רק זה היה חסר לי

נורית, המורה לתולדות האומנות, נכנסה לסדנה בהתרגשות כדי למדוד את השמלה שעיצבנו עבורה, כמרחפת פנימה ברגליה הארוכות ובגופה הדקיק. היא ניגשה לפינת החדר, שם עמדה בובת הדיגום שעליה שמלה שהמתינה למדידה הראשונה. היא הביטה בחזון שלה, וההתרגשות ניבטה מעיניה השחורות.

"בואי אל מאחורי הפרגוד, נמדוד את השמלה," אמרתי בעודי מורידה את השמלה מהבובה בעזרתה של אירית, שותפתי לעשייה.

היא יצאה מאחורי הפרגוד לכיוון המראה. משהו בה נראה לי שביר לפתע. עמדתי מאחוריה, נרגשת למראה המצודד המשתקף במראה. השמלה הייתה עשויה מבד תחרה בצבע שנהב, ארוכה מאחור וקצרה מלפנים, על גבה השתפל כובע מתחרה שנתפר כחלק מהשמלה. מתחת לתחרה בצבצה שמלת הקומבינזון מסאטן שנתפרה כבטנה, והדגישה את קימורי גופה. החגורה שקשרתי לה, הבליטה את מותניה הצרות.

פניה, שניבטו אליי מהמראה, קרנו מאושר. היא הזכירה לי נסיכה מצרית בגזרתה הארוכה, שהדגישה השמלה ובכובע התחרה שהשתפל מאחורי גבה. ההכרה כי השמלה המיוחדת הזאת היא יצירה שלי ושל אירית, גרמה לי להתרגשות של סיפוק שהדחיקה את הילדה הקטנה וחסרת הביטחון שבתוכי.

נורית הסתובבה אליי מחייכת. עיניה הנוצצות אמרו לי את כל מה שרציתי לשמוע. היא עמדה מלטפת את ירכיה בתנועה רכה, מרוצה. היא הסתובבה שוב אל המראה. "זה יצא בדיוק כפי שתיארתי לעצמי," אמרה ספק לעצמה, ספק לנו.

"הסתובבי ותני להן לסמן תיקונים," אמרה המורה סופיה. בכל זאת, לא בכל יום מתחתנת מורה בבית הספר ומאפשרת לנו להיות שותפות לתהליך. סימנתי תיקונים בשמלה, חושבת על לימודי התיכון שעליי עוד לסיים, על הצבא, ועל המעצבת שאולי אהיה בעוד כמה שנים.

לא היה קל לשכנע את אבי לרשום אותי לתיכון לאמנויות. הוא לקח אותי לסיור באולפנה לבנות בבני ברק, כשהוא מנסה להסביר לי מדוע כדאי לי ללמוד שם. הייתי נערה ביישנית וחסרת ביטחון שעד היום נכנעה למרותו של אביה, אך ידעתי שבמקרה הזה, אצטרך למצוא את התעוזה ולעמוד על שלי.

מאחורי שער ברזל כבד שכן בניין אפור של ארבע קומות, נכנסתי אליו מהוססת. מנהלת האולפנה ניגשה אלינו, לבושה בשמלה ארוכה, שחורה וארוכת שרוולים, מכופתרת עד צווארה, ושערה היה אסוף בפקעת צמודה לראשה. היא ניגשה אלינו בחיוך קטן שלא הצליח לרכך את פניה חמורות הסבר, וסימנה לנו ללכת אחריה, מובילה אותנו דרך חצר מלוכלכת ריקה אל משרדה, תוך כדי שהיא מסבירה על האולפנה. היא נדה בראשה לעבר קבוצת נערות שעמדה בצד, לבושות גם הן שמלות ארוכות שרוולים או חצאיות ארוכות, רגליהן עטופות גרביים עבים ואטומים. הרמתי מבטי אל הבניין שנראה לי מאיים בקדרותו, קודר כל כך שלרגע גם השמיים נראו לי אפורים. בעודי הולכת אחריהם, לפני שנכנסתי לתוך הבניין, סובבתי מבטי לעבר הנערות, מחפשת ולו רמז לשמחה, לחיוך. הן סובבו ראשן אליי כאילו חשו במבטי. נראה היה כי ככל שהתקדמתי לעבר הכניסה, נצמדו הנערות זו לזו יותר ויותר, כאילו חשו צורך בקרבה מול הזרה שהופיעה במגרש הביתי שלהן. החצר הריקה והעגמומיות שהרגשתי, העלו בי את תמונת חצר חטיבת הביניים שבה למדתי, את בני הנוער הרצים וצוחקים בהפסקות ואת האושר שנראה כה מובן מאליו.

"את באה?" העיר אותי אבי מהרהוריי, מסמן לי לבוא אחריו.

נכנסנו למשרדה של המנהלת. על הקיר מאחור עמדה תלויה תמונה של רב שלא הכרתי, ובצד החדר ניצבה שידת תיוק גבוהה ששימשה הרהיט היחיד בחדר, למעט שולחן המנהלת והכיסאות שעליהם ישבנו. חיבקתי את עצמי, חשה זיעה קרה ורעד בשיפולי גבי, בעוד היא המשיכה בדבריה, מספרת על שגרת היום במקום.

"ומה עם תעודת בגרות?" שאלתי. "לומדים אנגלית ומתמטיקה לבגרות?"

היא נתנה בי מבט חד, התעלמה משאלתי והמשיכה בדבריה, פונה לאבי. הבטתי בפניה חמורות הסבר. מילותיה נשמעו לי כמו הד עמום, וראשי הפליג במחשבות — מה אומר לאבי?

כשיצאנו מחדרה נראה המסדרון ארוך יותר משהיה כשנכנסנו. עברנו אותו בשתיקה ויצאנו מהבניין. ניסיתי להתחיל בשיחה, אך המלים לא יצאו מפי. לבי הלם בחוזקה, והרגשתי כיצד הולך ומתפתח כאב בראשי. נשכתי את שפתיי בכוח וחשבתי על העומד לבוא.

"אומנם אתה שומר מסורת, אבא, אך זה לא אומר שאני צריכה להיות דתייה," עניתי כששאל לדעתי בעודנו מתרחקים מהמקום. "אני רוצה לעשות בגרות. אני רוצה להתלבש כמו שאני אוהבת ולא כמו הבנות שכאן. ועד כמה שאתה לא אוהב שאני אומרת את זה, אתה יודע שהכפייה הדתית בארץ מעצבנת אותי, וזו עוד סיבה מדוע אני לא רוצה ללמוד כאן. אני יודעת שאתה מאוכזב ואני מצטערת, אבא, אבל זה לא יקרה."

באוטובוס בחזרה הביתה התיישבנו זה מול זה. ראשי עדיין כאב, והנסיעה באוטובוס רק החריפה את הכאב. ריח הבושם של האישה שישבה מולי עלה באפי והתערבב בריח עשן האוטובוס. אבי השעין את ראשו על החלון, מביט מהורהר בנקודה מרוחקת. הבטתי בשתיקה במראהו השפוף. ידעתי כי הוא מעכל את דבריי, מאוכזב. חשבתי על כך שלמרות קשיחותו בנוגע לשעות החזרה הביתה מבילוי, הוא תמיד ידע לעמוד לצדי במריבות מול אמי. ידע להקשיב, לחבק, ללטף, היה הצד שידע להפגין חום ואהבה. רציתי לעודד אותו ולא יכולתי. ידעתי שזה המקום שבו אני לא רוצה להיות מרצה יותר, המקום שבו אני חייבת לעמוד על שלי ולהציב את הגבול. המקום שהיינו בו עכשיו סימל עבורי את חוסר ההתפתחות, את הסגירות והתקיעות ואת כל מה שאני לא רוצה להיות בו.

"אני רוצה ללמוד בבית הספר לאומנויות," הכרזתי כשקמנו לרדת בתחנה. הוא הביט בי ולא אמר דבר.

כבר בילדותי אהבתי לשחק בשמלות. הייתי מפשיטה את הבובה היחידה שהייתה לי ומלבישה אותה מחדש בשמלות שהייתי גוזרת ומדביקה מבגדים ישנים.

כשנכנסנו הביתה הביטה אמי בפניו בשאלה. אבי שתק ונכנס למטבח להכין כוס תה. היא הלכה אחריו. כשראה שהיא עדיין ממתינה לתשובה, אמר, "היא לא רוצה ללמוד שם. היא רוצה בית ספר לאומנויות."

היא הביטה בי לשנייה והסתובבה אליו. "כמה פעמים היא אמרה לך שהיא לא מבינה איך אנחנו לא נוסעים בשבת או מדליקים אש אבל מדליקים טלוויזיה." כשהוא לא השיב היא המשיכה, "זה הרצון שלך ולא שלה."

"היא הסכימה לבוא לראות," הוא ענה בלאות כאילו מנסה למצוא משהו להיאחז בו כדי שהחלום לא יברח.

"היא פשוט מכבדת אותך."

הקשבתי לדו־שיח שהתפתח ביניהם, מופתעת שאמי עומדת לצדי. אף שנראה היה שהם כבר אינם מרגישים בנוכחותי, הסתובבתי בשקט ונכנסתי לחדרי.

התיישבתי על מיטתי, נשענת על הקיר שמאחוריי, לקחתי את בלוק הציור ואת עט הפחם מהשידה וציירתי דמויות, מתנתקת מהאווירה ונרגעת אט־אט.

לאחר יומיים של שתיקה רועמת מצדו של אבי, ניגשתי אליו, מנסה לאמוד את מצב רוחו. ביקשתי כי יצטרף אליי לרישום בבית הספר, וכשהנהן בהסכמה, ידעתי כי השלים עם החלטתי.

התיישבנו מול המנהל שנראה חביב, הוא הביט בתעודה שהגשתי לו בסבר פנים רציני.

"יש לך ציונים טובים," הרים את פניו אליי לאחר שסיים לבחון את התעודה. הבטתי באבי, מחפשת במבטו גאווה למשמע דברי המנהל, מזהה את החיוך בעיניו. המנהל המשיך ודיבר על השנה שהחסרתי בבית הספר ועל כך שהכיתה התקדמה בחומר בהיעדרי.

הנועם שהשרה בדיבורו חיזק בי את הידיעה כי זהו המקום שבו אני רוצה ללמוד. "אני יכולה להשלים את החומר?" ספק שאלתי, ספק קבעתי.

הוא סובב את כיסאו לכיוון החלון והרהר. המתנו בדריכות, לא מעיזים להפר את הדממה.

"יש לי רעיון," אמר והסתובב לעברי, "אני מוכן להשקיע בך כי הציונים שלך גבוהים, אך גם את תצטרכי להשקיע מזמנך בתקופת החופש הגדול. אצמיד לך מורה לחודש ימים, והיא תשלים לך את החסר."

קמתי ללחוץ את ידו, מחייכת חיוך גדול.

"נכון שאתה גאה בי?" שאלתי את אבי, מניחה את ידי על כתפו כשיצאנו ממשרד המנהל. "מאוד," השיב בחיוך ואני חיבקתיו בשתיקה.