שבעת הבעלים של אוולין הוגו

1

"את יכולה להיכנס אליי למשרד?"

אני מסתכלת על השולחנות סביבי ואז שוב אל פרנקי, בניסיון להבין אל מי בדיוק היא מדברת. אני מצביעה על עצמי. "את מתכוונת אליי?"

לפרנקי יש מעט מאוד סבלנות. "כן, מוניק, אני מתכוונת אלייך. בגלל זה אמרתי, 'מוניק, את יכולה להיכנס אליי למשרד?'"

"סליחה, שמעתי רק את החלק האחרון."

פרנקי מסתובבת. אני לוקחת את המחברת שלי והולכת אחריה.

יש משהו מאוד מרשים בפרנקי. אני לא בטוחה שאפשר להגיד שהיא נאה במובן המקובל של המילה – תווי הפנים שלה חמורי סבר, והעיניים שלה רחוקות מאוד זו מזו – אבל היא בכל זאת מישהי שאי אפשר שלא להסתכל עליה בהתפעלות. עם הגזרה הרזה בגובה מטר שמונים, האפרו הקצוץ והחיבה שלה לצבעים בוהקים ולתכשיטים גדולים, כשפרנקי נכנסת לחדר כולם שמים לב.

היא אחת הסיבות לכך שרציתי את העבודה הזאת. הערצתי אותה עוד כשלמדתי בבית הספר לתקשורת וקראתי את הכתבות שלה, שהתפרסמו באותו מגזין שעכשיו היא מנהלת ושאני עובדת בו. ואם לדבר בכנות, יש משהו מעורר השראה בכך שאישה שחורה מנהלת דברים. בתור מישהי ממוצא מעורב – עור חום בהיר ועיניים חומות כהות באדיבות אבי השחור, שפע של נמשים באדיבות אימי הלבנה – פרנקי עוזרת לי להאמין שיום אחד גם אני אוכל לנהל דברים.

"שבי," אומרת פרנקי ובינתיים מתיישבת בעצמה ומצביעה על הכיסא הכתום שמעבר לשולחן הכתיבה השקוף שלה.

אני מתיישבת בשלווה ומשכלת את הרגליים. אני מחכה שפרנקי תדבר ראשונה.

"אז טוב, התפתחות מפתיעה," היא אומרת ומסתכלת במחשב שלה. "האנשים של אוולין הוגו מתעניינים בְּכתבה. ריאיון בלעדי."

התגובה האינסטינקטיבית שלי היא לומר את צוחקת עליי אבל גם למה את מספרת את זה לי? "על איזה נושא?" אני שואלת.

"אני מנחשת שזה קשור למכירה של השמלות שהיא מתכננת," אומרת פרנקי. "הבנתי שמאוד חשוב לה לגייס כמה שיותר כסף לאגודה האמריקאית לחקר סרטן השד."

"אבל הם לא מאשרים את המידע הזה?"

פרנקי מנענעת בראשה. "הם מאשרים רק שאוולין רוצה להגיד משהו."

אוולין הוגו היא אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות ביותר של כל הזמנים. היא אפילו לא צריכה לרצות להגיד משהו כדי שכולם יקשיבו לה.

"זאת יכולה להיות כתבת שער מצוינת מבחינתנו, נכון? כאילו, היא ממש אגדה. היא הייתה נשואה איזה שמונה פעמים או משהו, נכון?"

"שבע," אומרת פרנקי. "וכן. יש לזה פוטנציאל עצום. ובגלל זה אני מקווה שתקשיבי לי עד הסוף כשאספר לך את כל השאר."

"מה זאת אומרת?"

פרנקי נושמת נשימה עמוקה ועוטה על פניה הבעה שמעוררת בי את החשש שהיא עומדת לפטר אותי. אבל אז היא אומרת, "אוולין ביקשה אותך באופן מיוחד."

"אותי?" זאת הפעם השנייה בפרק זמן של חמש דקות שאני המומה מכך שמישהו מעוניין לדבר איתי. בהחלט כדאי שאפעל לשיפור הביטחון העצמי שלי. בינתיים נסתפק בהצהרה שהוא ספג חבטה רצינית. אבל בעצם, למה להעמיד פנים שהוא אי־פעם היה חזק במיוחד?

"אם לדבר בכנות, זאת הייתה גם התגובה שלי," אומרת פרנקי.

עכשיו אני אדבר בכנות – זה קצת מעליב אותי. אפילו שברור שאני מבינה למה היא חושבת ככה. אני עובדת ב'ויוואנט' פחות משנה, בעיקר על כתבות עם ניחוח יחצני. לפני כן כתבתי בלוג ב'דיסקורס', אתר שעוסק בתרבות ובאירועי השעה וקורא לעצמו אתר חדשות אבל בעצם הוא בלוג עם כותרות צעקניות. כתבתי בעיקר למדור 'חיים מודרניים', שם סיקרתי את הנושאים המדוברים וערכתי את מאמרי הדעה.

אחרי שנים של עבודה כפרילנסרית, העבודה ב'דיסקורס' ממש הצילה אותי. אבל כשהציעו לי עבודה ב'ויוואנט', לא יכולתי לסרב. קפצתי על ההזדמנות להצטרף למקום שהוא מוסד ולעבוד עם אנשים שהם אגדות מהלכות.

ביום הראשון שלי בעבודה הסתובבתי בין קירות מעוטרים בעמודי שער איקוניים וכאלה ששינו את התרבות לנצח – למשל, אחד מ־1984 ובו דבי פאלמר, האקטיביסטית למען זכויות הנשים, עירומה בתנוחה מוקפדת, עומדת על גג של גורד שחקים המשקיף על מנהטן; אחד מ־1991, ובו האמן רוברט טרנר, שמצולם תוך כדי ציור על יריעת קנבס עם כותרת שהכריזה שהוא חלה באיידס. היה משהו סוריאליסטי בכניסה הזאת לעולם של 'ויוואנט'. תמיד רציתי לראות את השם שלי על דפיו המבריקים.

אבל למרבה הצער, לאורך שנים־עשר הגיליונות האחרונים הדבר היחיד שאני עושה זה לראיין אנשים שעשו את הכסף שלהם מזמן ולשאול אותם שאלות שנהגו לשאול מזמן, בעוד העמיתים שלי ב'דיסקורס' מנסים לשנות את העולם ועל הדרך להפוך לוויראליים. אז אם לומר בפשטות, אני לא ממש מתרשמת מעצמי.

"תראי, זה לא שאנחנו לא אוהבים אותך, להפך," אומרת פרנקי. "אנחנו חושבים שצפוי לך עתיד מזהיר כאן ב'ויוואנט', אבל קיוויתי לתת את הכתבה למישהו מנוסה ופופולרי יותר. אז אני רוצה להיות גלויה איתך ולהגיד שלא אנחנו העלינו את השם שלך באוזני הצוות של הוגו. שלחנו חמישה שמות גדולים, אבל זה מה שקיבלנו מהם."

פרנקי מסובבת אליי את צג המחשב ומראה לי אימייל ששלח מישהו ששמו תומס וֶולץ', שאני יכולה רק לנחש שהוא היחצן של אוולין הוגו.

מאת: תומס וולץ'

אל: טרוּפּ, פרנקי

לידיעת: סטֵיימי, ג'ייסון; פאוורס, ראיין

מוניק גרנט, או שאוולין תבטל.

אני מרימה שוב את עיניי אל פרנקי במבט המום. למען האמת, אני גם קצת מסוחררת מזה שאוולין הוגו רוצה לדבר דווקא איתי.

"את מכירה את אוולין הוגו? זה מה שקורה כאן?" פרנקי שואלת אותי בזמן שהיא מסובבת את צג המחשב בחזרה לצד שלה.

"לא," אני אומרת, ומופתעת מעצם זה שהיא שאלה את השאלה. "ראיתי כמה מהסרטים שלה, אבל היא קצת מלפני הזמן שלי."

"אין לך שום קשר אישי אליה?"

אני מנענעת בראשי. "ממש לא."

"את לא מלוס אנג'לס?"

"כן, אבל נראה לי שהדרך היחידה שהיה יכול להיות לי קשר עם אוולין הוגו היא אם אבא שלי עבד באחד הסרטים שלה בזמנו. הוא היה צלם סטילס באולפני הסרטה. אני יכולה לשאול את אימא שלי."

"מצוין. תודה." פרנקי נועצת בי מבט מלא ציפייה.

"את רוצה שאני אשאל עכשיו?"

"את יכולה?"

אני מוציאה את הטלפון מהכיס ושולחת לאימא שלי הודעה: אבא עבד פעם באחד הסרטים של אוולין הוגו?

אני רואה שלוש נקודות מהבהבות, ואני מרימה את עיניי אבל מגלה שפרנקי מנסה להציץ לטלפון שלי. נראה שהיא מבינה שהיא קצת פולשת לפרטיות שלי, והיא נשענת לאחור בכיסא.

הטלפון שלי מצפצף.

אימא שלי כתבה: יכול להיות. יש כל כך הרבה שקשה לזכור. למה?

סיפור ארוך, אני עונה, אבל אני מנסה להבין אם יש לי איזה קשר אישי לאוולין הוגו. את חושבת שאבא אולי הכיר אותה?

אימא עונה: חה! לא. אבא שלך אף פעם לא דיבר עם השחקנים באולפנים. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו למצוא לנו כמה חברים מפורסמים.

אני צוחקת. "נראה שלא. אין שום קשר לאוולין הוגו."

פרנקי מהנהנת. "אוקיי, אז טוב, התיאוריה השנייה היא שהצוות שלה בחר בכוונה מישהי עם פחות משקל כדי שהם יוכלו לנסות לשלוט בך, וכתוצאה מזה בכתבה שלך."

אני מרגישה שהטלפון שלי רוטט שוב. זה מזכיר לי שרציתי לשלוח לך ארגז עם עבודות של אבא שלך. תמונות מדהימות. אני אוהבת שהן כאן בבית, אבל אני חושבת שאת תיהני מהן יותר. אשלח לך אותן השבוע.

"את חושבת שהם מנסים להיות חכמים על חלשים," אני אומרת לפרנקי.

פרנקי מחייכת חיוך קטן. "בערך."

"אז האנשים מהצוות של אוולין מסתכלים על רשימת הקרדיטים, מוצאים את השם שלי בתור כתבת זוטרה וחושבים שהם יוכלו להגיד לי מה לעשות. זה העניין?"

"מזה אני חוששת."

"ואת מספרת לי את זה כי..."

פרנקי שוקלת את מילותיה. "כי אני לא חושבת שאַת מישהי שאפשר להגיד לה מה לעשות. אני חושבת שהם לא מעריכים אותך מספיק. ואני רוצה את כתבת השער הזאת. אני רוצה שהיא תעשה כותרות."

"מה בעצם את אומרת?" אני שואלת, וזזה קלות בכיסא.

פרנקי משלבת את כפות ידיה מולה, מניחה אותן על השולחן ורוכנת לעברי. "אני שואלת אותך אם יש לך אומץ להתמודד חזיתית עם אוולין הוגו."

מכל הדברים שחשבתי שמישהו ישאל אותי היום, זה היה מופיע בערך במקום התשעה מיליון ברשימה. האם יש לי אומץ להתמודד חזיתית עם אוולין הוגו? אין לי מושג.

"כן," אני אומרת לבסוף.

"זה הכול? רק כן?"

אני רוצה את ההזדמנות הזאת. אני רוצה לכתוב את הכתבה הזאת. נמאס לי להיות האחרונה בסולם. ואני חייבת להוכיח את עצמי, לעזאזל. "זין, כן?"

פרנקי מהנהנת וחושבת על כך. "תשובה קצת יותר טובה, אבל עדיין לא השתכנעתי."

אני בת שלושים וחמש. אני עיתונאית כבר יותר מעשר שנים. אני רוצה יום אחד לקבל חוזה לכתיבת ספר. אני רוצה לבחור את הנושאים של הכתבות שלי. אני רוצה להיות בסופו של דבר זאת שכולם מנסים להשיג כשאנשים כמו אוולין הוגו יוצרים קשר. והכישורים שלי לא מספיק מנוצלים כאן ב'ויוואנט'. אם אני מתכוונת להגיע לאן שאני רוצה להגיע, משהו חייב לזוז. מישהו חייב לפנות לי את הדרך. וזה צריך לקרות מהר, כי הקריירה המסריחה הזאת היא הדבר היחיד שנשאר לי. אם אני רוצה שדברים ישתנו אני חייבת לשנות את דרך הפעולה שלי. ונראה שהשינוי צריך להיות דרסטי.

"אוולין רוצה אותי," אני אומרת. "את רוצה את אוולין. נשמע שאני לא צריכה לשכנע אותך, פרנקי. נשמע שאת צריכה לשכנע אותי."

פרנקי לא מוציאה הגה ונועצת בי מבט מעל לאצבעותיה המשולבות. רציתי להישמע עשויה ללא חת. אולי קצת הגזמתי.

אני מרגישה כמו שהרגשתי כשניסיתי להתאמן עם משקולות והתחלתי עם משקולות של עשרים קילו. יותר מדי ומהר מדי – זה רק מוכיח שאין לך מושג מה את עושה.

אני מתאמצת ככל יכולתי לא לחזור בי ולא להשתפך בהתנצלות. אימא שלי חינכה אותי להיות מנומסת, להיות מאופקת. כבר שנים אני מתנהגת כאילו להיות מנומס פירושו להתרפס. אבל ההתנהגות הנאותה הזאת לא הביאה אותי רחוק. העולם מכבד אנשים שחושבים שהם נועדו לנהל אותו. אף פעם לא הבנתי את זה, אבל נמאס לי להילחם בכך. אני כאן כדי להיות יום אחד פרנקי, ואולי חשובה יותר מפרנקי. לעשות דברים בגדול, דברים חשובים שאהיה גאה בהם. להשאיר חותם. ובינתיים אני אפילו לא מתקרבת לזה.

השתיקה ממושכת כל כך שאני פוחדת שתכף אישבר, והמתח הולך וגובר עם כל שנייה שעוברת. אבל פרנקי נשברת ראשונה.

"בסדר," היא אומרת, קמה ומושיטה את ידה.

הלם וגאווה אדירה ממלאים אותי בזמן שאני מחזירה לה יד. אני מקפידה שלחיצת היד תהיה חזקה; זו של פרנקי היא כמו לפיתת מלחציים.

"תצטייני, מוניק. בשבילנו ובשבילך, בבקשה."

"אני מבטיחה."

אנחנו מנתקות את ידינו ואני פונה לכיוון דלת המשרד שלה. "אולי היא קראה את הכתבה שלך על ההתאבדויות בעזרת רופא, זאת שפרסמת ב'דיסקורס'," אומרת פרנקי שנייה לפני שאני יוצאת מהמשרד.

"מה?"

"זאת הייתה כתבה מהממת. אולי בגלל זה היא רוצה אותך. ככה אנחנו מצאנו אותך. זאת כתבה מעולה. לא רק בזכות כל האנשים שנכנסו לאתר כדי לקרוא אותה אלא בזכותך, כי היא כתובה נהדר."

זאת הייתה אחת הכתבות המשמעותיות הראשונות שפרסמתי מיוזמתי שלי. הצעתי אותה אחרי ששלחו אותי לכתוב כתבה על העלייה בפופולריות של עלֵי מיקרו, בייחוד בסצנת המסעדות בברוקלין. נסעתי לשוק בפארק סלוֹפּ כדי לראיין חקלאי מקומי, אבל כשהתוודיתי שאני לא מבינה את הקסם שבעלי חרדל, הוא אמר לי שאני נשמעת כמו אחותו. היא הייתה שוחרת בשר אמיתית עד לפני שנה, כשהחליטה להיות טבעונית והקפידה על מזון אורגני בזמן שנאבקה בסרטן המוח.

המשכנו לדבר, והוא סיפר לי על קבוצת תמיכה שהוא ואחותו הצטרפו אליה, קבוצה שעוסקת בהתאבדות בעזרת רופא ושנועדה לאלה שמתמודדים עם מותם הקרוב או עם מות יקיריהם. רבים בקבוצה נאבקו על הזכות למות בכבוד. מזון בריא לא עמד להציל את אחותו, ואף אחד מהם לא רצה שהיא תסבול יותר ממה שהיא חייבת.

ואז ידעתי שאני רוצה, רצון עמוק ואמיתי, לתת במה לאנשים בקבוצת התמיכה הזאת.

חזרתי אל המערכת של 'דיסקורס' והצעתי את הכתבה. חשבתי שיסרבו לי, אם מביאים בחשבון את שורת המאמרים שכתבתי לפני כן על טרנדים בעולם ההיפסטרים ועל הגיגים של מפורסמים. אבל להפתעתי קיבלתי אור ירוק.

השקעתי בכתבה המון, הצטרפתי לפגישות במרתפים של כנסיות, ראיינתי את חברי הקבוצה, כתבתי ושִכתבתי, עד שבסוף הרגשתי בטוחה שהכתבה מביעה את כל המורכבות – הן את החסד והן את השאלה המוסרית – שכרוכה בהושטת עזרה לאנשים שסובלים ורוצים למות.

זאת הכתבה שאני הכי גאה בה. קרה יותר מפעם אחת שחזרתי הביתה אחרי יום עבודה כאן וקראתי אותה שוב, רק כדי להזכיר לעצמי לְמה אני מסוגלת, להזכיר לעצמי איזה סיפוק אני שואבת כשאני מגלה לאנשים את האמת, ולא משנה כמה קשה לעכל אותה.

"תודה," אני אומרת עכשיו לפרנקי.

"אני רק אומרת שאת מוכשרת. אולי זה העניין."

"אבל כנראה לא."

"לא," היא אומרת, "כנראה לא. אבל אם תכתבי את הסיפור הזה כמו שצריך, לא משנה מהו, אז בפעם הבאה זה בהחלט יהיה העניין."