שבור להפליא 2: אם תעזוב

1

קאבול, אפגניסטן

ריח הדם רומז לי שאני חולם.

או ער.

בשלב זה בחיי, זאת יכולה להיות כל אחת מבין האפשרויות.

כך או כך, הריח ממלא את נחיריי ונדבק לאפי. ריח חלוד, מתכתי ומתוק. מניסיון אני יודע שאם אני ישן, הריח יישאר גם כשאתעורר. תזכורת צורבת ללילה שלעולם לא אצליח לשכוח.

גיהינום שלעולם לא אצליח להימלט ממנו.

אפילו בזמן שאני מתפתל ומנסה להתעורר, רעש שלא שייך לחלום חודר לתת המודע שלי. חייתי את הסיוט הזה כבר מאה פעם. ההרגשה הזאת והצליל החדש לא שייכים לפה.

זה צליל שלא ניתן לטעות בו: ריסוק עצמות.

עיניי נפקחות בבת אחת, ואני מביט מסביב, מבחין בכמה דברים בעת ובעונה אחת.

אני בבית זונות בקאבול, זה שאני תמיד מבקר בו. אצבעותיי מושכות בחוזקה בשערה השחור של הבחורה, שכרוך סביב ידי השמאלית. בידי הימנית אני אוחז את ידה הרפויה, אצבעותיה השבורות מעוקמות בזוויות לא טבעיות.

אני משחרר מייד את אחיזתי. היא נועצת בי מבט ומצמידה את ידה השנייה לפיה כדי להחניק צרחה. דמעות ממלאות את עיניה וזורמות על לחיָהּ המרוסקת. הדם צובע את דמעותיה באדום ובאותו הרגע אני מבין שריח הדם לא הגיע מהחלום שלי. הוא הגיע ממנה.

אלוהים.

יש דם בכל מקום, הוא נוזל מאפה ומעינה, בצד המרוסק של פניה, מטפטף על עור הזית העירום שלה ומכתים את הסדינים המצהיבים שעל המיטה. אני משתנק ומתרחק ממנה באימה, בטני מתכווצת בזעזוע.

"מה, לעזאזל?" אני מצליח לפלוט.

כשאני זז היא מערסלת את ידה השבורה.

היד שאני שברתי.

זיעה ניגרת ממצחי, וליבי הולם בחוזקה. אני עשיתי לה את זה. אני עשיתי לה את זה. מה, לעזאזל, עשיתי? אני מזועזע ונסער, אבל בו־בזמן ההכשרה שלי נותנת את אותותיה, ואני מתעשת.

"אני מצטער," אני אומר במהירות, מתאפס על עצמי ומתקרב אליה, מנסה להעריך את מידת הפציעה שלה. היא מתכווצת ומתרחקת. פחד ניכר בעיניה הפראיות כשהיא מפנה את הכתף לעברי, כמתכוננת לספוג מכה נוספת. ליבי שוקע לנוכח הידיעה שהיא מפחדת ממני וההבנה המחליאה שיש לה סיבה טובה.

אני בולע רוק, טועם את הטעם החזק של סלידה עצמית.

"בבקשה," אני אומר בחספוס ומושיט את ידי. "תני לי לראות. לא אפגע בך שוב."

הזונה, בחורה דקה בשם ניקי, רועדת, אבל מאלצת את עצמה לשבת בשקט בזמן שאני ממשש את זרועותיה ורגליה. היא עוצרת את נשימתה כשאני מתקרב לידה השבורה, אבל מאפשרת לי בנוקשות לבדוק את כל השאר. זה כמעט מוזר. זיינתי את הבחורה הזאת בכל תנוחה אפשרית, אבל כרגע היא מרוחקת כמו זרה כי היא מבועתת.

ממני.

"אני כל־כך מצטער," אני מרחיק את מבטי מכתפיה הנוקשות ומכוסות הדם. "לא אבוא לכאן יותר. ישנתי. לא ידעתי מה אני עושה. לעולם לא אפגע בך שוב, ניקי. אני מצטער."

אחת מעיניה נפוחה ועצומה, אבל השנייה מתרחבת כשהיא שומעת את מילותיי, והיא תופסת אותי בידה הבריאה. אצבעותיה קרות ורועדות.

"לא," היא לוחשת. "אם לא תבוא יותר ירביצו לי כי לא סיפקתי אותך. בבקשה. אל תפסיק לבוא, חייל."

אני בוהה בה מזועזע. "הרגע הרבצתי לך," אני אומר לה לאט. "לא התכוונתי, אבל זה לא תירוץ. הרגע הרבצתי לך."

ניקי מטלטלת את ראשה, מתכווצת מהכאב שגורמת לה התנועה. אשמה מציפה אותי. פגעתי באישה תמימה. אלוהים ישמור. אני מפלצת.

"ישנת," אומרת ניקי בנוקשות. "יש לך סיוטים כשאתה ישן. זה לא היית אתה. זה היה הדבר הרע."

"הדבר הרע?" אני שואל בהיסוס, עיניי נעוצות בפניה המדממות.

היא מהנהנת. "הוא רודף אחריך," היא עונה בעגמומיות במבטא האפגני הכבד שלה. "זה שונה אצל כל אחד, אבל הוא רודף אחרי כולם. הדבר הרע תפס אותך."

הדבר הרע תפס אותי.

אני בולע רוק, מנסה למוסס את הגוש שנוצר בגרוני.

"אני מצטער, ניקי," אני אומר לה שוב. "אולי הדבר הרע באמת תפס אותי. אני נשבע שאתקן את המצב."

היא מביטה בי בסקרנות. גופה נוקשה מכאב, אבל היא לא זזה כשאני כורך סדין מסביב לכתפיה ומתלבש במהירות.

תוך דקה אני יוצא אל המסדרון ההרוס, מתעלם מהאנחות, הצווחות וקולות החבטה שבוקעים משאר החדרים הקטנים והחשוכים בזמן שאני צועד אל המשרד. אני יודע שהאחראי יושב שם, כי אני משלם לו בכל פעם שאני מבקר את ניקי.

הוא מביט בי בהפתעה כשאני נכנס, אבל זה לא עוצר בעדי. אני משליך את כל הכסף שיש לי בארנק על השולחן שלו. את כל המטבע הזר המשונה למראה, ששווה ערך למאות על גבי מאות של דולרים אמריקאיים.

"הבחורה סיפקה אותי," אני אומר לו בשקט. "אני חוזר לארצות הברית, אבל אתגעגע אליה. מגיע לה פרס. וחוץ מזה היא צריכה רופא, היא פצועה."

עיניו השחורות של הגבר נוצצות למראה ערמת הכסף הגדולה. הוא מהנהן קצרות בלי לומר דבר, בבירור לא מוטרד מהבחורה המדממת בהמשך המסדרון, בזמן שהוא שולח אצבעות כהות לגרוף את השטרות לכיוונו.

"היא צריכה רופא," אני אומר לו בקשיחות, מסנן את המילים מבין שיניי. "עכשיו."

אני חובט באגרופי על השולחן שלו, חזק, במרכז ערמת הכסף.

הוא מרים אליי את מבטו ושולח יד לטלפון בלי לומר מילה. הוא ממלמל לתוכו כמה מילים שאני לא מבין ומנתק.

"זה בוצע," הוא אומר בקצרה ומשיב את תשומת ליבו לניירות שעל שולחנו.

בלי להוסיף דבר אני חומק החוצה לרחובות החשוכים של קאבול, בחזרה למחנה שנמצא מחוץ לעיר. אני נכנס לאוהל ומייד מתחיל לקפל דברים בצורה מסודרת לתוך הקיטבג שלי. כשאצבעותיי נתקלות בטלפון הלווייני, אני מרים אותו ומקיש כמה מספרים.

"קולונל?" אני אומר כשהוא עונה. "תצטרך לשלוח לכאן מפקד פלוגה אחר. אני חוזר."

הקולונל לא שואל למה. הוא מכיר אותי טוב מספיק כדי לסמוך על שיקול דעתי. אם אני עוזב את השטח, הוא סומך עליי שיש לכך סיבה טובה. וכמובן שיש סיבה טובה. אלה החיים היחידים שרציתי אי פעם. צריך לקרות משהו עצום כדי שארצה להתרחק מהם.

הדבר הרע תפס אותך.

מעולם לא ברחתי משום דבר בחיי. לא התחמקתי מקרב ולא התכווצתי בפחד. זה לא מי שאני. אבל הייתי במלחמה מספיק זמן כדי לדעת שאם משהו שאי אפשר להביס רודף אחריך, עושים רק דבר אחד.

נמלטים.