שבורה 1: שבורה

פרק 1

אינני יודעת כמה זמן הייתי פה — ארבעה חודשים, אולי חמישה. כאשר אין ברשותך אמצעים לעקוב אחר הזמן, הוא חולף בצורות מוזרות להפליא. תחילה עקבתי אחר הזמן על בסיס הארוחות שקיבלתי, אבל לאחר זמן מה התדירות שלהן פחתה ואומדנן הפך אמין פחות. אני יודעת בוודאות ששהיתי פה במשך עונה שלמה. המלתחה של הגברים השתנתה מחולצות עם שרוולים ארוכים לחולצות קצרות.

בית הכלא שלי הוא חדר קטן עם מיטה חלודה שחורקת בכל פעם שאני משנה תנוחה. בפינה אחת של החדר ניצב שולחן עץ קטן ולידו שרפרף קטן, ובפינה השנייה ניצבים אסלה וכיור המסתתרים מאחורי וילון מרופט. בלי חלונות, בלי טלוויזיה, בלי שום דבר לקרוא פרט לעותק ישן של Wiseguy, מאת ניקולס פילג'י. בעבר לא הייתי חובבת גדולה של רומני מתח, אבל עכשיו אני יכולה לדקלם בעל פה כל מילה ומילה.

אני שומעת את הצליל המוכר של המפתח המסתובב במנעול, ובטני צונחת בקרבי. אני מושכת את הסוודר המרופט שלי, ומהדקת אותו קמעה סביב בטני — כאילו שבמחווה טמונה ההגנה שלי מפניהם.

אני שומעת את המגפיים שלו על גבי רצפת העץ, ועורפי מתכסה באגלי זיעה. לכל הרוחות, זה הוא. עורי מצטמרר בעת שאני מבחינה באצבעותיו דמויות הנקניקיות המחזיקות מגש אוכל לנגד עיניי. בטנו השעירה מזדקרת מתחת לחולצתו ומכסה את החלק העליון של מכנסי הג'ינס שלו. ברגע שהוא מבחין בי, הוא מבזיק לעברי חיוך עקום.

"הולה, צ'יקה. מה שלומך היום?" קולו מחוספס והמבטא שלו כבד, אבל אני מבינה כל מילה הבוקעת מפיו. וגם די בשפת הגוף שלו כדי להבין את המסר. "שאלתי אותך שאלה," הוא נובח עליי.

"בסדר," אני אומרת מבעד לגוש בגרוני.

הוא עומד ומחזיק את המגש מעל גובה עיניי. בסופו של דבר אני נושאת את מבטי לפגוש בעיניו, והוא מחייך בשביעות רצון, מראה לי את מידת הנאתו מהכוח שביכולתו להפעיל עליי. היו לי מספיק מפגשים עם האיש הזה כדי לדעת שהוא לא יסתלק בלי לרצות משהו בתמורה. למרבה המזל, עד כה מעולם לא היה מדובר במשהו מיני — רק ניסיונות נוספים לשחק לי בראש. זה לא אומר שהוא מעולם לא התייחס לכך ברמיזה. רעד חולף בגופי, ואצבעותיי הרועדות מושכות בשולי כותונת הכותנה שלגופי, היא מגיעה עד אמצע ירכיי. אני לא מעוניינת להכניס לו רעיונות לראש. מבטו מורכן אל רגליי, והוא מלקק את שפתיו.

"תתחנני," הוא מצווה, ומושך את המילה על לשונו.

פי נעשה יבש. הוא אוהב את החלק הזה. בשבילו אינני אלא חיה. הוא מכנה אותי הפֶּרָה שלו, כלבה בספרדית. מזגי הולך ומתלהט, שעה שאני מנסה לומר לעצמי להפסיק, אולם אינני מסוגלת. הגעתי לשלב שכבר ממש לא אכפת לי.

אני מבזיקה לעברו את החיוך המתקתק ביותר שביכולתי להעלות על שפתיי. "לך תזדיין." מאז שהגעתי לפה מעולם לא אמרתי יותר מכפי שהייתי חייבת, ולמותר לציין שהוא המום מבחירת המילים שלי. בדרך כלל אני עושה כמצווה עליי, תוך כדי שביני לבין עצמי אני מדמיינת את הדרכים הרבות מספור בהן הייתי רוצה לרצוח את האיש הזה. אני מנסה להתנהג יפה, מפני שלעולם אינני רוצה לחוות בשנית את הימים הראשונים שעברו עליי פה. הכאב הקשה מנשוא שחוויתי לאחר שהם היכו אותי עד זוב דם מפני שסירבתי לעשות את מבוקשם גרם לי להתפכח במהירות שיא.

שכרות האדרנלין הנוכחית שאני חשה, לעומת זאת, איננה מחזיקה מעמד זמן רב שעה שאני מתבוננת בעיניו המתכווצות ובלסתו המתהדקת. לפתע הוא משליך את המגש לעברו השני של החדר, הצלחות מתנפצות לעומת הקיר.

"לא מקבלת אוכל, אנגואה דה מיארדה!" הוא רושף בעודו פוסע לעברי. אני מכסה את אוזניי ומצמידה את ברכיי אל חזי. הגבר הזה גדול מספיק כדי שהוא יוכל להרים אותי ביד אחת ולהשליך אותי לעברו השני של החדר, וכך גורלי יהיה זהה לגורלה של הצלחת. הוא לופת חופן משיערותיי וגורר אותי. ברכיי מקפצות מעלה ומטה לאורך הרצפה, כאילו שהיית בובת סמרטוטים. אני בקושי מצליחה לרשום בתודעתי את תחושת הכאב — אני מודעת יותר לכך שהגבר הזה, המתנשא לגובה מטר שמונים ושניים סנטימטרים ושוקל מאה ושבעים קילוגרמים, ניצב מעליי, רותח מזעם. מדוע הייתי חייבת להתחכם? הקלף היחיד שיש ברשותי הוא שהם עוד לא רצחו אותי. אולי מחזיקים אותי כבת ערובה בניסיון לגבות דמי כופר. זה לא סוד שאבא שלי עשיר מאוד, וכולם מכירים את שמו — הוא מתמודד לכהונה שנייה בתור ראש העיר של ניו יורק.

אני מתאמצת להיתמך בידיי ולקום, אך המגף שלו ננעץ בגבי ומטיל אותי אל הרצפה בחוזקה. מצחי נחבט ברצפה ואוזניי מצלצלות. אני פולטת יבבה שעה שעיניי מתמקדות במשהו שנמצא ממש מחוץ להישג ידי. אני שומעת צליל שמעיד על כך שהוא מסיר את החגורה, ופעימות ליבי הולכות ומאיצות. לא, לא, לא! לא ייתכן שזה קורה. אם רק אצליח לזוז כמה מטרים ימינה... אני אוזרת את כל כוחותיי בניסיון לשעוט קדימה על הרצפה.

"לאן נדמה לך שאת הולכת?" קולו שלֵו — שלו להפליא. אצבעותיי נעטפות סביב חתיכה מהצלחת השבורה, ואני תוחבת את כף ידי תחת החזה שלי בניסיון להסתיר אותה. "בואי." הוא מתכופף, אוחז בכפות רגליי, הופך אותי וגורר אותי בחזרה אל המיטה. אני זועקת במחאה. בועטת ומתפתלת, אך אחיזתו איתנה. "את ממש לוחמנית, אה?" הוא מגחך.

הוא רוכן מעליי, ואני תופסת את ההזדמנות בשתי הידיים. אני שועטת קדימה ונועצת את פיסת הזכוכית בצווארו. עיניו נפערות בתדהמה, והוא נופל על צד גופו בקול חבטה אימתנית, תוך כדי שהוא פולט קללות ומנסה לחלץ את הזכוכית מגופו. אני מתרוממת במאמץ עילאי ומתקדמת לעבר הדלת הפתוחה.

אין לי מושג באיזה כיוון עליי להתקדם, אבל זה לא מזיז לי. בפעם הראשונה זה זמן רב — שנדמה כנצח — הצלחתי לצאת לחופשי מהחדר הזה. אני נעה מהר ככל שכפות רגליי יכולות לשאת אותי. רמת הסוכר בדם שלי נמוכה וראשי סחרחר, אך אני ממשיכה להתקדם — זו ההזדמנות שלי. פעילות גופנית לא הייתה חלק מעולמי במשך זמן רב כל כך, מוחי מתקשה לעמוד בקצב בזמן שרגליי מתאמצות להדביק את סדר הפעולות.

המסדרון ארוך ומכיל דלתות רבות, הטפטים מתקלפים מהקירות והתאורה עמומה. המקום נראה כבית מלון נטוש, היכן החלונות? שוב ושוב אני פונה בעיקולי המסדרון, נצמדת בחוזקה אל הקירות שעה שברכיי הולכות ונחלשות. אין לי שום תחושת כיוון; כל המסדרונות נראים לי זהים. אני שומעת קולות הולכים וגוברים, וליבי כמו עומד בגרוני. אני מנסה למשוך את ידית הדלת הסמוכה אליי, אך היא מסרבת לזוז ממקומה. דמעות מעקצצות זולגות במורד לחיי. בהלה אוחזת בי והיבבות משתלטות עליי. אני מנסה לכבוש אותן, אולם אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי. יש לי הזדמנות להימלט, ואני אפילו לא מצליחה לפתוח דלת מזורגגת! צליל נקישה עבה ובעקבותיו רחשי זמזום מקפיאים אותי במקומי. ואז האורות מהבהבים ונכבים.

אני מכסה את פי בניסיון לכבוש את הזעקות, שעה שידיי רועדות באלימות עם שיניי. אני מצמידה את גבי אל הדלת בחיפוש אחר תמיכה. הבזק בוהק מצד שמאל שובה את תשומת ליבי, אך עד מהרה הוא גווע ומוחלף בזוהר כתום עמום. מישהו עומד במרחק שלושה מטרים ממני ומעשן סיגר. אני עוצמת את עיניי ונושאת תפילה חרישית. כאשר אני פוקחת אותן, אני פוגשת בזוג עיניים מרושעות הניצבות במרחק סנטימטרים בודדים מפניי. אינני מסוגלת לזוז. אני מכירה את האיש הזה. ראיתי אותו מספר פעמים בעבר, ונדמה לי שהוא מנהל את המקום. הוא נושף את עשן הסיגר, ונחיריי מתמלאים בארומה המצחינה של סיגר המונטה קריסטו שלו. הייתי מזהה את הריח הזה בכל מקום. אבי היה עורך מסיבות לעיתים קרובות, ונדמה שהסיגרים הללו היו חביבים ביותר על אורחיו.

ברכיי נחלשות שעה שהוא ממשיך ללטוש בי את מבטו בדממה. אני שומעת את כתפו זזה בז'קט שלו, בזמן שידו מתרוממת ואוחזת בסנטרי בחוזקה. בתנועה אגבית, הוא פותח ומצית את הזיפו שלו, ומרים אותה כדי לבחון את הגוש התופח מעל העין שלי. האור מתפוגג ונעלם, ואני מרגישה את לפיתת המלחציים שלו עוברת אל צווארי, שעה שהוא דוחק בי להתקדם. ניכר שהוא מכיר את הבניין היטב, מפני ששוררת במקום עלטה גמורה, אך הוא מכוון אותי ללא שמץ של היסוס. הצלילים היחידים הנשמעים באוזניי הם פעימות ליבי ונשימותיי החטופות והמחוספסות.

בסופו של דבר אנחנו נעצרים בדלת, והוא פותח אותה בדחיפה ומשליך אותי פנימה. אני כושלת בצעדיי לפנים ונופלת אל ברכיי. לפתע האור נדלק, ואני ניצבת פנים אל פנים עם הגבר השני, שצווארו עטוף כעת בתחבושת לבנה. הוא מחזיק את חגורתו בידו, ומצליף בה באוויר כדי להפחיד אותי. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שדוחפים אותי לספה ואת ההצלפה הראשונה של החגורה בגבי התחתון. מדובר בכאב מהסוג שלעולם לא יישכח ממני; שלעד יישאר חקוק בזיכרוני. למרבה המזל, אני חומקת אל מקום שכולו אושר, מקום שאני מקבלת בזרועות פתוחות.

אני מתעוררת לכאב מסמא עיניים, והתנועה הזעומה ביותר מפיקה ממני יבבות כאב, אשר רק מעצימות את כאבי. התודעה שלי מעורפלת. אני בקושי יכולה לנסח מחשבה צלולה; אפילו הנשימה לא יוצאת מפי בקלות. נדרשים לי מספר רגעים כדי להבין שאני שוב בבית הכלא שלי, שוכבת כשפניי כלפי המיטה החורקת. אני מרפה ומניחה לדמעות לקלוח. אני צריכה לחשוב על משהו, להתמקד במשהו. אני נזכרת ביום הראשון שבו הגעתי הנה. אלוהים אדירים — זה היה כל כך מזמן.

***

"שלום, יקירי," אני לוחשת אל מכונת הקפה בקול מפתה בעודי ממקמת בתוכה את הספל, המעוטר בכיתוב 'אל תפנו אליי לפני שהספל הזה מתרוקן', ולוחצת על הכפתור. חברתי לין מתמוגגת מהעובדה שאינני מצליחה לתפקד לפני שאני מכניסה לתוכי ספל קפה גדול אחד לפחות. היא קנתה לי את הספל הזה לכבוד יום הולדתי העשרים ושישה. הוא היה מונח בסלסלה שהיא קישטה לצד זוג כרטיסי טיסה לפיג'י, כך ששתינו נוכל להימלט מהעולם המשוגע שלי. וואו, עברנו חתיכת מסע. אני שומעת את דלת הכניסה שלי נפתחת.

"עכשיו באמת נקלעת לצרות צרורות, סאבי!" צועקת לין בעודה נכנסת למטבח. היא מחזיקה בידה מגזין ומציגה בפניי את השער. ברגע שאני מסיימת לקרוא את הכיתוב, אני יודעת שאני בצרות.

"הו, לא!" אני חוטפת את המגזין מבין אצבעותיה.

"הו, כן," היא נאנחת, חולפת על פניי ופותחת מגירה. "אם כך, אני מבינה שהוא עוד לא התקשר אלייך?"

אני מנידה בראשי לשלילה שעה שאני בוחנת את התמונה באימה. המגזין Us Weekly פרסם תמונה שלי מליל אמש, מבלה בבר, רוכנת מעל שולחן ומציגה את אחוריי לראווה. הכיתוב שמלווה את התמונה אומר 'בתו של ראש העיר חושפת הכול'.

"הושטתי את היד אל התיק שלי!" אני צועקת. "זה אפילו לא הישבן שלי — שיפצו את התמונה בתוכנת עריכה."

"אני יודעת, אבל אבא היקר יקנה את זה?"

היא לוגמת מהקפה שלי ובוחנת אותי במבט מודאג. "אולי כדאי שתקדימי תרופה למכה ותתקשרי אליו. ייתכן שככה תצליחי לשפר מעט את מצבך."

לין ואני חברות שנים ארוכות. הכרנו בחטיבת הביניים ביום שבו ריתקו אותנו מפני שלא הפסקנו לפטפט, ומאז נשארנו החברות הכי טובות. היא רכבה על גל התהילה והפרסום ממש לצידי. היא הסלע האיתן שלי, בדיוק כפי שאני הסלע שלה, ושתינו רואות זו בזו את האחות שמעולם לא הייתה לנו. ייתכן שיש משהו בדבריה. אני משליכה את המגזין הצידה, מושיטה את ידי אל תיק היד ושולפת מתוכו את הטלפון הנייד. שלושה צלצולים לאחר מכן, אני שומעת את קולו.

"אבא. מה שלומך הבוקר?" דממה רועמת נשמעת מעברו השני של הקו. "אתה שם?"

"יש סיבה שבגללה אני בוהה בבת שלי מככבת על שער של מגזין פופולארי נוסף?"

לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל!

"אבא, תראה, אתה יודע שבקושי יצאתי לבלות. הייתי ממש זהירה בעקבות מה שקרה בשנה שעברה. אבל זה לא כמו שזה נראה —"

"תחסכי את זה ממני, סוואנה. יש לך מושג איזה נזק את עושה לי? שלושה אנשים שעובדים על זה, מבזבזים את הזמן שלהם על החרא הזה!"

"אבא, בבקשה, תן לי להסביר —"

"לא, סאבי, נדון בזה מחר, בארוחת הערב," הוא אומר ומנתק.

אני משליכה את הטלפון על הדלפק ומשפשפת את פניי בשתי הידיים. לין נוגעת בגבי בעדינות, נותנת לי מספר רגעים לעכל את הכול. אני נאנחת ומעבירה את כפות ידיי בשיערי. לין ניגשת לעמוד מולי, מכריחה אותי להביט בה.

"קדימה, סאבי, בואי נסתלק מפה."

לאחר מקלחת חמה, אני מתחילה לחזור לעצמי. אני לובשת את השמלה התכולה האהובה עליי, בשילוב עם מגפיים שחורים ומעיל שחור עם סגירה כפולה בחזה.

"בסדר, בסדר, תפסיקי להתמהמה," רוטנת לין מפתח חדרי. "את נראית בסדר גמור."

"אם אראה כאילו שאני סובלת מהנגאובר ואנשי התקשורת יצליחו לאתר אותי, את יודעת שהם יעשו מזה מטעמים."

היא אוחזת בכתפיי ומביטה בהשתקפותי במראה. "למי אכפת מה מישהו מהם חושב, סאבי? כל מי שמכיר אותך באמת יודע שיש לך לב זהב... ולשון חדה שמעמידה אנשים במקומם." היא מחייכת בשביעות רצון. "מה יש לא לאהוב?"

"אני די מדהימה," אני מתלוצצת.

אנחנו משלבות את זרועותינו בעודנו יוצאות החוצה. עלינו לעקוף שני צַבָּעים העובדים במסדרון, ובעודי לוחצת על כפתור המעלית, אני מעיפה מבט באחד מהגברים. יש לו אבזם חגורה עצום עם הכיתוב 'טקסס' ועם ראש בקר בעל קרניים ארוכות המבצבץ ממרכזו.

"הוא נמצא רחוק מהבית." אני ממלמלת.

לין מנידה בראשה. "נו, באמת." היא פורצת בצחוק, בעודה מבחינה בכיוון מבטי. "אפשר להשיג אותם בכל שוק." היא מובילה אותנו לתוך המעלית. אני נאנחת בכבדות, לא נלהבת לקראת ההתמודדות עם העולם החיצון.

"מוכנה?" היא מניחה על אפה את משקפי השמש שלה.

"נראה לי."

"תפסיקי לדאוג, סוואנה," אומרת לין בין נגיסה לנגיסה בבייגל שלה. "אבא שלך יתגבר על זה. את יודעת שזה מה שיקרה בסוף."

"אני יודעת. אני פשוט שונאת לאכזב אותו, במיוחד בגלל משהו כזה, ובאמת שהקפדתי להיות זהירה." אני חושבת על הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי מככבת על שער של מגזין. התנגשתי באיזה ברנש שיכור ונפלתי היישר על הפנים שלי. הצהובונים עשו מזה עניין גדול, ואבא שלי עשה מזה עניין גדול עוד יותר. בשבילו אין דבר חשוב יותר מאשר הדימוי הציבורי, ופשוט נמאס לי מכל זה. די במחשבה על ארבע שנים נוספות כדי שארצה לנוס על נפשי בזעקות אימים.

"יש לך תוכניות הערב?" שואלת לין בעודה משליכה את מפית הנייר שלה על הצלחת.

"כן, אני צריכה להשתתף באיזושהי ארוחת ערב בענייני עבודה. אנחנו מנסים לכבוש את ליבו של לקוח חדש."

היא מעווה את פניה בחמיצות. "נשמע... כיף." למזלה של לין, היא עובדת בתור אומנית עם לוח זמנים משלה, בסטודיו האישי שלה, בזמן שאני עובדת בתאגיד שיווק ענקי. אף על פי שבמשך שנים הוצאתי את הנשמה בלימודים, אני עדיין מרגישה כאילו הם מנצלים אותי משום קרבתי לראש העיר במטרה להשיג לקוחות חדשים.

לפני שש שנים, כאשר אימי נפטרה לאחר מאבק ממושך בסרטן, הרגשתי שאני מותשת כולי, בגופי ובנפשי. כשאבי החל להיות מעורב יותר בפוליטיקה, החלטתי לשנות את שם המשפחה שלי לשם נעוריה. לא רציתי שאנשים ידעו מי אני ישר למן ההתחלה. בהתחלה אבי לא הבין אותי, אבל עכשיו אני בטוחה שזה בסדר מבחינתו. הייתי זקוקה לזמן ולפרטיות, כדי שאוכל להמשיך בחיי ולהתגבר על הכאב.

מאוחר יותר באותו ערב, אני שקועה במחשבות במקום להקדיש את תשומת ליבי לשיחה שהתקיימה מסביבי. שוב אני מוצאת את עצמי בארוחת ערב מפונפנת נוספת עם מנהלים בכירים משעממים, שמדברים על נושאים שממש לא מעניינים אותי. הם בקושי טורחים לשתף אותי בשיחה, ואף פעם לא שואלים לדעתי. אני יושבת שם ומנסה לא להראות על מה אני חושבת. לדוגמה, על כך שהעניבה של אדון רוט כל הזמן טובלת במרק שלו, ועל כך שאשתו מעמידה פנים שהיא איננה שמה לב לכך. היא כל הזמן מנסה להסתיר את חיוכה שבע הרצון — אני מסיקה שבבית הם לא בדיוק זוג יונים. לפחות זה קצת משעשע. אני מסבה את מבטי אל החלון המשקיף על סנטרל פארק. אה... מה לא הייתי עושה בשביל לצאת עכשיו לריצה בשבילים המעוטרים בשלג.

"היכן שלא תהיי, אפשר להצטרף אלייך?" שואל ג'ו מייט, בעודו רוכן לעברי, וכך רק אני יכולה לשמוע אותו.

"סליחה?"

הוא מחייך. "את נראית כאילו שנדדת במחשבות למקום אחר."

אה. אני נתקפת מבוכה. נתפסתי חולמת בהקיץ בידי הלקוח שאנו מקווים שיבחר בנו. זה לא טוב.

"אני כל כך מצטערת." אני מעקמת את אפי, נבוכה. מהלך מבריק, סאבי!

"אל תצטערי." הוא מושך את ידו מתחת לשולחן ומראה לי את הטלפון שבאמצעותו הוא השתתף בתחרות פוקר מקוונת. אני מנסה לכבוש את פרץ צחוקי; הוא מחייך אליי בזחיחות ומושך בכתפיו. "כולנו יודעים שהעניין סגור, נכון?"

"אני מניחה שכן, אה?" אני אומרת ונאנחת. "רק חבל שאני לא יכולה לקבל משהו חזק יותר." אני מצביעה על כוס הפינו גריג'יו שלי. קבעתי לעצמי חוק שאינני שותה, אבל ארוחת הערב הזאת קשוחה במיוחד. הוא קורץ אליי לפני שהוא מכחכח בגרונו.

"תסלחו לי, רבותיי, אבל אני צריך להחליף מילה עם מיס מילר." לפני שאני מספיקה לקלוט מה קורה, הוא מושך את הכיסא שלי ועוזר לי לקום ממושבי, ואז הוא מנחה אותי לחצות את אזור הישיבה ולצאת מהכניסה הראשית. הוא מגיש את הכרטיס שלו לסדרן החניה, ומספר רגעים לאחר מכן אני יושבת במושב המפואר של הקורבט האדומה שלו. "עכשיו." הוא מחייך בשביעות רצון. "בואי נראה אם נוכל לארגן שתקבלי משהו חזק — לשתות, זאת אומרת." כל מה שאני מצליחה לעשות זה להנהן בראשי כמו מטומטמת.

לאחר כמה משקאות בפאב סקוטי, אני מחליטה שמוטב שאחזור לפני שאקלע לצרות נוספות עם התקשורת. רק הברמן פה וגבר בודד היושב בפינה, אבל אחרי מה שקרה בליל אמש, אלוהים יודע שהם יעשו חגיגה אם הם ימצאו אותי בפאב נוסף.

"לפחות תרשי לי להסיע אותך בחזרה למכונית שלך," אומר ג'ו, בעודו קם ממקומו ולובש את הז'קט שלו. הוא גבר נאה. שיערו החום המעוצב בעזרת ג'ל ועיניו הבהירות מהווים שילוב נאה למדי. אני משערת שהוא בשלהי שנות השלושים לחייו.

"אין צורך. אני יכולה להזמין מונית."

"שטויות. גנבתי אותך משם, ככה שזה רק הוגן שאחזיר אותך." הוא מחווה בכיוון הדלת. "המכונית שלך בעבודה?"

אני מנידה בראשי לשלילה, בעודי תולה את תיק היד על הכתף. "חברה הסיעה אותי לעבודה הבוקר."

"הביתה, אם כך?"

אני מהנהנת שעה שאנחנו יוצאים החוצה. הנסיעה חולפת בנועם. הוא משתף אותי במידע נוסף על החברה שלו, ושואל כמה שאלות על תפקידי בחברה.

"אז, ברגע שתוכלי תשלחי לי בפקס את הדוגמאות האלה?" הוא שואל בעודי מתכופפת כדי להיפרד ממנו לשלום דרך החלון הפתוח.

"כן, בהחלט. לילה טוב, ג'ו. תודה על הערב המהנה — ועל הטרמפ." אני פוסעת לעבר הדירה שלי, ומחליטה שעדיף שאשלח את הקובץ עכשיו במקום מחר.

אני נשענת על קיר המעלית, מותשת וחרדה לגבי האופן שבו היום שלי החל. המחשבה על כך שאאכזב את אבא בשנית מכבידה עליי. כבר נדמה שמדובר במאורע שבועי. או שקורה משהו עם התקשורת, או שאני פשוט עושה או אומרת בקרבתו משהו שאינו במקום. אלוהים, אני ממש מתגעגעת לאמא שלי! היא הייתה כל כך מתוקה ומבינה. לא הזיז לה אם הייתי לובשת לארוחת צוהריים בגדים שאינם הולמים את המאורע, או אם במהלך ארוחת ערב רשמית הייתי אומרת משהו לא הולם. אלוהים אדירים, אני בסך הכול בת אנוש. מעולם לא רציתי לקבל את תשומת הלב הציבורית מלכתחילה — אפילו לא לרגע אחד!

אני יוצאת אל מגרש חניה שקט. כפות רגליי כבר מתחילות לכאוב במגפיים הגבוהים האלה, אך למרבה המזל המכונית שלי עומדת בקרבת מקום. אני פותחת את תא המטען, מושיטה את ידי אל התיק של המחשב הנייד, ולפתע מרגישה בנוכחותו של מישהו מאחוריי. אני מתחילה להסתובב, אולם אז ראשי מכוסה בבד כהה. יד מכסה את פי, וכך אינני יכולה לצעוק. כפות רגליי מתרוממות מהאדמה, שעה שאני נתלית על הכתף של מישהו ומשהו קר ונוקשה חובט בשוק שלי. פחד גואה בגופי, והאוויר נפלט מריאותיי שעה שהתוקף שלי משליך אותי בפראות למושב האחורי של רכב. אני חשה בתנועת הרכב בעודנו מתרחקים משם במהירות מסחררת. אני לא מאמינה שזה קורה! כל כולי אחוזת אימה.

מישהו כופת בזריזות את מפרקי כפות ידיי ואת קרסוליי. אני יכולה להבחין אך בקושי בצלליות המכתרות אותי, ואני שומעת אנקות גבריות ונשימות מאומצות. הפחד כובש את כל ישותי, ונדמה שאיבדתי את יכולתי לדבר. גבר אחד אוחז בכתפיי, מרתק אותי למקומי, בזמן שגבר אחר גוהר מעליי. בשארית כוחותיי, אני מטלטלת את רגליי ומכניסה לאחד מהם בעיטה במפשעה. צווחתו מחרישת אוזניים שעה שהוא נופל אחורה, ואז אני מרגישה דקירה של מחט, והכול מסביבי הופך מטושטש.

זה כל מה שאני זוכרת מהיום האחרון שבו שוחחתי עם אבי, עם חברתי הטובה ביותר, עם עמיתיי לעבודה, ומהפעם האחרונה שזכיתי לראות אור יום.