שאלי שרופה באש

נשארתי במסקנה שאני מאמין עדותו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל

נולדתי בג' חשון תרפ"ה [31 באוקטובר 1924] בטרנסילבניה שהיתה אז חלק מהונגריה. גרנו בבית הקהילה בעיר גְרוֹסְוַורְדֵיין.3 אבי היה מנהל חשבונות בקהילה ואמי ניהלה בית תמחוי לעניים בחודשי החורף. היו לי אח ואחות; אני שרדתי לבדי מבני משפחתי. התרבות היתה הונגרית ודיברנו הונגרית. למדתי בחדר מגיל צעיר ובגיל שש או שבע הלכתי לבית ספר יהודי ליד החדר, לפני הצהריים, ארבע כיתות עממיות, וזו כל השכלתי הפורמלית.

לא הצטיינתי בגבורה גופנית. תמיד הייתי החלש. לכן ברחתי מכדורגל, כי ראיתי שאני לא מוצלח, והתנחמתי שבדברים אחרים שבהם אני כן שווה משהו. הבית שלנו היה ציוני, היו לי סבא ודודים בארץ ישראל, היינו מקבלים כל שבוע עיתונים מהארץ וזה עזר לנו להיות קשורים לעברית ולארץ. למדתי בישיבה ליטאית והייתי מהבולטים בה. ראש הישיבה שלי למד בישיבת מיר כמה שנים והביא את דרך הלימוד הליטאית החריפה. הוא לא התקבל כל כך באהדה בסביבה ועל כן הישיבה היתה קטנה, אבל משם עיקר תורתי.

זה שהיתה אנטישמיות - זה היה ידוע. זה שיהודים בורחים - גם את זה ידענו, שמענו שהרבה יהודים הגיעו לארץ ישראל. אבל כשהתחילה ההשמדה, הידיעות הגיעו אלינו אט-אט. אותי, למשל, תפס ברחוב בחור שהכיר בי שאני יהודי, דיבר אתי ביידיש ואמר: "תשמע, אני ברחתי מגליציה. תדע לך ששוחטים שם את היהודים, קהילות שלמות נשחטות. הן מושמדות. תעזור לי במה שאתה יכול".

היינו כמה חברים, גם כמה בחורות, ודיברנו מה לעשות - אולי לברוח וכו'. אני הייתי הפסימי ביותר בחבורה הזאת ואמרתי: "אין טעם לברוח, כי היטלר יבוא אחרינו". אחר כך רצו כמעט לקרוע אותי כדג. אמרתי: "בואו נתכונן למות על קידוש השם, נתכונן מבחינה נפשית. אני לא רואה שיש דרך להינצל. אנשים ברחו מפולניה והגיעו לכאן והגרמנים קרובים ועוד מעט הם מגיעים הנה".

התחושה [בחורף 1944] היתה קשה מאוד. יצאה הוראה מהרבנות לגלח את כל הזקָנים כדי לא להתבלט, אפילו הרבנים; אני זוכר שיום בהיר אחד הם באו בלי זקנים. לא להפגין נוכחות ולהסתתר כמה שאפשר. היו כבר הרבה אנשים שהתחילו לאסוף כסף בשביל הצלה. היתה תחושה שזה הסוף.

שמירת שבת במחנה עבודה

כאשר נכנסו הגרמנים בשנת 1944, הם באו במגע עם הקהילה ואמרו שהם רוצים שיהיה סדר ושנתחלק בדירות. בפועל הם הורו להיכנס לגטו; הדירה [המקורית] שלנו היתה בתחום הגטו. הגרמנים קבעו חוקים: בכל דירה כמה מטרים יש לכל אדם וכמה נפשות בכל חדר. הם דיברו בלשון אדיבה כביכול: הם רוצים שהכול יעבור בשקט, שאנשים לא יסבלו. עם זאת, הגיעו לנו גם ידיעות שכלפי ראשי הקהילה הם התנהגו בגסות בלתי רגילה, עם בעיטות ועם צעקות.

הייתי שם בסך הכול כמה ימים, יום-יומיים בגטו. הייתי בן קרוב ל-18, ואז נקראתי למחנה עבודה. כאשר נפרדתי מהורי, אבי אמר לי: "אני בטוח שתגיע לארץ ישראל". רציתי לתת להורי את התחושה שאנחנו עוד ניפגש. אני זוכר שאמי עליה השלום אמרה: "תיקח איתך כמה תמונות"; לא רציתי לקחת, לא רציתי לתת לה הרגשה שאני נפרד לנצח. אבל בלבי לא היה לי ספק שזה לנצח.

מחנה העבודה שלנו היה קרוב לעיר. עבדנו בצמוד לחזית בהכנת חפירות ובעבודות נוספות. המצב היה משונה מאוד: כל מטה המחנה היה בידי יהודים. הם שיחדו אותם [את ההונגרים], ומה שקרה, מה שלא ייאמן, הוא שאנשים שהיתה להם האפשרות לא יצאו לעבודה, קיבלו איזה סוג פטור של בריאות. הייתי כמעט ילד ואמרתי: "געוואלד, אתם משוגעים? אם יש לנו סיכוי להינצל זה אם נשמור על כושר עבודה. ואתם מוציאים גימלים ודברים כאלה!" היה שם איתי הרבי מקלויזנבורג,4 והוא אומר לי: גם ההוא לא יוצא לעבודה. בינתיים נודע לנו שלקחו את המשפחות, הוציאו אותן, לא ידעו לאן. אחרי כמה ימים באו שוטרים צבאיים שהחליפו את כל הנהגת המחנה ואז לא הסתכלו על גימלים. היה יום קשה מאוד. כל מי שהיה מסוגל לעבוד - השאירו. הפשיטו אותנו לגמרי, הוציאו את כל הכסף שהיה לנו. כל מי שלא היה מסוגל לעבוד, כל מי שהיה חולה - לקחו אותם לאושוויץ.

במחנה היו 300 גברים, רובם בעלי משפחות; אני הייתי בין הצעירים. כמה עשרות מאיתנו היו דתיים. היו לי תפילין כל הזמן ויכולנו להתפלל. עשו לנו לפעמים קשיים, לפעמים גם היו קצת מלקות, אבל בדרך כלל יכולנו להתפלל. בשבת עבדנו. הייתי צריך לקבל שבת. איך מקבלים שבת באמצע עבודה? הייתי מחזיק בכיס חולצה נקייה, ולפני שקיעת החמה החלפתי תוך כדי עבודה את החולצה ובזה קיבלתי את השבת.

קבוצת העבודה שלי הגיעה לגרוסוורדיין וראינו עיר מרוקנת. זמן-מה עבדנו בגטו במיון דברים. שמרו עלינו כמה חיילים. היה שם מפקד הונגרי במדים וכמה חיילים. היה לידו סגן מפקד יהודי שהיה קצין במילואים והיה עוד מפקד זוטר יהודי. אחד הדברים הקשים היה שלא ידעו מה קורה עם המשפחות, היו כל מיני שמועות איפה הן נמצאות. אף אחד לא העלה בדעתו שלקחו אותן לאושוויץ ופשוט השמידו אותן.

הגיעה השמועה שמי שמתנצר, אפילו התנצרות פורמלית, יחזירו את משפחתו. לנו היה סרט צהוב; אלה שהתנצרו, החליפו להם לסרט לבן. היה ציבור די גדול שהתפתה. באותו גדוד עבודה היינו כאמור בערך 300 אנשים, וביניהם אולי שליש התפתו לדבר הזה. הם אמרו שזה רק עניין פורמלי; אני לא יודע איך עשו את זה, אמרו שרק היו צריכים לחתום. אחד המפקדים היהודים עשה את זה. הכרנו את המשפחה ואחר כך הוא נכנס לדיכאון. הדיכאון היה כל כך קשה, שהאדם הזה פשוט השתנה. צבעו נשתנה. אני מייחס את זה למעשה [ההתנצרות].

אני הייתי בחור בן 18, הוא כבר היה קרוב ל-50. היה בינינו גם פער של מעמד - אני חייל פשוט והוא מפקד. תפסתי אותו ברגע אחד ואמרתי לו: "תרשה לי לומר לך משהו. אני רואה שאתה לא אותו בן אדם. אני רואה שמשהו עובר עליך. תרשה לי לומר לך פסוק. כתוב 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ'. כל זמן שאתה עם ה' אלוקיך - תהיה תמים [שלם]. אם אתה לא עם ה' אלוקיך, אז יהיו לך מלחמות פנימיות. אני לא מרחם עליך. אני רואה שיש לך מאבקים פנימיים אחרי שעשית מה שעשית וגרמת לכך שגם אחרים יעשו, אז אני חושב שמגיע לך שלא תהיה במנוחה". הוא פרץ בבכי והתחיל לקלל את כל הגויים.

היינו תחת משמר צבאי והיה זמן שעבדנו עבודות קשות. למשל: הייתי צריך להעלות שקי מלט כמה קומות. אני עם הכושר שלי חשבתי שאני כמעט מתמוטט. או שהיינו עובדים עבודה קשה בזבל. היתה משמעת חזקה, אבל לא הכו אותנו. אוכל קיבלנו, אבל היינו קבוצה שלמה של יהודים שומרי מצוות שאכלנו רק יבש, לא אכלנו דברים מבושלים.

היו צריכים לשלוח קבוצה של 15-20 חבר'ה לאיזה כפר לאיזו עבודה עם שני חיילים, אחד בעל דרגה והשני חייל פשוט. הייתי שם בין הצעירים אוכלי הכשר, עם איזה טבח יהודי שהיתה לו אישה נוצרייה שהיתה באה לבקר אותו, ואז היו לנו חיים טובים. את האוכל המבושל נתנו להונגרים, ואת מה שאפשר היה לבשל - תפוחי אדמה וירקות - בישלנו בעצמנו. לא עבדנו בשבת, כי הצלחנו לעשות את העבודה בתוך שישה ימים. לא ידעתי בזמן אמת, אבל אלה שהיה להם כסף דאגו [בשוחד] לכך שאת הדתיים ישלחו לאותה יחידה, וכך יכולנו גם לשמור שבת. עברו עלינו כמה שבועות טובים, כולל ראש השנה [תש"ה], היה לנו מניין והתפללנו.

להגיד תהלים או וידוי

יום לפני ערב יום כיפור הגיעה פקודה שצריכים לחזור למפקדה בעיר, כי כולם נסוגים. כשהיינו בגטו מצאנו ספר תורה קטן שהצלחנו להחביא, שהיה איתנו כל הזמן. שמרנו עליו, הקבוצה הזאת של 20 איש. יצאנו, אמרנו שאנחנו לוקחים איתנו את ספר התורה, נשאנו אותו על פי תור והרגשנו ממש התעלות. הלכנו יום ולילה, גשמים, קור.

כשהתקרבנו לעיר ראינו את כולם בורחים ממנה, כל האזרחים. היו שם 100 אלף תושבים. מסתכלים עלינו ואומרים: "אתם משוגעים? הולכים לכיוון העיר?" [ענינו:] "קיבלנו פקודה". אותו החייל האינטליגנטי [מפקד הכיתה] נעלם איכשהו, נשאר לנו אותו חייל טמבל. הגענו לתחנה המרכזית והוא הרים טלפון לשאול מה לעשות. שמענו כבר יריות בשטח, הבנו שהרוסים מתקרבים, אז החלטנו לברוח, לצאת משערי העיר. אני ברחתי עם עוד חבר, התחבאנו בכרמים, השכנים גילו אותנו, ואחרי כמה שעות מצאנו את עצמנו שוב בתוך העיר. החייל אמר: "אני לוקח אתכם ודבר ראשון יאסרו אתכם". ניסינו להגיד לו: "הרוסים מגיעים, לא כדאי לך". זה לא הזיז לו. זה היה ערב יום כיפור. הגענו שם לאיזה גשר ואז שמענו יריות חזקות ביותר. היה רושם כאילו שהרוסים נמצאים ברחוב השני [הסמוך], החייל ברח ואנחנו נשארנו לבד. כולנו הולכים, עיר ריקה לחלוטין.

מגיעים לבית הקהילה, לבית שאני גרתי שם [לפני המלחמה] ומתמקמים במרתף. היו לנו קצת לחם שאכלנו בערב יום כיפור. התפללנו ביום כיפור בחושך. היה לנו מחזור, אחד מאיתנו קרא בקול רם וכך התפללנו במניין. את כל התפיסה שלי על תפילה קיבלתי שם. ראיתי אנשים, אבות לילדים, שבני משפחותיהם נלקחו והם לא ידעו לאן. אמרתי לעצמי: "איך מתפללים?" לפני כן ידענו שיסוד התפילה הוא הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא. אמרתי: "איזו הכרת הטוב? אנשים יושבים כאן בלי הוריהם, בלי ילדיהם". אז הגעתי למסקנה, שאותה פרסמתי מאוחר יותר, שאי-אפשר לבנות את עבודת ה' רק על הכרת הטוב, אלא יש יותר מזה. "הֶן יִקְטְלֵנִי - לוֹ אֲיַיחֵל" (איוב י"ג, ט"ו): זו דרגה גבוהה יותר. התפיסה הזאת התחזקה אצלי מאז, גם אם אנשים צעירים לא יכולים לשמוע את זה ומתקוממים על כך.

במוצאי יום כיפור אכלנו מה שהיה לנו. ביום שלמחרת היינו רעבים. מתברר שהרוסים לא נכנסו; להפך. הם ברחו. לא שומעים כבר קולות ירייה, ואנחנו שומעים חיילים מסתובבים, שומעים את הצעדים שלהם, לא ידענו אם אלה הונגרים או לא הונגרים. עליתי לדירה שהיתה של הורי, יחד עם בן-דודי שהיה איתי בכל התקופה במחנה. מצאנו לחם מעופש בן כמה חודשים ושמחנו עליו כמוצאי שלל רב. זה הספיק [לגרום] לי, שבמשך שנים כשהתיישבתי לאכול וראיתי על השולחן פרוסת לחם - חשבתי כמה ימים אפשר לחיות ממנה.

בינתיים שמענו ששער הבית נפרץ וצועקים ליהודים לצאת. החיילים הגרמנים נכנסו לשם וחיפשו פרטיזנים. הם התחילו לצעוק: "כולם לצאת מהמרתף, אחרת אנחנו נפוצץ אתכם". אנחנו נשארנו למעלה. אחר כך אנחנו שומעים חבר'ה צועקים: "יהודה! תרד, לא יאונה לך שום דבר, תרד". חששנו שזו מלכודת. הבן-דוד שלי היה מאוד תקיף שלא לרדת. נכנסנו למזווה בבית [להסתתר]. אני אמרתי: "בוא נגיד וידוי". הוא אמר: "בוא נגיד תהלים". אני הייתי הפסימי והוא היה האופטימי. אנחנו שומעים שדופקים בדלת עם הרובים. לא פתחנו. הם שברו את הדלת, נכנסו לחדר אחד, לחדר שני, יצאו ולא נכנסו למזווה. כך ניצלנו בנס.

אחר כך החבר'ה באו וסיפרו לנו, שאחרי שהרוסים נסוגו, הגרמנים היו צריכים כוח עבודה. חיפשו את היהודים. תפסו את המפקד שלנו [ושאלו אותו]: איפה היהודים שלך? [הוא ענה:] הם התפזרו. המפקד הלך לכל משמר בעיר ואמר להם: "אם תראו יהודים ששייכים לגדוד שלנו - תעצרו אותם ותשמרו עליהם, כי אני צריך לאסוף אותם שוב כדי להקים כאן מחנה עבודה, גדוד עבודה". הראשונים [שנתפסו] קיבלו מכות; אנחנו הגענו למצב ששמחנו לחזור למפקד שלנו. ואז יצאנו עד שמחת תורה לעבוד יום-יום בחפירות בחזית. אני עוד אפילו הצלחתי להקים בליל סוכות סוכה על פי ההלכה ובירכנו על הסוכה, ואחר כך תפסו את הסוכה והרסו אותה.

נשארנו עד שמחת תורה. בשמחת תורה אמרו שהרוסים כבר ממש כאן ולא יוצאים לעבודה. נשארנו במחנה, קראנו בתורה ואז, לפני מוסף, נכנס המפקד של גדוד העבודה, הוא היה גוי, ואמר לנו ככה: "מרגע זה אתם משוחררים. עד עכשיו אני שמרתי עליכם. מעכשיו אתם תשמרו עלי". יצאתי החוצה וראיתי אלפי חיילים רוסים, בבלגן גדול - חלק במדים, חלק ללא מדים. צעקתי כל הזמן: "א ייד, אי ייד!" ["יהודי, יהודי!"] - חיפשתי חייל יהודי. עבר שם ביעף חייל יהודי, נדמה לי בעגלה, וצעק לי ביידיש: "א ייד, היה לנו מניין בראש השנה". זה היה יום השחרור.

רק אחרי המלחמה נודע לי שאבי נרצח ב-15 בפברואר 1945. הייתי בטוח שהוא נרצח ביום בו הגיע לאושוויץ. אחר כך התברר לי, כיוון שהוא היה בן 43, לקחו אותו לעבודה ושלחו אותו למחנה איום ונורא - מָאוּטְהָאוּזֶן.5 אחר כך התחלתי לברר מה קרה שם. אני מודה לקדוש ברוך הוא שאמי נרצחה בַּמקום ולא עברה את כל הייסורים האלה. אחי הצעיר, שהיה בן עשר, ודאי נרצח במקום [עם הגיעו לאושוויץ]. על אחותי שמעתי שהיא שרדה את השואה אבל אני יודע שהיא הגיעה לאושוויץ; היו שמועות שהיא הגיעה לשוודיה, ניסיתי לברר אבל לא מצאתי דבר.

אין לי דרך אחרת

האם העובדה שאתה אדם מאמין סייעה בהתמודדות שלך כניצול?

אחרי המלחמה היה לי קשר עם אבא קובנר עליו השלום.6 פעם ישבנו יחד ברב-שיח בטלוויזיה שעסק בנושא משמעות השואה. הוא שאל אותי: "האם היו לך בעיות עם האמונה?" עניתי לו: "לי יש בעיות? הבעיות שלך הן יותר חמורות. אני האמנתי בקדוש ברוך הוא, עכשיו אני לא מבין את הדרכים שלו. אתה האמנת בבן אדם, עכשיו אתה ממשיך להאמין בבן אדם אחרי מה שראית בשואה? באמת לשנינו יש בעיות".

האם היתה לך נקודת משבר אמונית?

אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמה, דיברתי בישיבה על השואה; לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. בכל ערב תשעה באב דיברתי בישיבה, והנושא הזה העסיק אותי.

האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?

להפך. כדברי רבי שלמה אבן גבירול: "אברח ממך אליך". אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקדוש ברוך הוא, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכול. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה, שכאשר יהודי הוא דתי, אזי כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקדוש ברוך הוא זה העוגן החזק.

האם הגעת, לאחר השואה, למסקנות נוספות בנוגע לעולמך הדתי?

אני לא יודע על מסקנות. מסקנות זו פרשה גדולה מאוד וקשה מאוד. אבל זה צריך להעסיק אותנו. השואה לא בתודעה, רוצים להשכיח. לאילו מסקנות צריכים להגיע? אני נשארתי במסקנה שאני מאמין, זו מסקנה אישית שלי. המסקנה שלי היא שאני ממשיך להאמין בקדוש ברוך הוא. אבל הנושא הזה מעסיק אותי. אני מתפלל ויש לי בעיות. אני חושב לפעמים איך התפללו את התפילות האלה באושוויץ. מדי פעם אני נזכר. ביום כיפור, בראש השנה, אני אומר "אתה בחרתנו" - וזה מעסיק אותי.

אחד הדברים שאני שואל את עצמי: איך אנשים התפללו? ראיתי אנשים שהתפללו אחרי המלחמה. ניצולים שבאו לעיר ולא מצאו את הילדים שלהם, את המשפחה שלהם. ראיתי איך הם התפללו ועל זה אני חושב כל הזמן, איך התפללו "נשמת כל חי תברך את שמך", איך התייחסו לזה. זה מעסיק אותי. אני לא אומר שיש לי תשובה, אבל זה צריך להעסיק את האדם הדתי החושב. אני חושב שמפחדים מהשאלות האלה. [אבל האם] משום שלדבר אין תשובה, לא מתמודדים איתו?

אתה חושב שהיום לשואה יש השלכות על העולם האמוני?

יש השלכות על כל החיים שלנו. כל מה שיש בארץ קשור לשואה, הכול מושפע מהשואה באופן בלתי מודע. זה משחק תפקיד גדול בחיים שלנו בארץ - כל פחד הקיום, ההישרדות.

מהו לדעתך המקום של השואה בעולם הדתי שלנו היום?

בשנים הראשונות, כשהגעתי לארץ, נתקלתי בביטויים של "לא צריכים לדבר על זה". כשנסעתי פעם באוטובוס, ישב לידי איזה צעיר מקיבוץ חילוני, פליט שואה, שהתחיל לספר על מה שקרה לו. היה שם איזה יהודי ירושלמי שאמר: "הם צריכים לשכוח, לא לחשוב על כל זה". אני לא יכולתי להאמין לזה. גם היום יש בריחה מהשואה ולא מתמודדים עם השואה, הן דתיים והן לא-דתיים.

לפעמים אני גם עומד מול תופעות משונות. מביאים דתי שאומר: "למה נהרגו כמה ילדים בתאונת דרכים? בגלל שלא שמרו שבת". אמרתי לו: "בסדר, אז יש לך הסבר לזה, אבל למה נהרגו מיליוני יהודים? לזה אין לך הסבר. אז למה אתה מנסה לתת הסבר דתי? אז תשתוק". זה מקפיץ אותי, אבל מה אני יכול לעשות? לא תמיד אני מעיר.

איך אתה מרגיש שזה בא לידי ביטוי?

עדיין חושבים שהעולם כמנהגו נוהג, בכל העיתונים. חושבים שאנחנו חיים בתקופה הזאת כמו לפני 60 שנה. לא מבינים שמשהו השתנה בעולם הזה. אנשים דתיים ממשיכים את הקו כשהיה לפני 60 שנה. סימן שקשה היום להתמודד עם השואה.

מה אתה חושב שהיה אמור להשתנות?

השואה היתה צריכה להעסיק גם את היהודים הדתיים, זו היתה צריכה להיות הבעיה המרכזית איתה מנסים להתמודד. יש היום יהדות בה לא מדברים על השואה, בורחים מהשואה. הם לא חיים את השואה, לא מפנימים את השואה. כל הציבור - מבחינה אמונית וגם מבחינה תרבותית. אדם תרבותי לא היה יכול להעלים עין, להתעלם מהשואה.

כל השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות, אני מדבר על השואה בכל הזדמנות, אבל אני לא שומע שיהודים אחרים מדברים. מה זה חשוב אם הייתי שם או לא? לא מדברים על השואה, זה לא מעסיק אותם. יש היום בעיות, אתה מסתכל מה קורה בעולם התרבותי, מנסים להסביר שאנחנו כמו הנאצים. זה גם מראה שהם לא מסתדרים עם השואה ומחפשים לנקות את מצפונם. אסור להגיד שישראל מתנהגת כמו הנאצים. לכל ההשוואה הזאת אין בסיס הגיוני כלשהו. מה שכואב זה שיש גם יהודים שמנסים להיות אוניברסאליים ומדברים גם הם בצורה כזאת.

האם אתה מאמין שלעם היהודי יש תפקיד נוסף בעקבות השואה?

אנחנו צריכים להעביר את השואה לתודעת האנושות. הדבר הזה צריך להעסיק אותנו כבני אדם. אפשר לעבור לסדר היום אחרי כל מה שהיה? אפשר להמשיך? קרה משהו. זה דורש מאדם מהפכה רגשית לתקופה מסוימת.

אתה חושב שיש לנו חובה מוסרית יותר מעמים אחרים בעקבות השואה?

אני חושב שזה דורש מאיתנו יותר מוסריות, יותר התייחסות לאחר.

כרב וכמחנך, איפה אתה רואה את ההשפעה של השואה על הדרך החינוכית שלך?

ראשית כול, לקחתי על עצמי להיות ראש ישיבה משום שידעתי שאני צריך למלא את מקומם של כל מיני חברים שלא ניצלו. זה נתן לי כוח לעשות משהו. העובדה הזאת, שאני בין הבודדים שנשארו, זה נתן לי כוח. אחרת לא הייתי מקבל על עצמי תפקיד כזה. אני לא בא מבית רבנים ומנהיגים. אשתי באה ממשפחת רבנים מפורסמת.7 אני בא ממשפחה פשוטה, מה פתאום קיבלתי על עצמי לבנות איזה מוסד גדול כזה?

אני גם קיבלתי על עצמי תפקידים ציבוריים לפני כמה שנים.8 בתנועת מימד הדגשתי הרבה את הצד המוסרי והייתי אחר כך גם באופוזיציה לחלק גדול מהציונים הדתיים. מה שנתן לי את הכוח זו העובדה הזאת - שאני צריך למלא את מקומם של אחרים שלא הגיעו לכך. כל מה שאמרתי זה מעט ממה שאני מרגיש, אבל אני לא מסוגל להגיד יותר. זהו זה.

העדות נערכה בידי עורך הספר מעדותו המצולמת של הרב עמיטל באתר ישיבת הר עציון

(https://www.youtube.com/watch?v-MUrLhCJHF88)

ומתמליל ריאיון עמו באתר יד ושם

(https://www.yadvashem.org/he/articles/interviews/amital.html).

השאלות הוצגו בידי בלהה שילה ויעל נובוגרוצקי בריאיון ליד ושם. ההערות הן של העורך.

3. השם הגרמני של אוֹראָדִיָה; בהונגרית: נָאגִ'וָוארָד. עיר בטרנסילבניה, כיום ברומניה, בסמוך לגבול עם הונגריה. בשנת 1941 התגוררו בה 21,337 יהודים שהיו 23% מכלל תושביה. בספטמבר 1940 הורתה גרמניה לרומניה להחזיר את העיר להונגריה. שלושה חודשים מאוחר יותר גויסו צעירים יהודים לצבא ההונגרי, אך זמן קצר לאחר מכן הועברו לפלוגות העבודה המיוחדות שהורכבו מיהודים ורבבות נספו בהן. גרמניה כבשה את הונגריה במרס 1944, כדי למנוע ממנה לעבור לצדן של בעלות הברית. ב-3 במאי הוקם בעיר גטו; בין 20 במאי ל-3 ביוני גורשו רוב יושביו לאושוויץ.

4. הרב יקותיאל יהודה הלברשטם (1905-1994), אשר איבד בשואה את רעייתו ואחד-עשר ילדיו. עלה ארצה והקים בנתניה את קריית צאנז ואת בית החולים לניאדו.

5. רשת מחנות ריכוז באוסטריה עילית; מחנה-האם הוקם ליד מחצבת גרניט נטושה, 120 ק"מ ממערב לווינה, בו נכלאו אסירים מדיניים החל ממאי 1938. האסירים היהודים הראשונים הגיעו ב-1941 מצ'כיה ומהולנד; רובם נרצחו סמוך להגיעם למחנה. רוב האסירים היהודים הגיעו ב-1944. בסך הכול עברו במחנה 199,400 נפש, מתוכם נספו 119 אלף איש - 38,100 מהם יהודים.

תנאי החיים במחנה היו קשים במיוחד והביאו לכך שלמעלה ממחצית אסיריו נספו - ברעב, במחלות ובעבודת פרך, בעיקר בבניית מנהרות תת-קרקעיות למפעלי חימוש. בעבודה זו הועסקו גם רוב היהודים שהגיעו למָאוּטְהָאוּזֶן: 6,000 איש מהונגריה שעברו במאי-יוני 1944 את הסלקציה באושוויץ, 4,600 יהודים ממחנה פלשוב לאחר מכן, ואלפי יהודים שפונו מאושוויץ בינואר 1945. היחס אליהם היה אכזרי במיוחד, ורובם שרדו במחנה לא יותר מחודשיים-שלושה. במרס-אפריל 1945 הגיעו למָאוּטְהָאוּזֶן אלפי יהודים מהונגריה שנשלחו לעבודות ביצורים בגבול אוסטריה-הונגריה, ולפחות 3,000 מהם נספו.

6. אבא קובנר (1918-1987) היה משורר, סופר ואמן. ממפקדי המחתרת בגטו וילנה והפרטיזנים שיצאו ממנו, ממארגני הבריחה מאירופה לאחר השואה, קצין תרבות בפלמ"ח, עד מרכזי במשפט אייכמן וממקימי בית התפוצות.

7. אביה של הרבנית מרים עמיטל היה הרב צבי יהודה מלצר, רב הערים פרדס חנה ורחובות, ממקימי מדרשיית נועם, ייסד את ישיבות קלצק והדרום ועמד בראשן. סבה היה הרב איסר זלמן מלצר - רבהּ של סלוצק (בלארוס), ראש ישיבת עץ חיים בירושלים ויושב ראש מועצת גדולי התורה.

8. הרב עמיטל היה ממקימי תנועת מימד ושר ללא תיק בין נובמבר 1995 ליוני 1996.