שבע דרכים לאיבוד

סימני דרך

כשבני ואריקה עולים לאודיטוריום, העשוי אבן ירושלמית והמשקיף אל מדבר יהודה, הוא משלב לפתע את זרועו בזרועה. הוא לא נהג כך חודשים ארוכים, אולי שנים, אבל השמלה שלה והמקטורן שלו זועקים לשילוב הזרועות הזה, שמִתארו עוד טמון בגופם משיטוטי השבת השלווים. תחילה היו משוטטים ביער ירושלים, ואחר כך, כשכאבי הברכיים גברו על הנעורים, בשבילים המוסדרים של גן הפעמון, וכעבור שנים, ברחובות הרמת־אביביים המשופצים, המוליכים אל חוף הצוק ואל שדה דוב ואל ההקלה הנכספת מן הלחות שמעולם לא חדלה להעיק, עד שפסקו השיטוטים וכל אחד הסתגל לשלב את ידיו על חזו הוא כשערו של ארמון מבוצר.

הר הצופים

הדרך שוממת מאדם, מאז ומעולם היתה האוניברסיטה הזאת משכן נוח לבדידות, ריקה ופרוצה לרוחות, וכעת הם שניים אחוזי ידיים, מטפסים בצעדים קטנים אך מהירים, מקפידים ליישר חליפות, למחוט את אפם, לקרוא לסדר את השיער הדליל ממילא שהרוח עושה בו שמות. לתימהונה, בני שולף מסרק קטן מכיס הז׳קט ומעביר אותו על קווצת שיער סוררת. הוא, שאפילו ארנק הוא לא זוכר לקחת וכל יציאה משותפת שלהם מזכירה לה איך היתה מכינה את התיק של הילדים לפני כל גיחה לגינה, חיתול בד נוסף, משחה, מוצצים וכל היתר, תודה לאל שחיתולים עוד לא נכללים ברשימת הציוד שלהם והיא מסתפקת בלארוז לו ארנק, משקפי שמש ותרופות בתיק שלה, ולוודא שהסלולרי עליו. היא תוהה בינה לבינה אם שפיצר יהיה שם, בני לא הזכיר אותו והיא לא העזה לשאול ישירות, אבל כבר גמלה בלבה ההחלטה שבכל מקרה תסתפק בשיחת נימוסים קצרה, ואם יהיה לה מזל, זה אפילו יתמצה בנפנוף יד מקצה האולם לקצהו, והיא תופסת את עצמה מנענעת את היד הפשוטה לצד גופה בתנועת שלום, ממש מלכת אנגליה, היא מגחכת בלב, ומביטה מסביב לוודא שאף אחד לא ראה. רוח קרירה מצמררת אותה, היא אמנם הביאה איתה משהו ארוך, כי בכל זאת, ירושלים, אבל הקרדיגן הסתמי שלקחה איתה לא עושה חסד עם השמלה היפה שלה ולכן היא מסתפקת בזירוז צעדיהם ו״חושבת חם״, כמו שבני היה אומר לה תמיד, תחשבי חם, זה יעבור, בסגפנות המוּלדת הזאת שלו, ממילא עדיף שיזדרזו כי הם כבר מאחרים בכמה דקות, שלא כהרגלם, אם אפשר להתייחס לאורחותיהם מלפני שנים כהרגל, הם אמנם יצאו מהבית מספיק מוקדם, אך מרוב התרגשות היא פיספסה את היציאה להר הצופים והמשיכה לנסוע כמעט עד מעלה אדומים, ואולי בשל האיחור הסמלי לא ממהרים לצדם אורחים אחרים, היא משקיטה את עצמה ומזרזת את בני, אבל כשהם מגיעים ליעדם, הם מגלים שלא רק רחבת הכניסה אלא גם מבואת הבניין חפה מאדם, וכשהם עוברים בין הכיתות לא נראה שום שלט שמורה את הכיוון. היא פותחת חרישית את דלת האודיטוריום, שלא להפריע, ומאחורי הפודיום נגלה לה מרצה צעיר המלמד משהו הקשור במדעי המוח, במצגת מאחוריו נפרש המוח בפרישה ורטיקלית, וגבשושי התאים הלבנים והאפורים נמתחים אל מול סטודנטים צעירים ומשועממים שצולחים בקושי את השיעור המאוחר כל כך, ולא יושב על הבמה אף פרופסור מאחורי שולחן עטור מפה צחורה, ולא נשמעות מחיאות הכפיים המנומסות, המתבקשות, ואין שום זכר לבית שני.

ברגע שהם יוצאים מהמשכן, בני מגביר את קצב הליכתו, עוקף אותה במורד השביל שמתפתל בין הבניינים המרוחקים של האוניברסיטה, כל צעד נשמע לה כמו טריקת דלת, ומן הסתם כבר שמט את ידה, שנותרה להיטלטל באוויר חסרת אונים. היא מנסה להבין מה בדיוק קרה, האם ייתכן שהכנס נערך ביום אחר? במקום אחר? אולי ממש ברגעים אלה חבריו למחלקה ממתינים לבואו בקמפוס בגבעת רם, או באולם בבית שמואל, ואולי אפילו בבנייני האומה, ולרגע מתעוררת בה תקווה קטנה, ציפורית, שכבודו עוד יוּשב לו, וכל כובד האכזבה והכישלון יתמצה באי־הבנה מצערת ופתירה למדי, והתקווה מחישה אותה לרוץ אחריו, בני, חכה לי, חכה רגע. אבל הוא לא שועה לתחינותיה. לפעמים גם בבית היא קוראת לו והוא כמו לא שומע, היא לא יודעת עד כמה הניתוק שלו מקרי, אבל העלבון שמתפשט בה ברגעים הללו בהחלט אינו נשלט, וכעת הוא גם מאיים להגיח, וכדי לעצור בעדו היא מזכירה לעצמה שבני ודאי מאוכזב בעצמו, ומלא אשמה, כי מלבד הנהיגה הוא לקח על עצמו את כל הארגון, היא עצמה כבר היתה שקועה בתכנון הסדר הקרב שיתקיים אצלם בבית, ושמחה להשאיר את זה בידיו, ועכשיו לפניה הוא עוקף את האנדרטה לזכר הסטודנטים שנרצחו בקפטריה לפני יותר מעשור, שועט בצעדים מהירים במדרגות הרחבות, שהיא נצרכת לטופף בהן שני צעדים למדרגה, דווקא היום העלתה מהאוב את הנעליים מהחתונה של יאיר, נעלי עור גבוהות־עקב בגוון זהוב, שרצועותיהן נכרכות מעל הקרסול, שהמוכרת בחנות בדיזנגוף, שבה רכשה גם את השמלה, שיכנעה אותה שישמשו אותה גם אחרי החתונה, וכך הרגיעה מעט את ייסורי המצפון על ההוצאה הכבדה, וכעת אריקה מקללת את עצמה על הבחירה, שנים שלא נגעה בהן, וכשסוף־סוף חננה אותן מכלאן הן מכשילות אותה, וקוראת שוב בקול לבני, בני, עצור רגע! אבל הרוח העזה שמצליפה בפניה בולעת את הקריאה.

בניין מדעי הרוח מתגלה לעיניה, על רצף בליטותיו ונסיגותיו, בניין ברוטליסטי שאמור לשקף משהו מן החומה הניצבת ממערב לו, והיא מעלה בעיני רוחה את החדר הקטן של בני, שכשהיתה באה לבקר אותו שם תמיד היתה מסתבכת. פעם שמעה שהקמפוס נבנה בצורת כוורת בשאיפה לחקות את הדבורים השקדניות, ועל האדריכלות המתוחכמת־לשעתה היא שילמה את המחיר עם שאר באי האוניברסיטה שאינם בקיאים בנבכי המסדרונות. בכל פעם היתה אובדת מחדש, עד שאחת המזכירות הואילה ללוות אותה אל חדרו, ושם היה בני מקבל אותה בחיוך של לעג מהול בחיבה, מה יהיה איתך, אף פעם לא תלמדי את הדרך לבעלך? החדר היה קודר משום שהקומות שמעליו הסתירו אותו מהשמש, אך בני הרגיש בו בנוח, במעבה ארונות הפורמייקה העמוסים ספרים, לצד מכונת הכתיבה שלו ובחברת הסטודנטים העולים אליו לרגל, אובדים גם הם במבוך תאי הכוורת בדרכם להתייעץ על מקורות ביבליוגרפיים ושיטות מחקר, והחדר הזה היה לו למפלט מהבלגן שהתבלגן בבית כשהילדים היו קטנים, תמיד הוא היה רגיש לאי־סדר, והיא השתדלה לשמח אותו בחזרתו בכל ערב בסלון מסודר, ועכשיו היא חושבת איך זה היה הדבר הראשון שוויתרה עליו אחרי מה שקרה, לסדר עבורו את הבית, לפני כל הוויתורים שבאו בעקבותיו.

ייתכן, היא מוכרחה להודות, שכל הכנס התגבש רק בראשו המנוון, שבזמן האחרון מעלה זיכרונות שלא היו ואפילו מחליף אנשים קיימים בדמויות בדיוניות. לפני כמה שבועות הם פגשו בבן של נחמה שהיתה הגננת של שני הילדים, היא זיהתה אותו מיד וגם עיניו של בני אורו, להפתעתה, כי לאחרונה בקושי זיהה גם אנשים קרובים, כמו בעלי חנויות שקנה אצלם שנים, היא כבר יודעת איך לחפות עליו בפניהם, אבל בינה לבין עצמה היא מתביישת, ודווקא הפעם הוא לחץ את ידו של הבחור הצעיר המזוקן באופן המרושל הזה שמקובל רק בתל אביב, ושאל לשלומו, ורק כשהתרחקו ממנו ציין באוזניה שאלכס נראה טוב, שלא התבגר, וכששאלה מי זה אלכס, ענה לה, אלכס, נו, זה מ״חצוצרה בוואדי״, הספר הזה של סמי מיכאל, ולא הזיז לו שניסתה להסביר לו שזו דמות בדיונית, שהוא לא באמת קיים במציאות, ושגם אילו היה קיים במציאות, אפילו בספר הוא כבר מת. לא, אבל לא ייתכן שהכנס לא מתקיים, מיהרה לסלק את המחשבה הסוררת, הוא הרי ידע לפרט מי הדוברים שיֵשבו לצדו, ואילו פרסים יחולקו, ונקב בשמם של כמה מהנכבדים שהוזמנו, גם שניים מההיסטוריונים היהודים־אמריקאים החשובים, שאת אחד מהם הוא כל כך מעריך ולשני הוא נהנה לבוז, לא ייתכן שהיה כל כך בקיא בפרטי אירוע בדוי. סוף־סוף בני מפסיק לרוץ ונעצר בפיתול שבו השביל מתעקל לכיוון הדשא שבחזית בניין מדעי הרוח, שאותו הוא מבקע לשתי חלקות נפרדות, זו שבה היתה מעבירה שעות ארוכות בחברת חבריה לחוג לתולדות האמנות, בין השיעורים או במקומם, וזו שבה היה בני מופיע לגיחות קצרות ויקרות־המציאות, לרוב בחברת דוביק או אהרל׳ה, כשהם מתנצחים בקול רם מדי ומנסים לגבור זה על זה. מה היא לא היתה עושה באותם ימים כדי להיות שם לצדו, מעבר לשביל, להתווכח באותו הלהט, לצדד בדעתו. חבריה היו לועגים לה על המשיכה התמוהה ל״פרופסור המפוזר שלה״, למרות שהוא בקושי היה אז דוקטור, אבל היא בשלה, נושאת אליו עיניים, אוספת בשקיקה את חלקי המשפטים שהגיעו לאוזניה, מבררת עליו אצל המזכירות ואצל המתרגלים האחרים, ואצל כל מי שיכול להוסיף עוד חלק לתצרף שבנתה בדמותו וששימש לפסילת כל בחור אחר שביקש לצאת איתה ונרתם שלא בטובתו להשוואה האבודה מראש. בני נראה כל הזמן הזה כמי שלא מבחין בקיומה, ובאמת לא הבחין, הודה בדיעבד, כל כך היה שקוע בהתפלמסות הנרגשת עם חבריו, ודאי זה היה חלק מכוח המשיכה שלו, שלוש שנים לקח לה למשוך את תשומת לבו, ומשום כך לא יכלה לוותר עליה כשזו לבסוף ניתנה לה. היא נושמת לרווחה כשגבו נפרש בפניה והיא יכולה לנוח לרגע, נראה שהוא משוחח עם מישהו, אולי בודק איתו מה עלה בגורל הכנס המסתורי. רק כשהיא מתקרבת, היא מבחינה שתנועותיו חמות וגדולות כמו כשהוא משוחח עם גליה, בתם, לפחות בימים הטובים שלו — אשתו נהנית לראות אותו נפקח אל בתם כמו פרח באור השמש, ונחמצת מכך שיאיר אף פעם לא מצליח להוציא מאביו את אותה השתלהבות חמה — ידו מתנופפת באוויר ומצביעה לכיוון האודיטוריום שממנו הגיעו, ואחר כך מונחת על גבו של האדם הזה, שרק כשהיא מתקדמת עוד קצת היא מבינה שמכל האנשים בעולם מדובר דווקא בשפיצר.

היא קרבה אליהם בצעדים מהוססים, מה הוא כבר הספיק לגלות, אבל שפיצר מקדם אותה בקריאה רמה בשמה, שלא מסגירה שום אי־נעימות, והיא נענית בחיוך ומתכנסת לתוך החיבוק שלו, החיבוק החם והיציב שלו, אולי היא אפילו קצת נשענת עליו, כשהיא שומעת את קולו העבה לצדה מקניט אותם, מה לעזאזל אתם עושים כאן, עוד יש לכם ויזה לירושלים? ולפני שהיא מספיקה לענות, בני כבר מתפתל בקול, סתם, היתה איזו הרצאה... עכשיו הרצאה? שפיצר מביט על השעון המוזהב שלו, שרצועת עור אלגנטית מצמידה למפרק כף ידו, השעון שמראה בוודאי שעה מאוחרת, בטח לא שעה להרצאות, אלא אם כן אתה עומד להיבחן במדעי המוח. גם בני מודע לכך, אז הוא חוזר בו ואומר כנס, ואז הוא ממלמל פגישה, וכל המילים האלה חורתות בפניו ארשת מגוחכת של בלבול שכמעט מסגיר את סודם. פעם כשהיה נבוך היו כתמי ארגמן מתפשטים על פניו וגולשים אל הצוואר, כל כך אהבה להביך אותו בגסויות רק כדי לראות כיצד העור שלו מתלהט, אבל בשנים האחרונות עורו כהה והתקשה, היא דווקא החווירה עם השנים, אבל גם אצלה הגוון הפך אחיד והעור כמו התקבע, ואולי זה מה שצריך לבַכות יותר מכול בזִקנה, לא את כאבי המפרקים או את הקשיים בעיכול, אלא את אובדן הגוונים, את האחידות המשמימה והבלתי ניצחת של הפרצוף. רק אז היא מתעשתת, כנראה שפיצר עדיין מצליח לבלבל אותה אם היא ככה נרדמת על משמרתה, והיא נלחצת עוד קצת אל מותנו המרופד היטב, מחייכת ואומרת: האמת היא שהתגעגענו, זה הכול, ואולי משום שיש בכך מן האמת זה נשמע כל כך אמין, ופניו של בני מתרככות בהקלה, התגעגעו, זה הכול, ושפיצר מציע שאם כבר אז כבר, לפחות יאכלו איזו ארוחה הגונה, והיא כבר מתחרטת שהראתה קרבה יתרה, כי אין לה שום כוונה לקבור סופית את הערב הכושל הזה במנאז׳ א־טרואה עם שפיצר ועם בעלה. היא מתפתלת למציאת תירוץ שיחלץ אותה מהסיטואציה המביכה, המיותרת כל כך, אבל בני כבר סוגר עסקה בטפיחה על השכם של שפיצר, מפליא שהמחוות הגבריות הללו עוד חרותות בו בדיוק כמו ששילוב הידיים שלהם עוד השתמר בתוך גוף־הפורמלין שלו וששוב הוא מהיר ונחוש ממנה, ולא נותר לה דבר לעשות עכשיו כששפיצר מחליט על מסעדה חדשה במשכנות שאננים כי המסעדות שהם זוכרים לטובה כבר נחות כולן על משכבן.

הם קובעים להיפגש איתו שם וממהרים אל המכונית הממתינה להם בחניון הנושק להדסה, השומר לא איפשר להם להיכנס לחניית הסגל, ואולי זה כבר היה הסימן הראשון, שהתכחשו לו כמו שתמיד מתכחשים לסימנים מטרימים. בני מציע שיעברו בדירה שלהם בבקעה, לאסוף את שכר הדירה לשנה הבאה, למרות שכבר כשהעלה את זה בדרך לירושלים, היא מחתה שאי אפשר לנחות על הדיירים שלהם בלי לתאם, אבל הוא בשלו, באחת מההתעקשויות שהוא נאחז בהן מאז מה שקרה, לא עדיף לעבור שם אם אנחנו כבר בעיר? מי יודע מתי נגיע שוב, והיא מתווכחת, למה לעבור שם, יש עוד כמעט חודשיים עד סוף החוזה, אבל הוא אומר, מה פתאום, צריך לראות מה שלום הדירה, שהכול עומד במקומו. היא כבר עייפה מהוויכוחים האלה, כל מיני ג׳וקים נכנסים לו לראש ולא יוצאים, אז היא אומרת, טוב, תן לי להתקשר אליהם, ולמעשה בוחרת במספר הביתי שלה ושל בני, מאזינה לצליל הצפוי והמתמשך של הבית הריק, ואז מדווחת שהם לא עונים, והיא מצטערת אבל היא לא מתכוונת לנחות עליהם בלי להודיע. אז אולי אחר כך, הוא אומר. אולי אחר כך, היא מפטירה, נתקשר שוב כשנגמור עם שפיצר, והשם הזה חותם את הדיון, כאילו כבר נדברו להשתיק את מה שלא הכרחי ורק להעביר בכבוד את המפגש הכפוי הזה, שעכשיו נותן אותות מתח גבוה גם במצחו של האיש שלצדה.

כשהיא מתיישבת במושב הנהג, היא מבחינה במעטפה החגיגית עם ההזמנה, וכמו מתוך אינסטינקט משחילה אותה לתיקה לפני שבני מספיק להיכנס, ולא ברור אם עליו היא מנסה לגונן או על עצמה. כל הדרך הוא מסיט את ראשו הצידה, הסבה קלה שסיגל לעצמו מאז שהפסיק לנהוג, כאילו אם לא יביט בה לא יבחין שזו היא ליד ההגה, ולא הוא, וכשהוא לא מביט בה היא פנויה להיזכר בגבר הצעיר שממלא לה את החלומות לאחרונה, תמיד אותו בחור בעל מראה לטיני, רזה ושחום עור וצעיר להחריד, שמתעלס איתה בברֵכת טורקיז שמזכירה את ברכת האוניברסיטה, הברכה שהיתה פינת החסד שלה לכמה שעות בכל בוקר קיצי, שאז היתה מוסרת את ילדיה למדריכות הצעירות והמשולהבות של הקייטנה ומתפנה לזכך את נפשה במי הכלור. ככל שהם מתקרבים למרכז העיר, כך מתפוגגים קווי המתאר של גופו ומתחלפים באלו של שפיצר, והעקצוץ המוכר של חוסר השליטה תופס את מקומם, כל כך הרבה מידע היא צריכה לנטר בשיחה בין שני הגברים הללו, הנה היא כבר איבדה אחיזה כשאיפשרה להם לרקום מפגש, ומי יודע לאיזה בוץ הכניסה את עצמה. כשהם מגיעים לרחוב המלך דוד, שפיצר כבר שם והוא מסמן להם לחנות על המדרכה, לא נותנים דוחות בשעות האלה, הוא אומר, פה זה לא תל אביב.

משכנות שאננים

שפיצר מוביל אותם למסעדה שבמבט מבחוץ מזכירה יותר מכול גן אירועים, אבל עם הכניסה נושבת מקירותיה רוח של צניעות מבורכת, והבל דק של געגוע עולה באריקה ומרעיד לה את הסרעפת. שפיצר דורש ומקבל שולחן בקומה השנייה, והיא ניגשת לשירותי הנשים ופותחת את המעטפה בחיל ורעדה, כי אכן, משהו לא כשורה, משהו מאוד לא כשורה אם הם עשו את כל הדרך מתל אביב לכנס שהתקיים לפני עשר שנים בדיוק. מלבד השנה הוא דייק בכל הפרטים, ביום ובשעה, באורחים הנכבדים שמנה באוזניה וברשימת הדוברים, ששפיצר לא ביניהם, היא מופתעת, כי תמיד הוא ובני התחרו על אותו קהל, שהיא היתה רק חלקיק ממנו, יתושית קטנה שנמשכת לאור המנורה, שכאשר מגיעים אליה מתחשמלים בריח העז של האכזבה. היא מנסה לשחזר אם נכחה בכנס הזה, למרבית אירועי החוג באותה תקופה נהגה להגיע, היה ברור שזה חלק מדרישות התפקיד, אבל השם הבנאלי שניתן להרצאתו של בני, ״תפיסות עדכניות בחקר הכיתות״, לא אומר לה דבר. מבטה מטפס חזרה אל התאריך, שמצביע בבירור על העשור שחלף. היא מחשבת קודם כול בני כמה היו הילדים, תאריכי הלידה שלהם הרי צרובים בבשרה, ורק אחר כך מסיקה בת כמה היתה היא, ונזכרת שבאותה שנה בני קיבל את התואר המיוחל ומשם הכול היה אמור להסתדר.

כשהיא עולה אל הקומה העליונה, השטופה אור עז, היא מוצאת את בני ושפיצר שקועים בהזמנת האוכל. שפיצר נשען לאחור על המשענת המרופדת ומרחיק מעט את התפריט מעיניו, הוא כנראה מתקשה בראייה מקרוב, גם הוא לא חסין בפני פגעי הזמן, ואילו בני רכון אל התפריט והיא מגניבה אליו מבטים דאוגים, פרטיים. ואכן, מיד כשהיא מתיישבת הוא מתחיל לשאול אותה שאלות, מה זה מטיאס, ומה זה טורטליני, אם הוא אוהב טונה צרובה, ואם היא שמעה פעם על דבר שנקרא ערמונים, וכל זה עוד נשמע הגיוני, אבל צווארו של שפיצר, שנמתח עוד קצת במעלה משענת המושב, מבשר לה על הסכנה האורבת, והיא מניחה יד מרגיעה על ירכו של בני ומציעה שאולי ייקחו ביחד דג ורביולי, אבל הוא שואל מה זה רביולי, פתאום הוא לא יודע מה זה רביולי, ושפיצר מגחך, מה קרה לך, לא מאכילים אותך שם בתל אביב, ואילו היא מסבירה לבעלה באורך רוח מה זה רביולי, אבל הוא לא זוכר גם מה זה מילוי, ואיך תסביר לו מה זה מילוי, נו, הבפנוכו של הרביולי, כמו הבשר בקרעפלך, היא מקווה שמאכל ילדותו יזכיר לו מושגים בסיסיים באכילה, וברור שכעת גבו של שפיצר כולו זקוף, דרוך אפילו, הגיחוך ירד משפתיו ומבטו שואל, אבל היא משפילה את מבטה חזרה אל התפריט ומודיעה לבעלה: אז רביולי ודג — היא לא תסבך אותו עם שמות כמו דניס או מוסר עכשיו — קבענו.

אז מה חדש באוניברסיטה? היא מסמנת לשפיצר לתפוס את מקומו במרכז השיחה, מיומנות ששיכללה לכדי אמנות בשנים האחרונות, מאז שהיא מדברת בעיקר עם עצמה, והוא עונה ששום דבר, השועלים אותם שועלים, ולכולם ברור על מי הוא מדבר ולכן אריקה מסתפקת בחיוך מנומס, ובני מסנן, אידיוטים. מאז שקיבל את הפרופסורה ועד מה שקרה, הוא שיחק את המשחק שלהם ללא רבב, וגם כשלא נשאר הרבה אוויר מתחת לתואר שנשא, הוא התאפק לא לשבור את הכלים וחיכה בסבלנות ליום שיירש את גיורא, ראש החוג, וכבר לא יהיה תלוי בו או בעושי דברו. המעבר לתל אביב איפשר לו לצמצם את ההתרועעות השנואה עליו, זו ודאי היתה אחת הסיבות הלא־מדוברות לשינוי, ומחדר העבודה שבביתם המשיך את פעילותו המחקרית בשקט ובהתמדה. אבל מאז מה שקרה הממלכתיות נעלמה, והוא החל להוציא קיטור בנחירות בוז קטנות וממוקדות, פעם מכבה את הטלוויזיה כשעמית לשעבר מופיע אצל לונדון וקירשנבאום, פעם הוא מבקש ממנה להפסיק לשלוח לכל החוג שלו ברכות שנה טובה, אַת האחרונה בארץ שעוד שולחת שנות טובות, הוא אומר, והיא ממשיכה לשלוח את תוצרי המלאכה שלה, גלויות מקושטות בגזרי עיתון ובדבק צבעוני, רק לחברותיה שלה. פעם הוא מוותר על חתונה משפחתית כי הדוקטורנטית של אחד הקולגות היא אחות הכלה, ופעם מבקש ממנה לא לענות לטלפון כי המספר מאזור חיוג ירושלים והוא משוכנע שזה אחד מהם. ובהגדרה הזאת, אחד מהם, הוא כולל כמובן את שפיצר.

לכן מפליא שהם מאוחדים כעת בדעותיהם, מזכירים בגיחוך את האנקדוטה הקבועה של גיורא על המפגש שלו עם בן גוריון, שפיצר מחקה אותו ובני צוחק בקול, והיא מורידה את מצב הכוננות שלה, מרשה לעצמה להתרווח וליהנות מהיציאה שלהם, אחרי כל כך הרבה זמן שהם מבלים רק בחוג המשפחה, והיא זוקפת לזכות שפיצר את הנינוחות הזאת שהוא משרה סביבו לאן שהוא לא מגיע, בלי להתכוון. היה לו אותו קסם אישי שריתק לשיעוריו שורות־שורות של סטודנטיות צעירות, באותה התחלפות עונות יפהפייה שבין טיולי המזרח להתכנסות אל משרות ומערכות יחסים, התחלפות שמצאה לה ביטוי בשילובי בגדים תמוהים וצבעוניים, שהיו מקובלים רק במסדרונות האוניברסיטה. בני, לעומתו, לימד רק שני סמסטרים, הסטודנטים הקשיבו לו כמתוך אילוץ והרבו להיעדר, ובתום אותה שנה הוא ביקש מגיורא להפסיק ללמד כדי להתרכז במחקר ובהנחיית סטודנטים לתזה. מילאתי את חובתי הלאומית, הוא הכריז, ומנע מעצמו את המבוכה שבקבלת משובי הסטודנטים ובניסיונות ההצטדקות העצמית שנלוו אליהם.

מלצר חביב, שנראה כחוש מדי בשביל העבודה הזאת, לוקח מהם הזמנה ומוזג מים לכוסות יין מבריקות, זו כנראה דרכה של המסעדה להיראות יוקרתית, ואריקה מנצלת את ההזדמנות כדי להזמין גם בקבוק יין לבן לרגל המפגש המחודש. היא שואלת את שפיצר אם הוא מתכוון לצאת לפנסיה מוקדמת או לחכות שזמנו יגיע, והוא מעמיד פני נעלב, כמי שלא מכיר בבגרותו, במידה של פתטיות מכמירת לב שידעה לזהות כבר אז, בניסיונות החוזרים שלהם. אולי בני מרגיש בנימת הפלרטוט הרכה שהתגנבה לשיחה, ולכן מבטו תועה סביב, מפנה להם את המקום, ואולי סתם התעייף, הנימוס הבסיסי הוא כיום משימה גדולה על מידותיו והוא נוטה לוותר עליו, ולכן הוא לא מביט לעברם גם כששפיצר אומר, זה מסובך לפרוש היום, אני עוד לא שלוש שנים בתפקיד, והיא נדרכת, איזה תפקיד? ומיד מבינה שהיא לא רוצה לשמוע את התשובה, לפחות לא כשבני לצדה. אבל שפיצר עונה, ובני שומע, ודאי שהוא שומע, כי הוא מיטיב את משקפיו בתנועה המכנית הזאת שלו שמחפה על מבוכה או חוסר נוחות, וסוקר את סביבתו בלסתות מהודקות. רק כשהיין נמזג בני שב אליהם לרגע, והם משיקים כוסות ברוב טקס, לחיים, ולעוד מפגשים כאלה, שפיצר מוסיף. הוא מודה שכבר היה מוכן לפרוש אבל בחוג מצפים ממנו שיישאר, וגם אשתו לוחצת, כי השנים המעטות שנותרו שוות עוד סכום נאה למדי שיתווסף לתשלומי הפנסיה, ואולי היא גם חוששת שכשיפרוש תאבד את השליטה בו, הוא מוסיף, ואריקה מגבה את צרתה, את אותה אישה בעלת גוף נערי ושפתיים קפוצות שראתה רק פעמים אחדות במהלך השנים, במפגשים חטופים וזהירים, ולכן אין שום ביסוס לסלידתה ממנה, היא צודקת, אריקה אומרת, באמת עדיף לשמור אותך במסגרת. היא מרימה כלפיו גבות בארשת מוכיחה, והוא מהנהן בצייתנות וצוחק לעצמו, שניהם זוכרים את בעיית הנאמנות הקטנה שלו, והוא נענה להקנטות שלה ומוסיף: אולי היא תרשום אותי לקייטנה, והם מתחילים לדמיין קייטנת נגרות עתידית שתעסיק את שפיצר הגמלאי המשועמם, וסוף־סוף יזכה לממש את חלומו הישן לבנות לעצמו ספרייה, או שיצטרף לחוגי המלאכה השונים של אריקה, מה יש, היא אומרת, תעשה קצת קרמיקה, אשתך תהיה מרוצה כשתביא לה כלים למטבח, או שייכנס לשיעורים באוניברסיטה עם כל ״השומעים החופשיים״ שתמיד הושמו אצלם ללעג, כשבני היה מכנה אותם ״שומעים בקושי״, וגם זו סוג של קייטנה, בסופו של דבר, הלוא הקפה הדלוח עם הקרואסון בקפטריה בהחלט יכולים להחליף שוקו ולחמנייה.

הרבה זמן לא נהנתה כך עם מישהו, משיחות הנכדים והמחלות של חברותיה היא מרגישה לאחרונה יותר ויותר תלושה, שני הנושאים משעממים אותה, כאילו עובר איזה מסך שקוף בינה לבין הדבר הזה שנקרא חיים, ודווקא אצל שפיצר היא מזהה את אותו צורך נואש להגדיר את עצמו שוב ושוב, לייחד את עצמו מרודנותם של הגוף או של המשפחה, וכנראה זה גם מה שקשר ביניהם אז, כי בני ויתר על המאבק הזה, בעצם ויתר זו לא המילה, מעולם לא היה לו צורך להתעלות מעל היום־יום, אולי כי ממילא תמיד היה מרוחק ולא נגוּעַ. להילולה שלהם מצטרפות עכשיו המנות הראשונות שמתחילות להגיע, הטאפאסים כמו שהם נקראים היום, חציל קלוי, סלט קלמארי, פטריות ממולאות גבינה. כל הטוב הזה מחזיר את בני משיטוטיו במחוזות אחרים ומעיר בו את הנהנתנות העתיקה, ושני הגברים מאגפים את השולחן, תופסים מזלגות ומתנפלים במרץ חינני על הצלוחיות שנראות כמו כלי אוכל בבית בובות תחת ידי הענק שלהם וכרסיהם הנכבדות, והיא נהנית מהמראה, ולכן עוד לא ניגשת לכלי המלאכה שלה, כמו שהם קוראים בבית לסכו״ם, לוגמת במתינות מהיין, עד שבני מאיץ בה: תאכלי, אריקה, תכף לא יישאר לך.

כשהם מסיימים להתענג על הראשונות, אריקה שואלת את שפיצר לשלומה של אמו, אותה קיבוצניקית צנומה ונבונה שהיתה להם שותפת סוד, והוא אומר שהיא לא במיטבה מבחינה גופנית, אבל עדיין פעילה הרבה יותר ממנו, והיא צוחקת, טוב, זאת לא חוכמה גדולה, מודעת לנטייתו לעצלות ולזלילה, והוא מאשר בצחוק קצר, ואריקה ממשיכה ושואלת גם על בתו דור, לא לגמרי משוחררת מרגשות האשם שנכרכו תמיד בשם הזה, וגם לא מהצורך לשאול עליה, כמו למזער את הנזק, ושפיצר אומר, היא כבר חיילת, היית מאמינה? מודיעין, הוא משוויץ, וחיוך חולמני מפציע על פניו, העיניים שלו בורקות או שנדמה לה, ואז הוא מתעשת ומגחך, אבל הגיל הזה, מה אני אגיד לכם. עד שהיא חוזרת מהצבא היא יוצאת עד הבוקר, מוציאה לנו את הנשמה. יש לה איזה חבר, נראה לי, רק פעם אחת ראיתי אותו והוא כבר לא מוצא חן בעיני. טוב, אתם בטח מכירים את זה, הוא אומר, בני משיב בהנהון סתום ואריקה מחייכת מתוך נימוס, זה כל כך רחוק ממנה עכשיו, כשהבית שלהם שקט והילדים מסתפקים בביקור נימוסים בשבת, אבל ככה זה כשמתחתנים מאוחר, הבת שלו כל כך צעירה. ואולי כדי להחזיר לו בגאווה קטנה משלה, היא מספרת שגליה בהיריון, ומיד נכלמת כי היא ביקשה שעדיין לא יספרו בשלב כל כך מוקדם, ולמען האמת, היא לא מרגישה כל כך מעורבת בכל התהליך, כי גליה מסתפקת בדיווחים יבשים, עשינו אולטרסאונד, בשבוע הבא שקיפות עורפית, את הדברים החשובים באמת היא שומרת לעצמה, ובכל זאת בכזו קלות אריקה שולפת את ההיריון שלה כמו שפן מהכובע, תראה, גם לנו יש, והם משיקים שוב כוסות לרגל הבשורה, ושפיצר מחייך, קשה לי להאמין שאת כבר בדרך לנכד, ונוגע קלות בכתפה, ליטוף שמתחזה לטפיחה ומעביר בה רטט לא צפוי, ובני, שמבטו נודד כל העת מעבר לגבם, אל משפחה אמריקאית שסועדת בשולחן הסמוך, ואולי אל המארחת היפה שמשדרת הנחיות לתוך אוזניית־מאבטחים קטנה, מתערב פתאום בשיחה, מה פתאום נכד? היא עוד לא נשואה, שתתחתן קודם. ואריקה נאנחת, פונה אליו ומסבירה בכל העדינות שהיא מצליחה לגייס: בטח שהיא נשואה, בני, אתה יודע את זה, היא התחתנה עם אורן לפני שנה. בחוף הים, בקיסריה, זוכר? היתה חתונה נהדרת. והוא מהנהן בסנטר כבד ומגולח למשעי, כמי שנזכר בדבר־מה רחוק, וממלמל, כן, בקיסריה, היה נורא חם, והיא מאשרת מוכנית, כן, היה יום חמסין, מה כבר תגיד, אבל טעם חמצמץ מכסה על העקצוץ הנעים של החציל ושאר המטעמים, וממילא כבר אין מה להסתיר אז היא מבקשת סליחה וקמה לבית השימוש.

כשהיא מסדרת את האיפור מול המראה, היא יודעת ששום קרם לא ירכך את העור הגבשושי היבש וששום מייק־אפ לא יצליח לכסות על השקעים הכהים מתחת לעיניים, ובכל זאת היא שולפת מתיק האיפור שפתון וגומלת בלבה להשהות את אומללותה לעוד כמה שעות. כשהיא פונה לצאת משם שפיצר נכנס, והיא מפנה לו את הדרך בחיוך המצטנע ששמור רק לאנשים שנפגשים במבואת השירותים, אך הוא דווקא חוסם את דרכה, כולא אותה בגבה אל הכיור, מה זה היה? הוא שואל. היא מתכווצת, משפילה את מבטה אל רצפת הלינוליאום השחורה המנומרת בשלוליות מים קטנות. זה היה בני, היא אומרת בהשלמה. ומוסיפה בסרקזם דק: בעלי בשנים האחרונות. נעים מאוד. לא ידעתי... הוא ממלמל, והיא מוחה, מה אתה מקשקש, לא ידעת. כולכם ידעתם. מה אתה כל כך מופתע. לא ראיתי אותו מאז, הוא מצטדק. וחשבתי שזה עבר... בעיקר כשראיתי אותו היום. הוא לא נראה בכלל, את יודעת. הוא נראה בסדר גמור. אני מצטער. שוב הוא נוגע בכתפה, הפעם ממושכות. ועיניו מתיזות אליה גצים מתחת לשורות הקמטים שנגלים לה בתאורת השירותים הרכה. זאת לא אשמתך, היא אומרת. אנשים לא יודעים איך להגיב. היא מרגישה מובסת, חשופה לפתע לפניו, בעיקר כעת כשהוא מתקרב אליה לאט ומסיט בהיסוס את שערה ממצחה, ממסגר את פניה בתוך קווצות השיער שהוא מסדר על רקותיה, מישיר מבט לתוך עיניה. את כל כך יפה, הוא אומר, לא השתנית בכלל, בחיי, וכשהוא מושיט אליה יד היא סוגרת עליה את אצבעותיה, וכמו שהיא אוחזת בידו, כך ההפתעה אוחזת בה, והמגע זר לה, אם כי בחלל הצר הפעור בין כפות ידיהם גלום גם גרעין מוכר, גולם שכוח של מי שהיתה, שנח על שמריו שנים רבות ועכשיו לפתע פורש כנף זהירה, מרפרפת, מבקש לתפוח ולהתגלגל להיות דבר אחר. אבל לפני שיתגלגל משהו עוד עוצר בעדה, והיא מוכרחה להזהיר גם את הגבר שמולה, אני לא מתלבשת ככה בדרך כלל, היא מחווה על השמלה שלה. אתה יודע למה התלבשתי ככה? היא מזמינה אותו לסקור את גופה השמור, עדיין, את החזה המלא המוחזק בתוך בד עבה ומחמיא ונגלה רק מעט מתוך מחשוף מרובע, את האגן, את הרגליים החשופות עד הברכיים, מבריקות מתחת למעטה גרבוני ניילון מתוחים. באנו לפה לכנס, היא אומרת ולא מתנגדת כששפיצר כורך את ידו סביב מותנה, עדיין לופת את אצבעותיה שמחבקות את עצמה איתו. כלומר, חשבנו שיש כנס, היא ממשיכה. בני חשב. יותר משבועיים הוא עבד על הנאום שלו. אפילו הלכנו במיוחד לקנות לו ז׳קט, היא מגחכת, כי החליפות הישנות שלו כבר לא עולות עליו. שפיצר מרים את מצחו בשאלה, שורות הקמטים מעל עיניו נמתחות בין הצדעיים, והמחשבות נתלות עליהן כמו כבסים על חבל. לא היה כנס, אתה בטח מבין. הוא מהנהן בהיסוס, ואולי רק מעמיד פנים שהוא מקשיב לה בזמן שאצבעותיו מזדחלות על גבה, יורדות אל השקע שמעל האגן, מקרבות אותה עוד קצת אליו. אתה זוכר שבשנה שבני קיבל את הפרופסורה היה כנס של המחלקה? היא שואלת כששפיצר טומן את פניו בצווארה, ועם שהיא מדברת זיכרונותיה מתקבצים ועולים. קצת לפני שנסעת להרווארד, דיבורה הופך אטי ומהורהר, אבל היא לא יכולה להפסיק עכשיו, כשהכול מתבהר, ביקשו ממך להרצות אבל עשית להם דווקא ולא הסכמת לדבר, זוכר? שפיצר משמיע קולות של הסכמה שנבלעים בנשיקות שהוא מטביע בה. וגיורא, האידיוט הזה, היא ממשיכה בכוח, כאילו חייבת להזכיר לעצמה איך הדברים היו באותו הערב, לתקף אותם, גיורא דיבר אחרי בני וסתר בדברים שלו את כל מה שבני אמר רגע לפני... היא צוחקת כשהיא נזכרת איך בני יצא עצבני מהכנס ההוא, כבר אז זה נראה לה כל כך מטופש, וגם שפיצר צוחק איתה, אולי בגלל שהוא צמוד אליה ומרגיש את רעידות הצחוק שלה דרך הבטן והצוואר, ואפילו ממשיך אותה, נסחף אחר הסיפור שלה, הוא רצה לרצוח אותו, הוא מוסיף, והיא ממשיכה, ואחר כך אנחנו... היא משתתקת לרגע ונותנת לעיניים לדבר — אחרי הכנס אנחנו...? ולא צריך להכביר מילים כי את זה שפיצר ודאי זוכר, את אותו לילה בלי התחלה ובלי סוף במלון הנידח ההוא בהרי ירושלים, היה נדמה שכבר לא יוכלו לחזור ממנו לחייהם הקודמים, שלא יוכלו להרכיב מחדש את הנתחים שחצבו מנפשם, הוא עמד לנסוע וזו היתה ההזדמנות האחרונה, והם גילגלו אותה לכל הצדדים ומיששו אותה ומוללו בקצות האצבעות כדי להכיר אותה עד קִצה, ולו כדי לדעת על מה הם מוותרים, וכמו שהעלבון עוד ערני בתוכו, כך גם הסיפור שלהם שנגדע ממשיך לבקש לו תחייה, והוא מוסיף: בפעם האחרונה. הוא מהדק עוד את אצבעותיו סביב כף ידה עד שהוא כמעט מכאיב לה, והיא מתמסרת למגע שלו, חמישה בולבוסים מתוקים, אצבעות של עובד אדמה ולא של איש אקדמיה, שהציתו בה את תשוקת המדורות של הוריה ועדיין מחזירות אותה לימי אוהלים לא שלה. היא מלטפת את הציפורניים הגזוזות עמוק מדי, עד לתוך הבשר, ואת כרית כף היד המחוספסת מעט שעכשיו היא מבקשת להניח בתוכה את ראשה ולהתקפל כמו אפון בתוך עריסתו. אפילו את טבעת הנישואים היא מלטפת, טבעת עבה מדי לטעמה, כמו שאופנתי לענוד היום. הוא לא מזכיר במאום את הבחור הלטיני הצעיר מהחלומות, שגופו רזה ומוצק ועורו חלק, ובכל זאת, עובדה שהגבר מהחלומות עולה על דעתה, וגם אותו היא מחבקת כשהיא נצמדת לגבר המלא והמבוגר שמולה, ואולי גם הוא אוחז כעת בידה ותר אחר עיניה עד שסוף כל סוף רוכן אליה ומנשק אותה. קומתו לא שחה עם השנים, והיא נאלצת למתוח את צווארה כדי להגיע לשפתיו, הוא מחליק את ידו על שערה וקצת מושך אותו, לא ברור לה אם בכוונה או לא, אבל זה לא מפריע לה, להפך, זה רק הופך אותה ליותר שלו, ולא מפריע לה גם שהוא מוסיף להתקרב אליה ולא מותיר לה ברֵרה אלא להישען על הכיור, והוא נצמד אליה במלוא גופו ולא מותיר לה מרחב נשימה. הדלת נפתחת והם ניתקים זה מזה ולרגע קצר נשימתה נעתקת, אבל זו רק גברת אחת שמביטה בהם בעין עקומה, והם מפנים לה גישה לתא השירותים, ובגיחוך משותף חוזרים להתנשק בדחיפות גדולה עוד יותר, הידיים מבקשות להספיק ולמשש את כל האיברים, כתפיים, זרועות, גב וישבן, והם מתַמננים זה את זה עם כל הגפיים, כך יצורים ימיים עושים אהבה, נדמה לה, עד שצליל הדחת המים בתא מסמן את הסוף והיא אומרת, צריך לחזור, ובלי מילים הם מסכמים ביניהם ששפיצר יישאר שם והיא תתקן את האיפור ואחר תשוב, מסודרת וללא רבב, לבעלה.

היא מקווה שהמנות העיקריות כבר הגיעו ויאפשרו להם להימנע משיחה, אבל מתאכזבת לגלות את בעלה יושב מול שולחן ריק, למעשה, לא ריק לחלוטין, כי מולו מונחת המעטפה, פתוחה, ומתוכה מבצבצת ההזמנה, חורצת לשון מתוך לוע הנייר, והוא אומר, זה היה לפני עשר שנים, והיא מאשרת, זה היה לפני עשר שנים. עולה בה צורך לגעת בידו או בירכו, אבל זו הרגשה של בגידה כפולה ומכופלת, ממילא כל המחוות המנחמות האלה משקיטות רק את עצמנו ולא את הזולת, ולכן היא נשארת במקומה, כאילו כל זה לא נוגע לה, הבלבול שלו, הבושה, ובני מחליק את ההזמנה חזרה לתיק ותולה אותו על וו מיוחד שנועד רק בשביל זה, השכלולים הקטנים שמנסים להפוך את חיינו לראויים, ושניהם מתכנסים לתוך עצמם ומחכים בשקט לשפיצר ולעיקריות, מה שיגיע קודם.

שפיצר הוא זה שמקדים להופיע, מכריז על רעבונו בקול רם שאולי מכוון גם לאוזני המלצרית שחולפת על פניהם בידיים עמוסות, נדמה שהוא אפילו מתיישב ברעש, שמתחלף באחת בשקט מתוח כשהוא ואריקה מתאמצים לא להביט זה בעיני זה. דווקא בני מקים לתחייה את השיחה כשהוא שואל את שפיצר אם קרא איזה שטויות כתבה בָּאוּמר על המגילות שנמצאו בעין גדי. פרופסור באומר עברה מהמחלקה שלהם לאוניברסיטת תל אביב לפני עשרים שנה, ומאז הפכה למקור כל הרע בעולם, ומן הסתם, גם למושא ללעג ולאיבה, ולמרות זאת בני מתייק את המאמרים שלה עם כל מאמר שמתפרסם על תקופת בית שני, בתנאי שהפרסום הגיע לאוזניו, ושבנם יאיר הצליח להניח עליו את זרועו הממוחשבת, היעילה, ולהדפיס אותו עבור אביו, במאמציו המתמשכים לזכות בהערכתו. אריקה פיתחה יחס סלחני כלפי האיסוף והתיוק הכפייתיים של בעלה, בתנאי שכל הקלסרים האפורים־מדכאים האלה נשארים בתחום חדר העבודה שלו, ולא תיארה לעצמה שבני זוכר משהו מכל המידע הזה שהוא אוגר, בהתחשב בכך שגם את הקוד לאינטרקום הוא לעתים שוכח, למרות שכשהוא מצלצל מלמטה, זה תמיד האינטרקום שלא עובד, כמו שהשלט של הטלוויזיה דפוק והכספומט מקולקל, העולם הטכנולוגי הוא עולם אכזר לאנשים כמוהו, אבל הנה משהו שכן עובד, מתברר, משהו שהזיכרון שלו יכול לו, והוא כבר שקוע בשיח קולני עם שפיצר, שבו כל אחד מהם מתאמץ להתעלות על רעהו בטיעונים המלומדים נגד באומר, שתמיד זקפה יותר מדי לזכות המקורות הנוצריים, והתעלמה ממגילות מדבר יהודה, והצליחה לעוות לגמרי את טיב הקשרים שהיו למפלגות עם השלטון ההלניסטי. וכששפיצר אומר ״מפלגות״, אריקה נדרכת, כי הם מתקרבים אל מוקד הוויכוח הנושן והמר, שפיצר מכאן ובני מכאן, צדוקים מול פּרוּשים, ועולה על דעתה מראהו של בני, כשעוד היה מזוקן, משתופף לילות על גבי לילות אל הספרים הפתוחים על שולחן העבודה שלו, מחפש עוד טיעון להכריע את המערכה, והיריבות היא אותה יריבות־בוקרים ישנה, והקרב נערך תמיד באור ראשון. באותה תקופה שאלה את עצמה כיצד דווקא היא, שמילדותה היתה זקוקה להתפעלות בלתי פוסקת, בחרה באדם שכל כך שייך לעצמו להיות לה לאיש. ואילו עכשיו, כשהוא ושפיצר מצחצחים את חרבותיהם המחלידות, היא מודה לאל על היותו כזה, כי הניתוק שלו משחק לטובתה, והוא לא מבין כלל ששוב הוא מפסיד. גם אז, כששקע בהתנצחות המתמשכת עם שפיצר, הוא סגר בפניה את דלת חדר העבודה, ואילו שפיצר פתח את דלתותיו לרווחה והכניס אותה לחדר המיטות ומשם, דרך מבואות ומסדרונות, לחדרי החדרים של הלב. והיא נכנסה ויצאה בהם, הלוך ושוב, מפרפרת מהתרגשות ומבהלה. מי שהציל אותם, את שלושתם, שלא מתוך כוונה, היה דווקא גיורא, ראש החוג, כשבחר לקדם את בני לפרופסורה ולהשהות את הקידום של שפיצר. העדפה אישית, השקפת עולם מחקרית, הימשכות השושלת, כל הדברים הללו התאחדו לכדי מכה מכרעת שבני וגיורא הכו בשפיצר המודח, לפני שגיורא גרם גם לבני להרחיק עד תל אביב. כשקיבל את התואר הנכסף, בני התעקש וגם הצליח לסדר פרס ניחומים לחברו הטוב, שהמשיך להיחשב לכזה גם אחרי שהמערכה הוכרעה: סמסטר בהרווארד. לכאורה משאת נפשו של כל חוקר ראוי. ולאמיתו של דבר, בני ידע היטב מתי להרחיק אותו. היא נזכרת איך אחרי ששפיצר נסע, היא גילתה להפתעתה שלא רק געגוע יש בה, אלא גם הקלה. נדרשו לה עוד כמה שנים להבין שבני עשה את זה גם למענה.

המלצר הכחוש מגיע עם המנות, יציב מכפי מראהו, ומניח אותן על השולחן: סטייק הפרגית של שפיצר, והדג והרביולי שלהם, שהיא מחלקת שווה בשווה בין הצלחות, פעם גליה אמרה לה, מכל השורשים שלך נתקעת דווקא עם הקומוניזם, והתכוונה לשוויון המוקפד והבלתי נסלח שיצרה בבית בין שני ילדיה, וגם עכשיו אריקה מוזגת לשניהם מהרוטב ומעבירה לצלחתו חצי מהסלט הנלווה, בעודה מהללת את העשייה המדויקת של הדג ואת רוטב השמנת של הרביולי ומוסיפה ומעתירה שבחים רק כדי שיפסיקו עם הוויכוח המטופש הזה, אבל כנראה ההתחמקות שלה רק מדרבנת את בני, כי הוא משחיל לשיחה גם את יוספוס פלביוס, שנכנס לכל קלחת היסטורית ופלא שרק עכשיו שמו נזכר, ושפיצר מחזיר לו בטיעון הלעוס אפילו עבורה על היריבות שלו עם הצדוקים, ובעוד בני שולף מפיו אדרה דקה, הוא מתעקש שדווקא משום כך האמינות שלו אינה מוטלת בספק, ושהוא ידע לראות בזמן אמת כיצד הצדוקים עושים את כל הטעויות האפשריות, שיביאו עליהם את סופם. אבל שפיצר לא מוותר, והוא אפילו זונח את המנה שלו כדי להזכיר כמה כוח היה בידם, ואם בית המקדש לא היה נחרב, הם גם היו מנהלים לנו היום את המדינה ולא הצבועים שלך, שהולכים אחרי תאוות השלטון, ובני בולע את הרביולי שבפיו וצועק שההיסטוריה מוכיחה מה קורה למתנשאים אליטיסטים שלא שמים על אף אחד מלבד עצמם, ושפיצר שואל אם הוא מתכוון אליו, כי אם כן אז שיגיד, ובני מטיח בשפיצר שהוא כל כך מרוצה מעצמו, עד שהוא לא מסוגל לראות את המציאות האובייקטיבית, הדבר היחיד שחשוב במחקר, ושפיצר מגחך, אפשר לחשוב שאתה כל כך מעורה במציאות, ובני מתלהט, קולו רועם והוא מטיח את המזלג בשולחן, לפחות אני לא משלה את עצמי! הרי הסיבה היחידה שמינו אותך לראש החוג זה בגלל שאני כבר לא שם, לא הרווחת את זה, בטח שלא מהפרסומים העלובים שלך, זכית מן ההפקר, זה הכול, ואתה לא רואה את זה מרוב שהראש שלך תקוע כל כך עמוק בתחת. בני! אריקה נוזפת בו, תפסיק עם זה מיד, גם אתה, שפיצר, אבל הוא חייב להחזיר, זה ברור, ולכן הוא שואל את בני מתי הוא יצא מהבית בפעם האחרונה, שהוא כל כך מעורה במה שקורה בחוג, ולא נעצר מול קיר השתיקה של בני ומול מדקרות־מבטה, אלא ממשיך וממלמל, מי אתה חושב היה מזמין אותך לכנס, כשאפילו דג במסעדה אשתך צריכה להזמין לך. בני מאדים כולו וקם ממקומו, מסיט את צלחתו הצידה ומניף את המזלג, מנסה לתקוע אותו בכתפו של שפיצר מעבר לשולחן, אבל שפיצר זריז ממנו ומתחמק, המזלג מצייר קשת באוויר וננעץ לבסוף בשולי השולחן, ובני מועד קדימה בעקבותיו, מושיט את ידו כדי למנוע את הנפילה, וזו נוחתת על אחת הצלחות, ואמנם בולמת אותו אבל מתמלאת בשאריות השמנוניות של הדג, עיסה של עור ועצמות, הוא מנגב אותה במפה לעיני הסועדים המרותקים להתרחשות, גם המארחת עם האוזנייה מתקרבת אליהם, מבקשת ודאי להשליט סדר, ואריקה ממלמלת לעברה, זה בסדר, הכול בסדר, מרחיקה אותה מהשולחן ונוגעת בתקיפות בכתפו של מי שאך לפני רגע היה בעלה ועכשיו היא מתקשה לזהות, די, בני, היא מצווה. זה מספיק ליום אחד. בני מתיישב תחת כף ידה הפרושה, ונועץ בשפיצר מבט שאמור להיות מצמית, אבל למעשה זה הוא עצמו שמאובן, ממצא פרהיסטורי של עצמו, כי המבט שלו חלול, חסר תוכן, הוא מביט לכל הצדדים כתוהה לאן לפנות, ואז מסנן לעברה, מה סיפרת לו? והיא משפילה את מבטה מרוב בושה, יודעת שהתירה את דמו של בעלה ושאין על זה מחילה, ומתחשק לה לטלטל את שפיצר, שנראה כמי שלא מבין בכלל מה הוא עולל, כי הנה הוא כבר חוזר אל הפרגית המשמימה שלו וחותך אותה באלימות שלא הולמת את כניעותו של הבשר הרזה. בני מביט הרחק ממנה ואריקה מתכנסת אל השולחן, מנסה להרגיע את עצמה, עד שבני פורע שוב את הסדר כשהוא קם וזורק לעברם, תיהנו לכם שניכם. לפני שהיא מספיקה להתעשת, הוא כבר יוצא מהמסעדה, מותיר את המקטורן על מסעד הכיסא, כמו משמר את מתאר גופו, שפיצר מניח סוף־סוף למנה שלו ואריקה יוצאת בעקבות בעלה, אבל נחסמת על ידי דלת הזכוכית הכבדה שאינה נפתחת מפני הרוח, ועד שמלצר צעיר נחלץ לעזרתה, בני כבר הספיק להתרחק והיא לא יודעת אם לצאת בעקבותיו או להניח לו להירגע.

את יודעת שזה לא עוזר שאת רודפת אחריו, שפיצר אומר כשהיא חוזרת לשולחן, הוא ילד גדול. תגיד לי, אתה נורמלי? היא קוצפת. למה היית מוכרח להגיד לו את זה? היא עומדת מעליו, תובעת את עלבונו של בעלה. אבל שפיצר לא מתרגש. הוא התחיל, הוא אומר, ויש אמת פשוטה וכובשת בטענה הילדותית הזאת, בני התחיל כשדרך לשפיצר על היבלות החשופות שלו, ובהנאה יתרה. הוא מסמן לה לשבת לצדו, והיא מתלבטת רגע ולבסוף מתיישבת, קצת מרחמת עליו, הוא לא ידע למה הוא נכנס כשהזמין אותם לארוחה, אבל איך אפשר לחשוב את שפיצר למסכן, הנה מבטו כבר מטפס על רגליה, המבט השפיצרי הזה, היא אומרת לעצמה בלעג מהול בחיבה, הייתי צריכה לדעת. לפני שהיריבות של בני עם שפיצר הפכה גלויה ולפני שנפשה נקשרה בנפש האויב, השפיצריות נטמעה בשפתם הפרטית כשם תואר שאינו דורש מילות הסבר נוספות, היו חולצה שפיצרית, והליכה שפיצרית, וקינוח אף שפיצרי, תיאורים שעצם הגייתם הולידה אחווה משותפת, שניזונה לא פעם מתבוסתו של מישהו אחר ומתגלגלת לצחוק ארוך ולהתענגות עצמית, אוי תפסיק, הרגת אותי, בחיי.

היא מגלה שכבר רגעים ארוכים היא מגרדת פצעון שצמח לה על הזרוע, בזמן האחרון היא מוצאת על גופה כל מיני פצעים לא מוסברים שמתפשטים כמו כתמי חלודה על גדר, והיא מכריחה את עצמה להפסיק, זאת אולי ההזדמנות האחרונה שלה להיראות מושכת בעיני מישהו, אז היא משלבת רגל על רגל ונשענת לאחור. היא אמנם נהנית ממבטו המלטף אותה, אבל עכשיו, כשהוא מושיט יד לעבר ירכה, היא כבר רחוקה מאוד, פחדים שונים ומשונים עולים בה, וביניהם החשש שבני יראה אותם כך, והיא מסירה את ידו כשהיא פונה אל המלצר שלהם ומבקשת את החשבון. אתה תסלח לי, נכון? היא שואלת את שפיצר בלי כוונה לחכות לתשובה, והוא מציע שתלך והוא כבר ישלם את החשבון, אל תדאגי, באמת, אבל זה ממש לא מוצא חן בעיניה שישלם מכיסו על היריב שהבריח ועל אשתו שחמד, והיא ממהרת אל המלצר שלהם עם שני כרטיסי אשראי, שולפת אותו מניסיונותיו המגושמים להצחיק את אחת המלצריות, אפשר לומר שהיא מצילה אותו, תכניס לזה גם טיפ, אם אפשר, וחותמת בשביל שניהם, בקצה הציפורן, כי אין עט בסביבה, לוקחת את המקטורן של בני ואת התיק שלה וממהרת החוצה, ושפיצר יוצא בעקבותיה, ולפני שיתפזרו לכיוונים מנוגדים, הוא עוד מצליח לתפוס את ידה, ברווח שמתגלע בין כרסו לגבה, והיא מסתובבת אליו ונענית לנשיקה חטופה, חתימת שפתיים, וכשהיא נפנית ממנו הוא מספיק לשאול אם הוא יכול להתקשר, והיא אומרת, ממילא תעשה מה שאתה רוצה, ומתרחקת כשלבה נכמר על האיש הראוי הזה, ועל עצמה, ועל כל הבזבוז הזה.

גיא בן הינום

היא מתעטפת בקרדיגן חסר האופי שהביאה, אבל הוא לא יכול לקור של האביב הירושלמי, שמשתחל דרך עיני הצמר הזעירות וחודר את העור, אז היא מניחה על שכמותיה את המקטורן של בני, עד שתמסור אותו לידיו, ומתנחמת בו מעט. היא מוציאה את הטלפון מתיקה ומחייגת אליו, היא תבקש ממנו שיחכה לה ותעשה ככל יכולתה לפייס אותו, אבל הוא לא עונה לטלפון, כמו מגביר את דאגתה במתכוון. היא חותכת את רחבת החצץ שבכניסה למסעדה ומקיפה את המבנה הרחב, אבל האדם היחיד שהיא רואה הוא צעיר שחום עור במכנסי טבחים מפוספסים ובנדנה לראשו, שמועך קרטונים לתוך פח המִחזור, היא שואלת אותו באנגלית אם ראה את בני, מסמנת כרס עם הידיים כשהיא אומרת שהוא ביג, נוט מאץ׳ הייר, היא ממוללת שיער דמיוני בשני צדי ראשה, מוסיפה משקפיים על קצה החוטם, לא עולה על דעתה איך עוד היא יכולה לתאר אותו, את האיש שלה, שקרום אפרפר ועכור מרחיק אותו מפניה. אך העובד הזר מניד בראשו מצד לצד וממשיך בשלו. היא פונה אל השביל שמוביל לכיוון טחנת הקמח ומגבירה את קצב צעדיה. אם בני כבר התרחק, היא חוששת, הוא עלול לאבד את הדרך, עברו שנים מאז שגרו פה ועם כל הבלבול שלו גם דרכים נמחקות לו. בפעם האחרונה שנהג, לפני שנתיים ואולי כבר שלוש, היא איבדה ריכוז לכמה דקות והם מצאו את עצמם בדרך למחסום חיזמא, כל לוחיות הרישוי של המכוניות מסביב היו ירוקות או לבנות, והוא לא הבין מה הבעיה בכלל, אנחנו בדרך לתל אביב, הוא התעקש, מה את מתרגשת מכל דבר. היא ודאי מתרגשת לשווא, היא מזכירה לעצמה, אבל זה לא משקיט את רגליה שנושאות אותה יותר ויותר מהר. השביל מתפתל מטה לדרך חברון, חשוף לרוחות, והיא משחילה את ידיה בשרוולי הז׳קט ומכניסה אותן לכיסים, ורק אז מגלה שהטלפון של בני, זה שהיא תמיד מוודאת שיהיה עליו, על כל מקרה שלא יבוא, נח לבטח בכיס הימני, בני כנראה הספיק להשתיק אותו לפני שנכנסו לאודיטוריום, והודעה יחידה על הצג מבשרת על השיחה שלא נענתה ממנה עצמה. איזה חוסר אחריות, היא חושבת כשהיא עוברת דרך מרכז בגין, ששומם בשעת ערב זו, מחכה לסבב התלמידים הבא שיבוא בשעריו. איזה עצבים. קצות נעלי העור מתחככים בצדי הקרסוליים עם כל צעד וחורצים בבשרה. קשה להאמין, היא סונטת בעצמה, שבגילה היא נאלצת לרוץ ככה בשמלה צמודה ובעקבים לוחצים. ובכלל, מה חשבה לעצמה כשיצאה היום מהבית.

היא מנסה להיזכר מתי בני התחיל לדבר על הכנס. אולי זה היה בארוחת פורים? עם הילדים? לא, באותה ארוחה כבר השוויצה בעצמה בהזמנה. טפחה לבעלה על השכם כמו לילד קטן. כלומר, היא שמעה עליו לפני כן, מפי בני. ולא פיקפקה בדבר. ודאי שמבקשים את בני לבוא להרצות, לחלוק לו כבוד, שלא לומר: כבוד אחרון. בינה לבין עצמה קיוותה שמדובר גם במחוות פיוס, באקט של רצון טוב מצדו של גיורא, שיביא קץ למתיחות ארוכת הימים שנמתחה ביניהם מאז אותו כנס אומלל שאליו נסעו היום בפעם השנייה. ואפילו העזה לקוות שסגירת המעגל תשקיט קצת את מצפונה, כי הרבה לפני שכולם בגדו בו, היא הפנתה לו את גבה.

יותר מתוך שמרנות מאשר מתוך דאגה לנישואיה, היא עמדה בסירובה להזמנותיו המרומזות של שפיצר עד שיאיר כבר היה בצבא. גליה ממילא בקושי היתה בבית, ילדת־הרחוב שלהם, מאז ומעולם היא היתה סוערת וחברותית יותר משאר משפחתה, ואריקה היתה מעבירה את שעות אחר הצהריים בדירה רחבת הידיים בבית הכרם, שאליה עברו מבקעה כשמצבם הכלכלי קצת השתפר, מקפלת כביסה וצופה בטלוויזיה עד שפקעה סבלנותה. דווקא בתקופה ההיא, כשילדיה התפזרו לה, חומותיו של בני גבהו עוד יותר, וההסתגרות הפכה להתבצרות, והיא ביקשה להיות בכל מקום מלבד בדירה המסודרת מדי, שנמלאה כולה באדי הנרגנות הרעילים שעלו מתוך חדר העבודה הסגור. הם לא התקשו להסתיר את פגישותיהם, שנערכו בביתו של שפיצר בשעות הבוקר כשתמי עבדה, או במסעדות מעוצבות שאנשי אקדמיה אליטיסטים לא היו קהל היעד הטבעי שלהן, ולעתים במלונות בוטיק שרק אז צצו בעיר, בעין כרם או בעיר העתיקה, ופעם אחת גם אירגן להם לילה במנזר והם הרגישו חוטאים להפליא והרעישו יותר מתמיד. בני ניחש, או שלא, מעולם לא שאלה. בכל אופן הוא כבר לא הזכיר בבית את עמיתו למחלקה, בעצם לא הזכיר הרבה אנשים בתקופה השחונה ההיא, שני הילדים סיפקו להם מספיק נושאי שיחה כדי לסחוב ערבים ושבתות, ובשאר הזמן, כשהיא נאבקה ברגשות שגאו בה ואיימו להטביעה אפילו סתם, באמצע יום עבודה, בני החריף את חיפושיו בתוך הספרים, קרא וכתב והתדיין, קנאי לצדקתו ההיסטורית ועיוור למתרחש סביבו.

היא מוצאת את עצמה מול גשר הולכי הרגל שמוביל אל הסינמטק, הגשר שמיתמר מעל דרך חברון ומשקיף על כל ירושלים. היא רואה בעיני רוחה אותה ואת בני, בחודשים הראשונים שלהם, כשנהגו לצאת לסינמטק הישן בבית אגרון: הם היו מכינים פופקורן בבית, בסיר ברזל גדול, מגניבים אותו בשקית בתוך התיק עם בקבוק יין וצופים בסרטי הגל החדש בהקרנות ליליות. הזיכרון מצית בה תקווה, והתקווה מציתה בה נחישות, שבגללה היא מוותרת על הגשר וחוצה את הכביש בצעדים רחבים לעבר בעלה שוודאי מחכה לה בסינמטק, אולי אפילו עם יין אדום פתוח ופופקורן ביתי. ירח אדום ומלא מציץ אליה מעל סילואן ומלווה אותה כשהיא יורדת במדרגות האבן אל רחבת הכניסה, שבה זוגות־זוגות נבלעים בסינמטק המחודש, שעל שיפוצו קראה ב״הארץ״ במידה של צער נוסטלגי, והיא מקיפה את המבנה ויורדת במדרגות המצוחצחות אל המסעדה המשופצת אף היא ואל פתחי האולמות בקומות התחתונות, ואף שואלת את הסדרנים הצעירים אם ראו אותו, שוב אותו התיאור, שמן, שיער דליל, משקפיים, אך הם לא מזהים, וגם היא לא רואה זכר לבעלה כשהיא חוצה את המבואה הרחבה עד לארכיון וחוזרת ובודקת בכל תאי השירותים.

היא מטפסת חזרה במדרגות ועולה על הגשר למשכנות שאננים, אולי בכל זאת הוא חזר למסעדה, אחרי שווידא ששפיצר עזב. ברור לה שההיעלמות שלו היא סוג של נקמה, על הדברים שהפה שלה לא מצליח לשמור ועל הסודות שהגוף שלה מגלה לזרים. בני בטח הרגיש מה קרה ביניהם בחדר השירותים, אולי אפילו ראה, או שהאישה עקומת העין סיפרה לו הכול. היא חוצה את הגשר ומבחינה לפתע בגבעת התנ״ך, הגבעה הקטנה שאליה היו מגיעים מדי שנה בל״ג בעומר לצלות תפוחי אדמה ולשמור על הילדים שלא ירוצו לאש, ועכשיו נדמה לה שדווקא שם הוא יכול להיות, האיש האבוד שלה, אולי הוא חיפש מקום מוכר להתבודד בו, והיא מטפסת אליה בשביל מאולתר שנסלל ברגליים ירושלמיות, נשרטת משיחים קוצניים שמתעללים בשוקיה דרך הגרבונים, מרגישה היטב את חיכוך הנעליים בקרסוליה עם כל צעד, אך ממשיכה ומפלסת לעצמה דרך אל החורבה שבמרכז הגבעה. הרוח מצליפה בפניה ביתר שאת והיא מכסה עליהן במרפקה, כבר לא אכפת לה למרוח את האיפור, היא רק דואגת שקר לו, לבני, בלי הז׳קט, כשלגופו חולצה דקה ותו לא, בטח אם הוא במקום כזה, חשוף לרוחות, ונזכרת כיצד היתה מתכווצת מקור למראה יאיר הקטן שהיה חוזר מבית הספר באמצע החורף לבוש בקושי בחולצה דקה, כל שכבות הלבוש המיותרות מסתבכות לו בין הידיים, והיא היתה מכריזה בקול, השליח של המכבסה הגיע! ושולחת אותו לשבת ליד ההסקה. היא מחישה את צעדיה ולא אכפת לה מהקוצים, שתישרט, שיכאב קצת, עם כל צעד נחשף שטח נוסף של הגבעה ועמו מתפשטת האכזבה, בני לא כאן, וההלקאה העצמית. לא הייתי צריכה לתת לו להתרחק. בני! קולה נסדק כשהיא צועקת במלוא הגרון, בני! איפה אתה? תרחישים על תרחישים שונים עולים על דעתה, שהמשותף לכולם הוא אותה תמונה שבה הוא נבלע בים של אנשים זרים, שהיא לא יכולה לאתר אותו ביניהם, כמו בספרים של ״איפה אפי״, כמה גליה אהבה את הספרים האלה כשהיתה קטנה, ואריקה לא יודעת עד היום אם המשאלה שלה היתה להיעלם או להימצא, שוב ושוב ושוב, הנה הוא, אמא, הנה אפי!

אריקה מטפסת על שורת האבנים הכבדות שפעם היתה יסודות של בית ומביטה לכל צדדיה. היא מבינה שהיא לא יכולה להמשיך להסתובב ככה, לכל הכיוונים. מה שהיא צריכה זה אסטרטגיה, כן, אסטרטגיה, זה הכול, לחשוב את בעלה ולא עליו, להיות הוא לכמה רגעים. לאן, היא מייסרת את עצמה, לאן הוא יכול ללכת? היא מביטה לכל הכיוונים, מקווה שירושלים תבלע את גבעותיה, כמו אישה שמכניסה את הבטן, ותחשוף בפניה את בני. אבל העיר סבוכה ומפותלת, חושפת טפח ומסתירה טפחיים, מותירה את אריקה לבד בניחושיה ובהזיותיה. מצפון גולשת הגבעה אל בניין בית החולים למחלות עיניים של הכנסייה, שמאז שהפסיק לשמש לריפוי מגפות העיניים של עניי העיר, הספיק להפוך לישיבה, ואז למלון, ולסדנת אמנים. ממערב נגלים אחורי הבתים הראשונים של עמק רפאים, בתים טמפלריים רחבים וקודרים שנטועים עמוק באחד האזורים המישוריים המעטים בבירה. מדרום מתחם תחנת הרכבת הישנה, שהתנועה בפתחו ערה ומתוכו עולים מוזיקה קרקסית ואורות בוהקים שמלמדים על איזו התרחשות תרבותית, אולי אירוע בחסות העירייה. וכשהיא מסתובבת למזרח, נפרשות בפניה חומות העיר העתיקה.

זהו, היא חושבת, זה המקום, הלוא מאחורי החומות נחבאים האתרים ההיסטוריים שמשכו את לבו, ובמיוחד הכותל הדרומי על שעריו וחפירותיו, האתר שהיה עבורו המפתח לתקופת בית שני ושנהג לבקר בו לעתים תכופות, כל עוד גרו בעיר, ומן הסתם גם לקח אותה לשם לא פעם. את הכותל המערבי הוא לא העריך באותה מידה, הוא גילה בו עניין מועט ולעג לטקסי ההשבעה ולתפילות המתוקשרות של הפוליטיקאים מול אותו שריד חלקי ומרוחק מהמקדש. אבל הכותל שלו, עיר המקלט שלו, זה כמעט מתבקש, ובתוך רגע המראות האלגנטיים של המקוואות והקשתות האהובים עליו מפנים את מקומם לתמונות אפלות, סמטאות חשוכות ורוחשות יצרים, כל אותם המקומות שבני יכול להיקלע אליהם בדרכו ליעדו. היא צריכה להשיג אותו לפני שייכנס לשם, לעיר־בלי־פחד הזאת, כי הוא עלול להיכנס מהשער הלא־נכון, אמנם לעיר יש שבעה שערים פתוחים, אבל לא כולם מומלצים, והוא עלול להסתבך באיזו סמטה ללא מוצא, או להיכנס למקום קדוש מדי, שרק אלוהים יציל אותו משם. וכבר היא יורדת מהגבעה דרך מסלול מאולתר, שאינו מתאים בשום אופן לנעלי העקב שלה, היא נאלצת להתיישב ולגלוש מטה, רגליה נשרטות משיחים קוצניים, שולי שמלתה נתפסים באחד הענפים, והיא תולשת את חתיכת הבד הסוררת. כמה מגוחכת היא נדמית עכשיו בעיני רוחה, כמו אחרונת בנות העשרה, היא קיוותה להיות מלכת הנשף לעוד לילה אחד ובמקום זאת היא גולשת על גבעת טרשים בשמלת ערב קרועה ובמקטורן חדש שגדול עליה באי־אלו מידות. היא מנערת את בגדיה, חוצה שוב את דרך חברון ויורדת אל גיא בן הינום דרך השביל שמתפתל מאחורי הסינמטק ומשתפל אל העמק, בצד כמה מבנים שנדמים נטושים. הדרך חשוכה ואפילו הירח כבר החוויר מעל הכפר שמולה, היא מתרחקת ככל יכולתה מהשיחים, שלא יקפוץ עליה איזה אנס או צורר ישראל, רק הבוקר נדקר מישהו בגן הפעמון, כנראה על רקע לאומני, מה שנקרא, ועם כל צעד היא מתמלאת כעס על בני, איך הוא הפקיר אותה ככה, לבד בארץ נוכרייה, והזעם ממריץ אותה עוד, צעדיה רחבים, ניזונים מכוח המשיכה שסוחף אותה במורד, וכשמתוך אחד הבתים החשוכים בוקעות נביחות רמות וכלב רועים ענקי מטיח את עצמו על הגדר שחוצצת ביניהם, היא מתחילה לרוץ כמו שלא ידעה שהיא מסוגלת.

כשהיא מגיעה לדשא שמרפד את גיא התופת, היכן שבכורים הוקרבו על ידי הוריהם ושערי הגיהינום עוד פתוחים, היא חולצת את נעלי העקב הלוחצות שכבר חרצו את קרסוליה, וגם את המקטורן העבה שמתחיל להכביד עליה, וממשיכה לרוץ מעלה. מברֵכת הסולטן שמשמאלה עולה קולו של מנחה המוני, שמשלהב את הקהל באנגלית אמריקאית, וקרני לייזר צבעוניות משפדות את האוויר הצח, לא הקולות ולא האורות משתיקים את הפחד שמריץ אותה מעלה, וגם לא ההתכווצות שהיא חשה באחורי השוק, גם בשעת מנוחה זה קורה לה בזמן האחרון, ההתכווצויות האלה, שקשורות כנראה לתחלואי גיל המעבר, והיא מנערת את הרגל וממשיכה בנחישות מעלה, עד למקום שבו דרך חטיבת ירושלים מתפצלת לשני כיוונים, האחד לשער האשפות והשני לשער יפו, והיא מחליטה לחתוך לטיילת החומות דרך גרם המדרגות האנכי במעלה גן בוני ירושלים, שאם לא היו קוראים לו ״מעלות בני״ לא היתה מבחינה בשמו. היא מדלגת במדרגות שתיים־שתיים, היא לא היתה מצליחה לטפס כך לולא היתה יחפה, ובכלל מפליא לגלות שכוח כזה אצור בשוקיה משורגות הוורידים, בגוף הרדום שלה, ועם זאת, גבר צעיר לבוש בגדי ספורט עוקף אותה בצעד קליל כשהוא נובח לתוך הנייד שלו, תחליטי כבר, שיגעת אותי, שיגעת, והיא לא מקנאה באישה שמעבר לקו, ומולה שתי צעירות חולקות ספסל וסיגריה וסודות, ודווקא אליהן מתחשק לה להצטרף, להידבק בשלוותן ובצרות הקטנות שלהן, אבל אין לה פנאי לכך, והיא ממשיכה לשנס מותניים. במאמץ רב היא מגיעה לראש השביל, כבר כמעט מאבדת את נשימתה, והיא נעצרת ונשענת בשתי הידיים על ירכיה, מתנשפת בקול, מעולם לא הבינה איך אצנים נחים כך בכריעה המוזרה הזאת אבל הנה היא כורעת ממש כמוהם, במרתון הפרטי שלה, עד שמתחדש לה האוויר בריאות.

העיר העתיקה

היא נועלת חזרה את נעליה, תוחבת טישו לדופנותיהן כדי לרכך את החיכוך ומתכוונת להמשיך לרוץ, אבל דווקא ברגע הזה, כשהיא נשענת על החומה העתיקה, תוקפת אותה התכווצות חדה ומאלצת אותה להתיישב, היא מעסה את הרגל וקמה והכאב קם איתה, כאב נחרץ, שהופך את הריצה שלה לדילוגים מביכים, אין בררה, היא חייבת להשיג אותו בכל מחיר. היא מצניעה מחשוף כמעט מבלי משים כשעוברת מולה קבוצת חרדים, ממשיכה בריצה מקרטעת דרך שער יפו ולמרגלות מגדל דוד, מפלסת את דרכה בינות מוכרי בייגלה וקמעות. המראה שלה ושל שפיצר נמרחים על כיור השירותים אוחז בה, כאילו היא רואה אותם מבחוץ, בעיניו של בני, והמראה הזה מחדד בה את האשמה אבל גם מעלה בה אדוות לא רצוניות, כמה זמן לא שטה ככה בזרועות מישהו, זה נורא ונפלא והיא כבר משתוקקת לעוד, ומגבירה את קצב הריצה בניסיון להשכיח הכול. בני! היא צועקת מעבר לחומות. איפה הוא מתחבא הנבלה הזה. איפה הוא יכול להיות.

היא מנסה להבין איך הכול יצא ככה משליטה. זה לא שהיא לא דאגה לקראת הכנס. לדאוג היא יודעת, זה בטוח. היא פחדה שלא יצליח לשאת את הנאום שלו. שיתבלבלו לו המילים, או שיאבד את המקום בנייר. הוא קרא באוזניה את הנאום אמש, לא בלי שמץ גאווה. הזכיר בהצטנעות הראויה את פועלו בחוג, בעיקר את שיתופי הפעולה הרבים שיזם לאורך השנים עם מוסדות בחו״ל ועם המכון ללימודי היהדות. ניסח מחדש את התזה ששטח במאמר האחרון שהתפרסם, לפני כמה שנים זה היה? תריסר שנים לפחות. האמונה בעולם הבא בקרב הפרושים. דיבר על המשימות העומדות בפני הסטודנטים הצעירים. על הצלת מדעי הרוח מידי הרפורמות המונחות בפתח, ועל חשיבות השמירה על חופש המחקר בהתחשב בשיקולים כלכליים זרים. היא הנחתה אותו מה לעשות אם ישכח איפה הוא, הראתה לו איך לעקוב עם העט אחר השורות. וגם הבטיחה שאם תבחין שהוא מתבלבל, תעלה על הבמה ותפטור אותו מהמבוכה באלגנטיות. לחפות עליו, בזה היא מומחית. על הכול היא חשבה ורק לא על התרחיש הזה.

ובאמת, המחשבות הטורדניות ממשיכות לאחוז בה בעודה עוקפת את פרשי המשטרה המפטרלים בכניסה לסמטאות השוק הנוצרי, למה שיזמינו אותו לדבר בכלל. הם אמנם נהגו בו בזהירות רבה בעקבות מה שקרה, אך דברים אחרים רחשו מתחת לפני השטח. תחילה הציעו לו לצאת לשנת שבתון, שיוכל להתאושש. אחר כך ביקשו שיעביר, אם לא מפריע לו, כמה מהספרים שלו לבית, כדי שיוכל לשבת במקומו בינתיים אחד החוקרים הזוטרים, רק עד שיחזור לאיתנו. אחר כך שאלו מה תוכניותיו ורמזו על פנסיה מוקדמת, ולבסוף פסקו בשבילו שכך יעשה. כל המסרים האלה עברו דרכה, תסבירי לו, הם ביקשו, תחשבו על זה טוב, והיא עשתה את מלאכתה נאמנה, עידנה בקשות ותפרה פשרות, הכול מלבד לעמת אותו עם המציאות הקשה. כל כך מוצלחת היא היתה בתפקידה, שוודאי עכשיו מזכירים את שמו במסדרונות החוג במעין הדרת כבוד, פולטים אנחת צער מלוא הגרון, אומרים שידע לעזוב בזמן.

אחרי מה שקרה גם היא העדיפה להתרחק מהאנשים האלה, שפעם נחשבו חברים, ואכלו איתם ארוחות יום שישי ונסעו איתם לנופשונים עם הילדים, כי לכי תסבירי להם שהאיש הרהוט הזה, שהיה בעל תארים ואותות כבוד והזמנות ממוסדות יוקרתיים בחו״ל וגם בבית, ניהל את ההוצאות ואירגן נסיעות ופייס ילדים, אותו אדם אנרגטי וחריף, מעביר עכשיו את ימיו בחדר העבודה, מוקף אלפי ספרים שלא פתח זה שנים, ובמקום זאת הוא צופה בקומדיות תפלות ובסרטונים מטופשים שעוברים ברשת מאחד לשני כמו חיידק, ופניו חמורות־סבר ומכווצות, כאילו הוא עדיין שקוע בקריאת ספרי היסטוריה. לכי תסבירי להם שגם חיבוק הוא כבר לא יוזם, שכשמתוך הרגל היא שולחת יד ללטף את צווארו או לעסות את כתפו, הוא מתכווץ כאילו תפוס לו השריר, והיא, מן הסתם, מתרחקת. לכי תסבירי להם שהיא צריכה לפקוח עליו עין תמידית לבל יוריד לטמיון את כל חסכונותיהם, או ישכח לנעול את הבית, או ישאיר את הגז פתוח או מי־יודע־מה. בחתונה של גליה הוא התחיל להושיב אנשים לפי ראות עיניו, ממש הוביל אותם ביד אל שולחן לא להם, ואחר כך עוד ניסה לשדך שידוכים, לשים את הזוג הזה ליד הזוג ההוא כדי שיוכלו לדבר, ולהעביר את כל הקשישים לשולחן אחד, ממש מושב זקנים הוא פתח להם, וכשגליה גילתה מה קורה היא תפסה את אמא שלה בזרוע, אמא, תעשי משהו, אבא עושה בושות, כשם ספר הילדים, מה אכפת באמת לילדה לקרוא על בושות שעושה אבא אחר, ודווקא שם, בחתונה של גליה, אריקה חטפה עליה עצבים ואמרה, כמעט צעקה עליה, אל תדברי ככה על אבא שלך, ונדמה לה שכבר אז ביצבצה לגליה דמעה סוררת בזווית העין, שנמשכה בקפידה באייליינר כחול־ים. אריקה הרגיעה את בתה והלכה להרגיע גם את בעלה, להושיב אותו ולהחזיר את מלאכת המחשבת של סידורי הישיבה לתִקנה, אבל בינה לבינה הודתה שכשלה בתפקידה.

היא כבר בעומק הרובע הנוצרי, רגליה נושאות אותה במורד הסמטאות. כנגדה עולות משפחות צעירות על טפן, שמשרכות את רגליהן בעייפות אל המכונית החונה ודאי בחניון ממילא, תיירים עסוקים בבחינת חפצי אמנות, תמונות של הבתולה לצד מנורות ופמוטי שבת, איזו בדיחה, וגם גמלים, וחמסות, ותכשיטים משובצים, ותיקים רקומים, ומפות, וחולצות, ולוחות שחמט עשויים צדפים, ומוצרי ים המלח, כמובן, והרוכלים יוצאים מהחנויות אל הסמטה לגלגל דיבור, שותים קפה בכוסות קטנות, מציעים לה איזו שרשרת יפה, תיכנסי תסתכלי, אבנים אוריגינל, אני עושה לך מחיר. מוכר אחד כל כך נלהב, שהוא תופס בכף ידה, והיא מסתובבת אליו ומשתחררת ממנו בכזו תקיפות שהמוכר בעצמו נראה מבוהל, הוא נסוג לאחור ומרים את ידיו, תסלחי לי, לא התכוונתי, לא מבין שהוא רק הפרעה בדרך, והדרך אצה לה למצוא את בעלה, אלא שעכשיו כשהיא מביטה בו מבטה נודד בעצם מעבר לכתפו, כי מאחוריו על המדף מתנוסס מגש נחושת עגול ועליו כוסות תה זעירות, אולי מהמשתה של הכובען המטורף בגרסתו המזרחית, ופינג׳אן מעוטר שפייתו היא חדק ארוך וזרועו זרוע מטרונית המניחה את ידה מעדנות על מותנה, והיא לא יכולה להסיר את עיניה מהסט הזה, כי כזה בדיוק היה להם בדירה הראשונה שלהם בבקעה, הדירה שקודם בני ביקש להגיע אליה והיא התנגדה לבקשתו, הם הגישו בו תה נענע ומרווה לחברים הרבים שבאו להתארח וכיבדו אותם בעוגיות חלווה שרק היא ידעה להכין. לולא התקרית המצערת המוכר כבר ודאי היה מספר בשבחי הסט המהודר ומציע לה הנחה, אבל לנוכח מה שאירע הוא רק שותק ומביט בה בסבלנות, מניח למחשבותיה להתבהר, וזו כנראה החלטה עסקית נכונה, כי הנה כבר היא שואלת כמה והוא נוקב במחיר והיא לא מתמקחת, רק מבקשת שיביא לה אחד חדש, ושיעשה את זה מהר.

בקעה

כשהיא מגיעה סוף־סוף לאוטו, מתנשמת ומזיעה כהוגן, היא מגלה עליו דוח, כמה מתאים לשפיצר הזחוח הזה לפזר הבטחות חסרות שחר בוודאות גמורה. היא זורקת את הדוח על הרצפה, שלא יתעסקו איתה עכשיו, הירושלמים האלה, מניחה את הסט הארוז על המושב לצדה, מסדירה את נשימתה ומתחילה לנסוע לכיוון השכונה הישנה. זו היתה היא, שאחרי השנים הראשונות שלהם בדירה הצנועה, ביקשה לעזוב אותה לטובת דירה גדולה בהרבה בבית הכרם. היא רצתה שולחן אוכל רחב להגיש עליו ארוחות של שלוש מנות, ושיהיה לכל ילד חדר משלו וגם מקום לארח חברים, ואחרי מאמצים רבים והבטחה לחדר עבודה בני נכנע לה, גם אם מעולם לא הפסיק לערוג אל הדירה הישנה. לא פלא שביקש לבקר בה היום. אם חושיה צודקים הפעם, הוא יגיע לשם, באחת הגיחות שלו אל נבכי הזיכרון, שבוי במסע פרטי בזמן של הווה מתמשך. רק אחרי דקות ארוכות של נסיעה היא מגלה שהיא מאזינה לתחנה בערבית, השדרן הערבי בטח לא יהיה זה שיספר לה איפה בעלה, ומעבירה לרשת ג׳, השירים העבריים תמיד מגרדים לה מתחת לעור, את כל התקווה והייאוש, ולבה עכשיו ער מתמיד, מתרונן וצונח חליפות עם כל תסריט שעובר לה בראש. היא מפשפשת בתיקה אחר פלסטרים לקרסוליים הפצועים שלה, תמיד זרוקים לה כמה בתיק, ולפתע היא בולמת בפראות כי מישהו חוסם לה את הדרך. זהו איש לבוש שחורים שבמבט ראשון נראה אדם חרדי, אבל כשהיא מתקרבת הוא נראה יותר הומלס בבגדי סמרטוטים וללא שמץ של מודעות. היא מנסה לעקוף אותו אבל הוא צועד כנגד חזית המכונית, גם כשהיא מסיטה את המכונית לצד השני הוא בעקבותיה, וכשהיא צופרת חזק הוא נופל ומתגלגל על הכביש. לרגע היא חושבת שפגעה בו אבל אז הוא מרים את ראשו מהכביש ומחייך אליה חיוך משוגע, חסר שיניים קדמיות, והיא מנסה שלא לראות בזה סימן משמים. היא ממשיכה בדרכה ומאיצה, אסור לה לאבד אותו שוב, וכששבטי ישראל מקדמים את בואה בשלטי הרחובות בשכונה הישנה המוכרת, היא מרגישה בבירור שהוא שם, שולח לה הבהוב מתוך החשכה.

אולי כל הסבל היה נמנע אילו רק היתה מקשיבה יותר לעצמה ופחות לבני. תמיד היא נכנעה לו בסוף הוויכוחים המייגעים שלהם, כי כמה שהיתה לו שקדנות של היסטוריון, כך היתה לו יכולת התפלפלות של משפטן, ובסוף כל ויכוח איתו מצאה את עצמה לאו דווקא משוכנעת, אבל בהחלט מספיק מותשת כדי לוותר, ובני היה רואה בכניעה שלה הוכחה ניצחת לצדקתו. אבל בפעם הזאת לא היתה צריכה להקשיב לו, העקשנות שלו היתה בעוכריו, והיא עדיין, כי אולי בגללה הוא הפך להיות מה שהוא עכשיו.

זה היה יום שבת אחר הצהריים, כמה שבועות לפני מה שקרה, הילדים כבר הלכו והשאירו אחריהם את הבלגן הרגיל, והיא ובני עסקו בפינוי־חיטוי, הוא בשטיפה קצרה של הכלים והעברתם לפיו הפעור של המדיח, והיא בטאטוא וביתר הסידורים הקטנים של הבית שעוד טרחה אז בשבילו. הוא סיפר על איזה ויכוח שהיה להם בסגל, והיא הקשיבה לו בחצי אוזן והשקתה את האדניות בחלון המזרחי, וככה כמו שהוא שוטף ומתכופף ושוטף ומתכופף, היא שמה לב שמאחורי הקול הנלהב שהוא שומר אך ורק לוויכוחים אקדמיים, הוא מדבר לגמרי שטויות, זאת אומרת, הוא משתמש בכל המילים הגבוהות שיוצאות לו בשטף כשהוא מדבר היסטורית, אבל לא צריך להיות היסטוריון כדי להבחין שהרצף של הדברים היה למעשה מקרי לחלוטין, ולמרות שהוא אמר ״בעקבות״ ו״לכן״ ו״נוכח לדעת״, לא היו שום סיבה ותוצאה בדברים שלו, רק ערב רב של מושגים תלושים, כמו המשחק הזה ששיחקו בתנועה, שהם היו מתהלכים בחדר סגור עצומי עיניים ומתנגשים זה בזה בלי שום מטרה מלבד להרגיש את קיומם בכל פעם שגוף נחבט אל גוף. היא התקרבה כדי להביט בו, מבטו לא היה ממוקד בכלים למרות שהמשיך לסדר אותם בסדר המופתי שכפה גם על המדיח, צלחות לפי הגודל, קעריות חופנות זו את זו וסכו״ם מחולק לפי מזלגות, סכינים, כפות וכפיות, וכששאלה אותו אם הכול בסדר הוא הינהן ואמר שבטח, הכול בסדר, הוא פשוט לא מבין איך שפיצר יכול להיות כזה אידיוט לפעמים, וכשתיקנה אותו שהוא מדבר על גיורא הינהן בהסכמה, גיורא, בדיוק, זה מה שאמרתי, והיא נרגעה מהבהלה שעדיין תפסה אותה בכל פעם ששמו של שפיצר, או משהו אחר שקשור בו, הוזכרו בקול רם, ופרשה מפה חדשה על השולחן והעבירה מטלית על השיש, והוא המשיך לספר וביקש שתשמע עד הסוף כי מדובר פה בוויכוח עקרוני, ושוב ניסה לשטוח באוזניה את טיעוניו, אבל רגע אחרי שהתחיל לתאר את הצורך לעגן כל רעיון חדש בתיאוריות הקיימות, הוא גלש לדבר על מקרי הטביעה הרבים שהיו באותו הקיץ ועל מחדלי המצילים ואז על שביתת המצילים, ועל אבא שלו שהיה מציל, והיא תיקנה אותו, הוא היה פועל, על מה אתה מדבר, בני, כבר הזדעקה, כי משהו לא טוב קרה לאיש שלה, מאוד לא טוב, אבל הוא הבטיח לה שזה מה שהתכוון, והוא רק נזכר באביו בים, אבל מה פתאום, בני מעולם לא סיפר לה דבר כזה, נדמה לה שעד גיל מבוגר אביו אפילו לא ידע לשחות, ולכן הכריחה אותו לשבת ולשתות מים, והוא ציית אבל המשיך לדבר בין לגימה ללגימה, ים של מילים הוא שפך שם, חצאי משפטים ואמירות קרועות, ולאחר שעה ארוכה של דיבורים חסרי תוחלת — הוא כבר סיים עם המדיח ועבר לארגן את המקרר בסדר הכמוס הידוע רק לו — נענה להצעתה ללכת לישון. הוא נרדם מיד ונחר את נחירותיו השורקניות, אך היא נותרה בסלון מבוהלת, כי ידעה שקרה דבר מפחיד לאין שיעור, רק לא ידעה מה, היא זוכרת שרצתה להתקשר למישהו אבל לא היה נעים לה להתקשר בשבת לרופא שלה, ואת הרעיון להתקשר לאחד הילדים פסלה כדי לא להבהיל אותם, ולבסוף ויתרה ופנתה למצוא מזור באינטרנט, אבל הרשת התוססת רק הציתה את חרדתה, כל מיני מילים כמו סרטן ומוות קליני נקשרו בבלבול התמים הזה שלו, וכשהתעורר סוף־סוף ושאל אותה מה קרה שהיא נותנת לו לישון באמצע היום, היא נשמה בהקלה כי זה היה בני המוכר, ורק כדי לוודא שהכול בסדר שאלה אותו כמה שאלות, כמו באיזו שנה הוא נולד או איך קראו לסבתא שלו, וכשענה על הכול נכון היא נרגעה מעט. היא רצתה שילכו למוקד של קופת חולים, אבל העקשנות שלו גברה, וגם הקמצנות השתחלה, מה פתאום מוקד עכשיו, הם יעשקו אותנו על כלום, עוד לא הבנת שלא הולכים לשם אם זה לא ממש דחוף, והיא כבר התחילה להתקפל, אמרה שאם ככה יצלצלו לד״ר גולדווסר במוצאי שבת ויקבעו אצלו תור דחוף, אבל איכשהו גם את זה הוא הצליח לטאטא, וכך בסופו של דבר אף אחד לא בדק אותו ולא ידע על אותו מאורע מוזר שהעדיפה להשכיח מהתודעה, וגם הצליחה לא רע, עד האירוע ההוא, המכריע. בקול מכווץ היא סיפרה לרופא בחדר המיון על מה שקרה כמה שבועות לפני כן, והוא הרגיע אותה שממש לא בטוח שיש קשר בין המקרים, ואחרי זה היא חזרה להדחיק את אותה שבת מפחידה, עד עכשיו, כשהזיכרון הולם בה, בעודה גונבת רמזורים צהובים בדרך חברון, ועמו תחושת האשמה המוכרת, והיא מתפללת בלחש אמן אמן אמן אלוהים, רק תעשה שזה ייגמר בטוב.

היא מחנה את האוטו ליד הבית הישן, מוכרחה לגנוב עוד כמה רגעים לעצמה. אם הוא בפנים, מי יודע את מי היא תפגוש. באיזה מצב הוא. מה יהיה לו לומר. צלילים מוכרים בוקעים מתוך הרדיו ונשימתה נעתקת, שנים שלא שמעה את השיר הזה, ״נפגשנו״ של קלפטר, נדמה לה שהשיר נכתב רק בשבילה, זה משחק האהבה, מי שנכנס יוצא נפגע, היא חוזרת על המילים ונותנת להן להתחלף, מי שנפגע יוצא נכנס, מי שיוצא אוהב נמצא, והיא כבר לא חושבת על בני, בעצם גם לא על עצמה, היא רק רוח שמנשבת מעל השכונה, מעל גיא בן הינום, מעל עמק רפאים ורחביה, מעל המושבה היוונית וטלביה, את כל ירושלים היא רואה מלמעלה ולא דורכת בשום מקום. היא משעינה את המושב לאחור, מגבירה את עוצמת הקול ברדיו ושוקעת.

רעות, הדיירת, בשיער שחור מתוח לפקעת מדויקת, פותחת את שער המתכת הצבוע לבן ומסמנת לאריקה להיכנס. בנה הקטן מציץ מאחוריה, לבוש פיג׳מה ששרווליה ארוכים מידיו, והיא מעבירה אותו אל בטנה, מגוננת עליו ביד אחת כמי שרוצה להרחיק אותו מזרים ובו־בזמן גם לגרום לו להישיר מבט אל הסכנות שאורבות לו בעולם. מאחוריהם מתגלה החצר הקטנה, שהיא למעשה חצר של בניין משותף שדיירי הקומות העליונות מתנכרים לה, אך בזכותה הדירה הקטנה שלהם זכתה להיקרא בפיהם ״הווילה״, כאילו הם בעלי רכוש שמחזיקים בית פרטי במרכז העיר, ובחצר היא מזהה את המטפס, שהתפשט וכבר מכסה את הקיר כולו בפיתול ענפיו, ואת עץ הלימון שמפירותיו היה בני סוחט לימונדה, ואת צמחי ההדס שהקיפו את הבית גם אז והרעיפו עליו מריחם. היא נזכרת גם בפינת העישון שלהם, פינה שהיתה למעשה שולחן עשוי בסיס מיטה שהוצב על ארבע לבנים וכיסאות מארגזים הפוכים מחופי כריות, וכעת עומדת במקומה מערכת ריהוט גן פשוטה מפלסטיק לבן. היא הולכת בעקבות רעות אל בין הקירות שעליהם נהגו לתלות את התקליטים האהובים עליהם, ורואה את המטבח הקטן שבו הכינו חביתה עם נקניק ופרנץ׳ טוסט, ודייסה מאורז לבן עם חלב וקינמון, ושאר מטעמים שהפכו משוקצים מבחינה תזונתית עם השנים, ועולה בזיכרונה גם חדר השינה עם הטפט מעל החלון, שבו היו היא ובני מתמסרים למעשי אהבה חטופים בבקרים ולצניחה משותפת אל השינה בלילות, וחדר הילדים, וחדר העבודה שהיה למעשה חלק מהסלון והוגדר כחדר נפרד רק בזכות ספרייה כבדה ששימשה מחיצה. זה הבית שהחזיקה תמיד מסודר, עבורו, ועכשיו הוא פרוע מהמולת ילד זר, וזה גם הבית שלא ידע את שפיצר ולא את השנים הרעות שבאו אחריו.

רעות מחווה בראשה לעבר חדר הילדים שבקצה הדירה, מסמנת שהוא שם, מחזירה לה אותו כמו שאישה זרה מחזירה ילד שהלך לאיבוד להוריו שמחכים בסוכת המציל. עכשיו אריקה צריכה לאסוף את העולל הסורר שלה, לקחת אותו הביתה, לחזור לדירה התל אביבית המעוצבת למשעי אבל המוזנחת מבפנים, לדברים שעל סדר היום שרובם סידורים בשביל לחיות ולא חיים כפי שהם, חג הפסח שלפניה נראה פתאום משימה בלתי אפשרית, והיא משתוקקת לשמוע את רעות מבקשת שאולי תשאיר אותו עוד קצת, רק עד שיגדל. אבל היא שותקת לה, צועדת מאחוריה בשקט, פותחת עבורה את הדלת וחושפת לעיניה את האיש שלה, ישן בתוך מיטת ילדים צרה למידותיו, שקוע בסבך חלומותיו.

אריקה פוסעת אל תוך החדר הצבוע תכלת וזרוּע עננים מצוירים, שביניהם מעופפות ציפורים דקות אברה. זרועותיו של בני, שחורגות ממסגרת הפורמייקה של מיטת הילדים הצרה, ניגרות על דופנות המיטה, אצבעותיו מקופלות פנימה, כמו מתעקשות לשמור על מעט שליטה, לא להרפות עד הסוף. רגליו אסופות אל בטנו והנעליים החגיגיות, שכתמי בוץ ואניצי דשא מסגירים את מסלולן, מחכות למרגלות המיטה. כשהיא מרימה אחת מהן היא רואה שהסוליה משובצת אבני חצץ קטנות שאין לדעת היכן נתפסו. גופו עולה ויורד בקצב נשימותיו ובאותו הקצב עולה ושוקע לבה של אריקה, שכורעת לצד מיטת הילדים ושולחת יד לגשש מתחת לשמיכה, לוודא שכל גופו שלם. כשהיא מרימה את השמיכה עולים ממנה הבל דק של זיעה ותחושה של חום, אותו חום שהיא מתעטפת בו בכל לילה, כמעט בגנבה, מניחה לו להשכיח ממנה את הקור שנשב ממנו במשך היום. היא פורשת את ידיה על מסגרת המיטה, וכפי שהיא, עדיין ישובה על קרסוליה, היא מניחה את ראשה בין שתי זרועותיה. קמטי פניה מתרככים ומתיישרים מהבל נשימותיו, שערה הסתור מתערבב בציצת שערו והיא מנסה להשקיט את פעימות לבה. היא שולחת יד לבלוריתו הדלילה של בעלה ומלטפת את עורו הרך, המכוסה סיבי שיער, קוראת חלושות בשמו. היא מקווה שיתעורר בקלות ומתפללת שיקום חד ונחוש ויוביל אותה אל המכונית שלהם, היא תושיט לו את המפתח והוא ינהג בביטחון עד לביתם. הם לא ידברו בנסיעה ומחר בבוקר כבר ישכחו את כל מאורעות היום הקודם כמו שסערת החורף הראשונה מוחקת מהאוויר את כל החמסינים הארוכים שקדמו לה.