רכס אינדיגו

פרק ראשון

ווינסלו

"אני יכולה לקבל עוד אחד..."

המלצר לא טרח להאט כשחלף על פניי.

"משקה," מלמלתי, נשמטת קדימה.

סבא אמר לי שזה הבר שבו מבלים המקומיים. הוא גם היה במרחק הליכה מביתי החדש, למקרה שאחליט לא לנהוג, אבל עכשיו גם אני תושבת מקומית. החל מהיום, אני גרה בקווינסי, מונטנה.

סיפרתי את זה למלצר, כשביקשתי ממנו את רשימת היינות. הוא זקר גבה אחת לבנה ועבותה וכיווץ את עיניו, ומייד ויתרתי על החשק שלי לכוס קברנה, ובמקום זאת הזמנתי וודקה טוניק. נדרשה ממני כל טיפה של כוח רצון כדי לא לבקש גם פלח לימון.

קוביות הקרח בכוסי שקשקו, כשסובבתי את קשית הפלסטיק הוורודה. המלצר התעלם גם מהצליל הזה.

ברחוב הראשי היו שני ברים — מלכודות תיירים בתקופה הזו של השנה, לדברי סבא. התחרטתי עכשיו שלא בחרתי באחד מהם לחגיגת הלילה הראשון שלי בקווינסי. בהתחשב ביחס שקיבלתי מהמלצר, שכנראה חשב שאני תיירת שהלכה לאיבוד, גם הוא התחרט על החלטתי.

׳הבר של ווילי׳ היה מיושן ומפוקפק, לא בדיוק מהמקומות שאני נוהגת לבלות בהם.

סביר להניח שבמרכז העיר המלצרים מתייחסים ללקוחות, והמחירים רשומים בתפריט, ולא נמסרים להם בשלוש אצבעות של יד מקומטת אחת.

האיש נראה זקן, כנראה בגיל של הבניין החשוך והעלוב הזה. כמו ברוב הברים בעיירות קטנות במונטנה, שלטי בירה ואורות ניאון עיטרו את הקירות. לאורך הקיר המחופה מראה, מול המקום בו ישבתי, ניצבו מדפים עמוסי בקבוקי אלכוהול. החדר היה עמוס שולחנות, וכל הכיסאות היו ריקים.

׳הבר של ווילי׳ היה ממש נטוש בתשע בערב של יום ראשון.

המקומיים ודאי מכירים מקומות בילוי מוצלחים יותר.

הגבר היחידי שנכח במקום ישב בקצה הרחוק של הבר, על השרפרף האחרון בשורה. הוא נכנס כעשר דקות אחריי ובחר בכיסא הכי מרוחק ממני. הוא והברמן נראו כמו העתקים כמעט מדויקים זה של זה, עם אותו שיער לבן וזקן פרוע.

תאומים? הם נראו מבוגרים מספיק להיות מייסדיו של הבר. אולי אחד מהם אפילו היה ווילי בכבודו ובעצמו.

הברמן קלט שאני בוהה בו.

חייכתי ושקשקתי את קוביות הקרח בכוס שלי.

הוא כיווץ את שפתיו אבל הכין לי עוד משקה. וכמו עם הראשון, הביא לי אותו בלי לומר מילה, מרים את אותן שלוש אצבעות.

הסתובבתי והושטתי יד לתיק, בחיפוש אחר חמישייה נוספת כי ברור שפתיחת חשבון פה אינה אפשרית. לפני שהספקתי להוציא את השטר מהארנק, קול עמוק ומחוספס עטף את החדר.

"הֵי, ווילי."

"גריפין." הנהן הברמן.

אז זה ווילי. והאיש יודע גם לדבר.

"הרגיל?" שאל ווילי.

"כן." הגבר בעל הקול המדהים, גריפין, שלף שרפרף שניצב במרחק שני מושבים ממני.

כשגופו הגבוה והרחב שקע לתוך המושב, ריחו נישא לעברי. עור ורוח ותבלינים מילאו את אפי, מגרשים את אוויר הבר המעופש. זה היה משכר ומפתה.

הוא היה מסוג הגברים שמסחררים נשים.

הצצה אחת בצדודיתו, והקוקטייל שלפניי הפך מיותר. במקומו, בלעתי את הגבר הזה מכף רגל ועד ראש.

שרוולי הטישירט השחורה שלו נמתחו סביב שרירי זרועותיו המשתרגים בשלמות עד כתפיו כשהשעין את מרפקיו על הבר. שערו החום סורק כנראה באצבעותיו והסתלסל על עורפו. אמות ידיו השזופות היו משובצות באותו שיער כהה, מתחתיו בלטו ורידים לאורך שריריו המחוטבים.

על אף שישבתי, יכולתי לקלוט שרגליו ארוכות וירכיו עבות כמו גזעי העצים ירוקי העד ביערות מחוץ לעיר. המכפלת הפרומה במכנסי הג'ינס הדהויים שלו התחככה במגפי הבוקרים השחורים שנעל. וכשזז במושבו, קלטתי נצנוץ אבזם חגורה בצבעי כסף וזהב על מותניו.

אם לא היה די בקולו, ריחו ולסתו המסותתת כדי לגרום לפי להתייבש, האבזם בהחלט עשה את העבודה.

אחד הסרטים האהובים על אימי היה רוחות של תשוקה. היא הרשתה לי לצפות בו בגיל שש־עשרה, ובכינו יחד. בכל פעם שהתגעגעתי אליה, ראיתי את הסרט. התקליטור כבר היה שרוט והסוגר שעל העטיפה שבור כי צפיתי בסרט הזה אין־ספור פעמים, רק מפני שהיה שלה.

היא תמיד התלהבה מבראד פיט בתור קאובוי סקסי.

אם הייתה יכולה לראות את גריפין, הייתה מזילה ריר גם כן. אף שהיו חסרים לו הכובע והסוס, הבחור הזה היה התגשמות מושלמת של כל פנטזיית קאובוי׳ז אפשרית.

הרמתי את הכוס אל פי, לגמתי מהמשקה הקר והפסקתי לבהות בזר החתיך. הוודקה שרפה בגרוני והאלכוהול זרם ישר לראשי. ווילי הזקן הכין קוקטיילים קטלניים.

בהיתי בלי בושה. זה היה גס רוח וגלוי לעין. ובכל זאת, כשהנחתי את הכוס, מבטי חזר מייד לגריפין.

עיניו הכחולות והחודרות המתינו.

נשימתי נעתקה.

ווילי הניח כוס מלאה בקרח ובנוזל קרמלי מול גריפין, ואז, בלי לסמן לו באצבעותיו לשלם, הלך משם.

גריפין לקח לגימה אחת מהמשקה שלו, כשהגרגרת שלו מתנועעת. תשומת ליבו הופנתה אליי שוב.

עוצמת מבטו הייתה משכרת כמו הקוקטייל שלי.

הוא בהה ללא כל היסוס. הוא לטש עיניים בתשוקה גלויה. מבטו שוטט במורד הגופייה השחורה שלי ולעבר מכנסי הג'ינס הקרועים שלבשתי הבוקר, לפני שעזבתי את המלון בבוֹזמן בו לנתי.

ביליתי ארבע וחצי שעות בנהיגה לקווינסי כשקרון הובלות מחובר למכונית הדודג' דוראנגו שלי. כשהגעתי, מייד התחלתי לפרוק את חפציי, ולקחתי הפסקה רק כדי לפגוש את סבא לארוחת ערב.

נראיתי מוזנחת אחרי יום שלם של סחיבת ארגזים. שערי היה אסוף בקוקו והאיפור מהבוקר כבר התפוגג כולו, ככל הנראה. ולמרות זאת, ההערכה הניכרת במבטו של גריפין שלחה גל תשוקה בתוכי.

"היי," פלטתי. אלגנטי, ווין.

עיניו נצנצו כמו שתי אבני ספיר מושלמות מאחורי ריסיו הארוכים והכהים. "היי."

"אני ווין." הושטתי את ידי מעל הרווח בינינו.

"גריפין." ברגע שידו המחוספסת והחמימה נגעה בשלי, עקצוצים שטפו את עורי כמו זיקוקים. צמרמורת התגלגלה במורד עמוד השדרה שלי.

אלוהים אדירים. היה בינינו מספיק חשמל כדי להפעיל את מכונת התקליטים שבפינה.

התמקדתי במשקה שלי, בולעת אותו, לא לוגמת. הקרח בתוכו לא עזר לצנן אותי. מתי הייתה הפעם האחרונה בה נמשכתי ככה לגבר? שנים. עברו שנים. וגם אז, זה היה כאין וכאפס לעומת חמש דקות לצידו של גריפין.

"מאיפה את?" הוא שאל. כמו ווילי, כנראה גם הוא הניח שאני תיירת.

"בוֹזמן."

הוא הנהן. "למדתי בקולג' במדינת מונטנה."

"קדימה בובקאטס." הרמתי את כוס המשקה שלי.

גריפין החזיר לי את המחווה, ואז הצמיד את קצה הכוס לשפתו התחתונה והמלאה.

שוב בהיתי בו בלי בושה. אולי היו אלה עצמות הלחיים הזוויתיות והייחודיות שלו. אולי היה זה אפו הישר והבליטה הקלה על גשר האף. או אולי עצם הגבה הכהה והנועזת שלו. הוא לא היה סתם גבר חתיך. גריפין היה מהמם ברמות קשות.

ואם הוא היה אצל 'ווילי'... אז הוא גם מקומי.

מקומי אומר שהוא מחוץ לתחום. לעזאזל.

הטבעתי את אכזבתי בלגימה נוספת של וודקה.

חריקת רגלי השרפרף נשמעה ברחבי החדר, כשהוא קם כדי להתיישב לצידי. זרועותיו חזרו להישען על הבר, המשקה ביניהן, בזמן שהוא רכן קדימה. הוא ישב קרוב כל כך, גופו גדול כל כך, חום גופו חודר את עורי.

"ווין. אני אוהב את השם הזה."

"תודה." השם המלא שלי הוא ווינסלו אבל רוב האנשים קראו לי ווין או וויני.

ווילי חלף על פנינו, מצמצם את עיניו למראה המרווח הצר בין גריפין וביני. ואז הוא הצטרף אל הכפיל שלו.

"הם קרובי משפחה?" שאלתי, מנמיכה את קולי.

"ווילי המבוגר נמצא בצד שלנו של הבר. הבן שלו הוא זה שמערבב את המשקאות."

"אבא ובן. הא. חשבתי שהם תאומים. לווילי הזקן יש אותה אישיות קורנת כמו של ווילי הצעיר?"

"יותר גרוע." גריפין גיחך. "בכל פעם שאני עובר בעיר, הוא נעשה עצבני יותר."

רגע. זה אומר ש... "אתה לא גר בעיר?"

"לא." הוא הניד בראשו, מרים את המשקה שלו.

עשיתי אותו דבר, מחביאה את חיוכי מאחורי הכוס. אז הוא לא מקומי. מה שאומר שפלִרטוטים לא יכולים להזיק. תבורך קווינסי.

מאה שאלות אישיות התרוצצו במוחי אך ביטלתי את כולן. סקיילר נהג לבקר אותי על כך שבתוך עשר דקות מפגישה עם מישהו חדש, אני נכנסת למצב חקירה צולבת. אחת מהביקורות הרבות שהיו לו. הוא השתמש במקצועו כמאמן אישי כתירוץ לפרט לי כל טעות שעשיתי ביחסים בינינו. וגם בחיים האישיים שלי.

באותו הזמן, הוא בגד בי, אז אני כבר לא מקשיבה לסקיילר.

ובכל זאת, לא התכוונתי להפציץ את הגבר הזה בשאלות. הוא לא גר פה, ואני אשמור את השאלות שלי לאלה שכן גרים פה: המקומיים.

גריפין הסתכל אל הצד השני של החדר, אל שולחן השאפלבורד הריק. "רוצה לשחק משחק?"

"אממ... בטח? מעולם לא שיחקתי."

"זה קל." הוא החליק מהשרפרף שלו, נע באצילות שאין בדרך כלל לגברים בגודל שלו.

הלכתי בעקבותיו, עיניי דבוקות לתחת הכי מוצלח שראיתי מעודי. והוא לא גר פה. מקהלה דמיונית שהתנחלה בין קורות העץ המאובקות של הבר השמיעה קריאה קולקטיבית של יששש.

גריפין הלך לקצה אחד של השולחן ואילו אני הלכתי לקצה השני. "אוקיי, ווין. המפסיד קונה את סיבוב המשקאות הבא."

מזל שיש עליי מזומן. "אוקיי."

גריפין העביר את עשר הדקות הבאות בהסברים על כללי המשחק, מדגים איך להחליק את הדִסקיות על המשטח המשויף לעבר הקווים המסומנים. ואז שיחקנו, משחק אחר משחק. אחרי סיבוב נוסף, שנינו הפסקנו לשתות, אבל איש מאיתנו לא הראה סימני תזוזה.

ניצחתי בכמה משחקים. הפסדתי ברובם. וכשווילי הודיע לבסוף שהוא סוגר את המקום בשעה אחת, שנינו יצאנו החוצה למגרש החניה החשוך.

טנדר שחור ומאובק חנה לצד הדוראנגו שלי.

"זה היה כיף."

"זה היה." חייכתי אל גריפין, הלחיים שלי סמוקות. לא נהניתי לפלרטט ככה בגלוי עם גבר כבר... טוב, מעולם לא. האטתי את צעדיי כי המקום האחרון שרציתי ללכת אליו היה הביתה לבד.

ככל הנראה, הוא חשב כמוני, מגפיו נעצרו על המדרכה. הוא התקרב אליי קצת.

ווינסלו קובינגטון לא עושָה סטוצים. הייתי עסוקה מדי בבזבוז שנים מחיי על הגבר הלא נכון. גם גריפין לא היה הגבר הנכון, אבל במהלך שנותיי כשוטרת, למדתי שלפעמים לא מדובר בבחירה בין טוב לרע, אלא בבחירת הטעויות הנכונות.

גריפין. הלילה אני בוחרת בגריפין.

אז צמצמתי את המרחק בינינו ונעמדתי על קצות אצבעותיי, מאפשרת לידיי להזדחל על בטנו הקשה והשטוחה.

הוא היה גבוה, קצת יותר ממטר שמונים. בגובה של מטר שבעים ותשעה סנטימטרים, זה היה מרענן להיות ליד גבר שהתנשא מעליי. הרמתי יד אל צווארו, מושכת אותו לעברי עד שפיו רפרף על פי.

"זה הטנדר שלך?"

"שיט." קיללתי את השעון ואז נכנסתי לפעולה, מעיפה את השמיכה מגופי העירום וממהרת לחדר האמבטיה.

איחור הוא לא דרך מוצלחת להתחיל בעבודה החדשה שלי.

פתחתי את הברז במקלחת, וכשראשי הולם נכנסתי מתחת לזרם המים הקרים ופלטתי צעקה. לא היה לי זמן לחכות למים החמים, אז חפפתי את שערי ושמתי מרכך בזמן ששפשפתי את ריחו של גריפין מעורי. עוד אתאבל על כך מאוחר יותר.

הרגשתי כאב בין רגליי, גם עליו אחשוב מאוחר יותר. אתמול בלילה היה...

מפוצץ מוח. מפתל בהונות. הלילה הכי טוב שהיה לי עם גבר אי פעם. גריפין ידע בדיוק איך להשתמש בגופו העוצמתי ואני הייתי הנִמענת בת המזל של שלוש אורגזמות — או אולי ארבע?

הצטמררתי והבנתי שהמים חמים עכשיו. "לעזאזל."

הדפתי את המחשבות על גריפין מראשי, ומיהרתי לצאת מהמקלחת, מתאפרת במהירות, ומתחננת שמייבש השיער יפעל מהר יותר. נטולת זמן לסלסל או להחליק את שערי, אספתי אותו בקוקו הדוק צמוד לעורף, ומיהרתי לחדר השינה, להתלבש.

המזרן היה על הרצפה, הסדינים והשמיכות מבולגנים וזרוקים בכל מקום. למרבה המזל, לפני שיצאתי לבר אתמול בלילה, חיפשתי את המצעים והשמיכות בארגזים ופרסתי אותם. כשהגעתי הביתה, אחרי שעות ארוכות בחלק האחורי של הטנדר של גריפין, התמוטטתי על הכריות ושכחתי לכוון את השעון המעורר.

סירבתי להתחרט על גריפין. להתחיל את חיי החדשים בקווינסי בלילה פרוע ולוהט נראה קצת כמו מזל משמיים.

צירוף מקרים.

אולי בפעם הבאה שיעבור בעיירה, ניתקל זה בזה. ואם לא, טוב... לא היה לי זמן להסחת דעת גברית.

במיוחד לא היום.

"אוי, אלוהים, בבקשה שלא אאחר." חיטטתי במזוודה שלי ומצאתי זוג מכנסי ג'ינס כהים ודהויים.

סבא הדגיש בפניי לא להופיע בתחנה במראה מהודר.

הג׳ינס היה מקומט מעט, אבל לא נותר לי זמן לחפש את הארגז בו נמצא המגהץ שלי. חוץ מזה, גיהוץ משמעו הידור. הטישירט הלבנה הפשוטה שמצאתי הייתה גם היא מקומטת, אז חפרתי כדי למצוא את הז'קט השחור האהוב עליי, זה שאמור להסתיר את המחדלים האלה. ואז נעלתי במהירות את מגפיי האהובים, השחורים עם העקבים העבים, ורצתי לעבר הדלת, חוטפת את התיק שלי מרצפת הסלון, שם זרקתי אותו אתמול.

השמש זרחה. האוויר היה נקי. השמיים כחולים. ולא היה לי זמן ליהנות מהבוקר הראשון שלי בקווינסי, מונטנה, כשרצתי לדוראנגו שחנתה בשביל הגישה שלי.

התיישבתי מאחורי ההגה, התנעתי וקיללתי שוב למראה השעון על לוח המחוונים. שמונה אפס שתיים. "אני מאחרת."

תודה לאל, קווינסי לא הייתה בוזמן, והנסיעה מצידה האחד של העיירה אל תחנת המשטרה בצידה השני נמשכה שש דקות בדיוק. עצרתי במגרש החניה, וחניתי לצד ברונקו כחולה משפחתית, מאפשרת לעצמי לקחת נשימה אחת עמוקה.

אני יכולה לעשות את העבודה הזאת.

ואז יצאתי ממכוניתי והלכתי אל הדלת הקדמית של התחנה, מקווה בכל צעד שאני נראית בסדר.

מבט אחד מזלזל מהשוטר היושב מאחורי חלון הזכוכית בדלפק הקבלה, וידעתי שעשיתי משהו לא נכון. שיט.

שערו האפור היה מעוצב בתספורת קוצים קצוצה וצמודה לקרקפת, בסגנון צבאי. הוא בחן אותי מלמטה למעלה, הקמטים על פניו מעמיקים בזעף. סביר להניח שמבטו לא היה קשור לבגדים שלבשתי.

ולגמרי קשור לשם המשפחה שלי.

"בוקר טוב." הדבקתי לפניי חיוך רחב ומאיר פנים, כשחציתי את המבואה הקטנה לעבר תחנת העבודה שלו. "אני ווינסלו קובינגטון."

"המפקדת החדשה. אני יודע," הוא מלמל.

החיוך שלי לא גווע.

עוד אכבוש את ליבם. בסופו של דבר. זה מה שאמרתי לסבא אתמול בלילה, כשאכלתי אצלו ארוחת ערב אחרי שהחזרתי את קרון ההובלות. עוד אכבוש את לב כולם, בזה אחר זה.

רוב האנשים בטח חשבו שהשגתי את העבודה כמפקדת התחנה בקווינסי רק מפני שסבא שלי הוא ראש העיר. כן, הוא יהיה הבוס שלי. אבל לא הייתה שום תקנה שחייבה את עובדי העירייה להימנע מנפוטיזם. סביר להניח שבעיירה בסדר גודל הזה, כולם קשורים זה לזה בקשרי משפחה כאלה או אחרים. אם היו מוסיפים יותר מדי הגבלות, אף אחד לא היה מצליח להשיג עבודה.

חוץ מזה, סבא לא היה זה שהעסיק אותי. הוא יכול היה לעשות את זה אבל במקום זאת, הוא מינה ועדת חיפוש כדי שיהיה יותר מקול אחד שיתמוך בהחלטה. וולטר קובינגטון היה האיש ההוגן והמכובד ביותר שהכרתי מעודי.

ונכדה או לא, הדבר היחיד החשוב היו הביצועים שלי. הוא יקשיב להלך הרוח בקהילה, ואף שסבא אהב אותי בכל מאודו, הוא לא יהסס לרגע ויפטר אותי, אם אפשל.

הוא פחות או יותר הבהיר לי את זה ביום שבו שכר את שירותיי. הוא הזכיר לי את זה שוב אתמול בלילה.

"ראש העיר מחכה במשרד שלך," אמר השוטר ולחץ על הזמזם כדי להכניס אותי דרך הדלת ליד התא שלו.

"היה נחמד להכיר אותך" — הצצתי בלוחית הכסופה שעל מדיו השחורים — "השוטר סמית'."

בתגובה, הוא התעלם ממני לגמרי, מפנה את תשומת ליבו למסך המחשב שלו. איאלץ לכבוש את ליבו ביום אחר. או אולי הוא יהיה פתוח לפרישה מוקדמת.

דחפתי את הדלת המובילה לתוך התחנה. הייתי כאן פעמיים, שתיהן בתהליך ראיון הקבלה. עכשיו זה היה שונה, עברתי דרך אולם התחנה וכבר לא הייתי אורחת. זו הייתה התחנה שלי. הקצינים שהרימו את מבטם משולחנם היו תחת אחריותי.

בטני התכווצה.

להישאר ערה כל הלילה ולשכב עם גבר זר לא הייתה הדרך הכי נבונה להתכונן לקראת היום הראשון שלי, ככל הנראה.

"וויני." סבא יצא מחדר, שיהיה כנראה המשרד שלי, ידו מושטת לפנים. הוא נראה גבוה יותר היום, כנראה כי היה לבוש במכנסי ג'ינס יפים ובחולצה מעומלנת במקום בטישירט הבלויה, בג'ינס רפויים ובשלייקעס שלבש אתמול.

סבא היה בכושר טוב בהתחשב בשבעים ואחת שנותיו, ועל אף ששערו היה כסוף, גופו, שהתנשא לגובה מטר תשעים ושניים סנטימטרים, היה חזק כמו שור. הוא היה במצב גופני טוב יותר מרוב הגברים בגילי, שלא לדבר על הגברים בגילו.

לחצתי את ידו, שמחה שלא ניסה לחבק אותי. "בוקר. סליחה שאיחרתי."

"רק הגעתי לפה." הוא רכן קרוב יותר אליי והנמיך את קולו. "את בסדר?"

"עצבנית," לחשתי.

הוא שלח אליי חיוך קטן. "את תסתדרי מצוין."

אני יכולה לעשות את העבודה הזאת.

אני בת שלושים. שני עשורים מתחת לגיל הממוצע של אדם בתפקיד כזה. ארבעה עשורים צעירה יותר מהמפקד הקודם, כשפרש לגמלאות.

מפקד התחנה הקודם עבד בקווינסי לאורך כל הקריירה שלו, התקדם בדרגות והתנהג כמו מפקד מאז שנולדתי. אבל זו הייתה הסיבה שסבא רצה אותי בתפקיד. הוא אמר שקווינסי זקוקה לעיניים רעננות ולדָּם צעיר יותר. העיירה הלכה והתפתחה, וכך גם בעיותיה. הנהלים הישנים לא תמיד עשו את העבודה.

היה צריך להטמיע טכנולוגיות ותהליכים חדשים במחלקה. כשהמפקד הקודם הצהיר על פרישתו, סבא עודד אותי להתחרות על המשרה. באופן פלאי, ועדת האיתור בחרה בי.

כן, הייתי צעירה, אך עניתי על מינימום הדרישות לתפקיד. עבדתי במשך עשר שנים במחלקת המשטרה של בוזמן. לאורך התקופה הזאת, השלמתי תואר ראשון והתקדמתי לתפקיד בלשית בתוך המחלקה. המוניטין שלי היה ללא דופי, ומעולם לא השארתי תיק פתוח.

אולי קבלת הפנים כלפיי הייתה חמה יותר אילו הייתי גבר, אבל זה מעולם לא הפחיד אותי, ובטח לא היום.

אני יכולה לעשות את העבודה הזאת.

אני אעשה את העבודה הזאת.

"בואי אכיר לך את ג'אניס." הוא הנהן בראשו כדי שאלך בעקבותיו למשרדי, שם בילינו את הבוקר עם ג'אניס, העוזרת החדשה שלי.

היא עבדה עם המפקד הקודם במשך חמש־עשרה שנה, וככל שדיברה יותר, כך התאהבתי בה יותר. לג'אניס יש שיער אפור קוצני ומשקפיים עם מסגרת אדומה, הכי חמודים שראיתי. היא הכירה כל פרט בתחנה, את לוחות הזמנים ואת הבעיות במקום.

כשסיימנו את פגישתנו הראשונה, ציינתי לעצמי להביא לה פרחים, כי בלי ג'אניס בטח איכשל כישלון מהדהד. סיירנו יחד בתחנה ופגשנו את השוטרים שלא יצאו לסיורים.

השוטר סמית', שלעיתים נדירות נשלח לשטח כי העדיף עבודה משרדית, היה אחד המועמדים לתפקיד המפקד, וג'אניס סיפרה לי שהוא התנהג כמו מניאק מריר מהיום שבו המינוי שלו נדחה.

מלבדו, שאר השוטרים היו מנומסים ומקצועיים, אם כי מאופקים. ללא ספק הם לא ידעו איך לאכול אותי, אבל היום הצלחתי לכבוש את ליבה של ג'אניס — או שאולי היא כבשה את ליבי. הייתי קוראת לזה ניצחון.

"תפגשי את רוב המחלקה היום אחר הצוהריים, בזמן חילופי המשמרות," היא אמרה לי כשחזרנו לביטחון המשרד שלי.

"תכננתי להישאר מאוחר באחד הערבים השבוע ולפגוש את משמרת הלילה."

זו לא הייתה תחנה גדולה כי קווינסי לא הייתה עיר גדולה, אבל בסך הכול היו לי חמישה־עשר שוטרים, ארבעה שוטרי תנועה, שני פקידים ואת ג'אניס.

"מחר יגיע השריף של המחוז לפגוש אותך," אמרה ג'אניס, כשהיא קוראת מהפנקס הצמוד שלה. "בעשר. הצוות שלו כפול בגודלו משלנו, אבל הוא גם אחראי על שטח גדול יותר. רוב הזמן, הצוות שלו לא מתערב במה שקורה אצלנו, אבל הוא תמיד מוכן לעזור אם תצטרכי עזרה."

"טוב לדעת." מצא חן בעיניי הרעיון של מישהו שאוכל להתייעץ איתו.

"איך הראש שלך?" שאל סבא.

הנחתי את ידיי צמוד לאוזניי והשמעתי קול של פצצה מתפוצצת.

הוא צחק. "את תסתדרי."

"כן, את תסתדרי," אמרה ג'אניס.

"תודה רבה על הכול," אמרתי לה. "אני ממש מצפה לעבוד איתך."

היא הזדקפה קצת בכיסאה. "גם אני."

"אוקיי, וויני." סבא טפח בידיו על ברכיו. "בואי נקפוץ לאכול צוהריים. ואז אני צריך להיות במשרדי, ואניח לך לחזור לפה ולהתמקם."

"אהיה פה כשתחזרי." ג'אניס לחצה את זרועי כשיצאנו מהמשרד שלי.

סבא רק הנהן, שומר על מרחק. הלילה, כשלא אהיה המפקדת קובינגטון והוא לא יהיה ראש העיר, אלך אליו הביתה ואקבל ממנו את אחד מחיבוקי הדוב שלו.

"מה דעתך שנאכל ב'אלואיז'?" הוא הציע כשיצאנו מהתחנה.

"המלון?"

הוא הנהן. "זה יהיה טוב שתבלי שם קצת זמן. תוכלי להכיר את משפחת אידן."

משפחת אידן. המשפחה המייסדת של קווינסי.

סבא הבטיח שהדרך המהירה ביותר לזכות באהדת הקהילה היא לזכות בתמיכת משפחת אידן. אחד מצאצאיהם הקדומים ייסד את העיירה הזאת, ומאז המשפחה היא עמוד התווך של הקהילה.

"הם הבעלים של המלון, זוכרת?" הוא שאל.

"כן, זוכרת. רק לא ידעתי שיש מסעדה במלון." כנראה כי לא ביליתי יותר מדי זמן בקווינסי לאחרונה.

שש הנסיעות שעשיתי לפה כדי להשתתף בתהליך הראיונות היו הנסיעות הראשונות שלי לקווינסי זה שנים. חמש, ליתר דיוק.

אבל כשהזוגיות של סקיילר ושלי התרסקה וכשסבא הציע את הרעיון של תפקיד מפקדת התחנה, החלטתי שהגיע הזמן לשינוי. וקווינסי, טוב... לקווינסי היה תמיד מקום מיוחד בליבי.

"בני משפחת אידן פתחו את המסעדה במלון לפני כארבע שנים," אמר סבא. "זה המקום הכי מוצלח בעיר, לטעמי."

"אז בוא נאכל." פתחתי את המכונית שלי. "ניפגש שם."

נסעתי בעקבות הברונקו שלו מהתחנה לרחוב הראשי, מבחינה בהרבה מכוניות לא מקומיות שחנו במרכז העיר. עונת התיירות הייתה בשיאה וכמעט כל מקומות החניה היו תפוסים.

סבא חנה ברחוב צדדי, קרוב לרחוב הראשי, והלכנו ברגל, זה לצד זה, ל'פונדק אלואיז'.

המלון האיקוני של העיר היה הבניין הכי גבוה בקווינסי, מתנשא בגאווה מול הנוף ההררי שבמרחק. תמיד רציתי לישון לילה ב'אלואיז'. אולי יום אחד אזמין לעצמי חדר שם, רק בשביל הכיף.

המבואה הריחה מלימונים ורוזמרין. דלפק הקבלה היה אי במרחב הפתוח הגדול, ואישה צעירה עם פנים מתוקות עמדה מאחורי הדלפק, מקבלת אורח. כשזיהתה את סבא, שלחה לו קריצה.

"מי זאת?" שאלתי.

"אלואיז אידן. היא התחילה לנהל את המקום בחורף האחרון."

סבא נופף אליה, ואז חלף על פני הדלפק לעבר דלת פתוחה. שקשוק סכינים ומזלגות על צלחות ומלמול שקט של שיחות קידמו את פניי, כשנכנסנו למסעדת המלון.

חדר האוכל היה מרווח והתקרות היו גבוהות כמו במבואה. זה היה המקום המושלם לאירוח. כמעט כמו אולם נשפים, אבל מלא בשולחנות בגדלים שונים, הוא גם עבד ממש טוב כמסעדה.

"רק לא מזמן התקינו פה את החלונות האלה." סבא הצביע על הקיר המרוחק, שבו חלונות בעלי מסגרת שחורה השתלבו בקיר לבנים אדומות. "בפעם האחרונה שדיברתי עם הריסון, הוא אמר שבסתיו הקרוב ישפצו את כל החלל הזה."

הריסון אידן. אבי המשפחה. הוא היה בוועדת האיתור, ורציתי להאמין שעשיתי עליו רושם טוב. לדברי סבא, אם זה לא היה קורה, אין סיכוי שהייתי מקבלת את העבודה.

מארחת קיבלה את פנינו בחיוך רחב והובילה אותנו אל שולחן מרובע במרכז החדר.

"מי מבני משפחת אידן מנהל את המסעדה?" שאלתי כשסקרנו את התפריט.

"נוקס. הוא הבן השני של אן והריסון. אלואיז היא בתם הצעירה."

אן והריסון, ההורים. נוקס, הבן. אלואיז, הבת. נראה שיש עוד הרבה מבני משפחת אידן לפגוש.

לאורך הרחוב הראשי, השם אידן התנוסס על חזיתן של חנויות רבות, כולל בית הקפה שהלוואי שהיה לי זמן לעצור בו הבוקר. מעללי הלילה הקודם החלו להשפיע עליי והסתרתי פיהוק בעזרת התפריט.

"הם אנשים טובים," אמר סבא. "פגשת את הריסון. אן מתוקה להפליא. לדעות שלהם יש חשיבות רבה כאן בסביבה. גם לאלה של גריפין."

גריפין. הוא אמר גריפין?

הבטן שלי צנחה.

לא. זה לא קורה. זה חייב להיות טעות. חייב להיות עוד גריפין, שלא גר בקווינסי. הקפדתי לשאול אותו אתמול בלילה אם הוא גר בעיר והוא אמר שלא. נכון?

"הי, קוֹבִי."

הייתי עסוקה כל כך בהתמוטטות העצבים הקלה נוכח ההבנה ששכבתי לא רק עם גבר מקומי, אלא עם מישהו שהייתי צריכה שיתייחס אליי כאל אשת מקצוע ולא כאל זיון במושב האחורי, ולא הבחנתי בשני הגברים שנעמדו ליד השולחן שלנו עד שהיה מאוחר מדי.

הריסון אידן חייך.

גריפין, שנראה מעולה לא פחות מאתמול בלילה, לא חייך.

האם ידע מי אני אתמול בלילה? האם היה זה סוג כלשהו של מבחן או תעלול? אני בספק. הוא נראה מופתע לראות אותי, מופתע לא פחות ממני.

"הי, הריסון." סבא נעמד ללחוץ את ידו ואז נופף לעברי. "אתה זוכר את הנכדה שלי, ווינסלו."

"כמובן." הריסון לקח את ידי כשנעמדתי, ולחץ אותה בחוזקה. "ברוכה הבאה. אנחנו שמחים לקבל אותך כמפקדת התחנה החדשה שלנו."

"תודה." קולי היה יציב באופן מפתיע, בהתחשב בכך שליבי ניסה לקפוץ מתוך חזי ולהתחבא מתחת לשולחן. "אני שמחה להיות פה."

"תרצו להצטרף אלינו?" הציע סבא, מחווה בראשו אל הכיסאות הריקים ליד השולחן שלנו.

"לא," אמר גריפין באותו הזמן שאביו אמר, "נשמח."

עשה רושם שסבא והריסון לא הבחינו במתח המתגלגל מגופו של גריפין, בזמן שהתיישבו בכיסאותיהם, מותירים את גריפין ואותי להציג את עצמנו זה בפני זה.

בלעתי את רוקי בקושי ואז הושטתי את ידי. "שלום."

הלסת החדה הזאת, שלשוני שוטטה לאורכה אתמול בלילה, נסגרה בכזאת חדות עד ששמעתי את חריקת שיניו הטוחנות. הוא בהה בידי לפני שתפס אותה בכף ידו הגדולה. "גריפין."

גריפין אידן.

הסטוץ שלי.

איזה צירוף מקרים.