על נשימה ונשמה
מאות נקודות קטנות אך כבדות משקל היו מנסות לצמצם את נפחן, לדבוק האחת אל השנייה עד שתיכשל הרוח במשימתה ולא תצליח לשאת אותן על גבה אל מקום אחר.
והן האמינו שיש בכך תכלית, שלא סתם כך פרחו להן הפנים האדומות והיפות האלו שלה עד שדבקו אליהן מתחת. על כן היו משיבות לה אהבה ונצמדות אליה באדיקות עזה כל כך, עד שלא יכלה להן גם החזקה מרוחות השמים.
ועם הזמן החולף תחת קרניה של שמש ומעל העשב המוריק הזה, הפכו הנקודות השחורות האלו לחלק ממנה, לנקודות השחורות שלה. של נורית. והיא הייתה כבר לחלק מהן, לנורית שלהן.
ובשדה בו היא הייתה פורחת, כמוה היו עוד רבות אחרות, אדומות וזקופות קומה. מרבד נוריות יפיפיות ואלפי נקודות שחורות קטנטנות מנקדות את פניהן. והנוריות היו מביטות בכמיהה אל השמש זמן משכו המתקצר של היום מחמם, מתגאות ביופיין עד אשר היו שבות ומתכנסות אל עצמן לעת ערב, לחשוב. ואילו הנקודות, הן היו נוהגות כהרגל של הטבע וכמיהתן אל רגבי אדמת השדה איננה יודעת גבולות.
ולאף אחת מהן לא הציק הדבר שהיה דבק גוף אחר אל גופן, להאפיל על יופיין, לכסות על צבען בצבע אחר.
ורק נורית אחת קראה תיגר אל הרוח, שתבוא, שתיקח אותן ממנה שתישא אותן עמה. שתותיר אותה יפה, אדומה וקירחת כפי שברא לה האל.
אך הן דבקו בה, כי גם לרוח הגדולה ביותר אין די כוח לבדה להפרידן גוף מאל גוף.
ובעבור האביב על פניהן ועונות השנה התחלפו, הרכינה הנורית את ראשה אל אימא אדמה לבכות כי הנה כבר תמו ימיה על הארץ הזאת ופניה, פניה עודן נושאות אותו כתם. ונעצבו גם נקודות שחורות וקטנות על שהחביאה אותן הנורית מן הארץ והן קרבות אל סופן ביחד עמה.
ויום אחד כך לפתע, קמלה הנורית וחייה כמעט ונגוזו. ונפלו הנקודות מעליה כמו היו נפרדות. והרוח הקלה נושבת בהן, נושאת את גופן רחוק מאותן הפנים שנותרו אדומות וקרחות כמו עומדות להרקיב.
ונורית כבר כמעט ואיננה, נותרה היא כרמש קמל בשדה. והן עוד שחורות וקטנות נישאות עלי רוח.
וכל כך בודדה הנורית בלי אותן הנקודות. וכל כך מתביישות הנקודות בלי אותה הנורית.
ויכול שבחורף הבא עוד ישובו השתיים לפרוח ביחד, או אולי יחדלו לעולם, כל אחת לבדה.
וכמו שאלת הנורית והכתם הזה שדבק לה, וכל הנקודות שהסתירו קטיפה של נורית אדומה,
הן מהו הטעם לבן האדם, בגוף ללא נשמה.
על ההבדל בין התיאוריה למעשה
תיאורטית הוא מת.
מעשית הוא עדיין חי.
אבל זה נכון רק לרגע הזה, כיוון שהכול כבר כמעט ונגמר. הכול למעט נשימותיו האחרונות. הן ועוד כמה הרהורים שילוו אותו לנצח.
ובזמן שהוא שוכב על העשב הרך, פניו אל השמש ובמוח הקטן שלו מתרוצצות אלפי מחשבות חסרות חשיבות אסטרטגית, הוא הולך ומאבד ממעט החמצן שעוד נותר בו. כך שכעת כל שעוד נותר לו לעשות זה רק להצטער.
ואם הסוף הדרמטי שלו לא היה עצוב כל כך, כנראה שגם הוא כבר היה צוחק על כל המצב המחורבן הזה שהביא על עצמו. ובטח במקרה שכזה הוא היה מתבדח בהומור המקאברי והמעצבן שטיפח, על הדרך שבה הפרצוף המנומש והאדום שלו נשרף כרגע בשמש הלוהטת או שהיה מזכיר בתיאור מדויק את הכלבים שבעוד דקות ילקקו את כל העור שיתקלף מעל פניו המתות ומיד אחר כך יקרעו כל פיסת בשר מגופו. וייתכן שאף יהיה מספר בקול רם על אותן מחשבות טיפשיות שעוברות לו בראש בדיוק אז, שנייה לפני שפגש את סוף החיים, או על שגיאות הכתיב שנזכר ששכח לתקן במכתב שהשאיר לכולכם.
אבל מבחינת חי בן-דויד כלום פה כבר לא יהיה מצחיק. לא כרגע ולא אף פעם יותר.
במיוחד כי אף אחד לא סיפר לו שבשניות האלו שבין הזמן שהוא כבר בלע את הכדורים ועד הרגע שאתה יכול רק למצמץ בעיניך ולקוות שהכול ייגמר, כל הפרופורציות שהיו לך, אבל כולן, משתנות. כי בדיוק באותם רגעים ספורים כשכל חייך עוברים לך כסרט רע מול העיניים, אתה קולט שהחיים המצ'וקמקים שלך בסך הכול היו די סבבה ושסתם נתקעת על העכשיו הדפוק הזה במקום לראות את העתיד שיבוא.
ופתאום הוא הבין שלמרות שמבחינה מעשית הראש שלו כבר אוטוטו מת. תיאורטית, הלב הכואב הזה שלו לא ימות לעולם.
אבל המחשבות האלו רק עצבנו את חי בן-דויד עוד יותר וגרמו לו להזיז את עיניו בחוסר מנוחה מתסכל. וזה כאב לו, אפילו יותר מהכאב שחש כשעוד היו לו חיים.
ולראשונה מזה זמן רב, חי בן-דויד הבין שלמעשה החיים שלו היו קצרים מדי וגם אם תיאורטית סיגל באמת הייתה הנערה הכי מדהימה בעולם, הרי שעכשיו מעשית כבר לא יהיה לו סיכוי אתה או עם אף אחת אחרת, אפילו לא עם דנה הקטנה, זו שנתנה לכולם בחינם.
אז פתאום החיים שהיו לו נראים כל כך טוב לעומת הכלום שאליו הוא נכנס. ולפתע הוא מוכן להישבע שאם מישהו או מישהי רק יצילו אותו מהמוות הזה הוא יעשה את הכול כדי לשכנע אחרים שזה לא נכון ובטח לא כדאי.
אבל זה כבר לא יקרה. לא באופן מעשי וגם לא בתיאוריה. ואם חי כבר מת, אז עבור משפחת בן-דויד התיאוריה והמעשה הן היינו-הך.
מורן –
רק אלוהים יודע
52 סיפורים קצרים ומקסימים, כתובים ברמה גבוהה ובשפה עשירה ושנונה.
הסיפורים שונים ומיוחדים כל אחד בדרכו , ומלאים ברגש . ממליצה.
שרה רחמיאל –
רק אלוהים יודע
“רק אלוהים יודע”/איי.וי אולוקיטה
זה התחיל ב”עשרה חוקים פשוטים”, המשיך ב”להרוג את אלוהים” וגלש ל”רעה”.
ועכשיו הספר הרביעי שהוא בעצם אוסף של 52 סיפורים קצרים מאד.
עם סגנון כתיבה ייחודי, סיפורים העוסקים באדם וסביבתו, חיות ואלוהים.
רק אלוהים יודע מה עובר שם בראשו של איי.וי.
רק אלוהים יודע מאין באים הרעיונות שלו.
בדף הסופר שלו בפייסבוק שמח מאד.
אנחנו זורקים לו מילים והוא רוקח לנו סיפורים.
ואיזה כייף שהוא אסף את המובחרים שבסיפוריו והגיש לנו אותם כרוכים בספר.
אומנם דיגיטלי אבל תענוג של ממש.
כעת אפשר לגשת ולקרוא, הסיפורים הנפלאים נמצאים בהישג-יד.
יש לאיי.וי את היכולת לשזור סיפור בשפה עשירה ומיוחדת רק לו, עם דימויים עשירים ומיוחדים, מורכבים ובעלי מסר.
אלו סיפורים ממש קצרים שכרוכים באהבה של אדם למילה הכתובה.
יש בהם רגשות של אושר וכאב, חוכמה, גיבורים לא צפויים, נושאים לא צפויים ומרתקים, עלילה מורכבת והכל מתחבר לפאזל אחד של סיפור לא פשוט עם ערך מוסף, ותובנות חיים.
וכמובן שאלוהים מופיע בחלקם כשחקן אורח.
רק אלוהים יודע ומושך בחוטים, משפיע על מהלך הסיפור.
איי.וי הוא כאלוהים שמושך בסיפורים כבובות מריונטה,שולט בגיבורי הסיפור הקצר ומכתיב את הסוף שתמיד מפתיע ומשאיר את הקורא בפה פעור.
מרגיש קצת כמו בחיים שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים הוא זה שמנווט את הדרך, את מהלך יומנו וחיינו כך איי.וי שולט בגיבורי הסיפור, בעלילה שמתחילה בגיל ובששון ומסתיימת בהפתעה גמורה ממש לא כמו שצפינו.
מי שמורגל לדרך כתיבתו כבר יודע למה לצפות.
את הסיפורים של איי.וי למרות היותם קצרים צריך לקרוא עם מידת ריכוז גבוהה, להתעמק בכל מילה, לשים לב לכל אות ופסיק כי סגנון כתיבתו שנון ומתחכם, ישיר ובועט.
בכל סיפור יש מסר נוקב על החברה, האדם והחיים שלנו.
לרוב הסיפורים כבר התוודעתי בדף הסופר שלו בפייסבוק והפעם בקריאה שניה ושלישית מצאתי בכל אחד מהם עוד פן ותובנה חדשה.
וזה מה שיפה בסיפורים, כל קריאה נוספת מעניקה מימד של חוויה חדשה.
“אני באמת חושב שיש לפחות עוד אדם אחד בעולם הזה שמאמין באותן אמונות כמוני. בעיקר בסודות שלו, בדברים שרק אלוהים יודע, כמו למשל, אם יש באמת אלוהים.”
זהו ציטוט מסיפור שנושא את שמו של אסופת הסיפורים- “רק אלוהים יודע.” סיפור שמתחיל במחשבות על אם יש או אין אלוהים ומסתיים ב”יש דברים שרק אלוהים יודע.”
בסיפור “זה לא הגיל זה התרגיל” ילדה בת 6 פונה לאמה ושואלת “ציפורים לא פוחדות? ממה הן צריכות לפחד? אני עונה לה בשאלה משלי….שייגמר להן הכח. שככה פתאום הן יתעייפו ויפלו היא עונה….” הילדה מקשה עוד ואומרת לאמה: “וגם את כמו ציפור לא פוחדת אף פעם? ומה אענה לה כעת? שהרי הציפור תתנחם בכנפיים, ואני? מה הספקתי בכל שנות חיי? אפילו אינני יודעת לעוף.” שאלה תמימה של ילדה בת 6 גורמת לאמה להרהר במשמעות המעוף, בתחושת חופש מיוחל.
עוד סיפור מקסים הוא הסיפור “אהבה בתשע שניות” . היה לי הכבוד לזכות בסיפור שאיי.וי כתב במיוחד עבורי וזה ריגש ושימח אותי מאד. “היא ישבה לה שם על קצה המדף, צפופה ומקובצת עם בנות מינה, מחכה לאביר על הסוס הלבן שיגיע להצטופף על ידה….”
ואסיים בציטוט מסיפור שנקרא “סיפור מסגרת” שבין שורותיו אפשר לרדת לעומק הסיפורים כולם, סיפור זה מתמצת את הרוח שבמילותיו של איי.וי, מתמצת את הסיפורים כולם כסיפורי מסגרת שאם נעמיק להתבונן היטב בין המילים והשורות נמצא את המסר עבורנו, נרד לעומק דעתו של איי.וי בכתיבת הסיפור. “תקראי, זה הסיפור האחרון.
אין פה סיפור. גם לא דף. יש כאן רק מסגרת מרובעת של עמוד נייר A4 והבפנים שלו חסר היא אומרת….האם זו מסגרת של תמונה? שואל הבן המתוק שלי…אתם לא רואים את הסיפור? יש פה פאנץ’? אתם מבינים את המסר?….”
בעזרת הדוגמאות שהבאתי לעיל מקווה שהבנתם ונכנסתם לאווירת הסיפורים ולראש המיוחד של איי.וי.
כל סיפור הוא פנינה בפני עצמה, כל סיפור פותח בפנינו תובנה חדשה ומעמיקה על מי ומה אנחנו ומה תפקידו של אלוהים במחזה כי
הרי רק אלוהים יודע איך כל זה יסתיים.
מומלץ מאד.
קריאה מהנה!!
גדעון –
רק אלוהים יודע
המון סיפורים קצרים, לחלקם התחברתי ולחלקם פחות, אבל הסה”כ בהחלט מעניין ונחמד ומספק חווית קריאה מהנה
דן –
רק אלוהים יודע
אלו לא בדיוק סיפורים, יותר קטעים, חלקם עם פואנטה, יש קו מקשר בין ה”סיפורים”, אלוהים, ובסה”כ הקובץ הזה מעניק חווית קריאה מספקת
סיגלית –
רק אלוהים יודע
מקבץ של סיפורים קצרים עם תובנות על החיים כתוב בשפה גבוהה נחמד מאוד
סיגלית –
רק אלוהים יודע
קובץ של סיפורים עם תובנות לחיים כתוב בשפה גבוהה ומסקרת ממליצה בחום
yaelhar –
רק אלוהים יודע
הוא מוגדר כ”סיפורים קצרים” וכמי שאוהבת את הז’אנר הורדתי אותו למכשיר. לא הזיקו לו גם השם המסקרן, שם הסופר החידתי והמחיר הנוח מאד בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי. החלטתי לנסות משהו ישראלי ולראות איך עומדת הדעה הקדומה שלי במבחן הזמן.
אז זה לא סיפורים קצרים. הייתי מגדירה את זה “קטעים קצרצרים עם פואנטה”. אולוקיטה לוכד רגע, רעיון, חזון ומספר לנו עליהם. חלקם מעניינים, חלקם חמודים, חלקם טיוטות.
מה שבולט בקטעים האלה הוא הרגש – לכיוון הרגשנות. זה לא שהסופר לוחץ לנו על בלוטת הדמעות – נראה שהוא מתוחכם לזה – אבל הוא מצייר דימויים מוכרים – לב, אהבה, טוב ורע, הורוּת – ומצפה שהקורא יעשה עבורו את העבודה. יפה.
מה עוד? אלוהים נוכח בכל הקטעים. כדמות ששוללים אותה, כמושא לאימרות, כהפוך על הפוך. חשבתי – מהשם ומהנוכחות הלא מקובלת בקטעים – שהסופר (חושב שהוא) אינו מאמין באלוהים. מצד שני הטירחה הגדולה שהוא טורח לשלול ולהגיב מחשידה את האתאיזם המוצהר.
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=983509