שבור בשעת חירום

פרק 1 אלימות היא כלי

עידן החרדה שבו אנו חיים הוא במידה רבה תולדה של הניסיון למלא את משימות ההווה בכלים ובתפיסות השייכים לעבר.

- מרשל מקלוהן

כחֶברה אנחנו מתאמצים להבחין בין אלימות לבין מי שמשתמשים בה. כיוון שאנחנו מקשרים אלימות בעיקר לפושעים, אנחנו אומרים לעצמנו שאלימות היא פשע, אלימות היא אכזריות, אלימות היא רעה. משום שאלימות היא דבר בלתי רצוי, אנחנו חושבים שלחקור אותה פירושו לאמץ אותה - כאילו אמרנו שהיא דבר רצוי. על פני השטח, יש היגיון מסוים בדעה הזאת. אם פושעים עושים דבר–מה לעתים קרובות מספיק, הוא כנראה הופך בעצמו לפשע. אלא שיש בעיה בהיגיון הזה: הוא מבלבל בין מטרה לאמצעים. אלימות גורמת לנו אי–נוחות רבה כל כך, עד ששכנענו את עצמנו באופן תת–מודע כי ה״מה״ וה״למה״ חד הם. במילים אחרות, אנחנו אומרים לעצמו כי כיוון שפושעים משתמשים באלימות לעתים קרובות, האלימות עצמה היא תמיד פשע. אבל זאת טעות גדולה: אלימות היא כלי כמו כל כלי. ובדומה לכלים אחרים, המטרה של השיפוט המוסרי והערכי שלנו לא צריכה להיות ה״מה״ - הרי לא הייתם מייחסים רוע למברג או למברשת שיניים - אלא ה״למה״; המטרה שלשמה בני אדם בוחרים להשתמש בכלי הזה.

כדי לעשות את הרעיון קצת פחות מופשט, אני רוצה לעבור איתכם על תרחיש היפותטי. במהלך השנים הצגתי את התרגיל המחשבתי הזה בפני אלפי תלמידים חדשים ומשתתפים בסמינרים. הוא עוסק באישה ושמה דיאן והוא משלב כמה סיפורים אמיתיים.

* * *

זה היה אמור להיות ערב רגיל. בן זוגה של דיאן יצא לנסיעת עסקים ולא היו לה תוכניות אחרות. לכן חתכה סלט לארוחת ערב, השכיבה את התינוק לישון, הוציאה את הזבל ואחר כך הדליקה את הטלוויזיה במטבח בזמן ששטפה את הכלים.

לרוע המזל, היא שכחה לנעול את הדלת.

בזמן שקרצפה צלחת בעודה צופה בעין אחת בפרק בשידור חוזר של “חוק וסדר״, שאותו ראתה כבר מאה פעם, דלת המטבח נפתחה מאחוריה בבת–אחת. לפני שהספיקה להסתובב, שתי ידיים ענקיות תפסו אותה והצמידו אותה לדלפק המטבח.

לא הידיים של בן זוגה, זה ברור.

היא ניסתה לצרוח, אבל היה מאוחר מדי. הפורץ כיסה את פיה ושלח יד לחוט הקשירה במכנסי הטרנינג שלה. היא נאבקה והתפתלה, אבל אחיזתו היתה חזקה מדי, גם בזרוע אחת. חוששת לחייה, הבזיק במחשבותיה התינוק בקומה למעלה. היא מוכרחה לעשות משהו.

בייאושה שלחה יד לאחור ותפסה בפניו של הגבר, תוקעת את ציפורניה עמוק בעורו. היא קיוותה שזה יאלץ אותו לשחרר אותה וכך תוכל לברוח ולצרוח, להזעיק עזרה. הפורץ פלט יללה איומה כשדם זלג על פניו, אבל לא ויתר, לא שחרר. במקום זאת הוא התרגז. הוא תפס סכין שף שהיתה עדיין על קרש החיתוך ותקע אותה בצד צווארה של דיאן.

עיניה התגלגלו לאחור. תוך שניות זה נגמר.

* * *

סיפור מטריד. אבל לצד כאב ההזדהות שאנחנו מרגישים כששומעים את הסיפור, יש גם זעם עמוק כשחושבים על הגבר - הרוצח - שהרס משפחה. כל בדל סימפתיה כלפיו נעלם מיד. אסור שהאיש הזה יראה אור יום. לכל הפחות עליו לשבת בכלא עד יומו האחרון. זו תגובה מובנת ומוצדק לחלוטין - חוקית ומוסרית.

הבה נחזור לאחור, לרגע שדיאן שוטפת כלים ליד הכיור וצופה בסדרה. אני רוצה לספר שוב את החלק הזה בסיפור, בשינוי קל...

* * *

...דלת המטבח נפתחה מאחוריה לפתע. לפני שהספיקה להסתובב, שתי ידיים ענקיות תפסו אותה והצמידו אותה לדלפק המטבח.

לא הידיים של בן זוגה, זה ברור.

ברגע שהצמיד אותה לדלפק המטבח, דיאן הרגישה מיד כי הגבר שתוקף אותה גדול, מהיר וחזק יותר ממנה. הדבר התניע במחשבתה שתי תובנות: 1) אם תנסה רק לצרוח ולשרוט כדי להיחלץ מאחיזתו, לא יצא מזה שום דבר טוב, ו–2) התקווה היחידה שלה להיחלץ איכשהו היא גרימת פציעה רצינית לגבר הזה.

בייאושה היא הביטה סביב, מחפשת משהו לתפוס בו - כל דבר שיש לו משקל או חוד. היא ראתה את סכין השף שבה השתמשה להכנת הסלט, והיא ממש כאן לידה. היא אחזה בסכין בזמן שהגבר מתעסק עם חוט הקשירה בטרנינג שלה ותקעה אותו בצד צווארו.

עיניו התגלגלו לאחור. תוך שניות זה נגמר.

* * *

הגרסה הזאת של הסיפור מטרידה באותה מידה, ושוב, כנראה לרבים מאיתנו תהיה תגובה דומה למדי כשיקראו אותה. בגרסה הזאת של הסיפור אנחנו רואים גיבורה, אמא שבסיטואציה של חיים–או–מוות פעלה מתוך הגנה עצמית כדי להגן לא רק על עצמה, אלא גם על בנה התינוק. אסור שיהיו לכך השלכות משפטיות והיא תועמד לדין, נכון? למעשה, יש להלל ולשבח אותה ושהחוק יגן עליה עד הסוף, והיא תהיה דוגמה ומופת למי שנלחמה באומץ והדפה פושע אלים כדי להציל את עצמה ואת משפחתה.

אבל רגע. אלימות זה רע. אלימות היא פשע. רק פושעים מפעילים אלימות, זוכרים? האם זה לא הופך את דיאן לאישה רעה? פושעת? כך אמור לעבוד ההיגיון של המודל הנפשי הנורמלי שלנו בנוגע לאלימות. נכון, אתם בטח חושבים לעצמכם, אבל כאן זה משהו אחר.

לזה בדיוק התכוונתי.

למרבה הצער, הגרסה הראשונה של הסיפור הרבה יותר נפוצה מהשנייה. כשאנחנו שומעים סיפורים על אדם שנדקר למוות בידי זר, במרבית הפעמים הדוקר הוא עבריין והקורבן חף מפשע. בין 2006 ל–2010, לדוגמה, דיווח האף–בי–איי על יותר מתשעת אלפים מקרי רצח באמצעות “סכינים או כלי חיתוך״ בארצות הברית, אולם רק שלושה מתוכם הוגדרו מוצדקים מבחינה משפטית. ומדוע? מפני שכמו בגרסה הראשונה של הסיפור שלנו, כמעט תמיד יש חוסר–סימטריה בין העבריין לקורבן בהפעלת אלימות: רק הנבל בסיפור היה מוכן לפצוע, אפילו להרוג, ולכן הנבל ניצח.

אבל לצד ההבדלים בין שני התרחישים יש גם דמיון חשוב ביניהם: הסכין שדקרה את הצוואר פעלה בשני המקרים בדיוק באותו אופן.

במקרה הראשון הסכין נטלה חיים של אישה חפה מפשע. במקרה השני היא הצילה את חייהם של אישה ושל בנה. אבל הסכין היא אותה סכין. היא פועלת בידי ה״טובים״ בדיוק כפי שהיא פועלת בידי ה״רעים״.

הסכין היא רק כלי. אין לה מצפן מוסרי או כוונות זדון. היא לא בוחרת צד. היא עושה כל מה שהאדם שאוחז בה רוצה שהיא תעשה, ולא משנה לה למה הוא רוצה לעשות זאת. השימוש בה יכול להיות שימוש לרעה או שימוש לטובה, להרוס או לגונן. דיאן השתמשה בה כדי להציל את חייה. אבל הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשפוט בנוגע לסכין עצמה הוא האם ביצעה את משימתה.

לרוב הכלים יש מגוון רחב של מטרות וכוונות. מודעות לעובדה זאת היא הדבר שבדרך כלל חסר כשאנחנו חושבים על אלימות. והיעדר המודעות הזאת מצר את שדה הראייה שלנו. הוא גורם לנו לא להתכונן כראוי ולהסתמך על מידע לקוי, והוא מונע מאיתנו להתייחס לנושא הזה - שאכן מעורר אי–נוחות - כפי שהוא באמת. אני יודע שזו גישה קלינית ונטולת רגשות לבחינת נושא האלימות, אבל כשמדובר ברגעים של חיים–או–מוות, ואם אתם אוהבים לחיות, הדבר היחיד שחשוב הוא שמה שעשיתם כדי להציל את חייכם הצליח - ולא משנה מהו. בתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה הפתרון לא יהיה אלימות. הוא יהיה התחמקות או הורדת גובה הלהבות. אבל באותו מקרה בודד שבו אלימות היא התשובה - אל תטעו, היא תהיה התשובה היחידה.

זה הדבר שעליכם להבין כאשר חייכם בסכנה, והוא מתחיל בהכרה מפוכחת בעובדה שאלימות אינה אידיאל או דרך חיים או ערך - היא כלי, לא יותר ולא פחות.

נכון, גם בסיפור הראשון דיאן ניסתה להגן על עצמה בכך ששרטה והכתה בכל כוחה. אבל זה לא הספיק: אדם אחד הפעיל אלימות אמיתית ורצינית, והשני רק הגיב אליה. האדם שרק מגיב לאלימות - שאינו מוכן לפגוש את התוקפן כשווה אל שווה כאשר ביטחונו האישי דורש זאת - תמיד יהיה בעמדת נחיתות. אולי אתם רוצים שהגנה עצמית תהיה גרסה מחוטאת של אלימות, כזו שלא פוגעת יותר מדי. צר לי לומר, אין דבר כזה. פצע דקירה שנגרם מתוך הגנה עצמית נראה בדיוק כמו פצע דקירה שנגרם בעת רצח. אלימות היא אלימות.

פירוש הדבר שעלינו לחשוב על תרחישי אלימות לא מנקודת מבט של הקורבן, אלא של המנצח - גם כשהקורבן הוא מה״טובים״ והמנצח הוא הפושע. אנחנו יכולים כמובן לעשות זאת בלי לקבל בסלחנות אלימות שבאה משום מקום או בלי להזדהות עם הפושע; צורת המחשבה שלנו אינה מוסרית, אלא טקטית. ומבחינה טקטית, אנחנו צריכים לענות על כמה שאלות מפתח על כל מפגש אלים: באיזה רגע השתנה הכול לטובת אדם אחד על חשבון השני? באיזה רגע הוא השיג תוצאה תוך שימוש בכלי האלימות? איך הוא השיג את התוצאה? האם כל אחד יכול לשחזר את זה?

ושוב, אלה שאלות של מוסר. לכל מה שקורה לפני שמתרחשת אלימות יש מערכת חוקים נפרדת, שרבים מהם עוסקים בנטרול מצבים מסוכנים לפני שהאלימות מתפרצת. לפני האלימות אנחנו יכולים לנסות ניהול כעסים, מדיטציה או סתם לעשות לנו הרגל להתרחק ממצבים שנעשו קיצוניים מדי. בדומה לכך, כל מה שקורה אחרי מעשה אלימות מטופל בידי מערכת החוק. אז אנחנו מתחילים להשתמש במילים כמו “הגנה עצמית״ או “רצח״ (מונחים טכניים בעלי הגדרות משפטיות מסוימות מאוד). יש הררי ספרים שעוסקים בשני הצדדים האלה, מעבריה השונים של האלימות, אבל יש רק ספרים מעטים על המעשה עצמו. הספר הזה מתמקד ברגעים שבהם האלימות מתרחשת ממש. חלון הזמן הצר הזה שבו אנחנו, כאזרחים שפויים ומתורבתים, נהיה צודקים אם נשתמש בכלי הזה כדי להגן על עצמנו או על אחרים. המסר שלי פשוט: מי שלא רוצה להיות קורבן לאלימות, צריך ללמוד ממנה.

ללמוד מאלימות

האם שמעתם אי פעם על “משחק נוקאאוט״? ככה זה אמור לעבוד: אזרח תמים הולך ברחוב, עסוק בענייניו, כשאחד מחבורה של גברים צעירים (בדרך כלל) מצביע עליו ומאתגר חבר שיתגנב אליו ויפיל אותו בנוקאאוט, באגרוף אחד. לפני כמה שנים הגיע מבול סיפורים על חבורות של חוליגנים צעירים שמשחקים במשחק הזה מכל רחבי ארצות–הברית, בכמה מקרים אפילו מאירופה.

זאת היתה אלימות בצורתה האקראית ביותר.

רוב הסיכויים שאם ידעתם על משחק הנוקאאוט, שמעתם עליו בחדשות בטלוויזיה או בעיתון או במדיה החברתית. הקריינות היתה מן הסתם מבוהלת ומפחידה, ואם אתם דומים לרבים מבין משתתפי הסמינרים שלי בפעם הראשונה, אזרתם אומץ והתעלמתם ממנה כשהגברתם את הווליום או הקלקתם על הקישור: לא רוצה לחשוב על זה, זה לא נעים. זאת סתם אגדה אורבנית, אמרתם לעצמכם. אם האנשים האלה באמת הותקפו, חייבת להיות לזה איזו סיבה.

האופן שבו הגבתם לידיעות מסוג זה חשוב, כי האינסטינקט שלנו הוא למקד את תשומת הלב בסוגי המפגשים האלימים שאנחנו מרגישים שניתן להסביר - אונס קשור לסקס, שוד קשור לרכוש, קטטות ברים קשורות לקביעת הייררכיה חברתית, רצח קשור לנקמה וכן הלאה. המעשים האלה מובנים לנו, לכן אנחנו יכולים לדמיין תרחישים שנועדו לאפשר לנו להימנע, להישמר ולהתגונן מהם. אי–אפשר לומר אותו דבר על מעשה של אלימות טהורה ובלתי מוסברת כמו משחק הנוקאאוט. אנחנו יכולים להעמיד פנים שאין מעשים כאלה, אבל זה לא רק בלתי מעשי, זה גם מעמיד אותנו בסכנה. זה לא יגן עליכם, וגם לא יבטיח את שלומכם.

ועדיין, לעתים קרובות מדי האינסטינקט שלנו מול דבר כמו משחק הנוקאאוט הוא להפנות את מבטנו מן הפרטים המחרידים ולהרחיק את עצמנו מסוג האנשים שמשחקים בו. אני מבין את הלך הרוח הזה. החיים מספיק מסובכים גם ככה, למה שנצטרך להתמודד עם המציאות הזאת, שאנחנו חיים בעולם שבו נערים יכולים לתקוף אותך ברחוב רק כי זה משלהב אותם. זאת תגובת בטן מודרנית ומובנת לגמרי - ועם זאת גם מסוכנת, משום שהאנשים שמשחקים במשחק הנוקאאוט הם היחידים שיכולים ללמד אותנו משהו על איך לא להפסיד בו. כשאנחנו אומרים, “אלוהים, אני רק מקווה שזה לא יקרה לי בחיים,״ אנחנו בסך הכול סוגרים את עצמנו ללמידה ובמקביל מייחסים במחשבותינו כוחות–על לעבריינים - כאילו רק תקוות ותפילות יכולות להגן עלינו.

מצד שני, אם נשאל, “למה זה הצליח להם?״ אותם כוחות–על מתחילים להתפוגג ואנחנו מתחילים להעצים את עצמנו בידיעה שגם לנו יש אותן יכולות בסיסיות. אין שום דבר פלאי במכת אגרוף לראשו של אדם זר שלא חושד בדבר - כל אחד מאיתנו יכול לעשות זאת כבר היום. לא נעשה את זה, כמובן, אבל ההבנה של איך אלימות כזו עובדת מזכירה לנו שעבריינים אלימים הם בני אדם, בדיוק כמונו. והידיעה הזאת מחליפה את הפחד הלא הגיוני בהלך רוח של דריכות ומוכנות, מה שיכול לייצר את ההבדל הראשוני, החשוב, באופן שבו אנחנו מתייצבים מול אלימות וגוברים עליה, אם תיקרה על דרכנו אי פעם.

ניתן ללמוד הרבה מאוד מאלימות אקראית אם ניגש אליה מהפן המחקרי, אפילו הקליני, וננתח כל סיטואציה אלימה כמו שפתולוגית תחקור מקרה מוות. הפתולוגית בלי ספק תחוש חמלה כלפי קורבן אלימות חף מפשע - אבל כאשר יגיע הזמן לעשות את עבודתה, היא תניח את הרגשות בצד ותחשוב במנותק מהם. היא תזהה ותגדיר את האיברים שנפגעו ואת טיבו של הנזק שספגו. היא תנסה להבין מה קרה ואיך, והיא תעשה זאת באמצעות פירוק לגורמים של הפיזיקה והפיזיולוגיה של פעולות התוקפן. באותו אופן בדיוק, כאשר אנחנו שומעים על קורבנות של אלימות אקראית, גם עלינו להניח בצד זמנית את החמלה כלפיהם, ובמנותק מרגשות לשאול איך הצליח התוקפן להפוך את האנשים האלה לקורבנות ואיזה מין נזק גופני הוא הצליח לגרום.

הרעיון הבסיסי אינו שונה מהדברים שעשיתי במודיעין הצבאי. אנחנו רוצים לדעת כמה שיותר על אויבינו. אנחנו רוצים להיכנס לראש שלהם - לא משום שאנחנו רוצים לחקות אותם, או משום שאין בנו אהדה לקורבנותיהם - אלא משום שאנחנו רוצים להקדים אותם.

אם כן, מה נוכל ללמוד מדברים כמו משחק הנוקאאוט כדי להפוך את קיומם המתועב למועיל ושימושי לנו?

ראשית, נוכל ללמוד כי אלימות אקראית מתרחשת. אנחנו לא צריכים לעודד אותה, לאמץ אותה או אפילו להבין מה מניע אותה, אבל מוכרחים לקבל את העובדה שהיא חלק בלתי נמנע מהחיים. אנשים פוגעים באנשים אחרים - לעתים באופן קטלני.

אחר כך נוכל לבחון את המעשה מנקודת מבט טקטית טהורה. משחק הנוקאאוט הוא דוגמה לאלימות אנטי–חברתית חסרת הבחנה. אבל למה זה עובד? מבחינה טקטית, זאת התקפה שעושה שימוש באלמנט ההפתעה נגד קורבן שאינו חושד בדבר ואינו מוכן. חוסר היכולת לצפות מראש את האיום מאפשר לעבריין להנחית מכה מכוונת היטב על חלק פגיע בגוף האדם שגורמת פציעה חמורה - בדרך כלל זעזוע מוח, אבל לפעמים מוות כתוצאה מטראומה של מכה קהה אם ראשו של הקורבן מחוסר ההכרה נחבט במדרכה או במשטח קשה אחר או בקצה חד.

בעזרה הבנה איך ההתקפה עובדת נוכל לפתח טקטיקות הימנעות. אם חוסר במה שקראנו לו בצבא “מודעות לסיטואציה״ הוא משתנה משמעותי במעשי אלימות אקראית כמו משחק הנוקאאוט, איך נוכל להיות ערניים יותר כדי שנהיה מטרות פחות אידיאליות? אולי, למשל, נפסיק ללכת עם אוזניות עמוק באוזניים וראשים בתוך הטלפונים? האזנה למוזיקה בשיא העוצמה ובהייה בפיד של פייסבוק הופכת אותנו למעשה לחירשים ועיוורים. בטבע, בעל–חיים חירש ועיוור הוא טרף אידיאלי לכל טורף שאורב לו. כך זה גם בעיני האנשים מהסוג שמשחק במשחק הנוקאאוט. כל דבר שנוכל לעשות כדי להיות ערניים יותר יקטין את האפשרות שנהיה מטרות.

האבחנות האלה לא מהפכניות. זה שכל ישר. אתם יושבים בנחת בביתכם או בנסיעה ברכבת לעבודה ויש לכם את הלוקסוס לקרוא את זה ולומר, “כאילו, דה״, ואז להפוך דף. אבל האומנם זה כל כך מובן מאליו? האם אי פעם דמיינתם את עצמכם הופכים לקורבן של אלימות אקראית? האם אי פעם חשבתם על תוכנית קונקרטית לפעולה בתגובה לאלימות כזו, או אפילו בטרם קרתה? העליתם על דעתכם אי פעם שההגנה הטובה ביותר נגד אלימות מסוג זה היא להשתמש בה ראשונים, ולעשות זאת טוב יותר? (זה לא קשה - כאן תלמדו מה נדרש כדי להפיל בנוקאאוט משתתף במשחק נוקאאוט).

אני מבטיח לכם שרוב האנשים לא עשו זאת. שיעור קורבנות של שבעים אחוזים, בשלושים שנה של מפגשים עם תלמידים, מעיד על כך. בעבורם, האבחנות האלה היו כמו לימוד שפה חדשה - שפת האלימות - ופשטותן של אבחנות אלה התבררה רק בדיעבד, אחרי שלמדו לשוחח בשפה שבה הן נאמרו.

אבל הדבר המעניין הוא שהשפה הזאת לא חדשה. למעשה, זו אולי אפילו שפת–האם שלנו. כוונתי היא שהמין האנושי טוב בשימוש בכלי האלימות. עם אגודלים שמאפשרים אחיזה, מוחות גדולים, עיניים מופנות קדימה וניבים חזקים, יש לנו מבנה של טורף. מבנה שהופך אותנו למחווטים, למתוכנתים, להיות טובים באלימות. אנחנו מסוגלים לבנות כלי נשק, לפעול בלהקות ולהכווין מצבים לטובתנו. מימי בראשית, היכולת שלנו לחשוב אסטרטגית, טקטית ובחוכמה על אלימות היתה חיונית ומכריעה להישרדותנו בתור מין. המוחות שלנו הפכו אותנו למין הפיקח ביותר על כוכב הלכת הזה, ויכולת החמלה שלנו הפכה אותנו למתקדם ביותר, אבל יכולתנו הטבעית להשתמש באלימות לטובתנו היא שהפכה אותנו למין עליון באמת.

גם אם היא חבויה עמוק, טבועה בנו יכולת לשקול אלימות, לחיות איתה בנוחות, אפילו לעשות בה שימוש. ולצד היכולת להפעיל אלימות קיים גם “חוש ספיידרמן״ - היכולת לצפות אלימות בטרם תתרחש - גם זה חלק מהחיווט הביולוגי שלנו.

משום כך אני לא מנסה להפוך אתכם למישהו או למשהו שאתם לא. אני רק מנסה להתניע מחדש אותה יכולת קדומה להגן על עצכם ולשמור על יקיריכם. כדי לעשות זאת, עלינו להישיר מבט ככל הניתן אל כלי האלימות, ולהפשיט מעלינו כל יסוד של רגש, דרמה ומטען חברתי שמונעים מאיתנו לקחת אותו לידיים כשאנו זקוקים לו יותר מכל.

אדם מיומן אף פעם אינו בלתי–מזיק

חברה מסחרית שכרה פעם את שירותי כדי להעביר הרצאה והדגמה של הגנה עצמית לאנשי החברה בשיט נופש. החברה ארגנה לכמה מעובדיה ובני משפחותיהם שיט לקריביים, וההרצאה שלי פורסמה באופן בלתי רשמי כאירוע שנועד לאבות ובנות. אחת מאותן נשים צעירות, שאקרא לה שרה, היתה בתו של אדם שהכרתי טוב למדי. הוא אמר שהיא תבוא איתו לסמינר, אם תרצה ואם לא, כי בקרוב היא תלמד בקולג׳. רבות מהבחורות האחרות באו לסמינר במצב דומה של מחאה שקטה - הן רצו לעשות דברים אחרים, כמו שיזוף או שחייה או דגימת המזנון - כל דבר פרט להרצאה. הבנתי אותן: בכל זאת, הקריביים.

כשפגשתי את שרה, היא היתה העתק מדויק של הדמות שגילמה השחקנית ריס וית׳רספון בסרט “לא רק בלונדינית״. היא דיברה כמוה, התנועעה כמוה, קלילה ותוססת, ממש אותה בחורה. היה ברור שללמוד על הגנה עצמית לא היה בראש סדר העדיפויות של שרה באותו אחר צהריים, אך לזכותה ייאמר שביצעה את האימון כולו ברמה סטנדרטית של חוסר עניין ולא הקשתה על האירוע עוד יותר (בשונה מכמה אבות, שהיו נחושים להרשים את בנותיהם). למען האמת, לאחר מכן לא החשבתי במיוחד את חילופי הדברים המצומצמים בינינו. זה היה עוד סמינר לעובדי חברה.

שלוש שנים לאחר מכן קיימתי סדרת סמינרים בניו יורק והיא נכנסה עם שלוש אחיותיה הצעירות אחריה. “אתה זוכר אותי?״ שאלה. כבר לא היתה סביבה אותה הילת “בלונדינית קלילה״, אבל מלבד זאת היא נראתה אותו הדבר, פחות או יותר.

“מובן שאני זוכר. טוב לראות אותך שוב.״

“אבא שלי סיפר לך מה קרה?״

“לא,״ אמרתי, “מה קרה?״

זמן קצר אחרי השיט שבו נפגשנו, שרה עברה למעונות הסטודנטים, לשנת הלימודים הראשונה. היו לה חדר בקומת הקרקע, שותפה, מיטת גלריה עם שולחן כתיבה מתחתיה, חוויית הקולג׳ בשלמותה. בוקר אחד, כששותפתה לדירה ישנה בדירה של בן זוגה, שרה התעוררה כשגבר שוכב עליה. זה לא היה בחור שהכירה אחרי לילה בבר, זה היה גבר זר, גבר שאיכשהו הצליח להיכנס דרך החלון של שרה ולעלות בסולם למיטה המוגבהת בלי שיבחינו בו.

התרחיש הסיוטי במקרה של שרה אינו זה השכיח. זרים מבצעים עשרים ושמונה אחוזים מהתקיפות המיניות, אבל הסבירות הגבוהה יותר היא שנשים כמו שרה יותקפו בידי מישהו שהן מכירות. הסבירות הנמוכה לא הפכה את הסיטואציה לאמיתית פחות. היא הריחה את ריחו של הזר. הוא תפס ומישש אותה. עד ששרה סילקה ממוחה את קורי השינה, הוא כבר ריתק אותה למיטה ועמד למשוך את השמיכה. בתרחיש כזה תגובתן של רוב הבחורות תהיה לצרוח. אבל לא שרה. היא מיד זיהתה את הסיטואציה שבה היא נמצאת. תגובתה הראשונה לא היתה תגובה כלל, אלא מחשבה: “הוא לא מספיק קרוב.״

באימון על הספינה בקריביים העברנו לנערות כמה תרחישים של תקיפות מיניות. אחד הדברים שלימדנו אותן היה שאחרי שגבר אוחז באישה כדי לאנוס אותה, יהיה עליו לנוע בשני אופנים לפחות: 1) יהיה עליו להסיר, לפתוח או למשוך את מכנסיו, ו–2) יהיה עליו להסיר או למשוך כל בגד שחוסם את התקדמותו. בתרחיש הזה יהיה עליו גם להסיר את השמיכה מעל שרה, שישנה במיטתה. ברגע ההכנה הזה ייאלץ התוקף להרפות את אחיזתו מגופה ולהוריד ממנה לפחות אחת מידיו. בכך שיעשה זאת, הוא יתקרב אליה עוד וגם יחשוף את אחד מחלקי גופו הפגיעים ביותר - הפנים שלו.

לכן שרה המתינה. ואז היא הבינה שכדי להיחלץ מהמצב בלי פגע יהיה עליה לגרום לו פציעה (בפרק 6 נסקור לעומק את תפיסת הפציעה). היא לא תיחלץ מזה אם תצרח - אלא רק אם תעשה משהו, משהו נורא. מרותקת למיטה על גבה, כשרגליו בין רגליה, האיברים הפגיעים היחידים שאליהם יכלה להגיע היו עיניו של הגבר (אחד מכמה איברים שהזכרנו בתרגול בשיט).

ואכן, הגבר התחיל להתמקם ולהתארגן. הוא הסיר את השמיכה ואחר כך את מכנסיו, ולכן נאלץ לרכון קרוב יותר אליה. זה היה הרגע שבו שרה זינקה לפעולה. היא כרכה את זרוע שמאל שלה סביב עורפו ותקפה ביד ימין את עינו הימנית. היא זכרה מהסמינר כי כאשר את תוקפת חלק מפניו של התוקפן - ובמיוחד את העיניים - הוא יירתע ממך בכוח רב. באמצעות התגובה האינסטינקטיבית הזאת הוא שומר על עצמו וגם מנסה לשמר את השליטה במצב על ידי התרחקות מן ההתקפה. אם את בחורה כמו שרה, ששקלה אז כחמישים ק״ג, זה אומר שאסור לך להרפות. אין לך אותו מרווח טעות שיש לגבר או לאישה גדולים יותר. עלייך להילחם על חייך, פשוטו כמשמעו, ולהמשיך להתקיף (זוכרים מה קרה לדיאן כששרטה את פניו של התוקף שלה בלי לכוון?).

הגבר שתקף את שרה שקל 100 ק״ג לפחות, והיה חזק. כשהיא תקעה את אצבעותיה בעינו הוא נרתע בכיוון הנגדי כמו פר ברודיאו. המומנטום המשותף של שניהם גרם להם ליפול מהמיטה המוגבהת אל רצפת העץ הקשה למטה. כיוון שידעה שדבר כזה עומד לקרות, שרה התמקדה באחיזה סביב עורפו של הגבר ונעלה את זרועה. אחיזתה בעורפו נותרה חזקה כשנפלו, אבל היא איבדה אחיזה בעינו וזרועה הימנית החליקה במורד פניו. זו לא היתה החלטה מודעת של שרה, אבל כשהם נחתו על הרצפה היא שלחה את כל חמישים הק״ג שלה, מתוגברים בכוח הכבידה, אל תוך גרונו.

ברגע שנחתו על הרצפה, היא הרגישה שהוא נפצע. גופו התרפה בבת אחת. כל כוונת זדון במוחו הפכה לחסרת משמעות ברגע שגופו חדל להגיב לפקודות. המצב סיפק לשרה הזדמנות לרוץ למסדרון ולזעוק לעזרה. עד שהגיעו אנשי הביטחון של הקמפוס לחדר שלה, הגבר נחנק ומת במקום שבו נחתו (בחקירת המשטרה התגלה כי הגבר היה אנס סדרתי, שהטיל אימה על קמפוס זה ועל עוד שני קולג׳ים באזור במשך קרוב לשש שנים. הוא עקב אחרי שרה במשך שלושה שבועות. הוא ידע כי השותפה שלה ישנה פעם ביומיים אצל בן–זוגה. הוא בדק את חלון חדרן בקומת הקרקע וגילה כי הן הותירו אותו לא נעול לעתים קרובות).

אתם יכולים לדמיין את עצמכם במצבה של שרה? אדם גדול, מהיר וחזק מכם מתגנב בדממה למיטה שלכם? אתם יכולים לדמיין שיש לכם אומץ להישאר רגועים ולתכנן התקפה? לשרה היה אומץ. היה לה קור רוח. ומה שחיבר בין שתי התכונות האלה היה אימון. שרה סיפרה לי שבשנייה שבה הגבר אחז בה, היא הרגישה כאילו אני לוחש באוזנה. זאת עובדת יסוד בנוגע לאלימות והגנה עצמית: כשתפגוש אתכם אלימות אקראית, אתם תהיו מסוגלים לעשות רק מה שתורגלתם לעשות ותוכלו לשאוב רק מתשתית הידע המבוססת אצלכם. שרה עברה רק אימון אחד (שאפילו לא רצתה להשתתף בו), ורק מאותה חשיפה מוגבלת להדרכה היא ידעה שלושה דברים חשובים: שהיא לא מסוגלת להתחרות בגודלו של התוקף, שהיא צריכה לגרום לו פציעה ושברגע שתעשה זאת היא מוכרחה להתמיד בכך. כל המידע הזה היה מאוחסן בראשה לשליפה מהירה כשחייה היו בסכנה (ראו את הדיון בפרק 7 על המוח שלנו ככלי הנשק הקטלני ביותר).

ההיסוס הורג

בשנת 1997, על כביש מהיר ועמוס באזור הכפרי של קארתג׳, טקסס, שוטרת בת עשרים ושלוש ושמה מישל גֶ׳טֶר עצרה מיניוואן כחול חבוט על עבירת מהירות. השוטרת החלה בנוהל לפי הספר: היא ביקשה מהנהג להציג את הרישיון והורתה לו לצאת מהרכב. הנהג היה גבר בן שלושים ושבע בשם חורחֶה אוֹרוֹסקוֹ. איתו היתה בתו בת השמונה, שנותרה במושב הנוסע כשהוא יצא מהמיניוואן והצטרף לשוטרת ג׳טר על שול הדרך. ג׳טר ניגשה לניידת שלה ושידרה במכשיר הקשר את מספר רישיונו של אורוסקו יחד עם בקשה לחפש דוחות קודמים שלו וגיליון הרשעות.

בזמן שהמתינה לתוצאות בדיקת הרקע פתחה השוטרת ג׳טר בשיחה עם אורוסקו וכבדרך אגב שאלה אותו אם ישב אי פעם בכלא. כן, הוא ישב. כשהגיעו התוצאות התגלה שיש מספר רב של דוחות וצווים נגדו מטעם רשויות המדינה. בשלב זה ביקשה השוטרת ג׳טר את רשותו של אורוסקו לחפש ברכב. הוא הסכים ובתו הצטרפה אליו בצד הדרך. במבט ראשון, הוואן היה מלא רהיטים וחפצים אישיים, אבל בחיפוש מעמיק יותר גילתה ג׳טר צ׳ימידן מלא מריחואנה ועברה לנוהל מעצר. היא התרחקה מדלת הנהג, הובילה את אורוסקו מן החלק האחורי של הוואן אל מכסה המנוע של הניידת והורתה לו להניח עליו את הידיים. היא הכינה את האזיקים ביד אחת וביד השנייה אחזה במכשיר הקשר וביקשה תגבורת.

כל זה ידוע, כי האירועים נקלטו במצלמת החלון הקדמי בניידת של השוטרת ג׳טר. המצלמה מראה גם כי בזמן שג׳טר ערכה חיפוש ברכב, אורוסקו נעשה לחוץ. הוא צעד מצד לצד בעצבנות, ממלמל לעצמו. גם בלי שתדעו מראש איך הסיפור מסתיים, עוברת התחושה שהעניין לא הולך לעבור בשקט.

כשכיוונה השוטרת ג׳טר את אורוסקו לעבר הניידת, הוא שאל אותה שוב ושוב, “מה הבעיה?״ כשהוא מתנדנד באופן מוזר מרגל לרגל, כמעט כמו מתאגרף. היא הביאה אותו לניידת והוא הניח את יד ימין שלו על מכסה המנוע. בשלב זה היא היתה בדיוק מאחוריו. לשנייה אחת נראה כאילו הכול יתקדם לפי הנוהל. אבל בשנייה הבאה, במקום להניח את יד שמאל על המכונית, לצד ידו הימנית, אורוסקו הסתובב. גובהו היה 1.80 מ׳ ומשקלו 100 ק״ג והוא ניצב פנים אל פנים מול ג׳טר, 1.68 מ׳, 57 ק״ג. זה היה הרגע שבו יכריע אם להיכנע או לברוח. אבל השוטרת ג׳טר ראתה רק את הילדה הקטנה.

השוטרת המצטיינת, עם ותק של שנתיים במשטרת קרתאג׳ וגיליון שירות למופת, חשבה לעצמה, אין מצב שהאיש הזה יעשה משהו לעיני הילדה שלו שעלול לגרום לה טראומה. היא שאלה את עצמה, אם אני הייתי נעצרת לעיני הילדה הקטנה שלי, איך הייתי רוצה שהשוטרת תתנהג אלי? תוך שניות ניסחה ג׳טר בראשה חוזה חברתי עם אורוסקו שלפיו שניהם לא ינקטו אלימות.

הנוהל הנכון במצב כזה ברור מאוד: ברגע שאורוסקו הסתובב לעבר ג׳טר, היה עליה להתרחק ממנו ולהסלים את רצף הפעלת הכוח - להתחיל בהוראות קשוחות וחד משמעיות, אחר כך לעבור לתרסיס פלפל, אחר כך אלָה ואחר כך נשק חם, אם יידרש - כפי שהתאמנה במשטרה. אבל ג׳טר היססה. לא מפני שהרגע היה גדול עליה ולא משום שהכול קרה מהר מדי וגם לא למשך יותר מדי זמן. רק שנייה וחצי היו דרושות לאורוסקו לקבל את ההחלטה הגורלית שלו. האמפתיה שלה לבתו של אורוסקו הרחיקה את ידה מהכלים שעל חגורת השירות לשבריר שנייה אחד יותר מדי. בזמן הזה אורוסקו תקע את ידו הימנית היישר בלסת של השוטרת ג׳טר. הוא הפיל אותה ארצה, התיישב עליה והיכה אותה עד אובדן הכרה. הכול לעיני בתו בת השמונה. העימות האלים נמשך תשע שניות בלבד. היסוסה של ג׳טר להפעיל אלימות ונכונותו של אורוסקו לפתוח בה הציבו אותם מיד על מסלול התנגשות, וזו הסתיימה בתקיפת שוטרת מן האיומות ביותר שנקלטו אי פעם בעין המצלמה (ג׳טר נפצעה קשה, היתה מורדמת ומונשמת שישה ימים ועברה סדרה ארוכה של ניתוחים לשחזור פנים. אורוסקו נלכד ונידון לשישים שנות מאסר).

חשוב לי להבהיר: אם ג׳טר, השוטרת המיומנת, טעתה והיססה, אתם, כאזרחים פרטיים, תטעו ותהססו עוד יותר בסיטואציה דומה. השוטרת ג׳טר נשבעה לשרת ולהגן, וניתנו לה רשות וסמכות מעבר להגנה עצמית - למשל, להשתלט על מפגש אלים שמעורבת בו ילדה חפה מפשע שעמדה מן הצד. כמה טרגי שהניסיון שלה לאזן בין אחריות להגנה עצמית הוביל אותה למצב מסכן חיים. אבל זו הסיבה שאנחנו מכבדים את אנשי החוק שעושים את מלאכתם - כי הם מקבלים על עצמם יותר אחריות מאיתנו. כאזרחים פרטיים בסיטואציה זהה, יש גורם מפתח אחד שהופך את המקרה שלכם לדומה לזה של השוטרת ג׳טר: בשני המצבים ההיסוס הורג. אבל כיוון שהסמכות שלכם פחות מורכבת מזו שלה - להגן על חייכם, נקודה - יש לכם אפילו פחות תירוצים להסס.

כך או כך, היסוס - שהוא מה שמבדיל בין פעולה לתגובה - יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. לכל אורך המחקר שלי בנושא הגנה עצמית, באימון ותחקור של יחידות צבאיות ורשויות אכיפת חוק, צפייה בהקלטות של מצלמות אבטחה מחצרות של בתי כלא ושיחות עם סוהרים, גיליתי שהסיכוי לנצח בעימות אלים נוטה מיד לטובת מי שגורם את הפציעה המשתקת הראשונה. זה לא אומר שאתם צריכים לחפש סכין שף בסביבה או להתכונן למעיכת עין מתוזמנת היטב בכל פעם שאתם לחוצים או מפוחדים. אתם צריכים להשתדל תמיד להרחיק את עצמכם מכל סיטואציה שבה אתם חשים לא בנוח. אבל זה כן אומר שעליכם לפעול בכל פעם שמישהו שולח אליכם רמזים אנטי–חברתיים. אם אלימות הופכת לבלתי נמנעת ואין דרך להימלט ממנה, אסור לכם לעולם להסס לרתום את הידע שלכם ולהישען על האימונים שלכם להגנת עצמכם. אסור לכם לעולם לתת למחשבות שלכם על פירושה של האלימות או מה שהיא אומרת לעכב אתכם בהפעלתה, כי ברגע שהיא הכרחית אין מקום לניואנסים וסמנטיקה. אין זמן לפענח את כוונתו של התוקף, להבין מה קורה בתוך ראשו, להבין איך הוא חושב ואיזה קוד מוסרי יש (או אין) לו. גם לו היה זמן לכך, למעשה אין דרך לדעת את הדברים האלה.

הכוח שלכם הוא בידע ובהבנה של אלימות, במודעות ובמוכנות שלכם, באימון שלכם וביכולתכם לפעול. בכל פעם שאתם מתקפלים בפני מעשה אלימות כמו אלה שספגו דיאן או שרה, או מפגינים אמפתיה כלפי אדם שמראה לכם מיהו באמת או בוחרים לשאת תפילה כללית בנוסח, “אני מקווה שזה לעולם לא יקרה לי!״, אתם מוותרים על כל הכוח הזה. אתם מעניקים יתרון של מהלך פתיחה ליריב שיש בידיו הכוח לגרום למותכם.

אם תקחו רק דבר אחד ממה שקראתם עד כאן, אני מקווה שזה הדבר: בכל פעם שאתם מנסים לטמון את ראשכם בחול ולהכחיש את קיומה של אלימות בעולם שלכם, אתם לא רק מוותרים על הכוח שלכם, אלא גם מוסרים אותו לידי מבצעיה של אלימות אקראית, שמקיומה אתם מקווים להתעלם.

במקום זה, הסתכלו לאלימות בעיניים ושאלו את עצמכם, “איך זה עבד?״ משום שבלימוד טיבו האמיתי של כלי האלימות והאופן שבו הוא באמת עובד, אנחנו מזכירים לעצמנו שתוקפנים אלימים הם בני אדם - בדיוק כמונו. יש בידינו אותן יכולות, יש לנו גישה לאותם כלים. ההבדל בינינו אינו ה״מה״ אלא ה״למה״.