#שברים

1 טרוּלי (Truly)

בדיוק לפני שהתחיל כל הסיפור עם נטאשה והשולחן של המקובלים עמדתי ליד הלוקר עם החברה הכי טובה שלי הֶייזֵל והתפללתי בלב שלא שכחתי את הקוד.

המנעול הזה הולך איתי מכיתה ו', כשקיבלנו לוקרים במקום התאים הפתוחים שהיו לנו קודם. באוגוסט אימא לקחה אותי ואת מי שהייתה אז החברה הכי טובה שלי, נטאשה, לקנות ציוד לבית הספר לקראת המעבר לחטיבת הביניים. נטאשה ואני בחרנו מנעולי קומבינציה.

אימא חשבה שהמנעולים עם צירופי האותיות חמודים יותר. בגובה מטר ארבעים, עם פוני עקום ושיני חלב שלא נשרו, הדבר האחרון שחיפשתי היה משהו חמוד. נטאשה כבר הגיעה לגובה מטר וחצי ועשתה ניסויים בליפגלוס וגלגלה עיניים בגלל משחקים שאני עוד רציתי לשחק. היא קנתה מנעול עם מספרים. לא רציתי לקנות מנעול של תינוקות כשהיא מניחה מנעול קומבינציה בסל שלה.

הקוד שלי הוא 14-35-42. כפולות של שבע, כך שזה קל. אבל מה אם ייתקע לי המוח ואני אחשוב פתאום על כפולות של שמונה? וגם אם אזכור שהקוד הוא כפולות של שבע, הוא יכול באותה מידה להיות 7-21-28.

"כדאי לך לקנות מנעול עם מילה", אמרה הייזל לצידי במסדרון של שכבת כיתות ח'.

"אני אצליח", התנגדתי וניסיתי שוב.

להייזל יש מנעול עם מפתח. אני חושבת שהיא אולי היחידה בכל בית הספר. המפתח תלוי לה על חוט סביב הצוואר שתלויים עליו גם מפתח הבית שלה ולפעמים עוד כל מיני דברים שהיא מוצאת. היא החברה הכי־הכי טובה שלי מאז שהיא הצילה אותי בכיתה ו', אבל לפעמים קשה איתה.

"רק כי לבנות ההן יש מנעולי קומבינציה", אמרה הייזל.

"זאת לא..." אמרתי. "אני אוהבת את המנעול הזה".

העובדה שלכל הבנות המקובלות יש מנעולי קומבינציה לא הייתה הסיבה היחידה ששמרתי השנה את המנעול שלי. ביום הולדת שלוש עשרה ההורים שלי סוף־סוף נתנו לי סלולרי, והרשו לי להירשם לכמה רשתות חברתיות — פייסבוק, אינסטגרם, סנאפצ'ט, דברים כאלה. ובכל אחת מהן הסיסמה הסודית שלי הייתה לוקר 143542. אני יודעת שאמורים לתת סיסמאות שונות לכל דבר, אבל תעשו לי טובה.

אחרי מסיבת יום ההולדת השלוש עשרה שלי הייזל נשארה לישון אצלי. כתבנו את הסיסמאות שלנו לכל דבר על פתקיות דביקות למקרה שאיכשהו נשכח אותן. הסיסמה של הייזל היא י1קרתי, ודווקא לא בקטע "אריסטוקרטי". שתינו כתבנו את שתי הסיסמאות, שלי ושלה, והחלטנו להסתיר אותן בקופסאות התכשיטים שלנו עם הבלרינה המסתובבת. בכיתה ו' גילינו שיש לנו אותן קופסאות בלרינה. בפעם הראשונה שהייזל באה אליי וראתה את הקופסה שלי צחקנו על צירוף המקרים. כל כך לעוס — הקופסה עם הבלרינה הקטנה שמסתובבת כשפותחים אותה. כל כך מתאים לבנות וכזאת קלישאה, חשבנו שתינו. כאילו כל ילדה חולמת להיות בלרינה קטנה? ולאסוף תכשיטים למלא בהם את הקופסה שלה?

האמת היא שכשהייתי קטנה אהבתי את הקופסה. חשבתי שהיא כל כך בוגרת. אבל הבנתי למה הייזל מתכוונת ברגע שהיא אמרה את זה. מייד הסכמתי שזה נורא לא פמיניסטי וגם בטעם רע. בכל זאת החלטנו לא לזרוק אותן. הוקל לי כי עדיין רציתי את הקופסה שלי. אבל נטאשה בדיוק זרקה אותי כי הייתי תינוקית מדי. לא רציתי שהתקווה היחידה שלי לחברה חדשה תדע כמה אני תינוקית בעומק הלב. למזלי, הייזל הסכימה איתי שקופסאות התכשיטים הן מקום טוב לשמור סודות, כי איזה שודד יציץ בקופסת תכשיטים תינוקית? היא אמרה שאני כל כך אירונית ומצחיקה.

בערב, אחרי שהיא הלכה, בדקתי מה משמעות המילה אירונית.

"מנעול עם מילה עולה איזה חמישה דולר", אמרה הייזל, שכרגיל קראה את המחשבות שלי. "אני יכולה לתת לך את הכסף".

"יותר בכיוון של עשרה", אמרתי. ההורים של הייזל כבר לא שחו בכסף. לפני כמה שנים היה להם המון כסף, אבל משהו קרה. היא לא מוכנה לדבר על זה, ואני לא רוצה לחטט. היא כן סיפרה לי בסוד שבגלל הכסף ההורים שלה לא מתגרשים. הריבים שלהם פוגעים בה הרבה יותר משהיא רוצה שמישהו (חוץ ממני) יֵדע. אז אני יודעת שזה לא שהיא ניסתה לעשות רושם או להשוויץ או משהו כזה. אבל בכל זאת. "וזה לא בגלל הכסף. אני אוהבת את המנעול הזה".

"אהה", אמרה הייזל וסובבה סביב אצבעותיה את שערה הירוק. "אפשר להבין למה. הוא כמו חוג העשרה שלם. את רוצה לתת לי לנסות?"

"אני אצליח". ניסיתי שוב. קליק. משכתי את המנעול מלולאת המתכת. "רואה?"

מישהו טפח לי על כתף ימין.

סובבתי את הראש ימינה. חשבתי שזאת קים או אולי ג'וּלְז, אחת הבנות שמנגנות איתי בתזמורת. כלום. אז הסתובבתי שמאלה ולא ראיתי שם את קים או את ג'ולז אלא את נטאשה.

הייתי מוכרחה לחייך.

ביסודי היא נהגה לטפוח לי על כתף אחת ולעמוד מאחורי הכתף השנייה, ואני נפלתי בפח. תמיד. זה נורא הצחיק אותנו.

זה לא קרה מאז כיתה ו', כשהיא זרקה אותי.

"את עדיין לא יודעת לאיזה כיוון להסתכל", אמרה נטאשה.

"אני מקרה אבוד", אמרתי. "אני לא לומדת".

"צודקת לגמרי", אמרה הייזל. היא שחררה את המנעול שלי מהחור בידית הלוקר והחזיקה אותו.

"בכל אופן", נטאשה התעלמה מהייזל. "את הולכת לקפטריה?"

"לא", ענתה הייזל. "לירח".

כל שכבת ח' יוצאת להפסקת צוהריים בשעה החמישית, אז ברור שהיינו בדרך לקפטריה. אבל בכל זאת, לירח? לפעמים, כשהייזל מנסה להישמע עוקצנית או סרקסטית, היא פשוט נשמעת מוזרה.

"כן", אמרתי לנטאשה. "בטח. מה איתך?"

"אה־הא", אמרה נטאשה. היא הציצה ללוקר שלי מזווית העין. מייד הצטערתי שהוא לא הפוך קצת, שהוא לא מסודר בצורה פחות כפייתית.

"מדהים", אמרה הייזל. "כולנו הולכות לקפטריה. יש לנו כל כך הרבה דברים משותפים!"

פלטתי חה קטן של טוּב־לב. זה נורא, כשאת אומרת משהו שנועד להצחיק וכולם סתם עומדים שם כמו בּוֹקים, כאילו הכרזת שחילזון המחמד שלך מת.

"מהר", אמרה לי נטאשה. "תכניסי את הדברים שלך. בְּרוּק ואני רוצות לדבר איתך על העבודה ליום ההיסטוריה".

"איתי?" שאלתי. עדיין החזקתי את הספרים.

נטאשה חייכה את החיוך הלבן והמסנוור שיש לה מאז שהורידו לה את הגשר בקיץ לפני כיתה ז'. לי עדיין לא התחלפו השיניים הטוחנות שיכריעו אם אני בכלל צריכה גשר, ונטאשה כבר גמרה עם זה לפני שנה. "כן, איתך".

"עכשיו? בהפסקת צוהריים?"

אבל — אני לא יושבת איתן בהפסקת הצוהריים. לא שיש כללים. כאילו, זה לא שהמנהלת מעורבת. אבל כולם יודעים איפה אסור לך לשבת אם את לא מוזמנת.

הייזל ואני יושבות בשולחן הבנות הקצת־חנוניות. אנחנו יותר חברותיות מהילדים שהולכים למעבדת המתמטיקה או לספרייה או מאלה שבכלל לא אוכלים בקפטריה. כמה מאיתנו משחקות בקבוצות ספורט או משתתפות בהצגות, כלומר "השתתפות" מאחורי הקלעים. רובנו בתזמורת. לאף אחת מאיתנו אין בעיות משמעת.

תלמידי שכבת ח' שיושבים בשולחן המקובלים שונים. הם כמעט סלבס. אם היו צהובונים בחטיבת הביניים, הילדים משולחן המקובלים היו מופיעים בכל התמונות. הם ממש כמונו! הם עושים שיעורי בית! הם לוחשים סודות! אבל הם בכלל לא כמונו. אפילו בנות כמו קים וג'ולז ידעו מתי קלֵיי הזמין את נטאשה לדייט, ושהיא זרקה אותו אחרי שבוע — ולכולנו יש תיאוריות על מה קרה ביניהם. לעומת זאת, אין אף אחד בשולחן המקובלים שיודע מי זאת קים או ג'ולז או מי אני או במי אנחנו מאוהבות, אם בכלל. (אנחנו לא.) הילדים המקובלים לא יהיו רעים אלינו; הם פשוט לא סופרים אותנו.

נשענתי על הלוקר הסגור שליד הלוקר שלי. "ברוק? ברוק ארמסטרונג? היא רוצה שאשב איתכם?" שאלתי את נטאשה.

"נו כבר", אמרה נטאשה. "למה את כל כך איטית?"

שמתי את הספרים שלי בלוקר. עשיתי בלגן שידעתי שאצטרך לחזור לסדר ברגע שרק אוכל כי זה יציק לי עד שהכול יהיה במקום. אבל כרגע היה חשוב לעזוב את זה ולהתנהג כאילו זה לא מפריע לי. לקחתי את האוכל שלי וטרקתי את דלת הלוקר. הרבה מהדברים שקראתי בזמן האחרון על פופולריות הדגישו שצריך להיות קליל ומאושר, טיפוס שנוח להיות איתו.

המנעול שלי עדיין התנדנד על האצבע של הייזל, שנמתחה עם הלק השחור המתקלף על הציפורן, וכוּונה לחזה שלי כמו אקדח.

"את מוכנה ל...? אני אחפש אותך אחרי... טוב?" שאלתי אותה כשנטאשה ואני התרחקנו.

הייזל הסתכלה עליי מתרחקת בלי לענות. אבל שמעתי את המנעול מחליק מאחוריי לתוך חור הידית, ואת הקליק הנאמן, המוכר, שנעל אותו. ידעתי שאני יכולה לסמוך על הייזל. היא החברה הכי טובה שלי. נכון שהיא עוקצנית ותובענית, אבל עמוק בפנים היא מלאה אהבה. ידעתי שהיא תבין. בכל זאת, השולחן של המקובלים. לא כל יום מזמינים אותך אליו. אם היו מזמינים אותה, הייתי שמחה בשבילה, נראה לי. לא, באמת. הייתי נועלת לה את הלוקר ומחכה לשמוע כל מה שקרה, אחר כך. אנחנו סבבה, אני והייזל.

אפילו לא הייתי צריכה להציץ אחורה כדי להיות בטוחה.