והלך, מנופף בידו אל השתיים האחרות שעדיין לטשו בו עיניים בהשתאות.

"נתראה בקרוב," מיסייה דלרוש? שאלה הלן באלם אחרי שגבו התרחק. האם זה מה שאמרת לי? היא התנשמה. אלוהים, לא אם זה יהיה תלוי בי.

היא היתה מודעת היטב לכך שרטט של קרח נגע בקצות עצביה. כאילו בדרך כלשהי היא הוזהרה.

 

מרק דלרוש אמר שיש לו פגישה, אבל הלן שמחה לגלות שהוא אינו בסביבה כאשר יצאה מהבניין.

היא חשבה שהעצבנות שלה תתפוגג עתה, עם תום הראיון, אבל היא טעתה. היא חשה אבודה איכשהו, ומפוחדת בצורה מגוחכת. אולי זה רק הרעש והלכלוך של לונדון שהטרידו אותה, חשבה, תוהה איך נייג'ל יכול להנות מהעבודה בתוך כל המהומה הזו.

אבל לפחות היא תוכל לנצל את ההזדמנות ולהיפגש אתו בעודה כאן, אמרה לעצמה והוציאה את הסלולרי שלה. לפני שתחזור ברכבת אל השלווה הכפרית של מונטאיגל.

הוא ענה מיד אבל נראה שלא היה לבדו מפני שהיא שמעה קולות וצחוק ברקע ונקישת כוסות.

"הלן?" הוא נשמע המום. "מאיפה את מצלצלת?"

"מרחוב גרוברטון," אמרה. "זה לא רחוק מאיפה שאתה עובד." היא עשתה אתנח. "חשבתי שאולי תזמין אותי לצהרים."

"צהרים?" חזר אחריה. "אני חושב שזה בלתי אפשרי. אני קצת עסוק. היית צריכה להודיע לי מראש שאת מגיעה היום, ואז הייתי מתפנה."

"אבל אמרתי לך," אמרה הלן, מנסה להסתיר את אכזבתה. "הרגע היה לי ראיון בשימור בינלאומי – זוכר?"

"אלוהים," אמר. "כן, כמובן. הייתי כל-כך עסוק שזה לגמרי פרח לי מהראש." הוא עשה אתנח. "איך זה הלך?"

"לא רע, נדמה לי – אני מקווה." הלן ניסתה לשכוח את מרק דלרוש.

גבר אחד, חשבה. קול מתנגד אחד. איזה נזק הוא כבר יכול לגרום?

"הם נשמעו מעוניינים," הוסיפה. "אוהדים – ברובם. והם אמרו שאני אשמע מהם עד סוף החודש, כך שאני צריכה לחכות פחות מעשרה ימים."

"טוב, אני אצליב אצבעות בשבילך," אמר נייג'ל. "ואולי – בנסיבות אלה – אני אצליח להשתחרר לצהרים בכל זאת. לחגוג קצת. אין ספק שזו התוצאה הכי מעודדת שהיתה לך עד כה." הוא עשה אתנח נוסף. "אני צריך לעשות מאמץ קטן, לשנות כמה דברים אבל אני חושב שזה יהיה בסדר. בואי ניפגש במרטיניק באחת."

"אבל אני לא יודעת איפה זה," מחתה.

"אבל נהג המונית יידע," אמר בנימת ייאוש. "זה מקום חדש ודי אופנתי. כולם הולכים לשם."

"אז אתה חושב שנשיג שם שולחן?" שאלה הלן, תוהה, מוטרדת אם תוכל להרשות לעצמה את מחיר המונית.

הוא נאנח. "הלן, את כזו נאיבית. לבנק יש שם הזמנה קבועה. זו לא בעיה. ועכשיו, אני חייב לסגור. נתראה מאוחר יותר."

היא ניתקה והשיבה את הטלפון לתיקה. נשמע לה כאילו נייג'ל כבר ביקר במרטיניק הזה. אבל למה שלא יבקר שם? הזכירה לעצמה בקוצר רוח. אירוח לקוחות של הבנק במסעדות יוקרה היה חלק מהתפקיד שלו. זה היה חלק מהעולם בו חי, יחד עם כרטיסי אשראי של פלטינה, מוניות ללא סוף, טיסות במחלקה ראשונה.

עם זאת, היא נסעה ברכבת בכרטיסים זולים, היתה צריכה למנות את המעות שלה ובדרך כלל אכלה טוסטים עם גבינה ופסטה עם בקבוק של יין זול שאותו חלקה עם לוטי או חברה אחרת.

נייג'ל השתייך לעולם אחר, חשבה בדקירה, והיא תצטרך לעשות קפיצת דרך לא קטנה כדי להצטרף אליו.

אבל אני מסוגלת לעשות את זה, אמרה לעצמה, משחררת את הסרט השחור שהחזיק את שערה כמעט בהתרסה. אני יכולה לעשות הכל – אפילו להציל את מונטאיגל. ושום-דבר לא ימנע בעדי.

רגע האופוריה שלה נעצר כאשר התחוור לה שהיעדר משאבים כספיים יעצור בעדה מלהשלים אפילו את המשימה השולית של הגעה אל המסעדה כדי לפגוש את נייג'ל.

עם זאת, בעזרת הטיים-אאוט שלה, היא גילתה שהמסעדה נמצאת במרחק של לא יותר ממייל ממקום הימצאה. מרחק הליכה פשוט, החליטה ויצאה לצעוד בצעד נמרץ.

היא מצאה אותה ללא קושי, למרות שהחיפוש הותיר אותה לוהטת וצמאה.

הכניסה המהודרת בשחור ולבן מעל המדרכה הצלה על עציצים של עצים ירוקי-עד. הלן התנשמה עמוקות ונכנסה פנימה. היא מצאה את עצמה באזור קבלה קטן, וקיבלה מבט שואל מגבר שעמד מאחורי שולחן.

"למדמואזל יש הזמנה?"

"לא בדיוק – " פתחה ודבריה נקטעו על ידי נענוע ראש מיידי.

"עלי לומר שכל השולחנות תפוסים. אולי ביום אחר יהיה לנו העונג לשרת את מדמואזל."

היא מיהרה לומר, "אני מצטרפת למישהו – מר נייג'ל הרטלי."

הוא הביט בה בהפתעה ואז הציץ בספר הגדול שעמד לפניו. "כן, יש לו שולחן מוזמן לאחת, אבל הוא עוד לא הגיע." הוא עשה אתנח. "תרצי לשתות משהו ליד הבר? או שתרצי לשבת ליד השולחן כדי לחכות לו?"

"אני רוצה לשבת ליד השולחן, בבקשה."

"מיד." הוא נחלץ מאחורי השולחן. "האם יורשה לי לקחת את המקטורן שלך?" הוא הצביע על הבלייזר שהחזיקה על זרועה.

"אה – לא. לא, תודה," אמרה הלן, נזכרת במבוכה שהבטנה קרועה קצת.

"אז בואי אחרי, בבקשה." הוא פתח דלת ומה שנראה כמו חומה של קול הלם בה, כך שהיא כמעט מצמצה.

נייג'ל לא הגזים בדבר הפופולריות של המסעדה, חשבה. היא מצאה את עצמה בחדר מבהיק וגדול, עם חלונות משני העברים ושולחנות רבים מנשוא. כל שולחן נראה עמוס, והשאון היה רב, אבל היא פילסה את דרכה בתוך ים המפות הצחורות, כלי הכסף והבדולח בעקבות המדריך שלה וגילתה שנשארה פינה אחת לא מאוכלסת.

היא קרסה על כסא עץ בהכרת תודה, מייחלת שהיתה יכולה לחלוץ את נעליה.

"יותר לי להגיש משהו למדמואזל?" שאל הגבר הצעיר.

"רק מים לא מוגזים, בבקשה," השיבה.

לא היה לה ספק שמרטיניק אופנתית – מקום שאליו באים אנשים לראות ולהיראות – אבל היא היתה שמחה לו נייג'ל היה בוחר מקום שקט יותר. היא היתה שמחה גם אם זו לא היתה מסעדה צרפתית. היא הזכירה לה יותר מדי את החוקר הצרפתי שלה, חשבה.

היא רצתה לדבר עם נייג'ל, אבל ידעה שהשיחה שרצתה לנהל אתו לא תוכל להיעשות בצעקות שיידרשו במקום כזה.

הוא חשב שתהנה לטעום את החיים הסואנים הללו, החליטה בזעף, ועליה להיזהר ולא לרמוז לו שהתאכזבה מהבחירה שלו.

מלבד זאת, הם יוכלו לדבר בשארית חייהם.

הוא איחר כבר בעשר דקות, התחוור לה, והיא כבר התחילה להרגיש אי-נוחות בשבתה לבדה כאשר המלצר הופיע עם בקבוק מים מינרליים וכוס שהכילה קוביות קרח. על המגש היתה גם כוס גבוהה ועדינה שהכילה נוזל ורוד ועשיר מלא בועיות עדינות.

"חוששתני שלא הזמנתי את המשקה הזה," מחתה הלן כאשר הניח את המשקה לפניה. "מה זה?"

"קיר רויאל, מדמואזל – שמפניה עם קסיס – באדיבות האדון."

"אה," אמרה בהקלה. נראה שנייג'ל התקשר והזמין, אמרה, מנחת שלום בגלל האיחור שלו. זו היתה מחווה לה היתה צריכה לצפות, והיא גרמה לה להרגיש טוב יותר – מאושרת יותר מהמצב בכללותו.

היא שתתה מעט מהמים כדי לרענן את פיה ואז לגמה מהמשקה, נהנית מהניחוח הקלוש של הקסיס והשמפניה.

אבל היא לא הצליחה למתוח את המשקה לעד וכאשר גמרה אותו נייג'ל עדיין לא הגיע. היא התחילה להילחץ ולכעוס במידות זהות.

היא הזמינה את המלצר. "האם הגיעו עוד הודעות מהאדון ביחס לעיכוב נוסף?" שאלה. "מפני שאם לא, הייתי רוצה עוד קיר רויאל."

הוא נראה תמה. "אין שום עיכוב, מדמואזל. האדון נמצא כאן כרגע, סועד. רוצה שאיוועץ בו בשמך?"

הלן בהתה בו. "הוא כאן? אתה ודאי טועה."

"לא, מדמואזל. תסתכלי – הוא ליד החלון."

הלן הסתכלה, ומה שראתה גרם לגרונה להשתנק בהלם. זה היה מרק דלרוש, יושב ליד שולחן עם שני גברים אחרים. הוא הקשיב למה שאמרו, אבל, כאילו חש במבטה העז של הלן, הוא הרים את עיניו ופגש את מבטה הנחרד. הוא היטה את ראשו בברכה ואז הושיט את ידו אל הכוס שלו והרים אותה לעברה.

היא הסיטה את עיניה ממנו במהירות, מסמיקה ונחרדת. היא אמרה, "אתה מתכוון שהוא – האדם הזה – הוא שלח לי את המשקה הזה?" היא התנשמה עמוקות, מאלצת את עצמה להתעשת למרות שלבה דהר בצורה לא יציבה. "אני... אני לא ידעתי את זה. ולא הייתי חולמת לשתות עוד משקה אחד. למעשה, אולי תביא לי את החשבון גם עבור המשקה הזה, והמים, ואני פשוט – אלך."

"אבל עוד לא אכלת," מחה המלצר. "וחוץ מזה, הנה מר הרטלי מגיע עכשיו."

ואכן, נייג'ל הגיע באותו רגע, צעד לתוך המסעדה כאילו חצה בעצמו את הים האדום, גבוה, בלונדי ומרשים בחליפת הפסים הכחולה שלו ועניבת המשי הקשורה למשעי.

"אז הנה את," בירך אותה.

"השאלה היא איפה אתה היית בחצי השעה האחרונה," אמרה לו הלן בקול מתון. "מה קרה?"

"אמרתי לך שאני עסוק." הוא נשק לה על לחיה כאשר חלף לידה. "תפריטים, בבקשה, גספר. אני ממהר היום. למעשה, אני לא אטרח בכלל לקרוא בתפריט. אני רוצה אומצה, נאה, עם סלט ירוק."

"אז אני אוכל אותו הדבר," אמרה הלן. "לא הייתי רוצה לעכב בעדך."

"בסדר." או שהתעלם או שלא הבחין באירוניה שבדבריה. "ובקבוק של יין הבית האדום, גספר. כמה שיותר מהר. וג'ין וטוניק." הוא הביט בהלן. "רוצה לשתות משהו, מתוקה?"

"כבר שתיתי," אמרה. "קיר רויאל, בעצם."

שפתיו התעקלו בחיוך דק. "יציאה רצינית בשבילך, לא? המלצר שכנע אותך לקחת את המשקה הזה?"

"לא," אמרה. "אבל אל תדאג. אחד הספיק לי." היא בושה בדבריה והכל באשמת – היצור שישב בצד השני של החדר. אבל היא חלקה את הזמן היקר הזה עם הגבר שאהבה והיא לא תיתן לאף-אחד להרוס לה את זה.

היא אילצה את עצמה לחייך אל נייג'ל והניחה את ידה על ידו. "נפלא לראות אותך," אמרה בעדינות. "אתה יודע כמה זמן עבר?"

הוא נאנח. "אני יודע, אבל העבודה מטורפת עכשיו שבקושי יש לי פנאי."

"בטח גם ההורים שלך מתגעגעים אליך."

הוא משך בכתפיו. "הם עסוקים מדי בתכנון מסיבת הפרישה של אבא ובשיפוץ הבית לפני המכירה מכדי לחשוב עלי." הוא ירה לעברה מבט מהיר. "ידעת שהם עוברים לפורטוגל בעתיד הקרוב, נכון?"

"הם מוכרים את בית אוקטרי?" אמרה הלן באיטיות. "לא היה לי מושג." היא שלחה לעברו מבט חתום. "אבל איך תסתדר? זה הבית שלך."

"לפעמים בעשר השנים האחרונות," אמר נייג'ל בנימה של חוסר סבלנות. "אבל עכשיו אני חי בלונדון. אני אפסיק לשכור ואתחיל לחפש לי דירה לקניה. אה, המשקה שלי הגיע. אלוהים, זה נחוץ לי. היה לי בוקר מטורף." והוא התחיל לתאר את מוראות הבוקר שלו גם בזמן שהאוכל הגיע.

לא שהלן היתה רעבה במיוחד. התיאבון שלה נעלם לפתע. לא שהקדישה תשומת לב מיוחדת לשוק הפיננסי ולהתנהגותם חסרת האחריות של לקוחות מסוימים שתיאר נייג'ל. מוחה היה על מסלול אחר לגמרי.

משהו קרה, חשבה בקהות חושים. חל שינוי שלא הבחינה בו.

טוב, עכשיו היתה מרוכזת היטב, מפני שהשינוי הזה נגע גם לחייה. היא הניחה שנייג'ל יחיה אתה במונטאיגל לאחר שיינשאו וייסע ללונדון. אחרי-הכל, היא לא יכלה לעזוב ולהפוך את מונטאיגל לבית לסופי-שבוע. הוא ודאי הבין את זה.

אבל היה ברור שלא יוכלו לדבר על זה עכשיו. לא כאשר נייג'ל מציץ בשעון שלו כל כמה דקות בעודו אוכל את האומצה במהירות.

לבסוף קטעה את המונולוג שלו. "נייג'ל – סוף-השבוע הזה, אנחנו צריכים לדבר. אתה יכול לבוא – לבלות אתי את יום ראשון?"

"לא בסוף-השבוע הזה, לצערי. זה יום-ההולדת של היושב-ראש, והוא חוגג אותו במסיבת סוף-שבוע אצלו בססקס, כך שהתפקיד מחייב." חיוכו היה מהיר וקליל. "ועכשיו אני חייב למהר. יש לי פגישה בשתיים וחצי. החשבון מגיע ישר למשרד שלי, אז תזמיני לעצמך פודינג אם את רוצה, יקירה, וקפה. להתראות." הוא הפריח לה נשיקה והלך.

שוב ישבה לבדה, חשבה בזמן שהדפה מעליה את צלחתה. עובדה שללא ספק לא נעלמה מעיני יריבה מהצד השני של החדר. היא הסתכנה במבט מהיר מתחת לריסיה וגילתה לשמחתה שהשולחן שלו ריק. לפחות לא היה עד ליחסו האדיש של נייג'ל כלפיה. היא גם לא תצטרך לחרוק שיניים ולהודות לו על המשקה הארור ההוא. עם מעט מזל, היא לא תצטרך לראותו שוב לעולם. סוף סיפור.

היא רצתה שזה יהיה יום נהדר בחייה, חשבה באנחה חרישית, אבל מאז ראתה את מרק דלרוש היום הזה רק הלך והידרדר.

ועכשיו מוטב שתלך לתפוס את הרכבת שלה. היא הושיטה את ידה אל תיקה כאשר גספר הופיע, נושא מגש שאותו הניח לפניה בתנועה רחבה.

"זו טעות," מחתה הלן, מתבוננת בו מוריד מהמגש כלי קפה, כוסות, תחתיות, ובקבוק ארמניאק. "לא הזמנתי את כל זה."

"אבל אני כן," אמר מרק דלרוש בשקט. "מפני שנראית לי כמי שזקוקה לזה. אז אל תסרבי לי, מה בל, ז'ה וו אן פרי."

ולפני שהספיקה לומר משהו, הוא התיישב מולה על הכסא שזה עתה פונה על ידי נייג'ל וחייך אל תוך עיניה המבוהלות.