שבע משאלות להגשים לנסיכה

מאריט לחצה את ידה על המחוך הלבן של שמלת כלולותיה וניסתה להרגיע את אי הנוחות שבבטנה. ליבה פרפר בחזה, לא ממתח של כלה נלהבת, אלא מחשש שהיא עומדת לעשות טעות איומה. עד שנזכרה מהי הסיבה שהיא עושה את זה, והיד שעל בטנה נקפצה לאגרוף. היא קיבלה החלטה, ואף שזה עשוי להיות המעשה הפזיז האחרון של נסיכת סווארדיה הצעירה, זה היה חשוב. היא יודעת מה היא עושה.

שקרנית.

הקול נשמע ממש דומה לקולה של פרייה. ליבה של מאריט הלם באשמה בחזה כשחשבה על אחותה הגדולה, שהייתה לה כמו אימא יותר מאשר אימן האמיתית. לא, הנסיכה פרייה בהחלט לא הייתה מסכימה עם מה שמאריט עמדה לעשות.

היא הביטה בהשתקפותה במראה בחדר המלון והידקה את שפתיה כשראתה ששפתיה רועדות. האם אם הכלה לא אמורה להיות נוכחת בחתונת בתה? האם המשפחה לא אמורה להשתתף בה? החברים?

מאריט לקחה נשימה איטית עמוקה והפנתה מבט ביקורתי אל שמלת הכלה שהיא ואנדרה מצאו בבוטיק הפריזאי אתמול אחר הצהריים. מחשוף השמלה היה רופף מעט והשמלה נראתה גדולה מדי. החצאית, שהייתה עשויה שכבות רבות של טול, ממש בלעה אותה, והיה משהו בצבע... הלבן הבוהק שגרם לה להיראות חיוורת.

זו לא השמלה, מאריט.

כשאלכסנדר, אחיה הגדול ומלך סווארדיה, קרא לה ללשכתו בארמון לפני שבועיים, היא חשבה שהוא גילה על הפרויקט הסודי שלה. שאולי אחד ממרגלי הארמון סיפר לו על תוכניותיה להקים תזמורת נוער במרכז העיר. אומנם מאריט לא הייתה רשאית ללמוד מוזיקה באוניברסיטה, אבל היא לעולם לא תהיה מסוגלת לוותר על המוזיקה לגמרי. היא שמרה בסוד על הפרויקט כי משפחתה – הוריה – יצפו שהיא תיכשל. בדיוק כפי שעשו מאז שהייתה נערה צעירה וגמלונית שמעדה כל הזמן, או שפכה רוטב שוקולד על שמלתה כמה דקות לפני הצילום השנתי של המשפחה בחג-המולד, או מאוחר יותר, כמעט גרמה לתקרית בינלאומית עם המשלחת הטייוואנית כי שכחה את כללי ההתנהגות.

וכך, לפני שבועיים, ישבה מאריט במשרדו של מלך סווארדיה – שהיה מעוצב בערבוב צורב של טכנולוגיה עדכנית ביותר ועיצוב פנים מקורי מתקופת הבארוק – והגנה במוחה על פרויקט הנוער שעליו עבדה שמונה חודשים, מאז שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.

וכשאחיה אמר, "פרייה תיאלץ לוותר על מקומה, אין לה ברירה. וגם לך אין. עכשיו את תהיי השנייה בתור לכס המלכות," היא לא שמעה אותו בהתחלה. אבל ליבה שמע.

ליבה הבין מהר יותר ממוחה באיזה מצב בעייתי היא נמצאת עכשיו, כשגופה לא ידע אם לברוח או להילחם, ורק קפא. הצורך של גופה לשרוד היה הדבר היחיד שדחף את הפעימה החזקה והמתנפצת בליבה והפעיל אותו מחדש. מבטו הקשוח והשתלטן של אחיה הבהיר לה היטב שאין לה ברירה. זה לא היה נתון למשא ומתן. זה היה המצב.

היא פגשה את אחותה מחוץ למשרדו של אחיה כשדמעות ממלאות את עיני הענבר של פרייה, והן נפלו זו לזרועות זו בחיבוק שביטא את עומק הייאוש של אהבתן ופחדיהן. פרייה הייתה האדם האוהב והנדיב ביותר שמאריט פגשה מעודה, והעובדה שהיא לעולם לא תוכל לשאת תינוק ברחמה הייתה הרסנית. אבל זה היה אכזרי אף יותר עבור פרייה שהבינה שהיא גם לא תוכל להישאר השנייה בתור לכס המלכות משום שלא יכלה לספק את היורשים הנדרשים כדי להגן על עתיד המלוכה של ארצה. פרייה אהבה את מה שהיא עשתה בלהט שמאריט יכלה להשוותו רק לאהבתה שלה למוזיקה. מאריט חששה שאובדן התפקיד, נוסף לידיעה שלא תוכל ללדת, עלול להיות קשה מנשוא עבור אחותה.

צערה של מאריט על אובדנה של פרייה העיב על אושרה, כאילו ערפל של כאב אפל כיסה את ליבה. אבל הבושה הגדולה ביותר שלה הייתה האנוכיות שלה ‒ על שחששה ממה שתאבד היא בעקבות כך: את החופש שלה. במשך השנים הובהר, ולא בעדינות, שמאריט היא ברירת מחדל. אומנם היא קיבלה את ההכשרה המלכותית הנדרשת, אך איש מעולם לא ציפה או רצה שהיא תהיה מעורבת בתפקידים מלכותיים. ולמען האמת, התפקיד שפרייה עזבה היה מפחיד עבור נסיכה שכונתה 'הנסיכה המורדת' על ידי כל עיתון בינלאומי. מעולם לא היה ספק שהיא תענה תמיד לפקודת המלך והיא לעולם לא תנטוש את אחיה או את אחותה. אבל נותר לה לעשות מעשה אחרון אחד של מרד. כשנייה בתור לכס המלכות היא תצטרך להינשא לגבר בעל תואר, גבר שאחיה יבחר עבורה.

ואת זה היא פשוט לא יכלה לעשות.

המחשבה שתתחתן עם זר, שתהיה באינטימיות עם גבר שמעולם לא פגשה... ליבה רעד בחזה ונשימתה נעתקה כשחשבה על מה שהיא עומדת לעשות. כי היא עדיין לא הייתה השנייה בתור כס המלכות. ואם היא תהיה נשואה כשתתפוס את מקומה של אחותה, התקנות שקשרו את ידיהן של נסיכות סווארדיה במשך דורות לא יחולו עליה.

וזו הסיבה שמאריט עמדה מול המראה בסוויטה המפוארת במלון 'לה ז'רדה אקסי', בשמלת הכלולות שרכשה. היא עומדת להינשא לאנדרה דה סו, החבר הכי טוב שלה מהאוניברסיטה והסיבה היחידה שהיא הצליחה לסיים את התואר במנהל עסקים שהוריה התעקשו עליו, והיא הבינה למה היא עושה את זה. לו היו את הסיבות שלו, והם החליטו, בזמן הקצר שהיה עליהם לתכנן את כל העניין הזה, שלשאר הפרטים ידאגו בהמשך. אבל עכשיו? עכשיו הגיע הזמן להתחתן.

קול מהומה מחוץ לסוויטה משך את תשומת ליבה אל הדלת ופרע את חצאיות הטול של שמלתה.

"מסייה, ארטה! חכה, מסייה! אתה לא יכול להיכנס לשם. מסייה!"

קריאות הבהלה של איש צוות המלון היו האזהרה היחידה שהייתה למאריט לפני שהדלת נפתחה וחשפה גבר בפתח הדלת, בעל עיניים כסופות ולסת נחושה, שהביט בה כאילו הוא מכיר אותה.

בניגוד לדעה הרווחת, לייקוס ליוואס לא נהג לחטוף נשים ביום חתונתן. אף שנהנה מדי פעם מחברתה של כלה נמלטת אחת או שתיים. אבל לאתר נסיכה נמלטת בלב פריז ולהחזיר אותה בבוקר של היום שבו התכוננה להתחתן בהוראת אחיה, לא היה חלק משגרת יומו של לייקוס. הוא בדק את הכתובת בהודעה שקיבל בטלפון והחזיר את הטלפון לאוזנו, כשהוא נשען לאחור על המכונית הכסופה המפוארת שלו.

"אתה בטוח שהיא כאן?" שאל.

"אני בטוח שהטלפון שלה שם, לייקוס. מכיוון שאני נמצא כרגע בנורפולק ומתקן חור בקיר גבס – "

"אתה מה?" לייקוס קימט את מצחו בבלבול, ולא היה מסוגל לדמיין את ת'רון תיאקוס, מנכ"ל חברת אבטחה בעלת שם עולמי, מתקן דברים במו ידיו.

"מתקן סוף-סוף את החור שסאמר עשתה בקיר."

"אדלף, אם אתה וסאמר באמצע – "

"אלה, לייקוס, היא האימא של הילד שלי," התרגז ת'רון.

"והיא מושלמת בשבילך," הרגיע לייקוס בטון המתנשא ביותר שהיה יכול לגייס.

"נאי, נכון," ענה ת'רון בזחיחות כשהוא מתעלם מההקנטה של לייקוס. לייקוס שמח בשביל האיש שממש גידל אותו ברחובות יוון. השניים התאמצו לשרוד בבית היתומים בפיראוס ובצעירותם יצרו מהומות ברחבי אתונה, עד שהתגלו על ידי קיירוס אגירוס. העובדה שהצלחתו הייתה חלקית בזכות האיש שהדריך את לייקוס ואף בגד באמונו, עדיין כאבה. אבל זה היה לקח חשוב שלעולם לא ישכח; האדם היחיד בחיים האלה שהוא יכול לבטוח בו היה הוא עצמו.

"אז אתה מתכוון לספר לי למה היית צריך אותי כדי לאתר את הטלפון של הנסיכה הסווארדית הצעירה?"

"זה טלפון של הארמון, ומלך סווארדיה נתן את רשותו," ענה לייקוס מבלי להסגיר את כיוון מחשבותיו.

"אני יודע, אבל איזה אח שוכר אותך כדי לאתר נסיכה בת עשרים-ושתיים?"

"מה זה אמור להביע?" דרש לייקוס.

"שאני מכיר אותך, אדלף מאו."

"היא נסיכה מפונקת בעיצומו של התקף זעם, והיא רחוקה מרחק שנות אור מהטיפוס שלי," לייקוס הרים את קולו בכעס.

"אם ככה, למה אתה עושה את זה?" דרש ת'רון, והיה ברור שהוא יודע שלייקוס לא יעשה את זה מתוך טוב ליבו. אפילו המחשבה על כך הייתה מצחיקה. "אם יש לזה קשר לקוזלוב – "

"חזור לקיר הגבס שלך, ת'רון, אם ככה הילדים קוראים לזה היום," הוא קטע אותו וכפה קלילות בדבריו אף שלא הרגיש אותה ולו במעט. זה היה מטריד שת'רון חשד בסיבה שהוא מוכן לחטוף את הנסיכה.

"לייקוס – "

הוא ידע שחברו היווני לא יבין את הצורך שדחף אותו, וניתק את השיחה לפני שת'רון הספיק לסיים את המשפט. לייקוס משך בחפתיו כשהרים את מבטו אל מלון ארבעת הכוכבים בפריז, שבו התכוננה הנסיכה מאריט מסווארדיה להינשא בעוד פחות מחצי שעה.

"כל הבגדים היוקרתיים בעולם לא יצליחו למחוק את העובדה שאתה לא יותר מאשר גנב רחוב שלא היה רצוי אפילו על ידי הוריך וננטש לאסוף את השאריות, ותמיד תהיה."

דבריו הכואבים של איליאן קוזלוב פלשו שוב למוחו. הוא נתקל ברוסי כשהתחרה על רכישת מניות השליטה בחברת טכנולוגיה לפני שלוש שנים. אבל נראה שהתבוסה של 'איש העסקים' רק הלהיבה את הסנוב האליטיסטי. קוזולוב החל לנסות לרכוש את הנכסים בתיק ההשקעות של לייקוס. וכשזה לא עבד, הוא עבר את הגבול כשמתח ביקורת על המוניטין של לייקוס. ולמה? כי לייקוס היווה איום. הוא היה אחד מהגברים הבודדים בעולם שהיה לו גב וחוכמה פיננסית כדי להפיל את קוזלוב.

ולכן עכשיו הוא יצטרך לשלם. באופן אישי.

מלך סווארדיה הסכים לבסוף למכור ללייקוס את המניות שנדרשו לו כדי לסלק את קוזלוב מהחברה שלו. זה היה המחיר שגבה עלבונו של הרוסי, החליט לייקוס. וכל מה שלייקוס היה צריך לעשות הוא להיות הגנב שקוזלוב האשים אותו שהוא, ולחטוף נסיכה.

בעודו נכנס למלון הוא חשב על מה שקרא בתיק של ת'רון על אנדרה דה סו. היה לאנדרה מספיק כסף בחשבון הבנק, שסופק על ידי הוריו העשירים, כדי לקחת את הנסיכה מאריט לכל מקום שרצה. המלון די מיושן, חשב לייקוס כשחלף על פני דלפק הקבלה כאילו הוא אורח שיש לו את כל הזכות להיות שם. הוא הניח שהם תיארו אותו כמלון מקסים וכפרי... אבל המלון היה בהחלט מתחת למצופה מאנדרה.

זה חיזק קצת את הנחישות שלו. לא כך מתייחסים לאישה, גם אם היא נסיכה מפונקת שבורחת עם איזה מאהב מהאוניברסיטה. לייקוס עלה בגרם מדרגות מפותל, למקום שניחש ששם תהיה הסוויטה שלה, והמשיך עד שהגיע לקומה העליונה.

"מסייה!"

עיניו הצטמצמו אל הסוויטה שהייתה ממש בקצה המסדרון.

"מסייה, ארטה! חכה, מסייה! אתה לא יכול להיכנס לשם. מסייה!"

אצבעותיו של לייקוס אחזו בידית הדלת ודחפו. מול המראה, לבושה בשמלה שלא החמיאה לגזרתה או לצבעיה, עמדה הנסיכה מאריט מסווארדיה. והיא הייתה האישה היפה ביותר שראה מימיו.

זה היה רגע של הלם צרוף, וההבנה הקשיחה את ליבו. ברגע אחד הוא ראה הכול. שיער בלונדיני שנפל על כתפיה בגלים וגרם לו לחשוב על הדרך שבה הכו הגלים בחוף פיראוס. כתמי ארגמן כיסו את לחייה, קשים ובולטים על רקע עורה החיוור. עיניה, שהיו גדולות, היו בצבע דבש עם כתמים של זהב וירוק, והיו בוהקות כל כך, שהוא ראה אותן מקצה החדר. פיה, שהיה פעור מעט בהלם, היה הדבר הכי ארוטי שראה בחיים שלמים של הוללות. הוא תפס אותה באמצע הסיבוב, עטופה כולה בטול, והמותניים שלה נראו צרים כל כך שהוא היה יכול להקיף אותן בידיו. אבל הנמשים שהיו פזורים על אפה הן שעצרו אותו, כשנוכחותם העידה על תמימות, עד שהוא היה מוכרח לתפוס ממנה מרחק.

לייקוס הבליע קללה. מאריט הייתה בקושי בת עשרים-ושתיים, והוא ריסן את התגובה המזעזעת של גופו אליה באכזריות שהייתה כמעט כואבת. כשהצליח לשלוט בתגובה המבהילה שלו אליה, הוא הרים את מבטו וגילה שכתמי הזהב הפכו לניצוצות בוערים.

אוי, היא בהחלט כועסת.

מאריט הסתובבה אליו עכשיו, ובעטה את חצאיותיה מדרכה, כשזעם ופחד רחשו בעוצמה בדמה.

"אני מבינה שאחי שלח אותך?" שאלה. אבל ניסיונה להשתלט על כעסה רק גרם לה להישמע מתנשאת ויהירה, והיא התכווצה מבפנים כשחשבה שראתה רמז לסלידה מעקל את שפתו של האיש.

"הוא רוצה שתחזרי לסווארדיה." המבטא שלו גרם לה לחשוב על מלח ועל כסף, באופן מוזר.

אינסטינקטיבית היא לקחה צעד לאחור. "אני בהחלט אעשה זאת, אבל קודם – "

"לא נשואה," האיש כמעט נהם, והשווה את המרחק ביניהם כשעשה צעד לעברה.

אש התלקחה בתוכה. לא. היא לא חוזרת לסווארדיה לפני שתינשא. שאם לא כן, אלכסנדר יבחר עבורה בעל, מישהו זר. והיא לא תיתן לזה לקרות. "לא."

"כן."

"אני מבינה שזה חמק בקלות מעיניו של אחד מעושי דברו של אחי – "

"עושי דברו," חזר האיש כאילו מדובר בעלבון גדול.

"אבל זו המאה העשרים-ואחת ו – "

דבריה נקטעו ברגע שהוא נכנס בסערה אל החדר והתקרב אליה באופן שגרם לה לחזור צעד לאחור, או לפחות לנסות. העקב שלה הסתבך באחת השכבות הרבות של הטול, והיא התנודדה בצורה מסוכנת לצד השני ועמדה ליפול כשהאיש הופיע לפניה והתכופף, ולמרבה ההלם המוחלט של הנסיכה מאריט מסווארדיה, הניף אותה על כתפו.

"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" היא קראה וידיה ניסו נואשות למצוא אחיזה בגבו כשהוא שוב התכופף והרים את התיק שלה ותלה אותו על כתפו השנייה. היא הרימה את ראשה, ניערה קווצת שיער מעיניה וניסתה להתעלם מהתחושה הלא נעימה על פניה כשהדם זרם לראשה, וצעקה אל אנדרה. כשהם נכנסו למסדרון, דלתו נפתחה והארוס שלה רץ ואז עצר.

"אנדרה! בבקשה – " דבריה נקטעו בגל של בחילה כשהאיש שנשא אותה הסתובב, מן הסתם כדי להביט בפניו של ארוסה. מאריט עצרה את נשימתה ואימצה את אוזניה לשמוע מה אנדרה יגיד כדי לחלץ אותה מהשובה שלה.

שנייה אחת חלפה, ושתיים.

שום דבר.

ליבה שקע כשהוא הסתובב בחזרה והמשיך בדרכו לעבר גרם המדרגות. היא מצמצה כדי לדחוק את הדמעות שנקוו בעיניה ונעצה מבט זועם באנדרה, שסירב לפגוש את מבטה ושלח התנצלות אילמת. היא קפצה את לסתה וניסתה לא לחשוב רעות על החבר שלפחות בדרך כלשהי ניסה לעזור לה. זו לא הייתה אשמתו של אנדרה. זו הייתה אשמתו של אחיה. ושל האיש שנשא אותה על כתפו כמו איזה... איזה...

היא נהמה. ממש נהמה. הכעס גרם לה להתפרץ ולהכות את גבו באגרופיה. בלי לעצור את צעדיו הוא כופף את גבו לכיוון אחד ואחר לכיוון השני וזרק אותה קצת יותר קרוב לעיקול צווארו, כשהשרירים שעל כתפיו וגבו מתפתלים מתחת לבדי הטול והכותנה של בגדיהם ורומזים על כוח שעשה דברים מזעזעים לליבתה.

"תודה, גליקיה מו, כבר הרבה זמן רציתי עיסוי."

היא שוב נהמה וניסתה להרים את ראשה ולהגיב, אבל אז הרגישה את כף ידו אוחזת בחוזקה בישבנה כדי להחזיק אותה במקומה.

"תפסיקי, נסיכה, אחרת תיפלי. ואת לא חבילה שיש לה ביטוח במקרה שהיא תישבר."

דבריו היו אמורים לגרום לה להסמיק מכעס. אבל לא זה מה שגרם לחום בלחייה או לכאב בין רגליה. מאריט הייתה כה נבוכה מהדברים שהרגישה רק בגלל היד שהחזיקה אותה, עד שלא הבחינה כלל בשוער המלון שהביא את שמלת הכלה לסוויטה שלה רק לפני שעה.

"הוד מעלתך?" הוא בהה בה, הלם ברור על פניו. "חכו!"

מאריט הופתעה כשהגבר שנשא אותה עצר ופנה אליו.

"מי אתה ומה אתה עושה עם הנסיכה מאריט?" שאל שוער המלון הצעיר בקול רועד אך נחוש. הוא לא נראה יותר מבן תשע-עשרה לכל היותר, צעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אבל בהחלט צעיר בהרבה שנים מהאיש שנשא אותה על כתפו.

היא הרגישה את הנטייה הקלה של ראשו של הגבר, כאילו הוא אומד את שוער המלון, והוא רטן כאילו כיבד את הבחור הצעיר על שהתייצב מולו.

"לייקוס ליוואס. תתקשר למספר הזה," אמר ומסר לשוער המלון כרטיס ביקור מכיסו. "אם עדיין לא תהיה מרוצה, תתקשר למשטרה."

לייקוס. שם מוזר, חשבה מאריט. יווני, אולי? זאב. היא נזכרה בעינים הכסופות ובעוצמה שחשה בפלג גופו העליון בזמן שהוא נע. בגמישות ובקלילות. כן. השם הזה התאים לו מאוד.

"איך אדע שאתה באמת מי שאתה אומר שאתה?" שמעה את השוער שואל, מבלי שיכלה לראות את פניהם. אבל היא בהחלט הרגישה את החיוך היהיר שעלה על שפתיו של לייקוס שניות בודדות לפני שענה.

"בדוק בגוגל."

לייקוס סב על עקבותיו ויצא מהבניין – ההפרעה של שוער המלון החזירה לו מעט את האמונה באנושות. איזה מן עולם זה שאדם זר יכול להוציא אישה מחדרה במלון ללא הסכמתה מבלי שאיש יעצור אותו?

העובדה שהיה איש שעשה את זה לא הייתה רלוונטית. זה היה מזעזע.

הוא חיזק את אחיזתו בנסיכה שעל כתפו, הוציא את מפתחות המכונית מכיסו בידו הפנויה ולחץ על הכפתור שפתח את נעילת המכונית. הוא צעד למושב הנוסע והתעלם ממבטיהם ההמומים של הולכי רגל פריזאים, פתח את הדלת, זרק קודם את התיק ואז הוריד את הנסיכה אל המושב.

כשהחל לסגור את הדלת, שמע קול כועס דורש ממנו 'להיזהר על השמלה', מתחת לכל שכבות בד הטול. הוא גלגל את עיניו, הסיט כמה שכבות של טול שהיה יכול ודחף אותם במבוכה לתוך החלל הקטן שנותר, וסגר בזהירות את הדלת. הוא חזר לצד הנהג, ובדיוק כשהושיט יד להגה המכונית, ראה כף יד עדינה עולה מבין כל שכבות הטול שמילאו את המכונית ולוחצת על מנעול הדלת.

"באמת?" שאל ופתח את המנעול בעזרת השלט.

ובאותה מהירות היא לחצה על המנעול כלפי מטה.

"ברצינות?" הוא אמר כשסבלנותו אזלה.

"ברצינות," היא אמרה בנהמה הקטנה שלה, שהזכירה לו חתול יותר מאשר אריה.

הוא הפנה את גבו לחלון וצבט את גשר אפו. אם ת'רון היה רואה אותו עכשיו, הוא היה בוכה. ממש בדמעות.

לייקוס הסתובב בחזרה אל המכונית. הוא לא היה יכול לראות אותה מבעד לשכבות טול השמלה, אבל הוא ציפה שהיא תסתכל עליו היטב. הוא לחץ שוב על השלט, וכצפוי היא לחצה על כפתור המנעול.

הוא הרים את מבטו. "שוטר," הוא אמר כשהלם מטפס אל פניו, וידיו מורמות בכניעה. "זה לא כמו שזה נראה..."

הוא ראה תנועה בין שכבות הבד הרבות, ואז לחץ על שלט המכונית ופתח את הדלת, לפני שהיא הצליחה להבין שזו הייתה תחבולה, התיישב במושב הנהג וטרק את הדלת מאחוריו.

"שוטר! שוטר!"

"סליחה, נסיכה. אין שום שוטר."

"מה? לא!" שמלת הכלולות שלה נעה שוב, וידיה הסיטו את החצאיות כלפי מטה וחשפו מסה של שיער בלונדיני שנראה פרוע לגמרי, ושתי עיני דבש שערערו את המצפון המועט שנותר ללייקוס. הוא ניער את המחשבה מעליו וסובב את המפתח בחור ההצתה, כשמנוע המכונית מפיג את עצבנותו ומחזיר אותו לשליטה.

לפני שהעביר הילוך, הוא פנה אל עיני הדבש האלה, שהמשיכו לירות ניצוצות. "אני יודע שחשבת על זה, אבל אני מבקש ממך לא להתעסק עם המכונית בזמן שאני נוהג. זה מסוכן ואת תפגעי בעצמך. או גרוע מזה, בי. אחיך אמר לי שאת פזיזה אבל לא טיפשה. אני סומך על זה."

פיה הוורוד נקפץ ולחייה נצבעו בסומק שרק הבליט את הנמשים שעל אפה ועל לחייה. הוא כרך את אצבעותיו סביב ההגה וראה בשתיקתה כניעה. הוא הנהן, מרוצה, ונסע מהמלון.

הנהיגה בפריז הייתה דומה לנהיגה באתונה: מטורפת, טיפשית והכיף הכי גדול שלייקוס חווה מזה שנים. צפירות המכוניות, הקללות, האגרופים המונפים. זה אילץ אותו להתמקד בכאוס המאופק בכביש ולא ברגשותיו כשניסה להתעלם מהצורך שלו בנקמה ומהרצון למשוך את האישה בשמלת הכלולות אליו. כעבור עשרים דקות הוא נכנס לחניון תת-קרקעי מתחת לדירתו, שמבחינתו הייתה הכי רחוקה מאתונה שהיה יכול להגיע, וכיבה את המנוע.

"מה קורה עכשיו?" השאלה הגיעה מקצף הבד לידו, אבל הטון הציק למצפונו.

"נתקשר לאחיך ונשלח אותך בחזרה הביתה."

הוא ראה את היד הקרובה אליו, דקה וחיוורת, נקפצת לאגרוף, שנראה עדין יותר מאשר מסוכן. הוא כמעט היה יכול להרגיש את הצורך שלה למרוד. להתווכח. אבל היא כבר אמורה לדעת שזה יהיה חסר תועלת.

"יש בינינו הסכמה?"

השתררה דממה. לבסוף, הטול רשרש כאילו היא הנהנה. לייקוס יצא מהמכונית והמתין. אבל דבר לא קרה. לאחר שריסן את קוצר רוחו הרב, הוא צעד לצד מושב הנוסע ופתח את הדלת. רגל עטויה בנעל כסופה יצאה מבין שכבות הטול ביחד עם יד דקה. לייקוס הושיט לה את ידו רק משום שהוא באמת לא מצא שום דרך אחרת להוציא אותה מהמכונית. אבל משיכה עדינה בידה הוציאה אותה מהמכונית, והיא הייתה עכשיו קרובה יותר מכפי שהתכוון.

עיניים גדולות בהו בו, כתמים ירוקים כהים בולטים על רקע צבע קרמל עשיר, ממוסגרים בריסים ארוכים ועבים. מבטו צנח אל שפתיה, שהיו חלקות ומכוסות בשכבה של גלוס, אך הצבע האדום דובדבן היה טבעי לחלוטין. החיוניות הצרופה שלה הרעידה בתוכו מיתר, שהדהד בצורך שיצא עמוק מעצם הוויתו.

עד שהוא נזכר מי היא. ומי הוא.

נשימתה של מאריט יצאה באוושה מחזה אל החלל שביניהם ברגע שהמבט בעיניו השתנה. עד אז היא הרגישה... היא נענעה בראשה. היא לא הרגישה דבר פרט ללחץ מאירועי היום.

אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הצליחה לבחון היטב את האיש שחטף אותה. עיניו היו אפורות חיוורות מאוד וזו הסיבה שהיא חשבה קודם לכן שהן בצבע כסף. קמט כיסה את מצחו וגרם לו להיראות מתוסכל. או שזה היה רק בגלל ההשפעה שלה עליו. עצמות לחייו היו גבוהות בפנים זוויתיות, שהשיער הכהה, שכיסה את לסתו והיה גזור באומנות ובקפידה, לא הצליח לרכך. הוא היה גבוה ממנה בהרבה והיא הרגישה קטנטונת. כאילו כולו עטף אותה וגימד אותה, וזה היה... יאמי.

עד שנוצר קרח במעמקי העיניים הכסופות האלה והיה עליה להתגבר על הדחף לרעוד. היא חיפשה מעבר לכתפו את שלט היציאה. אולי היא תוכל...

"אפילו אל תחשבי על זה," הוא ציווה כשידו עטפה את זרועה והוא הוביל אותה אל המעליות בחלק האחורי של החניון.

הם הביטו בשתיקה באורות המעלית הסופרים את הקומות, וכשדלתות המעלית נפתחו, היא לא ידעה מי הופתע יותר, היא ולייקוס או הזוג המבוגר שיצא מהמעלית.

"ילדתי היקרה, את בסדר?" אי אפשר היה להחמיץ את מבט הדאגה על פניה המקומטות מאוד של האישה.

השאלה עצרה את מאריט לרגע קצר. איש לא שאל אותה אם היא בסדר מאז שנאמר לה שהיא תהיה השנייה לרשת את כס המלכות. איש לא שאל אותה את זה אף שכל חייה עומדים להשתנות, אף שלעולם לא תוכל להמשיך בפרויקט הנוער שלה בגלל התחייבות מלכותיות, אף שלעולם לא תהיה רק מאריט שוב. האהדה שזהרה בעיניה החומות והחמימות סדקה את השריון שלה, ולרגע היא הרגישה שהיא עומדת לבכות.

עד שיד גדולה משכה אותה בגסות לצד גופו הצר של לייקוס והוציאה את כל האוויר מריאותיה.

"אוי, זה כל כך עצוב," אמר לייקוס, נענע בראשו וצקצק בלשונו כשדחף את מאריט למעלית. "ננטשה ביום חתונתה." התנשפויות ההלם שנשמעו מהזוג היו פשוט יותר מדי בשביל מאריט. היא חרקה שיניים כשהוא החליק את הכרטיס בדלת סוויטת הפנטהאוז. "לדעתי, הכול באשמת השמלה," הוא אמר כשדלתות המעלית נסגרו.