שד יהיר

מרדית'

עזבתי את בעלי הלילה. כל כך נחמד לומר את זה בזמן עבר — "עזבתי". הוא עדיין בקליפורניה. בינתיים אני עומדת בתחנת דלק באיזה חור בטקסס. אין לי כסף, אין לי אוטו. מישכנתי צמיד טניס צעקני משובץ יהלומים כדי לקנות כרטיס טיסה לסן אנטוניו, ולזכותו של הצמיד ייאמר שהוא שילם גם על המונית שמתדלקת כרגע ליד המשאבה בחוץ. אלא שהמזומנים אזלו, והבטן שלי מקרקרת.

אני סורקת את שורות הג'אנק פוד שעל המדפים. זה הדבר האמיתי: חצי תריסר חבילות דונאטס מסוכרות כאילו הופגזו בפצצות נצנצים וערימות של עוגות שמרים עצובות ומעוכות. הכול נראה כמו משהו שחוּצנים היו מייצרים אילו הוטל עליהם לשחזר אוכל אנושי. למרות זאת אני מריירת רק מלהסתכל על כל זה. מתחשק לי לקרוע שקית דוריטוס ולשפוך את החטיפים ישר לתוך הפה. אני כל כך רעבה, שהייתי יכולה לטרוף מנה כפולה מהנקניקיות העתיקות העבשות האלו, שנגזר עליהן להסתובב לנצח על מוטות גריל שמנוניים.

לא תיכננתי את העזיבה שלי כמו שצריך. למעשה, לא תיכננתי אותה בכלל. אתמול בלילה שכבתי ערה לגמרי בצד שלי במיטה הזוגית. אנדרו נחר בקול לידי, בטוח כמו תמיד שהשמש תזרח בבוקר כהרגלה. שעה לפני כן הוא הגיע באיחור מארוחת ערב עסקית כששפתון מרוח לו על הלחי. צווארונו הלבן, לעומת זאת, היה צח כשלג.

היו לי מיליון סיבות לעזוב אותו — מספיק כדי למלא את כל מדפי החטיפים של תחנת הדלק הזאת, מספיק כדי לאפשר לכל מטפל זוגי לשלם מקדמה נאה על בית נופש — אבל אתמול בלילה הייתי צריכה רק סיבה אחת. עזבתי, וזה כל מה שחשוב. חצי יבשת משתרעת בינו וביני, והדבר היחיד שאני צריכה לחשוב עליו הוא איך להניח רגל אחת לפני השנייה... כלומר, זה והעובדה שאין לי לאן ללכת, לא כסף, לא עבודה ולא אוכל. חוץ מזה, אביזרי האופנה שאפשר למכור אוזלים לי בקצב מהיר, אבל בואו לא ניתן לפרטים הקטנים לבלבל אותנו.

אני בוהה בפחית בוטנים שעומדת על המדף. אתמול עוד יכולתי להטיח את האמריקן אקספרס השחור שלי על הדלפק ליד הקופה ולגרוף בזרועי את כל האוכל שעל המדף לתוך הסל כמו מתחרה במרוץ קניות. עכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי בוטנים; אנדרו ביטל את כרטיסי האשראי שלי ברגע שהבין שעזבתי.

אני מחייכת, מדמיינת כמה עצבני הוא היה מן הסתם כשהאמת הכתה בו. הוא לא האמין לרגע שאעשה את זה. זה היה חלק מהמשחק שלו: מי משלם את החשבונות? מי קונה לך בגדים? את לא שווה כלום בלעדיי, מרדית' — חסרת ערך.

מבחינה פיננסית טהורה, הוא צדק בעניין "חוסר הערך" שלי. הערך שלי נטו כולל כרגע כמה דולרים וקצת כסף קטן. אלא שהוא טעה לגבי העניין האחר. עזבתי אותו, ועשיתי את זה באמצע הלילה, בלי לקחת שום דבר מלבד הבגדים שלבשתי. זאת מערכת הבגדים שהכנתי לסעודת הצדקה — אירוע שבוודאי מתקיים ברגעים אלה ממש בלעדיי. היא כוללת חולצה לבנה מהודרת, חגורה של הרמס וג'ינס מעצבים.

הבריחה הגדולה שלי נפלה קורבן לאומץ ליבי החמקמק. ידעתי שאם אשב ואתכנן הכול מראש, אאבד את האומץ. היה אסור לי להשאיר שום פתח לנסיגה או להיסוס. עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להיות קצת יותר מעשית. הייתי צריכה לארוז כמה חטיפים לדרך, מים, אולי סניקרס.

ועם זאת, בכנות, מעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה. מכל המקומות שהייתי עשויה לברוח אליהם, טקסס היתה האפשרות הסבירה ביותר בגלל אחותי — טכנית, אם לדייק, היא אחותי למחצה. אני נזכרת בשיחת הטלפון שלי איתה אתמול בלילה בזמן שניסיתי לתפוס טיסת לילה בנמל התעופה. התקשרתי אליה כמה וכמה פעמים עד שענתה לבסוף.

"מרדית'?" — שאלה, מופתעת ללא ספק למראה שמי על צג הטלפון שלה. אנחנו לא בדיוק קרובות. אני בטח מופיעה בטלפון שלה בתור החצי אחות הזאת שאני בקושי מכירה מרדית'. האמת, היא מופיעה בטלפון שלי בתור "חצי־הלן".

"הלן! היי!"

היא לא ענתה מייד. היו כל כך הרבה רעשים בצד שלה.

"את שם? את יכולה לשמוע אותי?" סתמתי את האוזן הפנויה באצבע וקיוויתי שאיכות הקו תשתפר באורח פלא.

"בקושי!" צעקה. "מה קורה? יש לי איזה חמישים שיחות שלא נענו ממך."

החוורתי. "אה, כן, זה סיפור ארוך, אבל אני בדרך לטקסס."

"טקסס?" היא נשמעה המומה, ובצדק, היא חיה במדינת הכוכב הבודד כבר שש שנים, ומעולם לא ביקרתי אותה. מאחר שגם זמן הוא חלק מהמותרות שזנחתי, אני חותכת ישר לעניין.

"כן, אני צריכה טובה... טובה די גדולה האמת."

"דברי בקול, מרדית', אני בקושי שומעת אותך. את צריכה טובה?"

"כן, טוב, כלומר," אני מגבירה את קולי — "שאלתי את עצמי אם אוכל לגור אצלך כמה זמן?!"

"מה?"

"למעשה, אני כבר בדרך אלייך." צחקוק קליל מצידי לא עזר לה להתגבר על ההלם.

"את צוחקת, נכון? בְּרֵנְט, חכי רגע, זאת מרדית'." שמעתי דלת נסגרת, ואז הגיעה הפצצה. "אני מקווה שעדיין לא יצאת. אני בפריז."

"את בפריז?! פריז פריז?" שיהיה ברור, אחותי לא נמנית עם חוג הסילון. קיוויתי שהיא מתכוונת לפריז, טקסס, לא למדינה עתירת הקרואסונים בצידו השני של העולם.

"כן. פריז פריז. ברנט ואני מתכוונים לטייל בשלושת החודשים הקרובים בזמן שהבית שלנו עובר שיפוץ."

"את צוחקת עליי, נכון?"

באמת כמעט התמוטטתי באותו רגע. הגרון שלי התייבש. הדמעות היו בהיכון. אנשים התחילו לנעוץ בי מבטים ולתהות אם רשות שדות התעופה טעתה כשנתנה לי לעבור את הבידוק.

שערי העלייה לטיסה שלי כבר נפתחו כשאחותי המשיכה, "אנחנו מתכננים לשפץ את המטבח והאמבטיות כבר הרבה זמן..."

איך זה קשור לפריז לעזאזל?

"... אז חשבנו, למה לא לעשות טיול גדול בזמן שהבית שלנו לא ראוי למגורים?"

לא ראוי למגורים. אני מניחה שיש יותר מדרך אחת להחריב בית, חיים.

"למה לא סיפרת לי?"

"בואי נראה, סיפרתי לבנק, לקבלנים, למשרד לרישוי הבנייה — אופס! עכשיו כשאת אומרת, באמת שכחתי ליידע את אחותי למחצה שלא דיברתי איתה מאז מתי... חג המולד?" הנימה שלה הבהירה שזו היתה אשמתי, וזה היה נכון — חלקית.

"סליחה, באמת נעלמתי."

"זה בסדר. תקשיבי, למה שלא ננסה לתאם משהו לחגים כמו שאנחנו תמיד אומרות שנעשה? הפעם נעשה את זה. אני אכין את חדר האורחים בשבילך ובשביל אנדרו —"

שיפשפתי את עיניי וקיוויתי שאוכל לדחוף את הדמעות בחזרה פנימה. היו כל כך הרבה דברים שהיא לא ידעה.

"לא, הלן. זה סיפור ארוך, אבל אני חייבת לבוא עכשיו. אפשר לגור בבית בזמן שאתם נופשים?"

"זה אזור אסון. אין קירות חיצוניים. בגלל זה עזבנו."

"אה, נכון." ברור, זה מה שהיא סיפרה לי כרגע. "מה עם עבודות? את יודעת אם מישהו מחפש עובד? אני יכולה לעדכן את קורות החיים שלי... אני חושבת שיש לי קובץ שמור איפשהו בתיבת הדואר האלקטרונית הישנה שלי באוניברסיטה."

בשלב הזה הלן התחילה להתפקע מצחוק, ואז היא חזרה על הבקשה שלי באוזני ברנט, ומקהלת הצחוק של שניהם חבטה בי כמו בשק אגרוּף.

חה־חה־חה, החיים שלך מתפרקים לך מול העיניים. די, די — את קורעת אותי!

"זאת מתיחה? אם כן, זאת מתיחה יקרה מאוד, מתיחה טלפונית טרנס־אטלנטית. זה היה רעיון של אנדרו?"

"קריאה אחרונה לנוסעי טיסה 365 לסן אנטוניו. עלייה למטוס בשער 12."

היא כנראה שמעה את ההודעה, כי המילים הבאות שלה נאמרו בנימה רצינית.

"אלוהים אדירים, את באמת בשדה התעופה, נכון?" דהרתי לאורך הטרמינל, מפילה קשישים וילדים שנקרו בדרכי בניסיון להגיע לשער לפני שיסגרו את הדלתות וישאירו אותי בחוץ. אפילו קראו בשמי ברמקול. תמיד שאלתי את עצמי מי הם האידיוטים שצריך לקרוא כך בשמם. אני. אני האידיוטית.

"כן. הלן, אני מגיעה לטקסס, ואני צריכה את עזרתך." ניסיתי להתחנן על נפשי, קצרת נשימה מהריצה. "בבקשה. אני לא יכולה להסביר, אבל אם יש לך טיפת אהבה כלפיי, אני צריכה שתגייסי אותה בשבילי עכשיו."

היא נאנחה, נרגזת. היא תמיד התרגזה עליי בעניין כזה או אחר, וזאת אחת הסיבות לכך שלא טרחתי לבקר בעבר.

"בסדר, תודיעי לי כשאת נוחתת".

מתברר שלא היה צורך בכך. היא כנראה קלטה את רוח הדברים והגיעה למסקנות בזמן שישבתי במכל המתכת בגובה 10,000 מטר. כשנחַתי כבר חיכו לי עשר הודעות טקסט ממנה, כל אחת מהן נוזפת בי על האימפולסיבות ועל חוסר ההיגיון שלי.

הלן: את צוחקת עליי, או שאת באמת עוזבת את אנדרו? אני לא אתחיל לבקש טובות בשבילך אם את מתכוונת להבריז ולטוס בחזרה לקליפורניה תוך שבוע.

נשמע מנוכר, נכון? ובכן, העניין הוא כזה: הלן ואני לא בדיוק רואות עין בעין. מעולם לא ראינו. עשר שנים מפרידות בינינו, ואבא שלנו עזב את אמא שלה בשביל אמא שלי. בעיניה, אני זכיתי בילדות הנפלאה, המושלמת, שנגזלה ממנה... וכן, נכון, השנים הראשונות היו די טובות. זכיתי בחופשות משפחתיות ובכל שנה חגגתי חג מולד אחד גדול במקום שניים קטנים, אלא שאז, בדיוק כמו שעשה בעבר, אבא שלנו השתעמם ועבר לאישה הבאה. היינו אמורות להתקרב בזכות גיבור אופרת הסבון שאבא שלנו גילם. אבל היא סיימה תיכון ועזבה את הבית ברגע שיכלה. מאז כל אחת מאיתנו מעמידה פנים שהאחות השנייה לא קיימת.

כשיצאתי מנמל התעופה בטקסס, ניסיתי להתקשר אליה. חייגתי... התקדמתי בתור למוניות... חייגתי שוב. רציתי להסביר לה את מצבי במהירות האפשרית, ולא יכולתי לעשות את זה בהודעות טקסט. היו יותר מדי הסברים, וחוץ מזה, הידיים שלי עדיין רעדו ממה שעשיתי. חוץ מזה, אימוג'ים הם לא הדרך הטובה ביותר לבטא את האמת המרה.

משלא ענתה, נאלצתי לסמס לה את עיקרי הדברים.

מרדית': עזבתי את אנדרו לתמיד. אני צריכה עבודה ומקום לגור בו. אם תוכלי לעזור, זה יהיה נפלא. אם לא, זה יהיה פחות נפלא.

הלן: בסדר. אני אשאל את ג'ק אם הוא צריך עובדת זמנית. אשלח לך הוראות הגעה לחוות בלו סטון.

מרדית': את נהדרת.

הלן: אל תגרמי לי להצטער על זה.

בכל מקרה, בגלל זה אני כאן, חוצה את מרכז טקסס במכונית במעט הכסף שנשאר לי.

חוות בלו סטון היא מקום העבודה של אחותי בשש השנים האחרונות. אין לי מושג מה היא עושה בתור עוזרת מנהלית של בעל האחוזה. מבריקה את הדורבנות שלו? גוזזת את הצאן שלו? מאלמת אלומות? זה קצת מחוץ לתחום שלי, אבל אעשה הכול ויותר מכך — ברצון.

הבטן שלי שוב מקרקרת כל כך חזק שאני יודעת שהקופאית שמאיישת את דלפק התחנה שומעת אותה. למזלי, היא נראית טרודה בבעיות משל עצמה.

אני מציצה החוצה מבעד לחלון הקדמי בדיוק כשנהג המונית מסיים לתדלק. איש מלבדו לא יודע את האמת על חיי. הוא שמע הכול. בשעות שחלפו מאז אסף אותי מנמל התעופה, הוא גילם את הנהג ואת הפסיכולוג השתקן שלי. יותר מכך, אין מצב שיחזור על משהו מהפרטים ששפכתי עליו, כי אני די משוכנעת שהוא הרכיב אוזניות לאורך כל הנסיעה. כל הבוקר הגיב בנהמות ובאנחות של אי־נחת — השפה הבין־לאומית של הנרגנות. אני משוכנעת שהוא מתפתה להיכנס למונית ולהניח לי להסתדר בכוחות עצמי במרחביה השוממים של טקסס.

אני חייבת להזדרז.

מונעת על ידי דחף ראשוני, אני חוטפת את פחית הבוטנים מהמדף ונושאת אותה לדלפק.

התחושה הזאת במעמקי הבטן שלי חדשה, ואני די משוכנעת שהיא לא קשורה לרעב. זה לא דומה לשום דבר שעשיתי בעבר. אף פעם לא עמדתי בזכות עצמי — אף פעם לא הייתי צריכה לעשות את זה. התחתנתי עם אנדרו מייד אחרי הקולג'. הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים, כבר בעיצומו של מסלול הקידום בחברת הפקה גדולה. עזבתי את דירת הסטודנטים שלי היישר לַבית השווה מיליונים שלו בבוורלי הילס.

מצחיק כמה חששתי בדיוק ממה שקורה לי עכשיו. להישאר לבד, ענייה וחסרת כיוון נראה בעיניי גורל מר ממוות. אם אנדרו לימד אותי משהו, הוא לימד אותי שטעיתי.

אני מטיחה את פחית הבוטנים על הדלפק, ומבטה של הקופאית פוגש במבטי. היא מחייכת חיוך קטן, ואני רואה את מתח היומיום חרוט בקמטים סביב עיניה.

"מה שלומך הבוקר?" אני שואלת בחיוך אוהד קטן.

לרגע היא פותחת את הפה כדי לענות תשובה סתמית, אלא שהיא רואה כנראה משהו מוכר בהבעה שלי, כי היא צוחקת בשקט ומנידה בראשה.

"בכנות? כבר היו לי ימים טובים יותר."

אני מהנהנת. "גם לי."

"זה הכל?" היא מצביעה על פחית הבוטנים. אני משפילה מבט, והאור נלכד ביהלום של טבעת הנישואים שלי. זה הקשר האחרון שלי לחיים שאני מנסה להשאיר מאחור, שריד אחרון לגבר שבחמש השנים האחרונות הרעיף עליי דברים נוצצים בזמן שעשה כמיטב יכולתו להקהות את הניצוץ שלי. יכולתי למכור את הטבעת ולהשתמש בכסף כדי להקל על עצמי — אלוהים יודע כמה אני צריכה את זה — אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה. אני לא רוצה אפילו סנט נוסף ממנו. חוץ מזה, עוד מעט יהיה לי כסף משלי. למעשה, בדיוק קיבלתי עבודה בחוות בלו סטון. אני יכולה לדמיין את זה: אני באוברול ג'ינס, בנדנה קשורה לצווארי, גבעול חיטה בין שיני. ברגע שאגיע לשם, אהיה העובדת המסורה ביותר שעבדה בחווה הזאת אי־פעם.

בלי שמץ של היסוס אני מחליקה את התכשיט הכבד מאצבעי ומפילה אותו על דלפק הלינולאום הסדוק בקול נקישה.

"תדאגי להשיג עליה מחיר טוב," אני אומרת ומנערת את פחית הבוטנים. "אני ללא ספק השגתי."