רצח בבית הספר לאמנויות

1

כשהטלפון צילצל, קירה עדיין שכבה במיטה ושתתה את הקפה השני של הבוקר.

היא זיהתה את המנגינה מהצליל הראשון, החוזר ארבע פעמים, גיטרות מתגברות והלמות תופים, ומיד לאחר מכן הביטלס שואגים באנגלית — "קדימה, בואי..." השיר שבחרה לצלצול המזהה של אוהד היה, "לכל אחד יש מה להסתיר, חוץ מאשר לי ולקוף שלי..."

היא חייכה והושיטה את היד בזהירות, כדי לא להפיל את הספל. מה פתאום אוהד מטלפן? הרי שלושתם אמורים להיות עכשיו ביחד בבית, איפה אשתו? מה עם הילדה? אולי בכלל לא ישנו שם הלילה, כי לאלונה שוב עלה החום, היא שוב הקיאה ושילשלה.

"קירה," אמר אוהד ברגע שענתה לו. "קרה משהו נורא..."

היא הזדקפה, אחזה את שולי המחשוף של כתונת הלילה ואספה אותם, כאילו התייצב בחדר זר שאסור לו לראות לה את השדיים הגלויים כמעט לגמרי. דמותה ניבטה אליה מן המראה שעל השידה הנמוכה מולה, סתורת שיער ופעורת מבט.

מן העבר השני של הקו שמעה את אוהד מתייפח והתחילה לרעוד — כל מיני אפשרויות הבזיקו במוחה: נעמה גילתה הכול, ואוהד מתקשר בנוכחותה כדי לנתק את הקשר ביניהם? לא, בנסיבות כאלה לא היה מעז לבכות, היה נאלץ להפגין קור רוח ואדישות מחושבת.

אז אולי זאת אלונה, אולי המצב החמיר, אולי היא אושפזה. או אולי...?

קירה לא העזה להמשיך את המחשבה, וגם לא היה בכך צורך. אוהד דיבר.

"אמא," הוא אמר, "אמא שלי, קירה. הבוקר מצאו... מצאו אותה... מישהו — אני לא מאמין!" פרצה מפיו יבבה לא נשלטת, "לא מאמין למה שאני אומר — מישהו רצח לי את אמא!"