שאדו

פרק 1

חטיפה קרולינה

מי מאיתנו לא חולם על חיים של נסיכה?

אני לא צריכה לחלום, אני חיה את זה. אבא שלי אפילו קורא לי "הנסיכה הקטנה שלי", אף על פי שאני כבר לא קטנה. לפני חודש מלאו לי עשרים והיום אני מתחתנת.

אני לא מתחתנת עם נסיך, כמובן, אבל אבא דאג למצוא לי את החתן הכי טוב בעולם. הוא יפה, עשיר, חכם וגברי מאוד. כשראיתי אותו לראשונה הוא חייך אליי וקרץ לי, ואיבדתי לרגע את יכולת הדיבור. גומות החן שעל לחייו מצאו חן בעיניי מאוד, כמו גם סנטרו בעל החזות העוצמתית ועיניו הכחולות כמו השמיים האביביים. צבע העיניים שלי הוא אפור, אני לא אוהבת אותו, אבל אימא תמיד אומרת שאני מושלמת.

מעולם לא ביליתי עם בני גילי וגם לא יצאתי עם גברים, כך שאין לי למה להשוות, אך בדקות הראשונות, החתן המיועד לא הפסיק להביט בי והרגשתי שמצאתי חן בעיניו. אולי זו אהבה ממבט ראשון, כפי שדמיינתי כל חיי.

ההיכרות התקיימה ביום הולדתי, ולמחרת אימי ואני התחלנו להתכונן לחתונה בלתי נשכחת. המחשבה על ליל הכלולות מביכה אותי, אבל אני שמחה שסופסוף אעזוב את בית אבי, שבמשך עשרים שנה הפך למבצר ולכלא שלי. אוכל לטייל עם בעלי ברחבי העולם ואהיה חופשייה. עכשיו הגיע הזמן להפוך את החלום למציאות. אבא יעשה את הכול כדי שאהיה מאושרת, וכך גם בעלי לעתיד.

מרוב התרגשות אני בקושי מצליחה לישון בלילה. אימא מעירה אותי, ולפני שאני מספיקה אפילו לאכול, מגיעות בחורות צעירות כדי לעזור לי להתארגן לחתונה. הן מתעסקות בשערי ובציפורניי ואפילו מורחות על עורי משחות שונות. אחת מהן שולפת תיק איפור גדול כמו מזוודה.

"איזה סגנון את מעדיפה? מודגש? טבעי? מלכותי?" אני נבוכה. במשך עשרים שנה ביליתי בבית או בווילה שלנו שמחוץ לעיר. לא חשבתי שאיפור יכול להיות מגוון כל כך, וגם לא היה לי צורך לדעת זאת. אסרו עליי לגזור את השיער הארוך שלי, להתאפר ולהשקיע במראה שלי. מבחינת הוריי אני מושלמת כפי שאני.

"מודגש," אני בוחרת בהיסוס, אבל מייד חוששת שהוריי לא יהיו מרוצים. "לא, עדיף טבעי..."

"להוסיף ברק?" היא קורצת לי. אני מהנהנת בהיסוס. אם זה לא ימצא חן בעיניי, יהיה לי מספיק זמן להסיר את הכול ולאפר את עצמי לבד, אבל היא מאפרת אותי מצוין ואני נראית כמו נסיכה זוהרת אמיתית.

"קרולינה, תזדרזי, נשארה רק שעה עד תהלוכת החתונה!" אימא פורצת פנימה.

הבחורות אוספות את כל מה שהביאו לתיקים שלהן ועוזבות במהירות את החדר שלי שבמגדל – הכלא הפרטי שלי. אבא הרחיב את הבית ובנה שלוש קומות נוספות, שבהן היה חלל המגורים והחדרים שלי. האגף הנפרד שנבנה בשבילי נראה כמו מגדל מבודד למתבונן מבחוץ. כל מה שהיה חסר בשביל שזה יהיה סיפור אגדה אמיתי, הוא דרקון רשע מתחת לחלונות ונסיך שיציל אותי.

אני מסתכלת במראה ולא מזהה את עצמי בשמלת הכלה האלגנטית הרקומה בקריסטלים נוצצים. אני נראית שונה לחלוטין. אימא מתרחקת מעט בבכי, כולם רצים סביבי וצועקים, ורק לי נאמר לשבת בצד ולא להפריע להם.

"הלימוזינה הגיעה!" אימא מציצה מהחלון. "מישה, למה רק רכב אחד הגיע? ולמה עכשיו?" היא מודאגת.

"את מוכנה?" אבא צועק מהקומה העליונה, "אל תדאגי, כל הרכבים יגיעו. בינתיים תושיבי את קַרוֹ. היא תצטרך מכונית שלמה עבור השמלה הזו שלה." אני לא מספיקה לומר מילה ואימא שלי כבר דוחפת אותי אל עבר היציאה מהבית.

"שמעת מה אבא אמר?" אני מרימה את השמלה משני הצדדים, וצועדת עם אימא בזהירות לעבר המכונית המעוטרת בסרטים ובפרחים יפים.

"הם יעופו בדרך, וזה ייראה נורא," אימי אומרת ברוגז.

"אני אוהבת את זה," אני מחייכת אליה. אני לא רוצה לקלקל את מצב הרוח שלי.

"תחזיקי את שובל השמלה, אקרא לבנות הדודה שלך, הן יעזרו לך להיכנס למכונית." אימא הולכת ואני מרגישה אבודה לרגע. למזלי, הנהג בא לעזרתי. הוא לבוש במדים שחורים ובכובע שמסתיר את מצחו, ומסייע לי להיכנס אל המכונית. אני מודה לו אחרי שאני מתיישבת ומיישרת את שמלתי היפה. הוא סוגר את הדלת שלי, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגישה תחושה מבשרת רעות.

הנהג מתיישב מאחורי ההגה.

"אנחנו צריכים לחכות למשפחה שלי ולשאר הרכבים. אתה יכול לפתוח את הדלתות, בבקשה? מחניק כאן מאוד." לפתע, אני שומעת את צליל הנעילה האוטומטית. אני שולחת את היד אל הידית ומנסה לפתוח את הדלת, אך היא נעולה. הנהג מתניע את הרכב ומתרחק מהבית במהירות. אני מסתכלת סביב בדאגה, אך עדיין מנסה להרגיע את עצמי. אולי התוכניות שוב השתנו ופשוט שכחו להודיע לי? השומר מנופף לעברי כשאנחנו מגיעים לשער הסגור, הוא פותח אותו ואנחנו יוצאים משטח האחוזה שלנו בלי שום בעיה. הנהג מגביר את המהירות וכשהמכונית נוטה הצידה בפנייה, אני מחליקה על המושבים ומסתבכת בחצאית השמלה.

"מה קורה כאן?" קשה לי להסתיר את הבהלה שאוחזת בי.

"יסבירו לך את הכול בקרוב. שבי בשקט." הטון שלו גס ותקיף. הכול קורה מהר מדי והנסיעה מסחררת אותי. פתאום הרכב עוצר, הנהג יוצא ממנו, פותח את הדלת שלי ומושך אותי מהרכב. אני רואה ארבעה רכבים מקושטים בפרחים, נטושים על הכביש הצדדי. כמה גברים מפחידים למראה ממהרים אלינו. חלקם דוחפים אותי למכונית אפורה קטנה יותר, והשאר מתיישבים במכונית שחורה נוספת, שגם לה אין שום קשר לשיירת המכוניות המקושטות. אני לא מספיקה לומר מילה ואנחנו כבר עוזבים את המקום. אני מבולבלת, מבוהלת והמומה. חטפו אותי?

אני צוחקת בהיסטריה. אבא פחד כל כך שאנשים רעים יכולים לחטוף את הנסיכה שלו, ולכן הוא לא נתן לי לצאת מהבית במשך עשרים שנה! הוחזקתי תחת שמירה מתמדת. והנה, במרחק צעד בודד מהחתונה שלי, הפחד הגדול ביותר שלו התגשם.

החוטף שיושב לצידי סוטר לי וזה מפכח אותי. אני מפסיקה לצחוק ומשתתקת.

אבא ימצא אותי מהר מאוד.

אין לי ספק בכך.

שאדו

"הם מתקרבים." אני מהנהן ומושך את המסכה על פניי ואת הקפוצ'ון על ראשי. כך הפנים שלי תמיד נשארות בצללים.

"הכלה בדרך," אני אומר לרשם הנישואין, "אתה זוכר מה צריך לעשות?"

"כן."

אני נעמד במקום של החתן ופונה אל הדלתות הגבוהות של הכניסה לכנסייה. המקום לא חגיגי ומרשים כמו שראוי שיהיה בטקס כלולות, לכן בחרתי בכנסייה הזו, כדי ללעוג לתוכניותיה.

הנסיכה הקטנה רצתה חתונה וליל הכלולות?

היא תקבל את זה, אני חותם על כך.

הדלתות נפתחות והבחורים שלי דוחפים פנימה משהו שנראה כמו פרפר המרחף על ענן של שמלה לבנה ונוצצת. היא מייד קופאת ומסתכלת עליי, הזעזוע ניכר עליה היטב.

אני ממקד את מבטי עליה – בתו של האויב העיקרי שלי, וחש כאילו אגרוף בלתי נראה שוגר היישר לריאותיי.

יופייה של הכלה הזו, שאינה שלי, הוא בתולי ומדהים.

"תביאו אותה לכאן," אני מורה לבחורים.

הם מגחכים בלעג ומובילים את הפרפר לתוך הרשת שלי. הקרבה אליה מקשה עליי. בנסיבות אחרות לא הייתי פוגע ביצור יפה כל כך, אבל הגורל קבע אחרת, ואפגע בה הרבה זמן ובכוונה תחילה.

אני לוקח את ידה, ולמרות ההתנגדות הנואשת שלה, משלב את זרועה בזרועי.

"אנחנו מוכנים, תתחיל," אני מהנהן לרשם.

הוא מסיט את מבטו ממני אליה ובחזרה בהיסוס, אך נזכר במהירות רבה בסכום ששולם לו, ומתחיל לדקלם את המילים הקבועות. לבסוף, הוא מגיע לחלק המעניין ביותר של הטקס.

"האם את מסכימה לקחת את האיש הזה לבעל, להשתייך אליו, להיות כנועה ולציית לו, לכבד ולהעריץ..."

"לא! לא! חטפו אותי! תעזור לי!"

מושלם. היא משתלבת בתפקיד באופן מושלם, בלי ללמוד אותו. אני שולף אקדח בחינניות רבה, מסובב אותו על אצבעי ומצמיד אותו אל המצח שלה.

"התשובה הנכונה היא כן, נסיכה."

היא מסתכלת על רשם הנישואין ששכרתי לעבודה הזו, ומניעה את שפתיה ללא קול בתחינה, "עזור לי."

"רק אני יכול לעזור לך, אבל אין לי כוונה לעשות זאת, אלא אם את טובה בתחנונים על הברכיים," אני רומז, אבל היא לא מבינה לאן אני חותר.

"חבר'ה, קחו אותה לחדר התפילה," אני מצווה ומחביא את האקדח. "הכלה ואני נתייחד לזמן מה." נעשה חזרות על ציות, ואז נחזור. אני יודע שהרשם יחכה כמה זמן שיידרש.

הנשמה שלי צוהלת. הגיע הרגע שבו הנקמה שלי מתממשת. אביה יבכה דמעות מדממות כשהוא יקבל את בתו היקרה בחזרה. אני נכנס לחדר ורואה שהנסיכה דומעת.

"נגעתם בה?" אני מרים את הגבה בשאלה.

"לא, שאדו. אבל אם תיתן לנו הוראה כזו..."

באוויר נתלית שתיקה כבדה. אני עוקב במבטי אחרי הכלה, היא נראית מתוחה ולחוצה בין הבחורים שלי, ונראה שהיא לא מבינה את הלך העניינים.

"אז ככה, יש לך את האפשרות לבחור. להיות אשתי או..."

"לא!" היא שוב פורצת במחאה.

"או," אני ממשיך בשלווה, מאוכזב מכך שקולי מעומעם על־ידי המסכה. "שהבחורים שלי ימלאו את כל החורים שלך בזרע שלהם."

העיניים שלה נעשות ענקיות. מעולם לא ראיתי עיניים כה גדולות וברורות. איך יכולה להיות למפלצת הנתעבת הזו בת־מלאך? על מה ולמה מגיעה לו מתנה שכזו?

"בואו נראה אילו אוצרות את מסתירה מאיתנו," אני אומר בזעף מהמחשבה על אביה, אך לפתע מרגיש עוררות מינית. "חבר'ה, תרימו את החצאיות שלה."

"לא, לא צריך... בבקשה."

"אל תתנגדי. אחרת נכאיב לך," אני מזהיר אותה. אני נשטף בתאווה למראה תחרת התחתונים העדינה המכסה את הכוס המטריף שלה. שאזיין את המלאכית בכנסייה? או שאלוהים לא יסלח לי על הבדיחה הזאת?