רקמת סתיו

ללא הקדמות

מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשוב ואפגוש אותךָ, ודווקא בקרונית הרַכֶּבֶל העולה מגן הדליות לבריכת דוֹקְקוֹ שבהר זַאוֹ. כל כך הופתעתי עד שבמשך עשרים הדקות שבמהלכן טיפסה הקרונית ועלתה במעלה ההר, דומה היה עלי שהמילים נעתקו מפי לחלוטין.

כשאני חושבת על כך עכשיו, כבר חלפו בוודאי שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנה מאז כתבתי לך מכתב. סבורה הייתי שלעולם לא אראה את פניך שנית, והנה פגישה חוזרת בלתי צפויה שכזו, וכשראיתי עד כמה השתנו פניך, ואת עיניך שהאור כבה בהן, החלטתי, אמנם אחרי התחבטויות והיסוסים ממושכים, לשלוח אליך את המכתב הזה, אחרי שהצלחתי, במאמצים מרובים, לאתר את כתובתך. אתה מוזמן לצחוק על אופיי האנוכי וחסר הסבלנות כתמיד.

ביום ההוא עליתי לרכבת צוּבַּסָה מספר 3 בתחנת אוּאֶנוֹ, לאחר שרעיון הנסיעה עלה בדעתי פתאום. החלטתי להראות לבני את הכוכבים מפסגת הר זאו (בני נקרא קִייוֹטַקָה, והוא בן שמונה).

בוודאי הבחנת כשהיינו בקרונית הרכבל שקייוֹטקה הוא נכה מלידה, ולא רק שפלג גופו התחתון משותק, הוא אף נמצא בפיגור התפתחותי של שנתיים–שלוש לעומת בני גילו, אבל מסיבה כלשהי הוא אוהב מאוד להתבונן בכוכבים, ובלילות בהירים הוא יוצא אל גינת הבית בקוֹרוֹאֶן ומביט במשך שעות בשמי הלילה בלי להתעייף.

קודם לכן לנתי שני לילות בדירה של אבא באַאוֹיַמָה, והתכוונתי לחזור ביום הבא לנִישִׁינוֹמִייָה ולבית בקורואן, אבל במקרה פתחתי גיליון של כתב־עת כלשהו, ותמונה של שמי הלילה מעל פסגת הר זאו צדה את עיני. *נשימתי נעתקה למראה הרקיע זרוע הכוכבים, ועלה בדעתי הרעיון להראות את הכוכבים הללו במציאות לקייוטקה, שמאז נולד כמעט לא יצא לטיולים.

אבא הגיע השנה לגיל שבעים, אך הוא עדיין במלוא אונו, הולך מדי יום לעבודה, ואפילו מבלה מחצית החודש בטוקיו כדי לפקח על סניף החברה שם, ואז הוא משתמש בדירה ההיא באאוימה, המוכרת גם לך. אמנם, בחלוף עשר שנים שְׂערו הלבין כולו והוא נעשה קצת כפוף, אבל הוא ממשיך לנהל במרץ את חייו, מחצית החודש בבית בקורואן, ומחציתו בדירה באאוימה.

בערך בתחילת אוקטובר, כשמכונית החברה הגיעה לאסוף אותו מהדירה, מעד אבא על מדרגות האבן שבכניסה לבניין ועיקם קשות את הקרסול. התוצאה היתה סדק בעצם ונפיחות איומה, והוא לא היה מסוגל לצעוד, ולכן אספתי בבהילות את קייוטקה וחשתי לטוקיו ברכבת השינְקַנסֶן. כיוון שאיבד את יכולת התנועה, מייד נעשה אבא רגזן; טיפולה הדאגני של אִיקוּקוֹ לא היה לרוחו, והוא הזעיק אותי בטלפון.

שיערתי ששהותי תתארך, ובלית ברירה לקחתי את קייוטקה איתי, אבל התברר שאף שמדובר בקרסול נקוע, בסך הכול לא היתה זו פציעה קשה במיוחד, וגם אבא עצמו נרגע ברגע שראה את פני ואת פני נכדו, והתחיל פתאום לגלות דאגה לשלום הבית בקורואן ולהציע שאשוב לשם מייד. ספק נרגזת ספק משועשעת בשל עיקשותו ואנוכיותו, הפקדתי אותו בידיהם של איקוקו ושל מזכירו אוֹקַבֶּה, ונסעתי עם בני לתחנת טוקיו במטרה לשוב הביתה לקורואן. אבל בתחנה שוב ראיתי תמונה של נופי הר זאו.

היתה זו בדיוק העונה שבה העלים מחליפים את צבעיהם, ואת התמונה הגדולה מילאו עצים הפורשים את ענפיהם בשלל גוונים. תמיד קישרתי את הר זאו עם נוף העצים עטורי הקרח בחורף, אבל כשעמדתי ברחבה של תחנת טוקיו דמיינתי לעצמי כיצד ייראו העצים, שעתידים עד מהרה להפוך לנציבי קרח לאין מספר, בשעה שהם מחליפים את צבעיהם לצבעי הסתיו המרהיבים, מתנודדים ברוח מתחת לשמיים זרועי הכוכבים. משום מה נתקפתי חשק עז להראות לבני הנכה את נוף ההרים המעורר הזה ואת שִׁפעת הכוכבים.

כשסיפרתי על כך לקייוטקה הוא התמלא שמחה, ובעיניים נוצצות הפציר בי לנסוע. ואף שזו נראתה הרפתקה קצת נועזת מדי לאם ולילד שכמונו, ניגשנו אל סוכנות הנסיעות שבתחנה, שם הזמנתי כרטיסי רכבת ליַמַגַטָה וחדר ברְיוֹקַן* הסמוך למעיינות החמים בזאו, וביקשתי גם כרטיסים לחזרה בטיסה מסֵנְדַי לאוסקה.

התברר שהטיסות מלאות, וכדי להשיג כרטיסים ניאלץ לשנות את תוכניותינו וללון עוד לילה בסנדי או בזאו. החלטתי ללון שני לילות בזאו, ויצאנו לתפוס את הרכבת מתחנת אואנו. אלמלא לנו לילה נוסף בזאו, קרוב לוודאי שלא הייתי פוגשת אותך. עכשיו נראה לי כל העניין מפליא עד מאוד.

בימגטה היו השמיים מעוננים. במונית, בדרך מתחנת ימגטה למעיינות החמים בזאו, הבטתי בשמיים בתחושת אכזבה. פתאום קלטתי שזהו ביקורי השני בטוֹהוֹקוּ.* נזכרתי שבירח הדבש שלנו טיילתי איתך באַקיטָה, מאגם טַזַוָוה עד לטַוַודָה.

לנו בלילה בריוקן שבעיירת המרחצאות, שבתעלות שלצידי רחובותיה זורמים עודפי המים החמים המדיפים אדי גופרית חזקים עד כדי מחנק. העננים כיסו את שמי הלילה ואף שמץ של ירח או כוכב לא נראו, אבל אוויר ההרים היה עז, וכיוון שלראשונה יצאנו כאם ובן לטיול, היינו נרגשים ועליזים.

בוקר המחרת היה בהיר, וקייוטקה כבר אחז את קביו וביקש למהר ללא דיחוי אל הרכבל, ולכן מייד לאחר שאכלנו ארוחת בוקר יצאנו אל תחנת הרכבל שבגן הדליות. כיצד קרה שדווקא במקום רחוק כמו ימגטה, ובחצי הדרך במעלה הר זאו, ומכל קרוניות הרכבל הרבות לאין מספר, הזדמַּנו אתה ואני דווקא לאותה הקרונית ובאותו הזמן? האין זה צירוף מקרים שדי במחשבה עליו כדי להעביר צמרמורת בגופך?

כמה קבוצות המתינו בתור לעלות לרכבל, אבל תורנו הגיע כבר כחלוף שתיים או שלוש דקות. הממונה פתח את דלת הקרונית, נשא את קייוטקה ואת קביו פנימה, וכשעליתי אחריהם שמעתי אותו מכריז שיש מקום לעוד אדם אחד. גבר במעיל חום בהיר עלה לקרונית הצרה והתיישב מולנו.

הדלתות נסגרו, וברגע שהקרונית נעה ממקומה שמתי לב שזה אתה. איך אוכל להביע את תדהמתי? ברגע ההוא טרם הבחנת בזהותי, והבטת בנוף כשסנטרך קבור בתוך צווארונו המורם של מעילך. ובעודך בוהה החוצה מבעד לחלון, היה מבטי צמוד אל פניך בלי לעפעף. אף שעליתי לרכבל כדי לחזות בצבעי השלכת המרהיבים, לא הבטתי בעצים ולוּ במבט חטוף, ועיני נותרו נעוצות בגבר שלפני.

ברגעים הראשונים שבתי ושאלתי את עצמי שוב ושוב: האומנם האיש הזה הוא מי שהיה בעלי, אַרִימָה יַסוּאַקִי? אין ספק שזהו ארימה יסואקי, אבל מה הוא עושה כאן בימגטה, ובקרונית הרכבל בזאו? לא רק המפגש המקרי הפתיע אותי, אלא גם השינוי המפליג שחל במראך לעומת זה שנחקק בליבי לפני עשר שנים.

עשר שנים... הייתי אז בת עשרים וחמש והיום אני בת שלושים וחמש, כך שאתה צריך להיות בן שלושים ושבע, ושנינו הגענו לגיל שבו השנים מתחילות לתת את אותותיהן בפנינו. אבל גם אם נביא עובדה זו בחשבון, השינוי במראך רב מהצפוי, ותחושתי אומרת לי שלא ידעת ימים טובים כלל וכלל.

אנא אל תיפגע מדברי. לאיזו מטרה אני כותבת עכשיו את המכתב הזה, גם אני עצמי אינני יודעת. אני רק מבקשת להביע בגלוי את רגשותי, ומן הסתם לא אעשה זאת שנית, וזו תהיה הפעם האחרונה שבה אכתוב מכתב חד־צדדי שכזה. מעבר לכך, אפילו כשאני כותבת אותו, עדיין אינני בטוחה כלל אם אמנם אשלח אותו אליך.

לבסוף הפנית מבלי משים את מבטך בכיווני, ואז נדדו עיניך שנית אל הנוף שמעבר לחלון, ולאחר שנפערו בתדהמה שבו וננעצו בי. דומה היה שמבטינו נעוצים זה בפני זו שעה ארוכה עד בלי די. חשבתי שאני צריכה להגיד משהו, אבל המילים מיאנו לצאת מפי. בכל זאת הצלחתי לבסוף לומר משהו על הזמן הרב שחלף. "באמת הרבה זמן," אמרת, והבטת בקייוטקה בפנים אטומות. "האם הוא ילדך?" שאלת. "כן," בקול רועד, היה כל מה שהצלחתי להגיד. שִׁפעת עלי הארגמן שזרמה וחלפה על פני חלונות הקרונית משני צידיה, השתקפה בעיני בלי להותיר כל רושם.

לא פעם כבר שמעתי את השאלה, "האם הוא ילדך?" נשאלת מפי אנשים באשר לקייוטקה. כשהוא היה קטן יותר, עם השיתוק הבולט בגפיו שנוסף על הפיגור שניכר בפניו, היו ששאלו את השאלה בהבעה גלויה של רחמים, ואילו אחרים שאלו אותה בפנים שרוקנו במכוון מכל הבעה. אני הייתי אוספת אז כוח מכל פינה בגופי, נועצת את עיני ישירות בעיניו של העומד מולי ומשיבה, "כן!" בראש מורם. אבל כשאתה שאלת אותי, "האם הוא ילדך?" הוצפתי פתאום בושה שכמוה לא טעמתי מעולם, והשבתי בהיסוס ובקול חלוש.

הקרונית טיפסה במתינות אל התחנה הסמוכה לבריכת דוקקו. במרחק החלו להתגלות פסגות ההרים של רכס אַסַהִי, ולמרגלות ההר הבהיקו זעירים גגות הבתים בעיירת המרחצאות. אני עדיין זוכרת בבירור שמבעד לעצים הופיע ונעלם לסירוגין גגו האדום של מלון, שנבנה על צלע ההר בנפרד מיתר העיירה, ושמסיבה שלחלוטין אינה ברורה לי העלה בדעתי את אש הגיהינום כפי שהיא מתוארת במגילות המצוירות מתקופת קַמַקוּרה. מה העלה בתודעתי את החיבור הזה? אולי ההתרגשות והמתח עירערו קצת את מצבי הנפשי, בעוד הקרונית מתנדנדת בדרכה. ולכן, לאורך כל אותן עשרים דקות בקרונית, אף שיכולתי לשוחח איתך בוודאי על עניינים רבים, ישבתי בשתיקה גמורה, ורק המשכתי לייחל ללא הרף שהקרונית תגיע כבר ליעדהּ.

בדיוק כמו בשעה שנפרדתי ממך לפני עשר שנים, כך היה גם הפעם. היינו חייבים לשוחח אז על רגשותינו ההדדיים בקשר לגירושים, אבל לא עשינו זאת. לפני עשר שנים התעקשתי שלא לבקש ממך הסברים על אודות הפרשה ההיא, וגם אתה התחפרת בשתיקתך ולא הצעת מילה של הסבר. כיוון שהייתי אז בת עשרים וחמש, עדיין לא הורגלתי בסובלנות מתחשבת, ואתה, בן העשרים ושבע, הורדת את עצמך לשפלות שאין עמוקה ממנה.

כשהעצים נעשו דחוסים יותר, חוסמים את אור השמש ומחשיכים את פנים הקרונית, אתה, שישבת מולי, הבטת קדימה מעל לכתפי ומילמלת, "הגענו." באותו רגע הבחנתי בצלקת שבצידו הימני של צווארך. "אה, זה מהפציעה ההיא," חשבתי, ומיהרתי להסיט את מבטי. ירדנו אל הרציף האפור והמלוכלך, וכשעמדנו על השביל המתפתל אל בריכת דוקקו אמרת, "טוב, אז שלום," בקידה קלה, והתרחקת בצעד מהיר.

אני מתכוונת לכתוב את המכתב הזה בכנות גמורה ככל שאוכל. אחרי שראיתי אותך נעלם עמדתי נטועה זמן מה במקומי, חושבת שהנה נפרדנו לעולמים ונאבקת בדחף לפרוץ בבכי. מדוע נתקפתי רגש כזה, לי עצמי הדבר לא ברור. רק זאת, שלפתע רציתי ללכת בעקבותיך. פתאום הייתי חייבת לשאול אותך אילו מין חיים אתה חי עכשיו, ואיך עברו עליך עשר השנים מאז נפרדת ממני. אלמלא היה איתי קייוטקה, קרוב לוודאי שהייתי רצה אחריך.

התאמתי את צעדי לקצב הליכתו של קייוטקה והתחלתי לפסוע לאיטי בשביל המוליך אל בריכת דוקקו. עלעלים תלושים ונבולים של פרחי קוסמוס הסתחררו ברוח הקרירה. לילד רגיל היה זה מרחק של עשר דקות הליכה, אבל קייוטקה נזקק לשלושים דקות. אמנם לעומת העבר הוא הולך הרבה יותר טוב, וזה כשנתיים הוא מסוגל לעשות ממש כל מה שמתחשק לו. המורים בבית–הספר לילדים נכים אמרו לי לאחרונה שבהדרכה מתאימה ובמאמץ מצידו הוא יוכל כנראה ביום מן הימים לחיות ולעבוד כמו אדם רגיל.

פסענו לצד הבריכה, בין שמש לצל, ועלינו ברכבל הכיסאות אל פסגת ההר. סרקתי במבטי את מורדות ההר, מחפשת את דמותך. אבל אתה לא נראית בשום מקום. ירדנו מעט מן הפסגה דרך חורשת אלונים עד שהגענו לסלע גדול שביצבץ מצלע ההר, ושעליו הושבתי את קייוטקה, ומשם צפינו על הנוף שעה ארוכה מאוד. השמיים היו נקיים מעננים, ובגובה עינינו ריחפה דיה, סובבת במעגלים עד אין קץ. הרחק־הרחק, סמוך לים יפן, כמדומני, נמתח רכס הרים אפוף אובך סגלגל, ואני הסברתי לקייוטקה שזהו רכס אסהי, ושההר הבולט בגובהו הרחק מצד ימין הוא הר צ'וֹקַאי, ובתוך כך המשיכו עיני שוב ושוב להתרוצץ בעקבות קרונית רכבל מרובעת שנעה במורד צד אחר של הר זאו. נתקבעה במוחי המחשבה שאולי אתה נמצא דווקא בקרונית ההיא.

בכל פעם ששמעתי צעדים על השביל מאחורי גבי, הפניתי את ראשי בזהירות רבה, לראות שמא אתה הוא זה. קייוטקה צחק כשראה את הדיה, צחק כשראה את הקרונית שהפכה לנקודה קטנה במרחק, וצחק גם למראה עמוד עשן שהיתמר ממקום כלשהו למטה. גם אני צירפתי את קולי בצחוק לקולו של ילדי, ובה בעת המשכתי לצייר בליבי את דמותך כפי שנראתה לי לראשונה אחרי עשר שנים. עד כמה השתנית, חשבתי לעצמי. ולמה בכלל באת הנה, לזאו? רק על כך המשכתי לחשוב.

ישבנו על הסלע ההוא קרוב לשעתיים. לבסוף החלטנו להיפרד מהמקום ולחזור לריוקן. ירדנו ברכבל הכיסאות עד לבריכת דוקקו, ומשם חזרנו אל הקרונית. הפעם היינו רק שנינו בקרונית, ואני חידשתי את התבוננותי בצבעי השלכת בשיאם.

ההר לא היה מכוסה כולו בעלי הסתיו הארגמניים; כתמי הארגמן חלפו על פני הקרונית משני צידיה, מתערבים לסירוגין בעצים ירוקי עד, עצים חומי עלים, ועלי הזהב של עץ הדומה לגִינְקְגוֹ. על הרקע הזה בלטו העלים האדומים עוד יותר, כאילו הם בוערים באש. הם נדמו בעיני ללהבות גדולות המתנשאות בקלילות מתוך חרכים במגוון אין־סופי של צבעים. חסרת קול המשכתי להתבונן בדממה במרקם הגוונים של העצים הצפופים.

פתאום חשתי כאילו אני מתבוננת בדבר מה מפחיד. מחשבות שונות ומשונות התרוצצו במוחי. אם אנסה להביע זאת במילים בוודאי יארך הדבר שעות אחדות, אבל גם אם דברי נשמעים מוגזמים, כשכתמי הארגמן חלפו בזה אחר זה מול עיני, בכל הרף עין עלו בליבי מחשבות לאין מספר. בוודאי תצחק לי שכמו תמיד אני שוב מדברת מתוך חלום. אבל אני הייתי שיכורה מהשילוב העז של צבעי הסתיו, והרגשתי שבלהבות האלו שבינות העצים נמצא מישהו או משהו מעורר חרדה, כמו להב חרב שקט וקר. ואולי הפגישה החוזרת הבלתי צפויה כל כך איתך עוררה בי מחדש את הדחף של נערה צעירה לשגות בדמיונות.

בלילה ההוא, לאחר שטבלנו באמבט האבן הגדול של הריוקן, המלא מי גופרית חמים, יצאנו אני וקייוטקה שנית אל גן הדליות.

הלכנו בדרך קיצור שעליה סיפר לנו אחד מעובדי הריוקן, בשביל מתפתל ונטוש מאדם, מאירים את דרכנו בפנס חשמלי. מיום היוולדו לא צעד קייוטקה כל כך הרבה ביום אחד. הקביים הכאיבו לו בבתי השחי, והוא עצר כמה פעמים באפלה והתלונן בקול בוכים, אבל כשעודדתי אותו בטון תקיף הוא שינה את דעתו, והמשיך להתקדם אט־אט בכיוון מעגל האור שהטיל הפנס.

כשהגענו אל גן הדליות עצרנו במקומנו חסרי נשימה, והרמנו את מבטינו אל שמי הלילה. נפעמנו למראה כוכבים לאין מספר, שניצנצו קרובים כל כך עד שאם תושיט ידך תיגע בהם. בתוך גן הדליות, הממוקם על מדרון מתון, פגשנו רק קווי מתאר שחורים וניחוחות דקים; צבעי הפרחים טבעו באפלת הלילה, ורק אוושת הרוח נשמעה. גם ההרים שהתנשאו לנגד עינינו, בניין תחנת הרכבל, והעמודים הנושאים את הכבל עצמו, כולם עטו דממה אפלולית, ובשמיים מעליהם השתרע שביל החלב הבוהק.

חצינו את הגן במרכזו, פוסעים כשעינינו נשואות מעלה אל השמיים. עלינו עד קצה הגן, שם ניצבו שני ספסלים קטנים, ושם ישבנו, עטופים במעילי פוך שקנינו עוד בתחנת ימגטה, סובלים מהרוח הקרה אבל מרותקים אל זוהר היקום. אה, איזו בדידות בכל הכוכבים הללו. ואיזה פחד נורא עורר בי המרחב האין־סופי של הכוכבים.

לא יכולתי להתגבר על התחושה שפגישתנו המחודשת, פתאום בלב ההרים בטוהוקו, לאחר עשר שנים, היתה, מסיבה כלשהי, אירוע נוגה מאוד. מדוע, מדוע מפגש שכזה צריך להיות עצוב כל כך? נשאתי את פני והתבוננתי בכוכבים, ובליבי המשכתי למלמל, "עצוב, עצוב." ופתאום, בעוד הצער הולך ומתגבר, שבה הפרשה שאירעה לפני עשר שנים ונעורה לחיים, כאילו הוקרנה לפני על גבי מסך.

נראה שזה עומד להיות מכתב ארוך. קרוב לוודאי שסופו של מכתב משעמם כל כך יהיה שתקרע ותשליך אותו עוד בטרם תסיים את קריאתו. אבל החלטתי לכתוב אותו עד הסוף. לכל הפחות, בתור הקורבן הגדול ביותר של הפרשה ההיא ("זה בכלל לא את, זה אני", אתה תגיד בוודאי), אספר בכנות מה חשבתי באותה עת, ומה הוביל אותי למסקנות שאליהן הגעתי. למען האמת, כשנפרדתי ממך אז, לפני עשר שנים, הייתי צריכה לדבר על הכול, אך לא עשיתי זאת. הפרשה כולה כבר נמצאת הרחק מאחור, אבל עכשיו אשוב ואחיה אותה בכתב.

ביום ההוא, הטלפון שבישר על הפרשה הגיע בחמש לפנות בוקר. אני ישנתי בחדר השינה שבקומה השנייה כשהעוזרת שלנו, איקוקו, העירה אותי.

"קרה משהו לא טוב לאדון יסואקי," היא אמרה. קולה רעד וגרם לי להרגיש שהתרגשה עלי צרה רצינית. התעטפתי בסוודר מעל לפיג'מה וירדתי במדרגות בריצה. כשהרמתי את השפופרת שמעתי קול עמוק ורגוע אומר, "מדברים מהמשטרה, מה הקשר שלך לארימה יסואקי?"

"אני אשתו," השבתי כשאני מתאמצת להתגבר על הרעד שבקולי מרוב קור ובהלה. השתררה שתיקה קצרה, שאחריה נאמר לי בטון ענייני שאדם שהוא ככל הנראה בעלי היה מעורב בהתאבדות אוהבים בחדר של ריוקן באַרַשִייָמָה.* בת–זוגו מתה, אבל חייו עשויים להינצל. הוא מקבל טיפול בבית–חולים, אבל הוא עדיין בסכנת חיים, לכן מוטב שאגיע בהקדם. ואז מסרו לי את כתובתו של בית–החולים.

"בעלי אמור ללון הלילה בריוקן ליד מקדש יַסַקָה בקְיוֹטוֹ," אמרתי. בן שיחי ביקש את שמו של הריוקן, והוסיף ושאל אילו בגדים לבש בעלי כשיצא מהבית. התאמצתי להיזכר ולתאר מה היו צבע המקטורן וצורתו, הדוגמה של העניבה וכדומה, ולמשמע דברי הוא אמר, "נראה שזהו באמת ארימה יסואקי. מהרי לבית–החולים," וניתק את השיחה.

אובדת עצות, רצתי מבוהלת אל חדר השינה של אבא באגף הצמוד. גם אבא התעורר בדיוק, וכששמע את דברי אמר, "שטויות, בטח מישהו משגע אותך בטלפון." אבל אני לא יכולתי לתאר לעצמי שמישהו יתאמץ לשגע אותי בטלפון השכם בבוקר בשיא החורף.

בזמן שאיקוקו התקשרה להזמין מונית, צילצל פעמון הכניסה. כשעניתי באינטרקום התברר שזהו השוטר מהתחנה הסמוכה, שקיבל הודעה ממשטרת קיוטו ובא לוודא שהמסר הובן. כבר היה ברור שאין מדובר במתיחה, ואני נאחזתי בחלוק של אבא והתחננתי שיבוא איתי.

"הם באמת אמרו התאבדות אוהבים?"

"האישה שהיתה איתו מתה."

במונית בדרך לקיוטו, לאורך הכביש המהיר מֵיְשין, חזרנו אבא ואני שוב ושוב על המילים האלה. לא ייתכן שזו היתה סתם תאונה, אבל עדיין הוספתי לפקפק שאמנם היתה זו התאבדות אוהבים עם אישה שלא הכרתי.

ולמען האמת, איך יכולתי להאמין שעשית דבר כזה עם אישה זרה? הלא התחתנו אחרי קשר אהבה ארוך, וזה לא כבר חלפו שנתיים מאז נישאנו, והתחלנו לחשוב על ילדים. הייתי בטוחה שמדובר בטעות בזיהוי. אתה אירחת את הלקוחות מקיוטו במועדון לילה בגִיאוֹן עד שעה מאוחרת, וכמו תמיד נשארת ללון בריוקן ליד מקדש יסקה.

אבל כשהגענו לבית–החולים בארשיימה וראיתי את הגבר שבדיוק הוצא מחדר הניתוח והועבר למיטה באחד מחדרי החולים, זיהיתי מייד שאמנם אתה הוא זה. אין לי כל דרך לתאר במילים את התדהמה והבהלה שאחזו בי באותו רגע. ההלם היה גדול כל כך עד שלא הייתי מסוגלת אפילו לזוז ממקומי ולהתקרב אליך, כששכבת שם מחובר לעירוי, על סף המוות.

השוטר שהמתין להגעתנו במסדרון שמחוץ לחדר החולים, הסביר שהפצעים בצוואר ובחזה, שנגרמו מדקירות של סכין פירות, היו עמוקים מאוד והחטיאו כחוט השערה את העורק הראשי. אבל חלף זמן מה בטרם גילו אותך, ובזמן זה איבדת דם רב ואחת הריאות אף חוררה, וכשהובאת לבית–החולים כמעט לא היה לך לחץ דם ונשימתך לא היתה סדירה. השעות הקרובות עתידות להיות קריטיות, אמר השוטר.

עד מהרה הגיע גם הרופא, נתן לנו הסברים מפורטים, ואמר שהמצב אכן מסוכן ושאין הוא יכול לקבוע אם יהיה אפשר להציל את חייך. שמה של האישה היה סֵאוֹ יוּקַקוֹ, בת עשרים ושבע, מארחת במועדון הלילה 'אַרְל' שבגיאון. גם צווארה נחתך בצד בסכין פירות, והיא מתה כמעט מייד.

אנשי המשטרה שאלו אותי שאלות רבות, אבל אינני מצליחה לזכור מה ואיך עניתי. לכל מה שנשאלתי עליך ועל סאו יוקקו ממילא לא היתה לי דרך להשיב. אבא התקשר לביתו של מזכירו אוקבה ואמר בקול קשה: "קרה דבר חמור. בוא מייד לארשיימה במכונית שלי." אבא מסר לאוקבה את כתובת בית–החולים וניתק את השיחה, וכשסיגריה לא דלוקה בין שפתיו הביט בי, לפני שהפנה את מבטו אל הנוף שבחוץ.

משום מה אני זוכרת בבהירות רבה את פניו של אבא באותו רגע, ואת נוף השחר שנשקף מחלון המסדרון בבית–החולים. גם כשאימא מתה היתה על פניו של אבא אותה הבעה בדיוק, כשבתנועה בלתי רצונית הוא שם פתאום סיגריה בין שפתיו. הייתי אז בת שבע־עשרה, כשאימא מתה, וברגע שהרופא הודיע לנו שהסוף קרוב, הבטתי בפניו של אבא, שישב למראשות המיטה. הוא, שתמיד היה קר רוח, ושמעולם לא הפגין אפילו רגע של חולשה, כאילו שלא במתכוון הוציא סיגריה מכיס החזה ושם אותה בין שפתיו. כשאני חושבת על כך, התנועה הזאת היתה פתאומית ושלא במקומה. ועכשיו, כשעמד במסדרון הארוך של בית־החולים ובהה בשמי השחר החורפיים שלבשו גוון כחלחל, התנהגותו והבעת פניו של אבא היו בדיוק כמו ברגעיה האחרונים של אימא.

באותו רגע חוויתי תחושה מקדימה רעה. חיטטתי בתיקי למצוא גפרורים, והדלקתי את הסיגריה של אבא בידיים רועדות שכאילו קפאו מקור. אבא העיף מבט בידי הרועדות וזרק משפט קצר.

"לא אכפת אם הוא ימות, את לא חושבת?"

אבל אני לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על תשובה. מה פשר האירוע הזה? מילא אילו היתה מתרחשת תאונה פתאומית, אבל למה היה בעלי צריך להשתתף בהתאבדות אוהבים עם מארחת במועדון לילה?

ביומיים שחלפו עד ששבה אליך הכרתך היית בסכנת חיים עוד פעמיים. אבל אפילו הרופאים התפלאו לנוכח רצון החיים הבלתי מתפשר שלך, ואתה אמנם התאוששת. גם זה היה דבר מפליא. לבסוף יכולתי ללמוד מפיך מה קרה.

התברר ש"התאבדות האוהבים" נכפתה עליך, שכן סאו יוקקו, שתיכננה להתאבד, דקרה אותך בצוואר ובחזה אחרי שנרדמת. לאחר שדקרה אותך, חתכה סאו יוקקו את צווארה. מדוע קרה מה שקרה, לך עצמך לא היה כל הסבר. מעבר לכך סירבת לומר דבר לאיש. גם בחקירת המשטרה בבית–החולים המשכת לחזור ולהגיד רק, "אינני יודע." תחילה העלתה המשטרה אפשרות שאתה הוא שכפית את התאבדות האוהבים, אבל בהתחשב בנסיבות ובטיב הפצעים, נוקיתָ עד מהרה מכל חשד. אתה לא תיכננת התאבדות אוהבים עם סאו יוקקו, אלא היית קורבן אומלל שנעשה מעורב בעל כורחו.

למרבה המזל, נותרת בחיים, והפרשה נגמרה ונחתמה, אבל מבחינתי היא טרם הסתיימה. בעיתונים הוצגה הפרשה כהתאבדות אוהבים שבה היה מעורב גבר נשוי, מנהל מחלקה בחברת בנייה מסוימת. הבגידה הקטנה שלך הפכה לשערורייה גדולה ונוטפת דם, נודעת ברבים. גם לאבא, שראה בך את יורשו, היתה זו מהלומה קשה.

האם אתה זוכר? זה היה ביום שבו הרופא הודיע לי שתוכל להשתחרר מבית–החולים כעבור עשרה ימים. היה יום בהיר וחמים, ואני הבאתי איתי לבית–החולים בגדים להחלפה בשבילך, וקופסת ענבי מוסקט שקניתי בדרך, בכול־בו בקַוַורַמַצִ'י.

כפי שהתרגלתי לעשות מדי יום מאז המקרה, צעדתי במסדרון הארוך מחדר ההמתנה לחדרך בחשש ובעצבנות. אמנם הַחְלָטָתי היתה נחושה שלא לשאול אותך אף שאלה על המקרה עד שתחדש את כוחותיך במלואם, אבל בפוסעי לאורך מסדרון בית–החולים היה גואה בקרבי גל בלתי נשלט של רחמים עצמיים וכעס, עד שבקושי התאפקתי מלשפוך עליך אשד של מילות זעם, קנאה ועלבון.

כשנכנסתי לחדר, בדיוק קמת ממיטתך, בפיג'מה, והתבוננת מבעד לחלון בנוף שבחוץ. ראית אותי, אך בלי לומר מילה המשכת להביט החוצה. האיש הזה, מתי הוא מתכוון כבר להסביר לאשתו מה קרה, חשבתי. הפצעים כבר החלימו פחות או יותר, וכבר בהחלט הגיע הזמן. אפילו מזג האוויר היה יפה, וחדר בית־החולים היה מחומם ונעים, ודומה שגם אני הייתי בשלה לשיחה רגועה. ולכן, בשעה שהכנסתי את הבגדים שהבאתי לארגז שמתחת למיטה, פתחתי את פי בכוונה לומר בקור רוח, "טוב, תסביר לי בבקשה, כך שאוכל להבין." אבל המילים שיצאו מפי היו שונות לגמרי, חריפות ולא נעימות כלל.

"עלתה לך ביוקר, ההתפרפרות הזאת שלך," אמרתי, ולא הסתפקתי בכך. היום אני מבינה שהתנהגתי כמו שכל אישה עשויה להתנהג, ובעצם עדיין הייתי בחורה לא מבוגרת.

"כמעט מַתָּ שם. פלא שאתה חי." אתה לא אמרת מילה, והמשכת להפנות לי את גבך.

כשאני משחזרת עכשיו את מה שקרה, נדמה לי שהמשכתי בעקשנות להטיח בגבך מילים איומות בזו אחר זו. אחרי הכול, הסיפור היה מרוח באותיות שמנות בעיתונים, וגם עובדי החברה של אבא הפכו את העניין לשיחת היום שלהם ולנושא לצחוק, ואפילו העוזרת שלנו איקוקו התביישה להראות את פניה בסביבה של ביתנו בקורואן, וכן הלאה... בהדרגה איבדתי את שליטתי העצמית, והתחלתי לצרוח בקול רווי דמעות. השתיקה שלך הרגיזה אותי יותר ויותר.

"אני לא יודעת אם אני יכולה לחיות איתך עוד," אמרתי, ונדהמת מדברי שמתי מחסום לפי. אולי הרגשתי פתאום שאני ואתה באמת עשויים להיפרד. מאז המקרה, אף שהייתי נרגזת, לא עלתה בדעתי אפילו פעם המחשבה להיפרד ממך. רציתי רק שתינצל, שלא תמות, שבדרך כלשהי יושבו לך חייך, ולא נותר לי מרחב למחשבה מעבר לכך. הבטתי בגבך, והרגשתי שמשהו הולך וקופא בעומק גופי. למה, למה הגענו לידי כך שאני נאלצת להיפרד ממך? למה זה קרה? למה נפל עלינו אירוע כזה כרעם ביום בהיר? זוג מאושר כמונו, איך נדחקנו למצב שבו אנו נאלצים להיפרד?

אתה לא פצית פה. ניכר היה שאינך מתכוון לומר אפילו מילה. היחס שלך עוד שפך שמן על הלהבה של רגשותי המתפרצים. "אז זהו זה, אתה מתכוון לשתוק עד הסוף?" שמש אחר הצהריים של יום אביב מוקדם האירה את הצלקות הכחלחלות של פצעיך, ופניך לבשו מראה של מסכַת נוֹ מוארת באור לפידים. על הפנים האלו שהפנית אלי מעבר לכתפך הופיע חיוך דק, כשסוף־סוף פתחת את פיך לדבר. והמילים שאמרת, כמה חוצפה ויהירות היו בהן! אפילו עכשיו כשאני נזכרת בהן אני שבה ומתרתחת, וחושבת שהיית חייב לומר דבר מה אחר. "אז את אומרת שאם אתנצל, תסלחי לי?"

אה, כמה מגושמים היינו שנינו בהתנהגותנו ההדדית. מסרתי לך את הודעתו של הרופא, שתוכל להשתחרר כעבור עשרה ימים, ועזבתי בלי להתיישב בחדרך ולו לרגע.