רקוויאם רוסי

פרק 1

מאוחר מן הרגיל טיפס קֶפּטן אלֶכּסיי דמיטרייֶביץ' קוֹרוֹלֶב במדרגות החזית של רחוב פֶּטרוֹבקָה מספר 38, מטה מחלקת החקירות הפליליות של המיליציה במוסקבה. הבוקר התחיל רע וגם לא השתפר, והוא טרם הצליח להשתחרר מהלמות כאב הראש שנותר מן הוודקה של ליל אמש. לכן בהכנעה לאה וללא כל התלהבות בנוסח סְטָחָנוֹב1* פתח כעת בדחיפה את אחת מדלתות עץ האלון הכבדות. עיניו, שהסתנוורו מאור השמש בחוץ, נזקקו לרגע על מנת להסתגל לאפלולית היחסית ששררה בפרוזדור, מה גם שענני אבק בנייה סמיך התערבלו סביבו היכן שציפה למצוא שוטרים במדים ופעילות רוחשת. הוא עצר לרגע, מבולבל, תהה מה לכל הרוחות קורה שם וחיפש את מקור כל האבק וההריסות. הוא הצליח לראות רק תנועה מטושטשת שמסיטה את האובך המתרומם אל מישורת המדרגות - שם למעלה ניצב פסלו של מי שהיה גנרל-קומיסר לביטחון המדינה, גֶנריך גריגורייביץ' יָגוֹדה. התנועה הזאת נקטעה במהירות בידי קול נפץ של משהו מוצק מאוד שנחבט קרוב לוודאי בבסיס שעליו נח פסל הקומיסר. הרעש, שרצפת השיש וקירות החלל הפנימי עוד העצימו, הכה בקורולב כמו סטירה.

קורולב התקדם בזהירות והחל לעלות במדרגות לעבר המישורת שבה ניצב הפסל, גורס רסיסים תחת רגליו. הקומיסר נגלה עטוף בשמיכות, דמות מטושטשת סביב הבסיס שעליו עמלו ארבעה פועלים עירומים עד מותניהם בעזרת מוטות ברזל, פטישים ומקדחה מכנית שזה עתה נכנסה לפעולה רועמת. נדמה שמטרתם היתה הסרת הפסל, אבל לבסיס כמו היו רצונות משלו. כשקורולב התקרב, הרים לעברו אחד הפועלים את מבטו וחייך, חשף שיניים לבנות בתוך פרצוף מצופה אבק אפור.

"הקומרד קומיסר היה אמור להישאר פה עד שהבניין הזה יקרוס סביבו," הוא צעק כדי להתגבר על הרעש. "הוא מחובר לרצפה עצמה. רק במזל נצליח להוציא אותו שלם."

קורולב ראה את הקורנס, שבידי אחד מעמיתיו של הפועל, מונף שוב מעלה בקשת ומכה באזמל מתכת המפזר שברים לכל עבר בעודו הולך וננעץ מתחת לגוש השיש שעליו ניצב הקומיסר. קורולב לעלע שוב ושוב כדי להשיב מעט רוק ללשונו שכמו אכלה חול.

"הנה, הוא זז. תכף נוציא אותו," קרא בעל הקורנס אל חבריו וירק. הרקיקה נחתה לרגליו כהה על גבי שבר אבן. קורולב הנהן בארשת מהורהרת - תחבולה שימושית שאימץ למצבים שבהם אין לו מושג מה קורה - ופסע בצעד זהיר קדימה. ככל הידוע לו יגודה היה עדיין חבר בכיר בפוליטביורו שזכאי לכבוד מתוקף מעמדו זה - אבל משהו מן הסתם השתנה, אם מסירים את הפסל שלו.

קורולב עבר על פני הפועלים ומלמל בקול תקיף אם גם צרוד, "בוקר טוב, חברים," במחשבה כי במוסקבה של אוקטובר שנת אלף תשע מאות שלושים ושש מוטב לא להגיב על דברים כאלה, בייחוד לא כשאתה סובל מהנגאובר.

גובהו של קורולב היה בהחלט מעל הממוצע - לפחות על פי הנורמות שפרסם משרד הבריאות רק שבוע קודם לכן - והגיע כמעט למטר ושמונים. גם משקלו היה מעל לזה של האזרח הסובייטי הממוצע, אבל את זה הוא ייחס לגובהו וודאי שלא לאכילת יתר - כאילו היה אפשר בכלל להגיע למצב כזה בתקופה זו של המעבר לקומוניזם מלא. ובכל מקרה היו לממדיו יתרונות כאשר נדרש קצת כוח פיזי.

הוא נראה ואכן היה בלש מיליציה בעל ניסיון ניכר. נדמה שהיה קשה לטעות בפנים המוצקות האופייניות כל כך לאנשי משטרה, עם לסת רחבה ועצמות לחיים עבות ועור מחוספס משנים של חשיפה לשמש ולשלג. אפילו השיער החום הקצר שנדבק לקרקפת שלו כמו עשב מת העיד שהוא שוטר. ולמרבה הפלא דווקא פס הצלקת העבה שעברה מאוזנו השמאלית לקצה סנטרו, מזכרת מהיתקלות בקוזק מן ה"לבנים" במלחמת האזרחים, שיווה לו מראה ידידותי יותר מאשר אכזר, ועיניו הטובות שהביעו השתעשעות זהירה מנעו ממנו להיראות כמו בריון. עיניו אלה גרמו משום-מה לאזרחים לראות בקורולב טיפוס חביב גם כשהוא אסר אותם, ותכופות מצאו את עצמם חושפים לפניו מחשבות ומידע שהיו בעצם מעדיפים לא לגלות. אלא שהעיניים הוליכו שולל; שבע שנים ארוכות נלחם קורולב כדי לפלס דרכו מאוקראינה לסיביר ובחזרה, נלחם בגרמנים, באוסטרים, בפולנים ובכל מי שכיוון לעברו את נשקו, ויצא פחות או יותר ללא פגע. קפטן אלכסיי דמיטרייביץ' קורולב לא היה רכרוכי בעת הצורך - נהפוך הוא.

קורולב גירד את עורפו בעודו עולה במדרגות אל הקומה השנייה ומהרהר בהשלכות האפשריות של הסרת פסל יגודה על מחלקת החקירות הפליליות של מוסקבה. באחריותו של כוח המשטרה הסדיר של ברית המועצות - מיליציית הפועלים והאיכרים, ליתר דיוק - נכללו עד כה שמירת הסדר הציבורי, הכוונת התנועה, אבטחת בניינים מסוימים ועוד כמה וכמה תפקידים, שביניהם תפסו כמובן מקום נכבד חקירות ומניעת פעילות פלילית - וכאן נכנסו לתמונה הוא וכל המחלקה הפלילית של מוסקבה. את מרבית העבודה הפוליטית השאירו לנ-ק-ו-ד - האחראי על ביטחון המדינה - אולם במדינת הפועלים כמעט הכול היה פוליטי במידה זו או אחרת. היו מי שראו בכל פשע מתקפה על השיטה הסוציאליסטית כולה, אבל ההבחנה בין פשעים מסורתיים לבין פשעים פוליטיים נותרה, לפחות בינתיים, בעינה. מובן ששוטרי המיליציה עזרו לעתים לנ-ק-ו-ד בעניינים פוליטיים - אפילו הצבא האדום סייע בכך מפעם לפעם - אולם בדרך כלל הניחו לקורולב ולשאר בלשי המיליציה את מה שהם ידעו לעשות הכי טוב: לתפוס ולעצור מבַצעי פשעים חמורים שלא גלשו לתחום הפוליטי. לכן התייחסו המוסקבאים למחלקת החקירות שבפטרובקה 38 בדיוק כמו שמתייחסים הלונדונים לסקוטלנד יארד ובהחלט לא כמו ללוביאנקה - אם מי מהם העז בכלל לדבר על משכנו המאיים של הנ-ק-ו-ד. קורולב קיווה שתדמית חיובית זו תישמר גם בתקופה זו של שינויים.

אך האמת המרה היתה שהמיליציה, ולפיכך גם מחלקת החקירות של מוסקבה, היוותה כעת חלק מן המשרד לביטחון המדינה, וכשאזרחים דיברו בימים אלה על הארגונים לביטחון המדינה, הם התכוונו הן לנ-ק-ו-ד והן למיליציה, וכולם ידעו שתפקידה של המיליציה עלול להשתנות לפוליטי יותר בהוראת הקומיסר החדש, יֶז'וֹב. ואם לשפוט כעת על פי הסרת הפסל, הרי שאפשר לצפות גם למאסרו הקרוב של קודמו - אלא אם כן זה כבר אירע, ובמקרה כזה ודאי יגיע בהמשך טיהור כללי של הארגונים. קורולב כבר הכיר את דפוס ההתנהלות הזה - הוא היה בלש בעל מעמד גבוה ביותר במחלקה, אבל איש אינו מוגן מפני טיהור, בכך לא היה לו ספק אחרי כל מה שראה בשנים האחרונות.

קורולב נכנס לחדר F2 והשלום שלו נשמע כמו נהמה יותר מאשר כמו ברכה. הוא הסתובב לעבר מתלי המעילים שעל גב הדלת והחל לחלץ עצמו מתוך המעיל החורפי שלו שהיה צר מדי בכתפיים ולא ממש נוח, כי זה שישה חודשים לא לבש אותו. החדר היה צבוע באפור כחלחל ומרוהט בארבעה שולחנות, זוג מול זוג, ובשמונה ארונות תיוק לאורך הקירות. עמד בו ריח גברים וסיגריות, והאור שנהר פנימה מבעד לחלון נאלץ להתעמת עם העשן שהפיקו במרץ שלושת החוקרים שכבר היו במקום. את הקירות קישטו מפה שימושית של מוסקבה ודיוקן סטלין. עד יום האתמול היה שם גם תצלום של קומיסר יגודה, אבל כעת נותר שם רק טלאי מרובע של צבע בהיר יותר. עובדה זו לבדה יכלה לגרום לכל אחד להדליק סיגריה.

קורולב הצליח לבסוף לקלף מעליו את המעיל ובכך חשף את המדים שרק לעתים נדירות לבש. הוא הסתובב וגילה שזכה לתשומת לבם המלאה של עמיתיו שפניהם חיוורות ועיניהם פעורות. שלוש סיגריות רשפו בקצותיהן כאחת בשעה שהם התבוננו בו. קורולב משך בכתפיו ונוכח לדעת שגם המדים שלו צרים עליו יותר מאשר בפעם האחרונה שלבש אותם. הוא הנהן לעברם בראשו.

"בוקר טוב, חברים," אמר שוב, והפעם ברור יותר. לָרינין התעשת ראשון.

"באיזה מין שעה אתה מגיע לעבודה, קומרד? כבר הרבה אחרי תשע. זה לא מה שהמפלגה צריכה. חובתי היא להעלות את הנושא בוועדת העבודה."

קורולב סבר שלרינין נראה כמו חזיר, וששיניו האפורות והשבורות הלכודות בין שפתיו הבשרניות נראות כמו שיני חזיר. קולו עם זאת היה היום גבוה מן הרגיל, וקורולב הבחין ברעד קל באצבעותיו הגוצות שאחזו בסיגריה שלו. הוא משקשק, חשב קורולב כשהביט בו, ולא היה מופתע מכך. הוא תמיד נזהר מפני החוקר הקירח שהכרס שלו נשפכת על גבי השולחן כמו גל גואה, אבל היום הוא ודאי מודאג במיוחד. הלמות הפטיש שהדהדה עדיין במעלה המדרגות עלולה לציין את קצו הפוליטי של אדם כמו לרינין. השולחן שלו, אחרי הכול, היה שייך עד לפני זמן קצר למֶנדֶלייב "האגרוף", ולרינין לא רכש לעצמו אף חבר בדרך שבה השיג את מקומו. מנדלייב היה חוקר קשוח ויעיל, אימת הגנבים2* של מוסקבה, עד שלרינין, שוטר תנועה, הסגיר אותו בטענה שהפיץ תעמולה אנטי-סובייטית. עכשיו לרינין ישב בין עמיתיו לשעבר של מנדלייב, נכנס במקומו אם לא לנעליו, ואיש לא ידע להיכן בדיוק נעלם "האגרוף", למעֵט ההנחה שנשלח כנגד רצונו לצפון הרחוק היכן שהוא, והכול בגלל בדיחה טיפשית על צֶ'קיסטים3** ששוטר התנועה שמע במקרה ועשה בה שימוש. לא היה זה מפליא, לפיכך, שלרינין נראה מתוח, הוא הרי ידע באיזו מהירות עשויה הרוח לשנות כיוון בימים אלה, והיה גם מודע לכך שזה שלושה שבועות ישב ביניהם וטרם פענח אפילו פרשייה אחת - לא היה לו אכן במה להתרברב באוזני חבריו למפלגה.

"אני יודע מה השעה, גריגוריי דֶניסוביץ'," אמר קורולב. "הייתי חייב לבקר אצל קולונל גרֶגוֹרין בלוביאנקה ונאלצתי לחכות לו שם. אתה רוצה שאתן לך את מספר הטלפון שלו כדי לבדוק את זה?"

מבטו נפל על שרווליו והבחין כי עש פקד אותם במהלך הקיץ. הוא שפשף את הבד האכול והתיישב ליד שולחנו. את כובע הפרווה שלו הניח במקומו שבמגירה התחתונה. הוא הדליק את מנורת הקריאה והחל לעיין במסמכי התיק שהיה עליו להעביר בהמשך היום למשרדו של התובע, אבל הפסיק כאשר חש בשקט המוזר שמילא את החדר.

"חברים?" שאל קורולב והרים את עיניו. החוקרים האחרים בהו בו בפיות פעורים, מרותקים אליו כשעל פניהם תערובת של אימה ורחמים. לרינין ניגב בשרוול חולצתו זיעה מקרקפתו נטולת השיער.

"בלוביאנקה, אלכסיי דמיטרייביץ'?" אמר לוטננט מִשנה איבן איבנוביץ' סֶמיוֹנוֹב. סמיונוב היה צעיר החוקרים, בן עשרים ושתיים בלבד, ולפעמים, עכשיו למשל, נראה צעיר עוד יותר. הוא הזכיר נער מפוסטר של הקומסומול,4* בזכות שיער הבלונד הגלי שלו, יופיו הנשי כמעט והתנהלותו הישירה. סמיונוב היה איתם בסך הכול חודשיים - מרבית הזמן הזה הוא סייע לקורולב במטלות פשוטות ולמד את העבודה - וטרם למד מתי לא לומר את מה שהוא חושב.

"כן, איבן איבנוביץ'," השיב קורולב. "קומרד גרגורין רוצה שארצה בפני צוערי השנה האחרונה באקדמיה של הנ-ק-ו-ד."

שלושת הגברים נרגעו. פניו הדביקות של לרינין נראו פתאום דביקות מעט פחות, סמיונוב חייך, ודמיטרי אלכסנדרוביץ' יָסימוֹב, ברנש צנום אך מוצק בן גילו של קורולב, בעל פרצוף של פרופסור ושנינות צינית, נשען לאחור בכיסאו, התכווץ לרגע מאחר שהתנועה הזאת מתחה פציעה בבטנו, ומרט את קצה שפמו הדק והגזוז.

"נו, ליוֹשקָה, אז בגלל זה אתה לובש מדים. ואנחנו כנראה חשבנו שיש סיבה אחרת. זה נדיר לראות אותך בהם." יסימוב השתמש בכינויו הידידותי של קורולב - כראוי לו לאחר שתים-עשרה שנות עבודה ושתייה משותפות. קורולב התבונן בשרוול האכול והזעיף פנים. אכן כן; הוא העדיף ללבוש בגדים אזרחיים. כי, לדעתו לפחות, אין כמו המדים החומים למנוע מאנשים לגלות את סודותיהם באוזניו של חוקר.

"באמת טוב שהוצאתי אותם. תראה - העש הארור אכל אותם."

"והם גם נראים קצת צרים עליך. עלית במשקל, מה?" עיניו של יסימוב נצצו וקורולב חייך, וצלקת דקירת החרב הישנה על פני הלסת שלו משכה את עינו השמאלית הצדה ושיוותה לו מראה חולמני שהודגש עוד יותר בשל נטיית עיניו להסתתר מתחת לגבותיו העבות. יסימוב נהג להתלוצץ ולומר שעיניו של קורולב נראות ממוקדות תמיד בארוחה שלו. אבל קורולב, אף שהיה מודע לגרעין האמת שבטענה, סבר כי האיכות החולמנית הזאת גרמה לאנשים לבטוח בו - תכונה בהחלט מועילה בעבודה מהסוג שלו.

"בגלל השרירים, דמיטרי. אני מתאמן. שומר על כושר כדי שאף קשישה לא תדקור אותי."

סמיונוב גיחך מאחורי תיק ניירות שפתח בחופזה, ולרינין שכח עד כדי כך את צרותיו שצחק בגלוי. אפילו יסימוב נאלץ לחייך בעודו משפשף את המקום שבו קשישה אחת נעצה בו להב של מספריים כשהוא ניסה לעזור לה לחצות את הכביש. בגלל המדים, היא אמרה לו לאחר מכן, וקורולב לא הופתע; המדים בימים אלה הלחיצו אנשים. היא חשבה שיסימוב מתכוון לאסור אותה אף שלא עשתה שום דבר רע, וקורולב היה חייב להרים אותה בעדינות בזרועותיה כדי שלא תדקור את יסימוב בשנית. גם חפים מפשע זינקו מכל צל בימים אלה, ולה פשוט היו באותו זמן מספריים ביד. קורולב ניסה לא לצחוק, אבל ניצחון כזה על ידידו היה אירוע נדיר כל כך שהוא נאלץ לכסות את פיו בידו. יסימוב הניד ראשו בתוכחה.

"מצחיק מאוד. אבל עכשיו אני באמת לוקח ממך דוגמה, ליושקה. מאז הקטע הזה אני רק על אזרחי. ספר לנו, בכל אופן, אם אתה מנחיל מחוכמתך לצ'קיסטים צעירים, באיזה נושא תפגין את יכולותיך הפדגוגיות?"

קורולב כבר מצא את התיק שחיפש וזה היה מונח עכשיו פתוח לפניו; תצלום העבריין בעת מעצרו ניבט אליו עם סימני חבלות כהים על פנים צעירות וחיוורות. פרשה לא נעימה, ועם זאת הציק לו מצפונו למראה פניו החבוטות של האיש. קורולב לא נכח בחדר בשעה שתקפו את הצעיר, וגם לא היה יכול לגנות את השוטרים שעשו זאת - לכל אחד מהם יש הרי אחיות ובנות. אולם מוטב להשאיר את הענישה בידי בתי המשפט העממיים - לולא כן המצב הרי לא יהיה טוב יותר מאשר לפני המהפכה.

התצלום הסיח את דעתו מיסימוב, אך כשהרים את עיניו סינן בחצי חיוך קללה מבין שיניו, כי סמיונוב ואפילו לרינין החלו כבר להתלהב מהמשחק.

"נו קדימה, קומרד," אמר יסימוב, "זה כבוד גדול. אתה חייב לשתף בחדשות את עמיתיך לעבודה. באיזה תחום מומחיות אתה מצטיין כל כך שהקולונל בחר אותך, קפטן מזדקן שכמוך של מחלקת החקירות הפליליות במוסקבה, לנאום לפני צ'קיסטים צעירים ומבריקים של האקדמיה לביטחון המדינה על שם פ.א. דזֶרז'ינסקי? עילית הנוער הסובייטי, לא פחות מזה. אפילו הבחור שלנו כאן לא היה זוכה להתרועע עם החבר'ה האלה."

הוא נד בראשו לעבר סמיונוב שחייך ברוח טובה. שלושתם חיכו לתשובה של קורולב, אף שבעצם כבר ידעו מהי.

"ניהול תיקים, קרצייה," מיהר קורולב לומר ולא היה יכול שלא לחייך לאידו שלו. שלושת האחרים גמלו לו בצחוק רועם.

"נושא ראוי, אלכסיי," אמר יסימוב, ונראה מרוצה שהסדר הטבעי הושב על כנו. "הצ'קיסטים הקטנים יכולים ללמוד דבר או שניים מבעל ותק כמו שלך."

"ככה אני מקווה, דימקה, אם כי מפליא אותי שלא ביקשו ממך להרצות על הגנה עצמית."

יסימוב נופף באצבע מתריעה מול קורולב שהפתיע אפילו את עצמו בהתעלות על חברו זו פעם שנייה הבוקר. סמיונוב השתעל מאחורי תיק מסמכים ולרינין חיפש משהו במגירה התחתונה שלו וכתפיו נראו עולות ויורדות. יסימוב כבר עמד להגיב כשקול נפץ עז הדהד מחדר המדרגות. זה נשמע כמו התרסקות של פסל גנרל-קומיסר לשעבר לביטחון המדינה שקרס ארצה והתנפץ לחתיכות, למרות השמיכות. בשקט שהשתרר לאחר מכן הביטו ארבעתם זה בזה. הרעש היה מעין תזכורת, בייחוד עבור לרינין, שזה הזמן להפיק תוצאות ולא צחוק חסר מעש. עד מהרה נשמעו בחדר רק אוושת דפדוף בתיקים וחריקת עטי ציפורן מתוצרת סובייטית על גבי נייר מתוצרת סובייטית. קומרד סטלין צפה בהם מעל בשביעות רצון.

קורולב נהג לעבור על כל דף בתיק לפני שמסר אותו למשרד התובע. וזאת במטרה להבטיח מצד אחד שהתיק מכיל את כל הנדרש לתביעה על מנת להשיג הרשעה בטוחה, אבל קורולב עשה זאת גם כדי לבדוק אם יוכל במחשבה שנייה למצוא משהו שחמק ממנו במהלך החקירה ועשוי לקדם את העניין. הֶרגל זה הניב אצלו לעתים קרובות תוצאות מעניינות, ומעולם לא היה לגמרי בזבוז זמן. כך גילה קורולב לפעמים דפוסי התנהגות חוזרים שנראו לו מסקרנים ונשמרו אצלו לשם השוואה עם מקרים עתידיים. כעת, משהתבונן בתצלום של הסטודנט ווֹרוֹשילוֹב, תהה קורולב אם היה האנס הזה מבצע את פשעיו אילו נשאר בעיירה הקטנה ליד סמוֹלֶנסק שבה גדל. ברור שהיתה לו נטייה לאלימות מן הסוג הזה, אבל ייתכן שאלמלא נשלח ללמוד במוסקבה היה נרגע, מתחתן עם בחורה נחמדה ותורם מיעילותו לחברה. אך מאחר שהתקבל לאחת האקדמיות להנדסה של מוסקבה, הוא גילה את האנונימיוּת ואת ההזדמנות שבלב העיר הסובייטית המִשתנה, שבה אנשים, בניינים וגם שכונות שלמות היו במצב של שינוי מתמיד. פועלים באים והולכים, בתי חרושת נפתחים, אתרי בנייה חדשים: התפתחותה של מוסקבה לכדי בירה ראויה למהפכה הסובייטית הגדולה, העניקה לוורושילוב הצעיר מקום והזדמנות לאנוס שש צעירות בתוך ארבעה שבועות, והוא ניצל את ההזדמנות.

זה לא דווח בעיתונות, אבל השמועה נפוצה. מוסקבה היתה בכל מקרה עיר מסוכנת - ימים ארוכים, וודקה וקצבאות נמוכות הם תערובת נפיצה. אבל אנס שמכה שוב ושוב ברצף מהיר לא היה עניין שבשגרה. נשים נזהרו לא ללכת לבד בלילה, בייחוד ברחובות ללא תאורה, אבל וורושילוב המשיך למצוא הזדמנויות. אחרי האונס הראשון, הוא הסביר כשנעצר, כבר לא חשב אלא על כיבוש אישה בכוח. האלימות גברה עם כל התקפה, ורק במזל הוא לא הרג אף אחת. קורולב הפך דף והגיע לתצלום של מריה נָאוּמוֹבָה, חבולה ומדממת, ארבע משיניה חסרות, אפה מעוות ועיניה מושחרות. קורולב הצטער שלא תפס את וורושילוב מוקדם יותר, אבל לפעמים רק אחרי שהפושע ממשיך ומבצע את פשעיו מצליחים לזהות את הנבזה. הוא עקב אחריו בזעם סבלני והסיק מכל מקרה את המידע שעזר לו לאט אבל בטוח להביא את האנס לדין.

הקורבן הראשון היתה מעיירה במרחק פחות מארבעים קילומטרים מן המקום שבו גדל וורושילוב, והיא זיהתה את המבטא שלו. השנייה זכרה את מגפי העור החדשים שלו שהגיעו עד ברכיו - עובדה כמעט מדהימה בפני עצמה כשמדובר בסטודנט, חשב קורולב בעצב, הניע בוהן בתוך אחד ממגפיו המרופטים ותהה אם אלה ישרדו עד סוף החורף. הבחורה השלישית ראתה את פני האנס במידה שהספיקה כדי לתת תיאור טוב שלו, מדויק יותר משל האחרות, כפי שהתברר. הקורבן הרביעי, מאשה נאומובה, בקושי זכרה את שמה שלה עד שוורושילוב גמר איתה, אבל החמישית חטפה מכיסו פיסת נייר בזמן שהוא נצמד מעליה על גבי חלקת קרקע שוממה ליד נהר מוסקבה. היא קיפלה אותה באגרופה והחביאה אותה מתחת לגופה. היתה זו רשימת הרצאות. אבל נדרש להם יום שלם כדי לזהות את האקדמיה שבה הוא למד - פרק זמן שאפשר לוורושילוב לתקוף את הקורבן השישי והאחרון שלו.

הם חיכו לו כשחזר למעון הסטודנטים שבו הוא חלק חדר זעיר עם עוד שלושה צעירים. סתם בחור, הוא נראה לקורולב כשראה אותו, פרט לשריטה עם סימני דם במורד לחיו. הוא לא התנגד, וכשלקחו אותו משם בניידת משטרה שחורה, הוא נראה כמי שהוקל לו ולאו דווקא מבוהל. אנשי המיליציה בתחנה המקומית הראו לו את נחת זרועם ואז השליכו אותו לתא מעצר ביחד עם חבורת גנבים. עד שהאיר הבוקר וורושילוב כבר קיבל מושג עד כמה קשות יהיו לאנס עשר שנות עבודת פרך, והחל אף להבין מה מעוללים הגנבים לפושע מתועב שנופל לידיהם.

קורולב סגר את התיק ורשם סיכום קצר בכתב ידו האלגנטי. יד של כומר, היתה אמו אומרת עליו בגאווה, מסוחררת מן האפשרות שקורולב הצעיר יצטרף למנגנון המנהלי של הצאר, אולי אפילו לכנסייה עצמה. אבל אז פרצה המלחמה עם הגרמנים והוא התגייס, וכשגמרו עם הגרמנים ועם האוסטרים החלה מלחמת האזרחים והוא נלחם ב"לבנים", ולבסוף גם בפולנים. עד שחזר הביתה אמו כבר לא היתה בחיים, ועבודות פקידוּת בסדר החדש היו מעטות ונדירות. וכי יכלה אמו האומללה לדמיין לעצמה שבתוך עשרים שנה לא יישארו מן המשטר הישן אלא כמה דחלילים בעלי נימוסים שיתפרנסו אך בקושי למחייתם מכל עבודת יד זעומה שיוכלו למצוא, וימכרו את שרידי רכושם תמורת מזון בחנויות מטבע זר? ושרק קומץ כנסיות יהיו פתוחות עדיין בעיר שבה היתה כנסייה בכל פינת רחוב? הוא סיים לכתוב ולקח חותמת מצרור חותמות שניצב על אדן החלון. הוא טבע בסיפוק על הכריכה לטיפול משרד התובע של מוסקבה, והכיר תודה על ההזדמנות לתרום ביעילות ליצירתה של החברה החדשה, גם אם הדרך לכך קשה.

"עבודה טובה, אלכסיי," אמר יסימוב, והפעם לשם שינוי הוא לא התלוצץ.

"הוא בלי ספק יגיע לקוֹלימה, סיביר," אמר קורולב, תחב את התיק תחת זרועו וקם ממקומו.

"הוא לא יחזיק שם מעמד הרבה זמן," אמר לרינין, מעוּדד מפֶּרץ הצחוק הקודם. "הגנבים יטפלו בו עוד בתחנת הרכבת. הפורץ ייפרץ עוד לפני שיגיע למחנה."

גלי צחוק קימטו את חזית חולצתו, ובטנו התרוממה מעט לעבר השולחן. עיניו, ששומן הסתיר אותן למחצה גם במיטבן, היו כעת רק חריצי עור שמהם הוא מחה דמעות בלי לשים לב שהאחרים לא הצטרפו לצחוקו. יסימוב הסב ממנו פניו בזעף, ואפילו סמיונוב נראה כאילו אכל משהו קלוקל. קורולב תהה כמה שנים קיבל "האגרוף" על סמך עדותו של לרינין, ומה עשו הגנבים במחנה לאיש מיליציה לשעבר. הוא יצא במהירות מהחדר כשאצבעותיו כמהות למחוץ את צווארו של לרינין עד שיתפקע.

מחוץ לחדר, על מישורת המדרגות, נשם קורולב עמוק ושמע איך נקטע הצחוק, ואז את קולו המהוסס של לרינין ששואל אם זה לא מצחיק שהאנס ייאנס. הוא לא זכה לתגובה. מה באמת יעשו הגנבים לשוטר כמו "האגרוף"? לך תדע. רגש הכבוד שלהם מוזר. ו"האגרוף" היה הגון בדרכו שלו. ייתכן שיש לו סיכוי.

כשהקיש על דלת משרדו של הגנרל לא נענה, אבל פתח אותה בכל זאת - הוא הכיר את מנהגי הבוס שלו. פּוֹפּוֹב בדיוק התבונן בתנועת כלי הרכב בחוץ - גבו אל החדר, כתפיו הרחבות ממלאות את החלון, וז'קט העור שלו באורך שלושה רבעים מחזיר את אור השמש.

"קומרד גנרל," אמר קורולב ועבר לעמידת דום. משהו בגנרל פופוב עודד את אנשיו להתנהג כמו שומרים מתקופת הצאר.

"אף אחד כבר לא דופק בדלת במקום הארור הזה?" נהם הגנרל בלי להסתובב.

"אני מתנצל, קומרד גנרל. דפקתי, אבל אולי לא מספיק חזק."

לאחר השתהות ממושכת הסתובב גנרל פופוב כדי לבחון את קורולב, ונטל את משקפיו מן השולחן כדי להיטיב ולבחון אותו. גם עם משקפיים הוא נראה התגלמות הגיבור הסובייטי. נאה כמו פסל ובעל עיניים ושיער שחורים כפחם. כאשר נוכח לדעת כי הדמות המטושטשת שראה מולו קודם שייכת לקורולב, התרככו פניו המסותתות לכדי חיוך.

"אלכסיי דמיטרייביץ', נכון? באת לסגור את תיק וורושילוב? המנוול הזה. עשר שנים הוא יקבל, לדעתך? אילו זה היה תלוי בי..."

אבל הגנרל ידע שקורולב מכיר את נטייתו לשיפוט פלילי מהיר, ולפיכך הסתפק בהטחת ידו בכוח על פני השולחן.

"אני מניח שהוא יהיה בקרוב מאוד בדרך לסיביר, גנרל."

"הוא לא יזכה לראות את האביב. הגנבים מאכילים אנשים כמוהו בתבשיל שהם הקדיחו. הם לא שורדים הרבה זמן." הגנרל חייך למחשבה זו. "אבל מספיק לדבר על עלוב הנפש הזה. שב, אלכסיי, תקשיב רגע, יש לי כמה חדשות." הגנרל נטל את התיק מקורולב וחתם במהירות מתחת להערות שרשם קורולב. "עבודה טובה עשית כאן. עבודה מצוינת. ולא בפעם הראשונה, כמובן. לך אני נותן את כל המקרים הקשים, את הפשעים שנראים כמו מעשה ידי רוחות רפאים, ואתה בכל זאת מצליח תמיד למצוא את הנבלים ולהביא לי אותם. מקום ראשון במחלקה באחוז ההרשעות, ואתה אפילו לא מוציא בכוח וידויים."

הגנרל השתהה לרגע ונתן בקורולב מבט ובו שמץ של תוכחה. גבותיו הפרועות הסתופפו יחד בזעף כאשר הרהר בשיטות הליברליות עד להחשיד של החוקר.

"אני עושה כמיטב יכולתי, קומרד גנרל," אמר קורולב, ופופוב נאנח בתגובה.

"מיטב יכולתך זה מצוין. אתה טֶריֶיר. לא ככה קוראים לנו הגנבים? טריירים? זה מתאים לך, לידיעתך. כשאתה עולה על עקבותיו של איזה פושע, לא נותר לו אלא להושיט את פרקי ידיו לאזיקים. וביצוע מעולה ראוי להכרה ולגמול. את זה הבהיר שוב ושוב קומרד סטלין עצמו, והמזכיר הכללי הלא יודע דבר או שניים על החיים. לכן דיברתי עם קומרד קוּרילוֹבָה ממחלקת דיור ושאלתי אותה אם תוכל למצוא משהו בשביל הטוב שבאנשַי. אני הרי לא יכול להסכים שתחלוק כל החיים חדר עם בן דוד שלך באיזה חור נידח. אני רוצה אותך קרוב לכל מקרה שאזדקק לך. ובעצם, מאחר שקומרד סטלין רוצה לתגמל את העובדים המצטיינים, אין לי בכלל ברירה אחרת."

קורולב כבר החל לקוות. שנתיים עברו מאז התגרש ועבר לגור עם מיכאיל, מרחק נסיעה בשתי חשמליות והליכה ממושכת מרחוב פטרובקה. הוא חיבב את בן דודו, אבל היה מעדיף שיגור קצת יותר קרוב וישתה קצת פחות.

"תודה, קומרד גנרל. אני אסיר תודה על השתדלותך למעני."

"השתדלות? אני כבר עשיתי הרבה יותר מזה. היא התקשרה אלי הבוקר ואמרה שבשביל מי שתפס את האנס המטונף וורושילוב - ואינני יודע מאין נודע לה עליו, אבל אני בטוח שהאישה הזאת יודעת גם כשאנקור מפליץ על גבעות לנין. בכל מקרה זה עבד לטובתך - שום דבר פחות מחדר גדול בבּוֹלשוֹי ניקוֹלוֹ-ווֹרוֹבּינסקי לא יהלום למי שתפס את וורושילוב בצווארון. ארבעה-עשר מטר רבוע. וגם קצת רהיטים. הִנה."

הגנרל הדף לעברו טופס דרישה של מַחלקת הדיור, חתום בידי קורילובה הברוכה. קורולב נטל ממנו את הטופס וחום הציף את פניו. בן ארבעים ושתיים ועדיין נוטה להסמיק. הוא שמח שיסימוב איננו רואה אותו עכשיו.

"אני בסך הכול מילאתי את תפקידי, קומרד גנרל," הוא החל, אבל הגנרל קטע אותו.

"מספיק. זאת דירה משותפת, אז אל תתלהב יותר מדי. אבל יהיה לך חדר משלך, ובאשר לאזור - טוב, בקיטאי-גוֹרוֹד אי-אפשר לזלזל. המקום מלא באח"מים ובאנשי מפלגה. לא יזיק להם לראות איש עבודה אמיתי לשם שינוי."

הגנרל חייך למראה מבוכתו של קורולב.

"אל תדאג, אלכסיי, אני לא מדבר ככה בנוכחות לרינין ודומיו. לא משנה שלרינין ממילא יחזור מהר מאוד לכוון תנועה בטבֶרסקָיָה אם הוא לא יזיז כבר את התחת שלו ויתפוס איזה פושע. גם אצלנו, כמו בכל מקום אחר, יש מכסות, והוא לא ממלא את חלקו. בכל מקרה, כדאי שתלך לשם לפני שהם ישנו את דעתם - המפתח נמצא אצל ראש ועד הבית. וברגע שתסיים תגיע הנה. היה רצח ברחוב ראזין; נשמע כמו עבודה של מטורף - בדיוק בשבילך. אני יוצא לשם להעיף מבט."

קורולב קם על רגליו במהירות כזאת שנתקף לשבריר שנייה סחרחורת.

"קומרד גנרל," החל לומר וחש שהוקרת התודה גורמת לו להישמע בומבסטי, אבל הגנרל נד בראשו בביישנות כמעט, לפת בחוזקה את ידו של קורולב ואחז בה למשך רגע או שניים בעודו מתבונן בפקודו בחיבה. אחר כך הרצינו שוב פניו כיאה לפני מפקד סובייטי, והוא נפנה לעבר החלון ודיבר בקול נוקשה.

"אמרתי שזה מספיק, קומרד, אין צורך בנאומים. לך תזדרז עכשיו - תעביר את החפצים שלך. זה מגיע לך. מהר, לפני שאני אשנה את דעתי."

וכך השיג אלכסיי דמיטרייביץ' קורולב דירה ברחוב ניקולאי הגדול פינת האנקורים.

* אלכסיי סטחנוב, כורה סובייטי, נודע בשנת 1935 ולאחריה כראש תנועת ה"סטחנובצים" ששמה לה למטרה להעלות את תפוקת הייצור ולהדגים את עליונותו של המשק הסוציאליסטי. התקשורת והתעמולה הסובייטית היללו את סטחנוב ואמרו שהוא דוגמה לכל פועל סובייטי.

* כינוי לראשי העולם התחתון של מוסקבה.

** צֶ'קָה היה שמו הראשוני של ארגון השירות החשאי הקומוניסטי (לימים נ-ק-ו-ד; ק-ג-ב).

* תנועת הנוער הקומוניסטי, מגיל 14 ועד 28.