1
לנדון
לפני שמונה שנים
1 קטעי שיחות והתכתבויות בספר זה לקוחים מתוך קודמו, איזי, המגולל את הסיפור מזווית הראייה של ג'קי. מאנגלית: ארז אשרוב, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2013.
התעוררתי בבהלה וצרחתי.
"אחות!" קרא מישהו. "אחות!" פנים רכנו אלי. סינדי הלר, החברה הכי טובה של אימא. "לנדון, מותק — זה בסדר. הכול בסדר. ששש, אתה מוגן."
מוגן? איפה?
הרגשתי את קצות אצבעותיה הקרירים על הזרוע שלי וניסיתי להתמקד בעיניה האדומות, הדומעות. היא נשכה את שפתה התחתונה הרועדת עד שהלבינה. הפנים שלה נראו כמו נייר מקומט, והיא נאבקה להחליק אותן.
בעלה צ'רלס הופיע לצדה, הושיט זרוע מאחורי גבה והצמיד אותה אליו. היא נשענה עליו כאילו היתה נופלת אלמלא תמיכתו.
ידו השנייה עטפה בחמימות את כף ידי. "הכול בסדר, בן. אבא שלך בדרך." הקול שלו היה חצצי, ועיניו היו אדומות. "הוא תכף יגיע."
אחות הופיעה בקצה המיטה עם מזרק ענקי, אבל לפני שהספקתי לברוח, היא נעצה אותו בשקית התלויה על מוט מתכת. צינורית שקופה השתלשלה ממנה. ידעתי שהיא מחוברת אלי כשהרגשתי כאילו ירו בי חץ הרדמה.
ירייה.
אימא.
"אימא!" אמרתי, אבל הפה שלי לא תיפקד, והעיניים נעצמו מאליהן. "אימא! אימא!"
סינדי ניסתה להחניק יבבה. דמעות זלגו על לחייה. הפסקתי להרגיש את מגעה כשהיא פנתה אל בעלה וכיסתה את פיה בשתי הידיים — אבל שוב לא הצליחה לכבוש את הבכי.
הלחץ שידו של צ'רלס הפעילה פחת בהדרגה לצד הטשטוש הכללי שהרגשתי. "לנדון, תישן עכשיו. אבא יגיע בהקדם האפשרי. אני כאן, אני לא הולך לשום מקום."
הפנים שלו איבדו מחדותן עד שהתפוגגו לגמרי, ולא הצלחתי עוד להחזיק את העיניים פקוחות.
אימא! צרחתי בתוך ראשי, אימא! אימא... אימא...
אבל ידעתי שהיא לא היתה שומעת אותי עכשיו, גם אילו היה הקול שלי חזק כמו מנוע סילון.
לוקאס
באולם הרצאות ובו מאה שמונים ותשעה סטודנטים נדיר שמישהו מתבלט כבר ביום הראשון, אבל היו דברים מעולם. כשסטודנט אחד נפרד מהעדר, זה בדרך כלל מסיבה שלילית. כמו שאלה מטופשת; או פטפוט בזמן הרצאה והַחמצת המבט העוין של המרצה; ריח גוף בעייתי; נחירה קולנית.
או התועבה הגדולה ביותר בעיני: ביגוד אופנתי מלוּוה בטמטום.
לכן לא הופתעתי כששמתי לב לבחור הזה בשבוע הראשון של סמסטר הסתיו. טיפוס של מלך התיכון — רגיל לחנופה. עדיין מצפה לה, עדיין מקבל אותה. חבר באחווה. בגדים יומיומיים אבל יקרים, תספורת מושקעת, חיוך מלא חשיבות עצמית, שיניים מושלמות, ואיך אפשר בלי חברה חתיכה. ככל הנראה לומד כלכלה, מדע המדינה או מימון.
הוא הרגיז אותי ממבט ראשון. זו היתה דעה קדומה, נכון — אבל דעתי הרי לא היתה חשובה. הוא הקשיב בכיתה ושאל שאלות שהעידו על בקיאות, אז לא היה סביר שיזדקק לעזרה, אף שזה ודאי לא היה מונע ממנו להגיע לתרגולים שהעברתי מטעם ד"ר הלר שלוש פעמים בשבוע. בדרך כלל הורכבה הקבוצה מהסטודנטים המבריקים ביותר.
בסמסטר הראשון שתירגלתי — בסתיו שעבר — הקשבתי היטב בהרצאות של ד"ר הלר. קיבלתי מאה בקורס שלו, אבל חלפה שנה, וכלכלה היא תחום דינמי. לא רציתי שסטודנט ישאל אותי שאלה שלא אדע לענות עליה. בסמסטר השלישי שלימדתי — הרביעי שלי בקורס — כבר לא באמת הייתי צריך להיות שם, אבל הנוכחות בשיעורים היא חובה למתרגלים, והכסף קל.
אז ישבתי משועמם בשורה האחרונה והכנתי מטלות לקורסים שלי בשנה ג'. שירטטתי רעיונות לפרויקט עיצוב, הקשבתי בחצי אוזן להרצאה כדי לא לסטות מנושא התרגיל והתעלמתי בנחישות מסלידתי חסרת הטעם מסטודנט מתנשא, שישב באמצע הכיתה עם אקססורי בדמות חברה.
היא צדה את תשומת הלב שלי כבר בסוף השבוע הראשון.
עוד בילדותי שימש לי ציור הסחת דעת מנחמת, ולפעמים גם דרך מילוט. אימא שלי היתה אמנית, ואין לי מושג אם היא הבחינה בכישרון שלי, או שפשוט רכשתי את המיומנות הזאת בזכות העידוד שנתנה לי בשלב מוקדם, והרבה מאוד תרגול בהמשך. מה שאני יודע זה שעד גיל חמש או שש נייר ועיפרון כבר היו אמצעי התקשורת שלי עם העולם. המדיטציה הפרטית שלי.
כשהגעתי לקולג', רוב הציורים שלי נעשו מכאניים או ארכיטקטוניים באופיים — זה כנראה בלתי נמנע כשלומדים הנדסה מכאנית. אבל גם בזמני הפנוי, לעתים רחוקות בלבד ציירתי גוף או פרצוף. מעולם לא התחשק לי באמת לעשות את זה.
עד שהיא הגיעה.
היא והחבר שלה נכנסו לכיתה יד ביד. אבל נראה שהוא מחזיק רצועה, לא יד של בחורה שהוא אוהב. לפני השיעור הוא דיבר על פוטבול, פוליטיקה, מוזיקה וענייני אחווה, כגון התפרעויות או מסיבות צפויות עם חבר'ה כמוהו וחבר'ה שרוצים להיות כמוהו. בחורות בקרבתו שלחו לעברו מבטים, והוא העמיד פנים שהוא מתעלם מהן.
בעודו שקוע בכל דבר ובכל אחד מלבדה, אני משום־מה לא ראיתי שום דבר אחר. אמנם היא היתה יפהפייה, אבל באוניברסיטה של שלושים אלף סטודנטים לא היה בזה שום חידוש. אלמלא סלידתי הראשונית מהחבר שלה, ייתכן שלא הייתי מבחין בה כלל.
כשהבחנתי בתדירות שבה העפתי מבטים לעברה, ניסיתי להיאבק בזה — אבל ללא הועיל. שום דבר באולם לא עניין אותי כמוה. יותר מכול ריתקו אותי הידיים שלה. בייחוד האצבעות.
בשיעור היא ישבה לידו בחיוך קלוש, ולפעמים התלחשה איתו או עם אחרים. היא לא נראתה אומללה, אבל לפעמים נראה שהעיניים שלה התרוקנו, ומחשבותיה נדדו. ודווקא ברגעים האלה הידיים שלה — האצבעות שלה — התחילו לפעול.
בהתחלה חשבתי שזה הרגל שנובע מעצבנות, כמו אצל קרלי, הבת של הלר, שלא הפסיקה לזוז מיום היוולדה. קרלי כל הזמן מקישה בציפורניים או בכף הרגל, מנדנדת את הרגל, מדברת. הדבר היחיד שמרגיע אותה כמדומה הוא פרנסיס, החתול שלי.
אבל הבחורה הזאת לא הקישה באצבעות בעצבנות. התנועות שלה היו שיטתיות. מכוונות. מכיוון שישבתי רחוק מספיק כדי לבחון את הפרופיל שלה, צפיתי בסנטר שלה עולה ויורד בתנועה מרומזת כל כך, כמעט בלתי מורגשת — עד שהבנתי שכשההבעה שלה מרוחקת והאצבעות מתחילות לזוז, היא שומעת מוזיקה. היא מנגנת.
זה היה הדבר הקסום ביותר שראיתי מימי.
לפי טבלת הישיבה של הלר — שקיבלתי עם שאר חומרי התרגול בתחילת הסמסטר — שמו של האידיוט היה קֵנֵדי, בהנחה שקראתי נכון את כתב היד המקושקש. ישבתי על הספה בדירה שלי וסקרתי את הטבלה. כשקראתי את שמה כתוב באותיות דפוס מסודרות, אמרתי, "אין מצב." ג'קי.
ג'קי וקנדי?
לא ייתכן שהוא יוצא איתה רק בגלל השם. אף אחד לא רדוד עד כדי כך.
בסוף השיעור נזכרתי בבוקר ההוא. הוא הושיט לה את שיעורי הבית שלו ואמר, "הי, בייב — תגישי את זה עם שלך? תודה." הוא שלח לעברה את החיוך הזחוח שלו והמשיך בדיון על מה צריך או לא צריך להיחשב טקס חניכה, ואילו היא לקחה את העבודה וגילגלה עיניים בדרכה לחזית הכיתה.
כן. הוא בהחלט נראה רדוד עד כדי כך.
נגעתי בשם שלה. כל אות שהיא כתבה היתה מעוגלת, נשית. אפילו האות i התעקלה מעט ימינה. אבל מעל ה־i היתה נקודה. לא עיגול. לא לב מצועצע. וגלגול העיניים אחרי ה הי, בייב שלו רמז על האפשרות שהיא איננה שבויה לחלוטין בקסמיו.
אבל מה חשבתי לעצמי בכלל? הבחורה סטודנטית שלי. היא מחוץ לתחום לפחות עד סוף הסמסטר. שזה המון זמן, בהתחשב בכך שרק החל השבוע השני.
אז חוץ מהעובדה שלא יכולתי לגעת בה גם אילו היתה פנויה... היא לא היתה פנויה.
תהיתי כמה זמן הם יוצאים. לפי רשימת הנוכחות, שניהם היו בשנה ב'. אז במקרה הכי גרוע הם יוצאים שנה.
ואז עשיתי את מה שכל מטריד סדרתי נורמלי עושה. הרצתי עליה חיפוש באינטרנט ומצאתי פרופיל פייסבוק נעול. לעזאזל.
הפרופיל שלו, לעומת זאת, היה פתוח לרווחה.
קנדי מוּר. במערכת יחסים עם ג'קי וולאס. בלי תאריך התחלה, אבל היא היתה מתויגת בתמונות, ולא רק בשנה האחרונה, אלא גם לפניה. גללתי לאחור והתעצבנתי יותר ויותר מרגע לרגע.
בקיץ שלפני הקולג'. בטקס הסיום של התיכון. נשף הסיום. סקי בחופשת האביב. מסיבת הפתעה ביום ההולדת השמונה־עשר. תצלום מרחוק של תזמורת, שמספר הנגנים בה גדול ממספר התלמידים בתיכון שלי. תמונת תקריב שלה במדי התזמורת ובכובע סנטה קלאוס — אבל בלי כלי נגינה, אז לא ידעתי במה היא מנגנת.
חג ההודיה עם המשפחה שלו. שניהם רוכבים על סוסים עם חברים במגרש פוטבול צמוד לתיכון, הנודף ניחוח עושר פרוורי. חופשת הקיץ הקודמת. נשף י"א. עוד חג מולד.
התצלום הכי מוקדם שלה איתו היה מקרנבל סתיו לפני שלוש שנים כמעט.
הם יחד כבר שלוש שנים. שלוש שנים. לא הצלחתי לקלוט את זה אפילו.
יללה מסף הדלת ציינה את חזרתו של פרנסיס מקטטה שהסתבך בה אחרי האוכל ולפני השינה. וכמו חיית מחמד מאולפת ראויה לשמה, הזזתי את המחשב הנייד וניגשתי לפתוח לו. כשפתחתי את הדלת, הוא ישב על השטיחון וליקק את אחת מכפותיו.
"קדימה," אמרתי. "הביתה."
הוא משך בכתפיו ונעמד, התמתח בעצלתיים וזינק פנימה כשהדלת כמעט נטרקה לו בפרצוף. רגע לפני שהיא נסגרה, שמעתי "לוקאס!" ופתחתי בחזרה.
קרלי עמדה על מדרגות העץ העולות לדירתי מעל החניה של משפחת הלר. השעה היתה מאוחרת. באביב הקודם היא נדלקה עלי, למרבה הצער, וחשבתי שזה נגמר כבר לפני חודשים, כשהעמדתי פנים שאני לא מבחין במבטים ובצחקוקים המוגזמים שלה. הכרתי אותה מאז שנולדה, אז היא ואחיה היו כמו דודנים או אחים בשבילי, במיוחד כי לא היו לי כאלה. היא גם היתה צעירה ממני בחמש שנים — ילדה לכל דבר ועניין. הדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בה.
נעמדתי על הסף. "היי, קרלי. את לא אמורה לישון כבר?"
היא קימטה את האף ואת המצח בעלבון. "אני בת שש־עשרה, לא שש. אוף." כשהגיעה לראש המדרגות ונכנסה לחצי־עיגול האור במישורת הקטנה, שמתי לב שיש לה צלחת ביד. "הכנתי עוגיות. חשבתי שאולי תרצה קצת."
"מגניב. תודה." לקחתי את הצלחת אבל לא נכנסתי בחזרה.
היא בטשה ברצפה ברגל אחת ותחבה את הידיים לכיסים האחוריים של מכנסיה הקצרים. "לוקאס?"
"כן?" אמרתי וחשבתי, אוי לא.
"אתה חושב שאי־פעם תהיה לך... חברה? או שכבר יש לך, ואתה לא רוצה להביא אותה הנה? או, אתה יודע, אולי יש משהו אחר שעדיין לא גילית לנו..."
בלעתי צחקוק. "אם את שואלת אם אני צריך לצאת מהארון, אז התשובה היא לא. הייתי עושה את זה מזמן." משום־מה השאלה הזאת היתה קלה הרבה יותר מהראשונה.
"ככה חשבתי. זאת אומרת, בדרך כלל לא אכפת לך לעורר חילוקי דעות."
זקרתי גבה. "בגלל הפירסינג?"
היא הינהנה. "והקעקועים." עיניה נפערו כשהיא קלטה מה אמרה. "זאת אומרת, ברור שיש לך סיבות. לרובם..." היא עצמה את העיניים. "אלוהים, אני כל כך מטומטמת. סליחה —"
"זה בסדר, קרלי. אין בעיה." השיניים שלי התחככו בחישוק המתכת המושחל בשפתי התחתונה בזמן שהתאמצתי לא להסתכל בקעקועים סביב שורש כף היד שלי. "תודה על העוגיות."
היא פלטה אנחת רווחה קלה. "אין בעד מה. לילה טוב, לוקאס."
גם אני נשמתי לרווחה, כי הצלחתי לחמוק מתשובה בעניין החברה. "לילה טוב."
קרלי היתה בת הלר היחידה שמעולם לא התקשתה לקרוא לי לוקאס. כשעזבתי לקולג' לפני שלוש שנים, רציתי לשנות הכול, החל בשם שלי. אימא נתנה לי את שם נעוריה כשם אמצעי. שיערתי שהרבה אנשים נקראים בשמם האמצעי, והבונוס היה שלא נזקקתי להליך משפטי כדי להשתמש בו.
אבא סירב לקרוא לי לוקאס, אבל זה לא באמת הזיז לי. לא גרתי איתו עוד, וכשביקרתי בבית בקושי דיברנו. ההורים של קרלי ושני אחיה זכרו ושכחו לסירוגין — אבל הם השתדלו. אחרי הכול, קראו לי לנדון במשך יותר משמונה־עשרה שנה, אז בדרך כלל התעלמתי ולא תיקנתי אותם. הרגל זה הרגל.
אבל מאותו הרגע ואילך הייתי לוקאס מבחינת כל השאר. רציתי שלנדון ייעלם לנצח. יימחה מעל פני האדמה.
הייתי צריך לדעת שזה לא יהיה קל כל כך.
בריג’יט –
שביר
בשביל לקרוא את שביר, צריך לקרוא את הספר איזי שמסופר מנקודת המבט של ג’יקי…שמתאהבת בלונדון..
ספר מיוחד ומרגש….
שביר מספר מנקודת המבט של לונדון, על התבגרות שלו, על התחברות שלו עם ג’קי…
ספרים מתוקים ויפים… ממליצה בחום
שירן –
שביר
“מגביל” לספר איזי, מספר את הסיפור מנקודת מבט של לונדון על כל חיי ההתבגרות שלו , על החיבור המיוחד לג’קי שהצליחה לחדור אליו ללב..
ספר מקסים ומרגש’ מומלץ בחום
שרה –
שביר
“שביר”/תמרה ובר
ספר זה מציג את הסיפור של הספר הקודם- “איזי” מנקודת מבטו של לנדון/לוקאס.
את “איזי” קראתי די מזמן ומאד אהבתי.
הספר “שביר” נותן לנו הצצה ללנדון/לוקאס בגיל 13.
כל פרק מסופר מנקודת מבט של העבר וההווה. בעבר הוא נקרא לנדון ובהווה לוקאס.
כל פרק מחולק ומוצג מצד לנדון ואז מהצד של לנדון שכעת נקרא לוקאס.
ישנה חפיפה מסויימת בפרק בין מה שמסופר לנער לנדון בן ה13 וללוקאס כעבור 8 שנים.
כל החוויות והמשברים שלנדון חווה בעקבות הטרגדיה שפקדה אותו בגיל 13 מסופרים כעת בהרחבה דרך עיניו של לנדון. הקורא מקבל הצצה לנבכי נפשו של הנער לנדון בעקבות הטרגדיה, על הקשיים האישיים והנפשיים שהוא חווה בעקבות זאת. ובקפיצה להווה הקורא מקבל את לנדון ששינה את שמו ללוקאס בזמן לימודיו באוניברסיטה.
ישנה הקבלה בין הנער לנדון ללוקאס הבוגר בבחירת מושא אהבתו. כמו אז בנערותו כשהוא חווה אהבה ראשונה לנערה שהיתה במעמד סוציואקונומי גבוה משלו, נערה שחוותה משבר בזוגיות והתנחמה בזרועותיו גם כעת הוא פוגש בג’קלין שחווה משבר פרידה והוא זה שמנחם אותה.
בקריאת הספר “שביר” בזמן ההווה דרך עיני לוקאס ישנה חזרה על המסופר בספר “איזי” ומי שקרא ושכח מה היה ב”איזי” די מהר נזכר בעלילה. והפעם הקורא מקבל את נקודת המבט של לוקאס בכל מה שקשור להתאהבות שלו בג’קלין.
אין הרבה קטעי סקס בספר והסקס מתואר בצורה עדינה ומרגשת.
לי זה הרגיש כחזרה מיותרת על הספר הנפלא “איזי”. נכון יש קטעים שמאירים יותר את עיני הקורא לעברו של לנדון/לוקאס. קטעים שהיו יכולים להשתלב בספר “איזי” וגם הצד שלו טוב היה אם היה נכתב בספר אחד.
ספר שבעיניי נערות מתבגרות יתחברו ויאהבו יותר.
מבחינתי הייתי נשארת עם הטעם המתוק והנפלא ש”איזי” השאיר בי.
בסיכומו של דבר ספר חביב ונחמד.
סיפור מתוק על אהבת נעורים.
קריאה נעימה
סיגלית –
שביר
מאוד אהבתי את הספר שביר אך ערכתי צריך לק את איזי והוא מנקודת מבטה של ג׳קלין. ספר שכתוב מרגש על כוחה של האהבה ועל התמודדות הדמויות עם עברם בעיקר לונדון עם הספר שביר מומלץ בחום רב
מורן –
שביר
מספר את העלילה מהספר איזי, אך הפעם מנקודת מבטו של לונדון , בגילאים שונים. הספר מרגש ומקסים אך לא מוסיף שום דבר שלא סופר באיזי. לא חובה
גלית (בעלים מאומתים) –
שביר
לכל מי קרא את איזי ואהב אותו. סביר להניח שתהנו גם מהספר הזה אבל בגדול הסיפור די חזר על עצמו ולא חידש הרבה בקיצור נחמד לא יותר
לימור –
שביר
הספר השני בסדרה, קדם לו הספר איזי, כאן אנו קוראים את נקודת מבטו של לונדון, בסך הכל ספר נחמד.
רונית –
שביר
בהמשך לספר איזי זהו חלקו סיפורו של לנדון אין חידוש גדול למי שקראה את איזי אבל השוני בכך שלנדון מספר גם את כל התהליך מה שעבר עליו עד שפגש את ג’קלין
Sam –
שביר
לדעתי אין טעם לקרוא מבלי לקרוא את הספר המקביל והראשון ”איזי”. ספר מדהים פשוט מסופר מנקודת המבט של לנדון שפה נקרא לרוב לוקאס.
סיוון –
שביר
הספר שביר הוא בעצם הספר איזה אך מנקודת מבט שונה. מנקודת מבטו של לוקאס/לנדון.
קראתי את הספר הקודם, שבהחלט מאוד אהבתי אך מודה שאהבתי יותר לקרוא את הסיפור הזה. מנקודת מבטו של לוקאס.
מעיין –
שביר
ספר נחמד. מספר את נקודת מבטו של לנדון. פחות מוצלח מהספר הראשון. כמעט ולא מוסיף פרטים שלא ידענו. לא חובה לקרוא.
קרן –
שביר
והפעם מנקודת מבטו של לוקאס שמתחיל כלנדון כילד עד לנקודת השבר ואחר כך משתנה ללוקאס. מכיוון שהתחלתי מספר זה, נהניתי ביותר אבל בדיעבד יש להתחיל באיזי ורק אחר כך לקרוא ספר זה.
Leena –
שביר
את הספר הזה קראתי לפני איזי (אותו סיפור מנקודת מבט של ג׳קי) כך שלא הכרתי את הדמויות או את הסיפור
ספר סוחף ומאוד מרגש אני זוכרת שחזרתי על כמה פרקים יותר מפעם אחת מרוב שהייתי מוצפת רגשית ורציתי להכיל עד הסוף את מה שקראתי
מומלץ !!
רחל –
שביר
ספר מקביל לספר “איזי” אפשר אולי לקרוא אותו בלי קשר לספר השני. גם כאן יש תיאור של דמויות והתרגשות והתהליכים שעוברים עליהם. חבל שהספר הזה לא מחדש הרבה, אבל עדיין נחמדה.
לינא –
שביר
את הספר הזה קראתי לפני איזי (אותו סיפור מנקודת מבט של ג׳קי) כך שלא הכרתי את הדמויות או את הסיפור
ספר סוחף ומאוד מרגש אני זוכרת שחזרתי על כמה פרקים יותר מפעם אחת מרוב שהייתי מוצפת רגשית ורציתי להכיל עד הסוף את מה שקראתי
מומלץ !!
רונה –
שביר
סוג של ספר המשך מזווית אחרת ל”איזי” . כתיבה מצויינת וסוחפת , עלילה יפה ודמויות מעניינות… ספר אהבה מקסים.
שגית –
שביר
קראתי את איזי מזמן וכשגיליתי שיצא הספר שביר מיהרתי לרכוש אך לקח לי המון זמן להתחיל לקרוא אותו.
סופסוף קראתי ונזכרתי שוב למה כל כך אהבתי את לוקאס וג’קי.
ספר מקסים. ממליצה מאוד
עינת –
שביר
ספר שני המסופר מנקודת מבטו של לוקאס . העלילה עוברת מהעבר להווה. לטעמי הספר מיותר, לא מחדש שום דבר. פרשתי באמצע.
ina –
“שביר”/ תמר ובר
קראתי את הספר ממזמן , ספר נחמד ומרגש כתוב בצורה קלילה שלא רציתי להפסיק לקרוא, ממליצה לקרוא
Lital –
שביר
שביר הוא ספר המספר מנקודת המבט של לוקאס. בעבר שמו היה לנדון, אך בגלל טרגדיה נוראית בחייו הוא החליט לשנות את שמו ולהדחיק את עברו.
שוש –
שביר
סיפור מקסים בהחלט, והפעם – מנקודת מבטו של לוקאס/לנדון. לא רציתי שהסיפור ייסתיים. למרות שידעתי מה קרה באינטראקציה בין ג’קלין ללוקאס, שוב הייתי במתח וקראתי בנשימה עצורה הכל. אהבה כל כך מרגשת וכתובה נהדר. גבר כל כך רגיש לבת זוגו, אני מאחלת אותו לכל אחת. הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים של הסופרת הזו, בעיקר אם הם כתובים בכזה כשרון נדיר ויכולת מופלאה לבטא את המתרחש בלבבות. רוצו לקרוא!
ריקי –
שביר
ספר רומנטי וקליל. זהו ההמשך של איזי והדברים די חוזרים על עצמם. מדובר פחות או יותר באותו סיפור מנקודת המבט הגברית.
לינוי –
שביר
העלילה כעת מתארת את מהצד שלו, למי שקרא את ‘איזי’ ייתכן וחלק מהסצנות יהיו מוכרים אם כי אני קראתי את שני הספרים בהפרש של שלוש שנים ככה שהרגשתי שהספר בהחלט עומד בפני עצמו ולא נשען על הכרות מוקדמת עם הדמויות או סיטואציות שהיו.
לורי –
שביר
הספר “שביר” נותן לנו הצצה ללנדון/לוקאס בגיל 13.
כל פרק מסופר מנקודת מבט של העבר וההווה. בעבר הוא נקרא לנדון ובהווה לוקאס.
כל פרק מחולק ומוצג מצד לנדון ואז מהצד של לנדון שכעת נקרא לוקאס.
ישנה חפיפה מסויימת בפרק בין מה שמסופר לנער לנדון בן ה13 וללוקאס כעבור 8 שנים.
כל החוויות והמשברים שלנדון חווה בעקבות הטרגדיה שפקדה אותו בגיל 13 מסופרים כעת בהרחבה דרך עיניו של לנדון. הקורא מקבל הצצה לנבכי נפשו של הנער לנדון בעקבות הטרגדיה, על הקשיים האישיים והנפשיים שהוא חווה בעקבות זאת. ובקפיצה להווה הקורא מקבל את לנדון ששינה את שמו ללוקאס בזמן לימודיו באוניברסיטה.
שושי –
שביר
הספר שביר מסופר מנקודת מבטו של הגבר (המשכו של איזי). סיפור מקסים, נוגע ללב, כתוב בכישרון רב. ממליצה בחום.
אור –
שביר
סיפור מקסים בהחלט, והפעם – מנקודת מבטו של לוקאס/לנדון. לא רציתי שהסיפור ייסתיים. למרות שידעתי מה קרה באינטראקציה בין ג’קלין ללוקאס, שוב הייתי במתח וקראתי בנשימה עצורה הכל. אהבה כל כך מרגשת וכתובה נהדר. גבר כל כך רגיש לבת זוגו, אני מאחלת אותו לכל אחת. הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים של הסופרת הזו, בעיקר אם הם כתובים בכזה כשרון נדיר ויכולת מופלאה לבטא את המתרחש בלבבות. רוצו לקרוא!
אור –
שביר
סיפור מקסים בהחלט, והפעם – מנקודת מבטו של לוקאס/לנדון. לא רציתי שהסיפור ייסתיים. למרות שידעתי מה קרה באינטראקציה בין ג’קלין ללוקאס, שוב הייתי במתח וקראתי בנשימה עצורה הכל. אהבה כל כך מרגשת וכתובה נהדר. גבר כל כך רגיש לבת זוגו, אני מאחלת אותו לכל אחת. הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים של הסופרת הזו, בעיקר אם הם כתובים בכזה כשרון נדיר ויכולת מופלאה לבטא את המתרחש בלבבות. רוצו לקרוא!
אביגיל –
שביר
ספר מקסים כל כך!! מאוד נהניתי משני הספרים, במיוחד מ”שביר” מנקודת המבט של לוקאס שהשלימה פרטים רבים בעלילה. מומלץ!!
אסנת –
שביר
הספר הזה מסופר מנקודת מבטו של הגבר- לוקאס מדובר פחות או יותר באותו סיפור. ספר רומנטי וקליל.
בתיה –
שביר
איזה ספר חמוד שגיליתי מאוחר מידי. אהבתי מאוד וממליצה. יש ספרים שרואים אותם אבל חוששים לקרוא. ברגע שהתחלתי לא רציתי להפסיק
סוזנה (בעלים מאומתים) –
שביר
ספר מקסים , צורת הכתיבה של הסופרת פשוט סוחפת ..
אותו סיפור מהספר איזי פשוט הפעם מנקודת מבטו של לוקאס .
מומלץ