רעה

חתול בוגר דיו היה ממתין לחתולה אחרת שתגיע עד אליו. משעות הבוקר המוקדמות היה מיילל בקולי קולות ובלי הפסקה מתחת לחלוני, עד שהסטתי מעט את תריסי החלון ואטמתי את החדר לכל רעש טורדני שנכנס מן החוץ. הדלקתי את תאורת הפלורוסנט הלבנה והתיישבתי שוב במקומי לצד שולחן כתיבה גבוה. קולות מתכתיים עלו מבין דפנות מכשיר הטלוויזיה הגדול, בקעו ממרקע הזכוכית השחורה וצלצלו באוזניי כמטרד קל בלבד. אך ככל שחלפו הדקות הלך וגבר הרחש עד שזינקתי אל הקופסה הרועשת בכעס רב. כך, מבלי שידעתי להסביר מדוע התרחשו הדברים בדיוק כפי שהתרחשו, הנפתי את מקלט הטלוויזיה הכבד ממקומו עד שניתק כבל החשמל מהקיר וכובד משקלו כולו נתון בידיי. אחר כך שבתי בצעדים מהירים מרחק מטרים בודדים בלבד אל חלון החדר והסטתי שוב את תריסיו בכף ידי הפנויה למחצה, הפעם מבקש לפתוח אותם. קרן שמש אימתנית סנוורה את עיניי ומשב אוויר קר חדר היישר אל נחיריי עד שצינן והקפיא כל מחשבה שהתרוצצה בראשי. מיד רפו ידיי ומקלט הטלוויזיה צנח מהן עד שנחת אל הקרקע והתגלגל במהירות אל החתול המיילל. לרגע פסקו יללותיו ואט אט הפכו לחרחור דק, ורק זוגתו נותרה בציפייה, משוועת שיעלה על גופה, כמנהג החתולים.

שבתי אל שולחן הכתיבה ושוב באו אל ראשי המילים שחיפשתי, כמו לא היה דבר אחר בעולם זולתן. מילים על חמלה ואהבה, על סדרי העולם המתוקן ועל הגיון של אדם בריא. ההפך הגמור מכל מה שזו הייתה עבורי, השחור של הלבן, הרע של הטוב. והן חדרו צפופות צפופות המילים לראשי, מנסות לתאר בפרטי פרטים את גופה הצעיר והחם של החלום הכי מתוק שאי פעם חלמתי, את אלסה, הנערה הכי רעה שאי פעם אהבתי.

"חברי אגודת הפסיכולוגים," פתחתי בדברים מיד עם שובי אל שולחן הכתיבה, והפעם רק תקתוק שעון קטן מתנור אפייה ותיק שהיה ספון בין ארונות המטבח הקטן טרד במקצת את מחשבותיי, "אורחים מכובדים מעבר לים וסגל האקדמיה לפסיכיאטריה בווסטמינסטר. מכובדיי כולם," המשכתי להתעלם מתקתוקו, מתריס כנגדו. כך תכננתי לפתוח את הרצאתי בפניהם, זו שלשמה הוזמנתי כתואר כבוד על ידי לא אחר מפרופסור ארתור ווייט, ראש האגודה לפסיכולוגיה באנגליה. "אני אוהב כלבים מושבע," התלהטה בי המחשבה והמילים נבעו ממני אל דף הכתיבה ברצף, הפעם ללא הפרעות נוספות, "שונצינו, האסקי סיבירי, לברדור ודלמטי, ג'ק ראסל ושנאוצר גרמני. אני אוהב את כל הסוגים ואת כל הגזעים. ואין כמו כלבים ללמד אותנו מעט על רגשות, שלא לומר על הנפש שלנו, של בני האדם."

'לעזאזל!' לפתע הנחתי את עט הכתיבה על השולחן והשלכתי את הדף לפח האשפה לאחר שקימטתי אותו לכדור קטן. המחשבות החלו להציף אותי. 'אינני יכול לעמוד על הבמה הגדולה ביותר באנגליה מול כל אותם אנשי מקצוע מכובדים ולדבר על כלבים כאילו זו בלבד תכליתם של כל הדברים החשובים בעולם. הרי מה בכלל לאלו ולאלו. ומה לדפוק כמוני בין כל אותם מכובדים מלומדים שיגדשו את האולם?'. אך מנגד צפו ועלו מחשבות אחרות. למען האמת הסיפור שלי כולו קשור בהם, באנשים, בכלבים, בסדוקים, במושלמים ובדפוקים שבהם, ובכלל, הסיפור הזה שלי קשור ישירות אל הנפש שלנו, של כולנו. ואף שמעולם לא הסמיך אותי איש לעסוק במקצוע שבשמו הוזמנתי לאותה במה כדי להרצות בפניהם, הרי שעל פי העיתונים היומיים דאז בממלכה הגדולה, לא היה מומחה גדול ממני לאותם עניינים שבנפש.

"מכובדיי, חברי האגודה," שבתי והרכנתי את ראשי אל דף הנייר החדש שהיה מונח בפניי והעט שבין אצבעותיי ריחפה עליו, מקשטת שורות כחולות בהירות שהיו מסומנות על הדף. ושוב, בציפייה שהמילים יעלו וייכתבו מאליהן, התחלתי לשרבט את כל הדברים שעברו עליי אז, ועיניה הירוקות אינן מרפות אחיזתן מעיניי.