רשימת השופט

1

השיחה הגיעה דרך הטלפון הקווי במשרד, מערכת שהייתה בת עשרים לפחות והצליחה להביס כל התקדמות טכנולוגית שהגיעה אחריה. ענתה לה פקידת קבלה מקועקעת בשם פליסיטי, בחורה חדשה שתיעלם לפני שתפענח לגמרי את אמנות המענה הטלפוני. כולם עוזבים, כך נראה, במיוחד העזרה הפקידותית. המחזור היה מגוחך. המורל היה נמוך. נציבות תלונות הציבור ספגה קיצוץ תקציבי זו השנה הרביעית ברציפות, בגלל התערבות של בית מחוקקים שכמעט לא ידע על קיומה.

פליסיטי הצליחה לנתב את השיחה אל שולחנה המבולגן של לייסי סטולץ. ״יש לך שיחה בשלוחה שלוש,״ הודיעה הפקידה.

״מי זה?״ שאלה לייסי.

"היא לא מוכנה לומר."

היה לה שלל של אפשרויות תגובה. אלא שבאותו רגע לייסי הייתה משועממת, והיא לא רצתה לבזבז את האנרגיה הרגשית הדרושה כדי לנזוף בצעירה ולהעמיד אותה במקומה. השגרה והנהלים התפוררו לאיטם. המשמעת המשרדית הלכה והתפוגגה בשעה שנציבות תלונות הציבור שקעה בכאוס נטול הנהגה.

כעובדת ותיקה, הכי ותיקה, היה לה חשוב לשמש דוגמה. ״תודה,״ אמרה לייסי, ולחצה על המתג המהבהב. ״לייסי סטולץ.״

״צהריים טובים, גברת סטולץ. יש לך דקה?״

האישה נשמעה משכילה, ללא שמץ של מבטא, באמצע שנות הארבעים לחייה, פלוס מינוס שלוש שנים. לייסי תמיד שיחקה במשחק הניחושים הזה. ״עם מי יש לי העונג?״

״כרגע את יכולה לקרוא לי מארג׳י, אבל יש לי עוד שמות.״

לייסי כמעט צחקה, זה שעשע אותה. ״נו, לפחות את אומרת את זה בגלוי. בדרך כלל לוקח לי קצת זמן לחלץ שמות, גם אם הם בדויים.״

שיחות בעילום שם היו דבר שבשגרה. אנשים שהעלו טענות כלפי שופטים נהגו תמיד בזהירות רבה, והיססו להתייצב מול המערכת. כמעט כולם חששו מנקמה מצידם של בעלי השררה.

מארג׳י אמרה, ״אשמח לדבר איתך בארבע עיניים.״

״את מוזמנת למשרד שלי, יש שם פרטיות.״

״לא, לא,״ סיננה האישה, שנשמעה מבועתת מעצם המחשבה. ״זה לא ילך. את מכירה את בניין סיילֶר, זה שליד המשרד שלך?״

״בוודאי,״ אמרה לייסי, ובתוך כך קמה והביטה מחלון משרדה בבניין סיילֶר, אחד מכמה בנייני ממשל משמימים למראה במרכז טָלָהאסי.

מארג׳י המשיכה, ״בקומת הקרקע יש בית קפה. אפשר אולי להיפגש שם?״

״אני מניחה שכן. מתי?״

״עכשיו. אני כבר בלאטֶה השני שלי.״

״אז תאטי קצת. תני לי כמה דקות. תוכלי לזהות אותי?״

״כן. יש תמונה שלך באתר. אני יושבת מאחור, מצד שמאל.״

במשרדה של לייסי אכן הייתה פרטיות. המשרד שמשמאלה היה שומם לאחר שפונה מיושבו, עמית לשעבר שהתקבל לעבודה בסוכנות גדולה יותר. המשרד מצידו האחר של המסדרון הוסב למחסן מאולתר. היא ניגשה אל פֶליסיטי, ועצרה בדרך במשרדו של דארֶן טרוֹפּ, שעבד איתם שנתיים וכבר החל לחפש לעצמו משרה אחרת.

״אתה עסוק?״ שאלה, כי היה נדמה שהיא מפריעה לו באמצע מה שזה לא יהיה.

״לא ממש.״ גם אם כן, זה לא היה משנה דבר. כשלייסי הייתה זקוקה לו, דארֶן עמד לרשותה.

״אני צריכה טובה. אני יוצאת לרגע לבניין סיילֶר, להיפגש עם אלמונית שהודתה בפניי שהיא משתמשת בשם בדוי.״

״אוי, אני אוהב את סיפורי המסתורין האלה. זה עדיף בהרבה על התלונה שאני קורא נגד שופט שהעיר הערות זימה כלפי עדה.״

״עד כמה זימתית הייתה הזימה הזאת?״

״ציורית למדי.״

״יש תמונות, סרטונים?״

״עדיין לא.״

״תעדכן אותי אם תקבל חומרים מצולמים. ואם לא אכפת לך, אתה יכול להגיע עוד חמש־עשרה דקות כדי לצלם תמונה?״

״ברור. אין בעיה. אין לך מושג מי זאת?״

״שום מושג.״

לייסי יצאה החוצה, לקחה את הזמן ועשתה סיבוב סביב הבניין, התענגה לכמה רגעים על האוויר הקריר ואז פנתה אל הלובי של בניין סיילֶר. השעה הייתה כמעט 16:00, ומעט מאוד לקוחות שתו קפה בשעה מאוחרת כל כך. מארג׳י ישבה ליד שולחן קטן בירכתי החלל, מצד שמאל. היא נופפה קצרות, כאילו חששה שמישהו עלול להבחין בה ולא רצתה להיתפס. לייסי חייכה וניגשה אליה.

אפרו־אמריקאית, באמצע שנות הארבעים לחייה, מקצועית, משכילה ונאה בחליפת מכנסיים ובנעלי עקב, ובאופן כללי לבושה יפה יותר מלייסי. במשרדי הנציבות כבר לא הקפידו על קוד לבוש. הבוס הזקן דרש ז׳קטים ועניבות ותיעב מכנסי ג׳ינס, אבל האיש פרש לפני שנתיים ורוב החוקים נעלמו איתו.

לייסי חלפה על פני הדלפק, שם עמדה הבריסטה בחוסר מעש כששני מרפקיה ניצבים על משטח הפורמייקה וידיה מערסלות טלפון ורוד שהיה כנראה מרתק מאין כמותו. היא לא נשאה את מבטה, אפילו לא חשבה לברך לשלום את הלקוחה החדשה, ולייסי החליטה שממילא עדיף לה לוותר על זריקת קפאין נוספת.

מארג׳י לא קמה, אבל הושיטה לה יד ואמרה, ״נעים מאוד. תרצי להזמין קפה?״

לייסי חייכה, לחצה את ידה של האישה והתיישבה מולה ליד השולחן הרבוע. ״לא, תודה. אמרת שקוראים לך מארג׳י, נכון?״

״לפחות בינתיים.״

״אוקיי, אז נראה לי שהתחלנו ברגל שמאל. למה לך להשתמש בשם בדוי?״

״כי ייקח לי שעות לספר את הסיפור, ואני בכלל לא בטוחה שתרצי לשמוע אותו.״

״אז למה לך לטרוח?״

״בבקשה, גברת סטולץ.״

״לייסי.״

״בבקשה, לייסי. אין לך מושג איזו טראומה רגשית עברתי עד שהגעתי לנקודה הזאת בחיי. אני שבר כלי, אוקיי?״

היא נראתה בסדר גמור, אם כי מעט מתוחה. אולי בגלל הלאטֶה השני. עיניה התרוצצו שמאלה וימינה. הן היו יפות, ותחומות במסגרת גדולה וסגולה. נראה שעדשות המשקפיים לא היו ממש נחוצות. הן היו חלק מהלוּק, מעין תחפושת מעודנת.

לייסי אמרה, ״אני לא יודעת איך להתחיל. אז למה שלא תתחילי את, ואולי נתקדם לאן שהוא?״

״קראתי עלייך.״ האישה תחבה יד לתוך תיק הגב שלה ושלפה בזריזות תיקייה. ״פרשת הקזינו האינדיאני, לא מזמן. תפסת שופטת שלקחה כסף מהצד, ובזכותך היא יושבת בכלא. עיתונאי אחד תיאר את הפרשה כשערוריית השוחד הגדולה ביותר שידעה אי־פעם כל ערכאה שיפוטית בארצות הברית.״ התיקייה שבידה הייתה בעובי חמישה סנטימטרים, ולפחות ממבט ראשון היא נראתה מסודרת להפליא.

גם השימוש במילים ״ערכאה שיפוטית״ לא נעלם מאוזניה של לייסי. זה נשמע מקצועי מדי לאדם מן השורה.

״כן, זו הייתה פרשה רצינית,״ הודתה לייסי בצניעות מעושה.

מארג׳י חייכה ואמרה, ״רצינית? חיסלת ארגון פשע, חשפת את השופטת ושלחת לכלא שורה של אנשים. אגב, כולם עדיין שם, ככל שידוע לי.״

״נכון, אבל זה לא היה מופע יחיד. גם האף־בי־איי היה מעורב בתיק הזה. זו הייתה פרשה מורכבת מאוד, וכמה אנשים נהרגו.״

״כולל עמיתך, מר הוּגוֹ האץ׳.״

״כן, כולל הוּגוֹ. אני סקרנית. בשביל מה כל המחקר הזה עליי?״

מארג׳י שילבה את ידיה והניחה אותן על התיקייה, שנותרה סגורה. אצבעותיה רעדו קלות. היא הציצה בכניסה לבית הקפה ואז הביטה שוב סביבה, אף שאיש לא נכנס או יצא, ולמעשה גם לא זז ממקומו, גם לא הבריסטה שנראתה אבודה אי־שם בעננים. היא לגמה מהקפה שלה דרך קשית. אם זה אכן היה הלאטֶה השני שלה, היא בקושי שתתה ממנו. היא השתמשה במילה ״טראומה״. הודתה שהיא ״שבר כלי״. לייסי הבינה שהאישה מפוחדת.

מארג׳י מיהרה לומר, ״אה, לא, זה לא ממש מחקר. סתם כמה דברים שהורדתי מהאינטרנט. הכול נמצא שם, את יודעת.״

לייסי חייכה והשתדלה לשמור על סבלנות. ״אני לא בטוחה שאנחנו מתקדמות לאיזה מקום.״

״התפקיד שלך הוא לחקור שופטים שמעלו בתפקידם, נכון?״

״נכון מאוד.״

״ואת עובדת בזה כבר הרבה זמן?״

״סליחה, אבל למה זה רלוונטי?״

״בבקשה ממך.״

״שתים־עשרה שנה.״ עצם הפרחת המספר באוויר היה מעין הודאה בתבוסה. זה נשמע ארוך כל כך.

״איך מתחיל הטיפול בתיק חדש?״ שאלה מארג׳י, ונעה במקומה באי־נוחות.

לייסי נשמה נשימה עמוקה והזכירה לעצמה להיות סבלנית. רוב האנשים שביקשו להגיש תלונה והגיעו עד לשלב הזה היו נסערים מאוד. היא חייכה ואמרה, ״בדרך כלל, אדם שרוצה להגיש תלונה נגד שופט יוצר איתנו קשר ומבקש להיפגש. אם אנחנו מגלים שיש ממש בטענות, אותו אדם מגיש תלונה רשמית, ואנחנו מקפידים לשמור אותה בסוד במשך ארבעים וחמישה יום, תוך כדי בדיקת הנושא. קוראים לזה הערכה. בתשעה מכל עשרה מקרים, הבדיקה מסתכמת בזה והתיק נסגר. אם אנחנו מגלים שהשופט אכן מעל בתפקידו, אנחנו מיידעים אותו ומעניקים לו שלושים יום להגיב. ברוב המקרים, השופט שוכר עורך דין בשלב הזה. אנחנו ממשיכים לחקור, מקיימים שימועים, מזמנים עדים וכל מה שצריך.״

תוך כדי נאום, היא הבחינה בדארן שנכנס לבית הקפה בגפו, הפריע לבריסטה כשהזמין קפה נטול קפאין, המתין למשקה תוך התעלמות משתי הנשים, ואז ניגש איתו אל שולחן מרוחק, פתח את המחשב הנייד ושקע במה שנראה כמו עבודה רצינית. בלי לחשוף ולו רמז קל למעשיו, הוא כיוון את מצלמת המחשב הנייד אל גבה של לייסי ואל פניה של מארג׳י, מיקד את העדשה והחל לצלם. הוא צילם כמה סרטונים קצרים ולאחר מכן גם כמה תצלומי סטילס.

אם מארג׳י הבחינה בו, היא לא הראתה סימן לכך.

היא הקשיבה בדריכות לדבריה של לייסי, ואז שאלה, ״באיזו תדירות מודח שופט מתפקידו?״

שוב, למה זה רלוונטי? ״לא בתדירות גבוהה מאוד, למרבה המזל. יש לנו סמכות שיפוט על אלף שופטים ויותר, ורובם המכריע אנשי מקצוע ישרים וחרוצים. רוב התלונות שאנחנו חוקרים פשוט לא רציניות מספיק. במרבית המקרים, מדובר בעותרים ממורמרים שלא קיבלו את מה שקיוו לקבל. הרבה מקרי גירושים. הרבה עורכי דין זועמים כי הפסידו במשפט. אנחנו די עמוסים, אבל רוב הסכסוכים נפתרים בקלות.״

כשתיארה את זה כך, העבודה נשמעה משעממת, ואחרי תריסר שנים זו בהחלט הייתה ההרגשה.

אבל מארג׳י האזינה ברוב קשב, וקצות אצבעותיה תופפו על התיקייה. היא נשמה נשימה עמוקה ושאלה, ״וזה שמגיש את התלונה, הוא חייב להזדהות בשמו האמיתי?״

לייסי חשבה על זה לרגע ואז אמרה, ״בסופו של דבר, כן. די נדיר שהמתלונן נשאר אלמוני.״

״למה, בעצם?״

״כי המתלונן בדרך כלל מכיר היטב את העובדות ונדרש להעיד נגד השופט. קשה לחשוף שופט, אם האנשים שעשה להם עוול מפחדים להתייצב מולו. את מפחדת?״

נדמה היה שעצם השימוש במילה הפחיד את האישה. ״אפשר לומר שכן,״ היא הודתה.

לייסי קימטה את מצחה ונראתה משועממת. ״תקשיבי, בואי ניגש לעניין. מהי חומרת העברות שאת רוצה להתלונן עליהן?״

מארג׳י עצמה את עיניה והצליחה למלמל, ״רצח.״

ואז מיהרה לפקוח אותן ולהביט סביבה כדי לוודא שאיש לא שמע אותה. אלא שאיש לא היה קרוב מספיק לשמוע אותה, חוץ מלייסי, שקלטה את הנאמר באותה ספקנות קשוחה שפיתחה אחרי שנים כה רבות בתפקיד. היא שבה והזכירה לעצמה להתאזר בסבלנות. היא הישירה מבט אל עיניה של מארג׳י וגילתה שהן לחות.

לייסי רכנה לעברה ושאלה ברוך, ״את רומזת שאחד מהשופטים המכהנים שלנו ביצע רצח?״

מארג׳י נשכה את שפתה וטלטלה את ראשה. ״אני לא רומזת, אני יודעת שכן.״

״אפשר לשאול מנין לך לדעת?״

״אבא שלי היה אחד הקורבנות שלו.״

לייסי ניסתה להפנים את מה ששמעה, וכעת גם היא הביטה סביבה. ״קורבנות? כלומר יותר מאחד?״

״כן. אני חושבת שאבא שלי היה הקורבן השני שלו. אני לא בטוחה כמה היו בסך הכול, אבל אני משוכנעת שהוא אשם.״

״מעניין.״

״בלשון המעטה. בכמה תלונות נגד שופטים שרצחו אנשים טיפלת?״

״האמת, אפס.״

״בדיוק. בכל תולדות ארצות הברית, כמה שופטים מכהנים הורשעו ברצח?״

״לא שמעתי אפילו על מקרה אחד.״

״בדיוק. אפס. אז אל תתייחסי לזה סתם בתור סיפור ׳מעניין׳.״

״לא התכוונתי להעליב אותך.״

מולן, דארן סיים את עסקיו החשובים ופנה ללכת לדרכו. אף אחת מהנשים לא התייחסה אליו.

מארג׳י אמרה, ״לא נעלבתי. אבל אני לא מתכוונת להמשיך לדבר בבית הקפה הזה. יש לי הרבה מידע שהייתי רוצה לחלוק איתך ולא עם אף אחד אחר, אבל לא כאן.״

לייסי נתקלה לאורך השנים בלא מעט טיפוסים הזויים ומטורללים, שהגיעו עם קופסאות או שקיות מלאות בהוכחות חותכות לשחיתות בלתי נתפסת מצידו של איזה חלאה שישב על כס השופט. כמעט בכל המקרים, כבר אחרי כמה דקות של אינטראקציה פנים אל פנים הגיעה לייסי להכרעה והחלה לגבש לעצמה תוכנית לסגירת התיק. במשך השנים היא למדה לקרוא פרצופים, אף שאצל רבים מהמתלוננים הדפוקים ביותר, הערכה זריזה שכזו לא הייתה אתגר רציני במיוחד.

אבל מארג׳י, או איך שלא קוראים לה, לא הייתה דפוקה וגם לא מטורללת או הזויה. היא עלתה על משהו, והיא נראתה מבוהלת. לייסי אמרה, ״בסדר. לאן נמשיך עכשיו?״

״מה אמור לקרות עכשיו?״

״תקשיבי, את זאת שיצרת איתי קשר. את רוצה לדבר או לא? אני לא משחקת משחקים, ואין לי זמן לחלץ מידע ממך או מכל אדם אחר שרוצה להתלונן על שופט. אני מבזבזת מספיק זמן בניסיון לשדל אנשים שמתקשרים אליי מיוזמתם כדי שיתחילו לדבר איתי. אני מגיעה למבוי סתום לפחות פעם אחת בחודש. אז את רוצה לדבר או לא?״

מארג׳י שוב דמעה וכעת ניגבה את לחייה. לייסי בחנה אותה בחמלה, ככל האפשר, אבל הייתה גם מוכנה ומזומנה לקום מהשולחן, להפנות אליה את גבה ולא לחזור שוב.

מצד שני, סקרנה אותה האפשרות שאכן היה פה רצח. שגרת היום יום של עבודת הנציבות כללה האזנה לתלונות מטופשות וחסרות ערך של אנשים אומללים עם בעיות קטנוניות, שלא היה להם מה להפסיד. רצח שביצע שופט מכהן נשמע סנסציוני מכדי להאמין.

מארג׳י אמרה לבסוף, ״שכרתי חדר במלון רמאדה באיסט גֵיינס. אנחנו יכולות להיפגש שם בסוף יום העבודה. אבל רק אם תבואי לבד.״

לייסי הנהנה, כאילו ציפתה לזה. ״בתנאי שיתקיימו כמה אמצעי זהירות. על פי כללי המנהל התקין, אסור לי לקיים פגישה ראשונית עם מתלונן מחוץ למשרד או לבדי. אצטרך להגיע עם חוקר נוסף, אחד מעמיתיי לעבודה.״

״כמו מר טרוֹפּ, למשל?״ שאלה מארג׳י והחוותה בראשה אל הכיסא הריק של דארֶן.

לייסי הסתובבה לאיטה, כאילו ביקשה לראות על מה היא מדברת, לכל הרוחות, ובתוך כך ניסתה נואשות לחשוב על תגובה.

מארג׳י המשיכה, ״הכול נמצא באתר שלכם, אוקיי? הפרצופים המחייכים של כל הצוות.״ מתיק המסמכים שלה שלפה האישה תמונת דיוקן צבעונית בגודל 20X25 והחליקה אותה לעברה של לייסי. "בבקשה, את מוזמנת להשתמש בתמונה הכי עדכנית שלי, וללא ספק הרבה יותר טובה מאלה שמר טרופּ גנב לפני כמה רגעים."

״על מה את מדברת?״

״אני בטוחה שהוא כבר הספיק לסרוק את התמונה שלי באמצעות התוכנה שלכם לזיהוי פנים, אבל לא מצא כלום. אני לא נמצאת בשום מאגר נתונים.״

״על מה את מדברת?״ מארג׳י קלעה בול, כמובן, אלא שלייסי הייתה נרעשת מכדי להודות באמת.

״נראה לי שאת יודעת. את חייבת לבוא לבד, או שלעולם לא תראי אותי שוב. את החוקרת המנוסה ביותר במשרד שלכם, וכרגע הבוסית שלכם היא מינוי זמני בלבד. אז יש לי הרגשה שתוכלי לעשות מה שבא לך.״

״הלוואי שזה היה כל כך קל.״

״בואי נאמר שהזמנתי אותך לדרינק אחרי העבודה, זה הכול. ניפגש בבר של המלון, ואם ילך לנו טוב נוכל להמשיך את השיחה הפרטית אצלי בחדר.״

״אני לא יכולה לעלות אלייך לחדר. זה נוגד את הנהלים שלנו. אם תוגש תלונה ונצטרך להיפגש בארבע עיניים, אז אוכל לעשות את זה. אבל מישהו חייב לדעת היכן אני נמצאת, לפחות בשלב הראשון.״

״בסדר גמור. באיזו שעה?״

״מה דעתך על שש?״

״אני אשב מאחור, בפינה הימנית, וכמוך, גם אני אגיע לבד. בלי האזנות, בלי הקלטות, בלי מצלמות נסתרות, בלי עמיתים שמתיימרים לשתות קפה תוך כדי צילום. ותמסרי דרישת שלום לדארן. מי יודע, אולי יום אחד יהיה לי העונג לפגוש גם אותו. עשינו עסק?״

״עשינו עסק.״

״אוקיי. את יכולה ללכת.״

לייסי הקיפה שוב את הבניין בדרכה חזרה אל משרדה, ונאלצה להודות בינה לבינה שמעולם לא קיבלה בעיטה אדירה שכזו בישבן, ועוד בפגישה ראשונה.

היא הניחה את התצלום הצבעוני על שולחנו של דארן ואמרה, ״כל הכבוד. נתפסת בגדול. היא מכירה בעל פה את השמות, הדרגות והמספרים האישיים שלנו. היא נתנה לי את התצלום הזה, ואמרה שהוא הרבה יותר מוצלח מאלה שצילמת במחשב הנייד.״

דארן הרים את התצלום ואמר, ״טוב, היא צודקת.״

״יש לך מושג מי היא?״

״לא. סרקתי את התמונה שלה באמצעות התוכנה שלנו, ולא מצאתי כלום. אבל כמו שאת יודעת, זה לא אומר הרבה.״

״זה אומר לפחות שהיא לא נעצרה בפלורידה בשש השנים האחרונות. אתה יכול לבדוק במאגר של האף־בי־איי?״

״קשה לי להאמין. צריך לתת להם סיבה מוצדקת, ומכיוון שאני לא יודע כלום אין לי מה לתת להם. אני יכול לשאול את המובן מאליו?״

״בבקשה.״

״נציבות תלונות הציבור היא סוכנות חקירות, נכון?״

״על הנייר.״

״אז למה אנחנו מפרסמים את התמונה ואת הביוגרפיה שלנו באתר המטופש ההוא?״

״תשאל את הבוסית.״

״אין לנו בוסית. יש לנו בירוקרטית מקצועית שתיעלם מהשטח עוד לפני שנספיק להתגעגע אליה.״

״סביר להניח. שמע, דארן, ניהלנו כבר את השיחה הזאת לפחות עשר פעמים. אנחנו לא רוצים שהפרצופים היפים שלנו יופיעו בשום עמוד של נציבות תלונות הציבור. בגלל זה לא עדכנתי את התמונה שלי כבר חמש שנים. אני עדיין נראית שם בת שלושים וארבע.״

״הייתי נותן לך בקושי שלושים ואחת, אבל אני משוחד.״

״תודה.״

״נו, טוב, לא נגרם שום נזק. זה לא שאנחנו רודפים אחרי רוצחים וסוחרי סמים.״

״נכון.״

״אז על מה התלונה שלה, מי שזו לא תהיה?״

״אני עדיין לא יודעת. תודה על הגיבוי.״

״לא שזה עזר הרבה.״