רציתי צבעים בהירים

פרק 1

יש דברים שנוזלים אל התודעה. לא בשטף, אלא בטפטוף חדגוני של טיפות גדולות שמצטרפות זו לזו, ולבסוף מטביעות כל רגע מאושר.

הדבר הראשון שידעתי הוא, שאין לי רגליים. כלומר, יש לי, אבל כדי לדעת שהן קיימות היה עליי לגעת בהן. אה... וגם אין לי ישבן. בעצם, מהמותניים ומטה, אין. פשוט אין.

לא היה לי מושג כמה זמן אני הולכת לבלות במקום הזה, שלא היה לי שום חשק להיות בו. היו כאן שש מיטות, שלוש בכל צד, כשווילון פרחוני מכוער מפריד בין מיטה למיטה, סוגר עליה, מאפשר מעט אינטימיות. הריח הכה בי חזק וברור, ריח של מקום סגור. ריח של עצב שמחלחל אל קנה הנשימה שלך, וחוסם כל שביב אוויר שמנסה להיכנס פנימה. פתחתי את הפה בניסיון להכניס אוויר צח ולא הצלחתי. אנקה כאובה נפלטה מפי. ידעתי שבמיטות שוכבות נשים, אך לא הצלחתי להניע את הראש כדי לומר שלום, לא רציתי שיראו את עיניי החלולות. אימא שלי מלמלה לעברן שלום חלוש ונענתה בבליל של קולות.

למזלי, נתנו לי מיטה ליד החלון, תודה לאל! היו לי שכנות רק מצד אחד ומולי. אני לא אהיה מוקפת מדי, הווילונות לא יסגרו עליי ואצליח ליהנות מאור יום אמיתי, לא רק מהתאורה הלבנה המסנוורת.

שלושה שבועות בבית חולים, ניסיון להחזיר את מה שנעלם עם שני ניתוחים. כשכל העת ריח של חומרי חיטוי חודר לכל נקבובית בעור, פטפטת אין-סופית עם אנשים שהגורל שלי ושלהם הפגיש אותנו באותו חדר. שני גברים חסונים העבירו אותי למיטה בספירה לשלוש מאלונקת האמבולנס. ועכשיו בצהרי יום שישי אפור וגשום, הגורל הפגיש אותי עם נשים אחרות, בחדר אחר, בבית חולים שיקומי.

הבטתי לתוך עיניהם של הסובבים אותי. ההלם השתקף מעיניהם של ההורים שלי ושל עמית, שהגיעו ל"ביתי" החדש. לא היה לי ספק שהם מראה עבורי. אימא התרוצצה חסרת שקט מהמיטה לארון, מסדרת את המעט שהבאתי. תנועותיה עוררו בי סחרחורת, מה ששכנע אותי סופית לעצום לרגע את העיניים ולהתנתק. הרגשתי את המיטה שוקעת קצת מצד שמאל והיד של אבא שלי מלטפת את כפות ידיי. הכרתי אותן כל כך טוב, הן אלו שתפסו אותי תמיד כשהייתי צריכה חבל הצלה, וכעת הרגשתי אותן מחפשות חבל משל עצמן. פקחתי את עיניי וגיליתי את המבט המוטרד שלו ננעץ בתהומות שנפערו בעיניי. יד שמאל שלו נטשה אותי ועלתה לאחוז בגשר אפו כמו תמיד, כשהוא חשב מחשבות מטרידות או עמוקות, או כאשר חיפש תשובה לשאלה מורכבת. ניסיתי להעלות חיוך על שפתיי כדי לשדר לו שאני בסדר.

עמית שלי עמד בצד השני. הוא לא הפסיק ללטף את ראשי. היד הזו שתמיד הרגיעה אותי בכל מיני דרכים יצירתיות, הרגישה כעת כמו משקולת על ראשי. הוא הסתכל על הכול מלבדי. הסרתי את כפות ידיי מאבי ואת כף ידו של עמית מראשי.

"יהיה בסדר," לחשתי לשני הגברים של חיי. חיוכו של אבי דעך מיד ואילו עמית חייך אליי חיוך קלוש. האצבעות של אבי רק לחצו יותר ויותר על אפו, וידו של עמית עלתה לעבר עורפו ונדבקה לשם, מה שהעיד על הלחץ שבו הוא נמצא. במקביל, אימא סיימה לסדר את חפציי, והספיקה להכיר את שכנותיי החדשות. כן כן. הם היו צריכים להתרגל למצב החדש בדיוק כמוני.

האחות הראשית, שהציגה את עצמה בשם סמדר, הגיעה לדבר איתי, ושלחה את עמית להביא לי כיסא גלגלים.

קיבלתי הסבר מלא על מצבי הרעוע, על כך שאני הולכת להיות פה לפחות שלושה חודשים. מסתבר שטרנינג ונעלי ספורט זו התלבושת המועדפת על האחיות, על כוח העזר ועל הפיזיותרפיסטים. איכס! איכס! איכס! אני שונאת טרנינג ונעלי ספורט. הם לחלוטין לא נכללים בקוד הלבוש שלי.

האחות הלכה ואני נותרתי ללא מילים. אימא חיבקה אותי חזק, מעבירה אליי קצת מהכוח שעוד נשאר בה. אבא נראה גמור, כאילו אין חמצן בחדר ואין לו אוויר, והוא פשוט מת לברוח מהמקום הזה בדיוק כפי שאני הרגשתי. כתפיו, שתמיד היו מתוחות ורחבות, הצטמקו לנגד עיניי. הוא היה שפוף, ופניו היו חיוורות ושידרו צער עמוק. הקמטים בצידי עיניו, שהוסיפו לו הרבה חן בימים הטובים, העמיקו, ואיתם הקמט שחצה את מצחו לכל הרוחב.

עמית חזר עם כיסא הגלגלים והודיע שקיבלתי רכב חדש ישר מהניילון, כי מצאתי חן בעיני מוריס מכוח העזר. הספיק לו להסתכל עליי ולהבין שאני הולכת להילחם על חיי ושהוא: "רואה את זה בעיניים שלי". לא הצלחתי להבין איך הוא ראה את מה שהוא ראה. הרגשתי את השחור עוטף כל חלק בי וזה כלל גם את העיניים.

אז הייתה לי מיטה. היה לי כיסא. היה לי חלון שלא רואים ממנו כלום כי מהצד השני שלו יש מרפסת. היו לי דמעות. דמעות שהתחילו לרדת ולא הפסיקו, והיה בי פחד נוראי מחוסר הוודאות, פחד מהבדידות.

אימא ניסתה לאסוף אותן ולא הצליחה. היא ליטפה את פניי שוב ושוב, מנגבת אותן באצבעותיה הארוכות ומספרת לי על כמה אני חזקה ויכולה לעמוד בטלטלה הזו. עיניה בצבע האגוז חייכו אליי, מביאות איתן טיפה של נחמה. לאחר דקות שנראו כמו נצח הן הפסיקו לרדת, ורק הגוף שלי רעד עדיין מהבכי הבלתי נשלט הזה.

כשנרגעתי לגמרי, ההורים שלי הלכו והשאירו אותי לבד עם עמית, שעמד עד לאותו הרגע, והשקיף מהחלון, מאפשר לשני ההורים שלי את האינטימיות איתי. לאחר מילות הפרידה ממני הם ניגשו אליו. אימא שלי שוב חיבקה, הפעם אותו, לוחשת לו באוזן, אולי מילות נחמה. הוא הנהן וחיבק אותה חזרה. מאבא שלי הוא זכה לטפיחה על הכתף וללחיצת יד.

עמית ניגש אליי, הצמיד את ידיו ללחיי ואת שפתיו לשפתיי. כשהתנתקנו, לאחר שטבענו זה בזה, ראיתי את העייפות שניבטת ממנו, את התסכול ואת הצער. נטלתי את ידיו וחיברתי אותן לליבי.

"אני אוהבת אותך," לחשתי לו. הוא נשכב לצידי, הניח את ראשי על לוח ליבו, מאפשר לי לשמוע את הפעימות שהתנגנו במעמקי גופו, מה שהרגיע אותי תמיד. עמית, עמיתוש, עמיתי שלי.

"מה קורה?" שאלתי והרמתי את ראשי, מניחה את הסנטר שלי על בית החזה שלו.

גיליתי מבט רווי ברגשי אשמה ובכעס.

"על מה אתה כועס כל כך?"

"על עצמי."

"על עצמך? למה?"

"נתתי לך לצאת מהבית, כועסת ומלאת דמעות. אני כועס עלייך על שלא היית אחראית מספיק ויצאת ככה," הוא עצם את העיניים וכיסה אותן בזרועו.

התנתקתי מחזהו הרחב ששימש לי כמשענת, והורדתי את היד שלו מעיניו.

"תסתכל עליי, עמית," אמרתי בקול חד, אותו צליל שהגיע כשרציתי משהו ממש חזק. הוא פקח את עיניו והירוק בקבוק שלהן הציף אותי. "אני לא מאשימה אותך ולא את עצמי. זה קרה וזהו. אני צריכה אותך חזק לידי, עמית."

"אני חזק אלה, אני פשוט צריך לעכל את זה שאת הולכת להיות פה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי."

"אז אתה כועס גם על זה?" לא הרפיתי.

"כן, גם על זה."

הוא כעס על כל העולם, ואני לא הצלחתי להוריד את מפלס הכעס ולהירגע. הרגשתי כיצד משהו בתוכי נסדק.

"גם אני חשבתי שאהיה פה כמה שבועות, ואחזור לקפץ ולדלג," עניתי לו בייאוש.

"אני מתגעגע אלייך, אני מתגעגע אלינו," החזיר לי בייאוש משל עצמו.

שתקתי והנחתי את ראשי שוב במקום האהוב עליי ביותר, נותנת לשנינו לשקוע לתוך מחשבות. תמונות מהעבר עלו והציפו אותי:

אחרי שסיימתי לעבוד בקיבוץ עברנו לגור יחד בחצר של ההורים שלו, בבית שבנו לו במושב.

אהבתי לגור שם, אהבתי את הקרבה לתל אביב ועם זאת היה לי את כל הירוק מסביב.

היינו שני סטודנטים מאוהבים, חסרי יכולת להוריד את הידיים זה מזה. חייכתי לעצמי כשנזכרתי בפעמים שנשבענו ללמוד. היינו יושבים במרפסת, מוקפים בעציצים פורחים ובמוזיקה. אני הייתי תופסת את הספה, נהנית לשקוע לתוכה והוא את הכורסה החומה, זו שכבר הייתה מרופטת מעט. אני עם כוס היין האדום שלי, ועמית עם בקבוק הבירה שלו. אהבתי להניח את הרגליים שלי על רגליו החזקות. להרגיש את תנועת השרירים בירכיים שאהבו להקיף אותי. ליהנות מידיו מעסות את כפות רגליי עד שלא הייתי עומדת בכך יותר.

כעת, לאור הזיכרונות, הרגשתי את כל גופי נמתח, הרמתי את ראשי וגיליתי שעמית נרדם. הידקתי את גופי אליו, מריחה אותו. את ריח הים והחולות הנודדים עם ריח המרכך שעלה מבגדיו, ונזרקתי שוב אל אותן הפעמים שהיינו מעיפים את הספרים והדפים מעלינו כדי לגעת, להרגיש, לאהוב. באותן הפעמים כשערכנו הפרדת כוחות בזמן המבחנים: "את במרפסת ואני בסלון." אך זה לא החזיק מעמד. "אז את במרפסת ואני בחדר," נהג להציע. זה החזיק מעט יותר זמן. אך המחשבה על כך שהוא שרוע במיטה לא אפשרה לי להתרכז. הייתי קובלת בפניו על כך, תוך כדי התפשטות. לבסוף היה הולך לבית הוריו, ומשאיר אותי לבדי רק כדי שנוכל סוף כל סוף ללמוד.

כאב חד לפת את הבטן שלי כשהבנתי שאנחנו רחוקים מכל הזיכרונות האלה, תקועים יחד בתוך מיטה מתכווננת בבית חולים שיקומי. ההבנה כבשה כל תא ותא בגופי, לפתה חזק והכאיבה.

הדמעות זחלו להן החוצה בטפטוף איטי, מרטיבות את הלחי שלי ואת החולצה של עמית. מותשת נרדמתי ואז התעוררתי שוב, נזרקת למה שהיה בעבר. בכיתי ונרדמתי שוב, הלוך וחזור.

בערב חזרו ההורים שלי עם יהלי ועופר, ועם האוכל של אימא שאהבתי במיוחד. שניצל, פירה ועוגת הגבינה שלי. החלפתי מבטים עם הפירה והשניצל אבל לא נוצרה ביננו שום כימיה. לא הייתי מסוגלת לאכול. אימא בקולה השקט ניסתה לשכנע אותי לאכול, אבל הבינה מהר מאוד שזה חסר טעם.

בשלושת השבועות שחלפו מאז התאונה אבא שלי הזדקן בעשר שנים. הוא היה גבר נאה. היה לו שיער שחור שהאפיר מעט בצדדים. העיניים שלו היו כמעט בצבע שערו, וניבטה מהן רכות כשהיה מסתכל עליי ועל אחי, ולהט כשהיה מסתכל על אימא שלי, גם כשהרגיזה אותו. אהבתי במיוחד לראות אותו עם חליפה שחורה לפני לכתו לבית המשפט. הוא לא פחד מדבר וידע תמיד לעמוד על שלו ולשכנע בנועם את העומד מולו בצדקת דבריו, ולכן היה לו ברור שהוא מקים לעצמו משרד עם אימא שלי בסיום הסטאז' שלהם. שניהם היו עורכי דין לענייני משפחה. בהתחלה עיקמו להם את הפרצוף בקיבוץ, אבל מהר מאוד ההצלחה התדפקה על דלתם והכסף זרם לקופה המשותפת. כשהקיבוץ עבר הפרטה, והוריי התנתקו כלכלית מהקיבוץ, רמת חיינו עלתה פלאים.

אימא שלי, שהייתי כל כך דומה לה בצבע השיער, בעיניים, בגובה, בצבע השמנת של העור ובחיוך שתמיד נמצא שם, ניסתה כעת לחייך אליי. לתדהמתי, החיוך הפעם לא הגיע לעיניה, וגרם לעורה להימתח ולהבליט את חיוורונה. ניסיתי להבין מה אני רואה שם, והגילוי גרם לפי להיפתח כמו מעצמו ולשאול: "את מרחמת עליי? כי אם כן, לא אעמוד בזה, אימא."

"לא, אני לא, לולי. הכול בסדר איתי." שוב ניסתה לחייך, לצקת לתוך חיוכה מעט משמחת החיים שהייתה לה, ועזבה אותה כנראה לטובת הצער והכאב, אצבעותיה משתרגות זו בזו, כפי שאני עשיתי תמיד, מה שהסגיר את מצוקתה הגדולה.

"אימא, אני מסוגלת להתמודד עם הכול רק לא עם רחמים. אז לפני שאת נכנסת לכאן, תשאירי את המבט שהיה לך עכשיו בחוץ. בבקשה אימא," התחננתי בקול חנוק.

הרגשתי את אצבעותיו של האיש שלי נכרכות בשלי. את הבוהן מלטפת את העור, מנסה להרגיע את הסערה שבאה עליי.

היא לא ענתה לי והסתכלה על אבא שלי כמבקשת עזרה, משזו לא הגיעה היא פלטה שהיא צריכה קצת אוויר ויצאה החוצה. חשתי איך הנשמה שלי עוזבת יחד איתה. הבוהן עוד הייתה שם ואליה הצטרפה לחיצת אצבעותיו על אצבעותיי, כאילו מבקש במגעו הפיזי להחזיר אותי אל הכאן והעכשיו.

הפניתי את מבטי אל יהלי, תאומת הנפש שלי שבמשך כל תקופת אשפוזי בבית החולים לא פספסה אף ביקור. יהלי, שלא היינו צריכות מילים כדי להבין זו את זו, שידענו לקרוא כל שינויי ולו הקטן ביותר זו בפניה של זו. היא נשענה על עופר שלה, שהגיע ברגע שהיה יכול. אם היה מישהו שיכולתי לסמוך עליו שלא ייתן לי ליפול לאומללות עמוקה זו הייתה היא, עם האופטימיות האין-סופית שלה. היא התנתקה מאחיזתו של עופר, ציוותה על עמית לפנות לה מקום, בלי להתבלבל נשכבה לידי על המיטה וחיבקה אותי בחוזקה. שלושת הגברים מסביבנו צחקו, כאילו מישהו שלף מהם את פקק ההלם, ואפשר להם לשמוח מעט. גם אני שמחתי על הקרבה ועל ריח המוסק התמידי שלה. אהבתי את יהלי ואהבתי את עופר ואת שניהם יחד כל כך.

יהלי צחקה מאיזו בדיחה שעופר סיפר. אבא ניסה לצחוק גם, אך במקום צחוקו הרועם והמוכר, יצא ממנו קול צורמני, שגרם לכולנו לסובב אליו את עינינו. עמית יצא לנשום קצת אוויר ולקנות לנו קפה ואני ריחפתי מעל כולם, שייכת ולא שייכת.

סוף השבוע הזה, הראשון מיני רבים, קיפל בתוכו את כל הכאב והפחד שיש בעולם. עמית ניסה לפורר אותו, אבל אני, שתמיד הייתי צריכה להיות בשליטה, שקעתי לתוכו. הרגשתי איך הגוף שלי צונח אל חוסר הוודאות, אל התהייה של מה יהיה? והוא היה שם וניסה לתפוס אותי, מעביר את ידיו על גבי הלוך וחזור ואני נאחזתי בו חזק, ולחשתי: "אל תשחרר." הוא אימץ אותי אליו ונישק לי את המצח שוב ושוב, ואני נזכרתי. נזכרתי בתמונות מלאות בצבע מחמש שנים גדושות בעמית שלא נתנו לי מנוח וחיכיתי ליום ראשון, להתחיל כבר בשיקום. הרגשתי איך חוסר הוודאות מוציא אותי מהאיזון הקלוש שעוד נותר בי.